בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
4736/98
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט א' ריבלין
העותרים: 1. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
2.
עופר נמרודי
3.
עמוס יעקובי
נגד
המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה
2.
פרקליטת המדינה
3.
פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי)
4.
ארנון מוזס
5.
חיים רוזנברג
תאריך הישיבה: כ"ט
באדר א' התש"ס (6.3.2000)
בשם
העותרים: עו"ד דן אבי יצחק
עו"ד
זאב שרף
עו"ד
יריב אברמוביץ
בשם
המשיבים 3-1: עו"ד נאוה בן אור
עו"ד
שי ניצן
בשם
המשיב 4: עו"ד דן שיינמן
עו"ד
נוית נגב
עו"ד
נועה קרם
בשם
המשיב 5: עו"ד דב וייסגלס
עתירה
למתן צו על-תנאי
פסק-דין
השופט מ' חשין:
שני עיתונים הם בישראל - עיתונים המכונים
"עיתוני-ערב" - והשניים לוחמים זה-בזה על לב הקונים והקוראים. העיתון
האחד הוא עיתון "מעריב" והעיתון האחר הוא עיתון "ידיעות
אחרונות". זו הפעם עטתה התחרות בין השניים אדרת משפטית, שעה שבעליו של עיתון
"מעריב" מבקש כי האדם השולט בעיתון "ידיעות אחרונות" - הוא
ואחד מעובדי העיתון - יועמדו למשפט פלילי. זאת נדע, כי בעליו של עיתון "מעריב",
העיתון המתלונן בענייננו, הועמד בזמנו לדין בעבירות שהוא מבקש כי אנשי עיתון
"ידיעות אחרונות" יועמדו אף הם לדין בגינן; הועמד לדין, הורשע בדינו ואף
נידון למאסר בפועל. טענת בעלי "מעריב" היא, כי אי-העמדתם של אנשי
"ידיעות אחרונות" לדין הינה מעשה של איפה ואיפה, וכך לא ראוי כי ייעשה.
2. העותרים שלפנינו הם עיתון "מעריב";
מר עופר נמרודי (להלן נכנה אותו - נמרודי), יושב-ראש מועצת המנהלים של מעריב; ומר
עמוס יעקובי, משנה בכיר למנכ"ל מעריב. המשיבים לעתירה הם היועץ המשפטי
לממשלה; פרקליטת המדינה; פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי); מר ארנון מוזס (להלן נכנה
אותו - מוזס); ומר חיים רוזנברג (להלן נכנה אותו - רוזנברג).
העותרים דורשים כי רשויות המדינה הממונות על
הגשת כתבי-אישום לבית-המשפט - היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ופרקליטת מחוז
תל-אביב (פלילי) - יעמידו לדין אל מוזס ואת רוזנברג בארבע כיתים של עבירות. כת אחת
עניינה בעבירות של האזנת סתר שלא-כדין ושימוש שלא-כדין בהאזנה על-פי הסעיפים 2(א)
ו2-(ב) לחוק האזנת סתר, תשל"ט1979- (חוק האזנת סתר). כת עבירות שנייה מסיבה
עצמה על עבירות של קבלת דבר במירמה ובתחבולה, עבירות כהגדרתן בסעיפים 415 ו416-
לחוק העונשין, התשל"ז1977- (חוק העונשין); עבירות של מנהלים ועובדים בתאגיד
ומירמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירות כהגדרתן בסעיפים 424 ו425- לחוק העונשין;
עבירה של גניבה בידי מנהל, עבירה כהגדרתה בסעיף 392 לחוק העונשין. כת עבירות
שלישית עניינה בעבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה, עבירות כהגדרתן בסעיפים
244, 245 ו246- לחוק העונשין. כת עבירות רביעית נסבה על עבירות מס למיניהן, עבירות
כהגדרתן בסעיף 217 לפקודת מס הכנסה (דו"ח וידיעות לא נכונים); עבירה כהגדרתה
בסעיף 218 (אי-ניכוי מס); עבירה כהגדרתה בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה (עבירת מירמה
ועוד); עבירה כהגדרתה בסעיף 117(א)(15) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- (אי
דרישת חשבונית מס כדין); ועבירה כהגדרתה בסעיף 117(א)(13) לחוק מס ערך מוסף
(אי-תשלום מע"מ והוצאת חשבונית כדין).
אלו העבירות שהעותרים מבקשים להעמיד את מוזס
ואת רוזנברג לדין בגינן, ואלו הן העבירות שרשויות התביעה מסרבות להעמיד את מוזס
ואת רוזנברג לדין בגינן. ומשהחליטו רשויות התביעה - בראשן היועץ המשפטי לממשלה
ופרקליטת המדינה - שלא להעמיד את מוזס ורוזנברג לדין, עותרים הם העותרים לפנינו
בבקשה כי נורה את רשויות התביעה להעמיד את מוזס ואת רוזנברג לדין בגין כל העבירות
המנויות לעיל ובגין האשמות אחרות העולות מתוך חומר החקירה שנאסף אל תיקי המשטרה.
3. באי-כוח בעלי-הדין הטביעו אותנו בהררים של
מיסמכים וחומר ראיות. בייחוד אמורים הדברים בעותרים, אשר ערמו לפנינו ראיות לרוב -
מים ומקדם מצפון ומנגב - להוכיח ולשכנע כי החלטת המשיבים שלא להעמיד לדין את מוזס
ואת רוזנברג - החלטה בלתי ראויה היא מעיקרה, החלטה היא הראויה כי נהפכנה על-פיה.
ומה ראיות לרוב השפיעו עלינו העותרים, כן כילו הם כל פאת השדה לקצור טענות אשר
נועדו לשכנענו כי החלטת המשיבים פגומה היא מיסודה ודינה להיבטל.
4. שעות רבות - שעות רבות מאוד - הקדשנו לקריאת
המסמכים שהוגשו לעיוננו, ועל אלה נוספו שעות אשר שמענו את באי-כוח בעלי-הדין
בטיעוניהם על-פה. בנוסף לטענות לגופם של דברים, העלו באי-כוח המדינה - ואליהם
הצטרפו באי-כוחם של מוזס ושל רוזנברג - טענות המכונות "טענות סף",
ולפיהן לא יהיה זה ראוי כי נשמע לעתירת העותרים, כולה או מקצתה. כך בטענות הסף וכך
בטענות לרוב שאלה ואלה טוענים, זה בכה וזה בכה, והמהומה רבה.
5. בחנו כל טענות רבות אלו שהועלו לפנינו, ולאחר
שקוע האבק נמצא לנו כי לאמיתם של דברים שומה עלינו להכריע בטענה אחת בלבד, והיא,
הטענה אם ראוי לנו, או אם אין זה ראוי לנו, שנתערב בהחלטת התביעה שלא להעמיד לדין
את מוזס ואת רוזנברג.
בדברינו למעלה מנינו ארבע כיתים של האשמות
שהעותרים מבקשים להעמיד את מוזס ואת רוזנברג לדין בגינן, ואולם ברור ונהיר לכל כי הכת
הראשונה - כת האזנת הסתר - בה עיקר, וכי הכיתים האחרות אך טפלות לה והולכת אחריה.
אכן כן: כיתי העבירות האחרות - למיצער, מיקצתן - עומדות, כל אחת מהן, ברשות עצמה;
ואולם במערכת הכוללת והמסובכת שנתגלתה לפנינו, אין הן אלא טפלות לכת האזנת הסתר,
טפלות לה ואחריה תלכנה.
6. אשר להאזנת הסתר: טענת העותרים היא כי מוזס
ורוזנברג ביקשו אחד בשם לאופר כי יאזין האזנת סתר, בניגוד לדין, לאנשי
"מעריב"; כי לאופר אכן עשה כפי שנתבקש; וכי בבקשתם את אשר ביקשו ובהאזנה
כפי שנעשתה, עברו מוזס ורוזנברג עבירות כנגד חוק האזנת סתר. העבירות כנגד חוק
האזנת סתר הינן עבירות חמורות - כבר לפני כאלף שנים אסר עליהן רבנו גרשום מאור
הגולה והוא איסור חדר"ג - ומי שעובר על איסור של חוק האזנות סתר ראוי לו כי
ייענש במלוא חומר הדין. על חומרה זו הנודעת לעבירה בניגוד לחוק האזנת סתר אין
חולקים לפנינו. אלא שלדעת המדינה אין בחומר הראיות אשר נאסף אל תיק המשטרה ראיות
במידה מספיקה כדי להפליל את מוזס ואת רוזנברג להגשת כתב-אישום נגדם.
בביקעה זו ציחצחו באי-כוח בעלי-הדין חרבות.
בא-כוח העותרים טוען כי יש בחומר הראיות די והותר כדי להפליל את מוזס ורוזנברג,
ואילו באי-כוח המדינה טוענים כי אין בו בחומר הראיות די ראיות כדי להפלילם וכדי
להציג לפני בית-המשפט גירסה ראויה להרשעתם בדין. זו השאלה העיקרית שהועמדה לפנינו
להכרעה, ובה ביקשו באי-כוח בעלי-הדין, כל אחד מהם לעצמו, לשכנענו כי הדין עימו.
7. מסתבר כי הראיה העיקרית להפללתם של מוזס ושל
רוזנברג בעבירות של האזנת סתר הינה הודעתו של לאופר במשטרה, הודעה בה מפליל הוא את
רוזנברג ובעקיפין את מוזס אף-הוא. בא-כוחם של העותרים ביקש לשכנענו באותות
ובמופתים כי עדותו של לאופר עדות ראויה היא, וכי דבריו קושט אימרי אמת הם. לחיזוק
טענתו זו נתן בא-כוח העותרים בראיות סימנים אלה ואחרים, לידע ולהיוודע כי ראויה
היא אותה עדות לאמון. מנגד ניצבו באי-כוח המשיבים, בנסותם להוכיח אף-הם כי עדותו
של לאופר - עדות נקובה ככברה היא, עדות היא שאין היא ראויה לאמון.
8. ענייננו-שלנו שונה מכל שאר עניינים שבאו
לפנינו עד כה, משנסתבר לנו - ועל-כך מסכימים הכל - כי עדותו של לאופר, עדות קנויה
היתה. היו אלה אנשי "מעריב" אשר שילמו ללאופר סכום של שש מאות אלף דולר
כדי שיעיד במשטרה את שהעיד, וכשאני לעצמי, זו לי פעם ראשונה שנתקלתי בעדות שכך
נקנתה; לא עוד, אלא עדות שנקנתה - ובגלוי - בידי היריב העסקי של מי שמבקשים
להעמידו לדין. משידענו כך, אין פלא בדבר שבא-כוח המדינה הציב לפנינו סימני שאלה
רבים באשר למהימנות המפוקפקת של דברי לאופר, בטוענו כי בשל אותו פקפוק באמיתות
עדותו, סירבה הפרקליטות לסמוך על דבריו כתשתית להעמדת מוזס ורוזנברג לדין. בא-כוח
העותרים, למותר לומר, הביא אף הוא ראיות מראיות שונות התומכות, לדבריו, בעדותו של
לאופר, בטוענו כי אותן ראיות יש בהן כדי לסתור את דברי התביעה. יתר-על-כן, בא-כוח
העותרים הציב לפנינו ראיות סיוע לדבריו של לאופר - ראיות חזקות, לטענתו - בהוסיפו
כי ראיות אלו יש בהן כדי לחזק את האמון שיש ליתן בדבריו של לאופר. נמצא לנו,
איפוא, כי בעלי-הדין ניצים ביניהם על השאלה אם יש בו בחומר הראיות שנאסף אל תיק
המשטרה כדי להצדיק הגשת אישום לבית-משפט, אם לאו.
10. אמות המידה להכרעה בשאלה כיצד יבקר בית-משפט
החלטות של רשויות התביעה נקבעו זה מכבר, ונסב את תשומת-הלב אך לשלוש החלטות אלו,
שלוש מבין החלטות רבות שניתנו: בג"ץ 2534/97 חבר-כנסת יונה יהב נ' פרקליטת
המדינה, פ"ד נא(3)1; בג"ץ 4550/97 אישה נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פ"ד מט(5) 859; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי
לממשלה פ"ד מד(2) 485. כך, למשל, אמר בית-המשפט בפרשת אישה (שם,
871):
אלה
הם המפתחות שיפתחו את שערי בית המשפט הגבוה לצדק ויביאו להתערבותו בהחלטות של
רשויות התביעה - יועץ משפטי לממשלה או התביעה הצבאית - לעניין אי-פתיחתם של הליכים
פליליים (או להחלטות בדומה להן): החלטה שנתקבלה שלא ביושר או שלא בתום-לב; החלטה
שנתקבלה ממניעים נפסדים ולא טהורים; החלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור
... החלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי (במובנו הרחב); החלטה שהיא בלתי
סבירה בעליל; החלטה שנתקבלה בעיוות מהותי; החלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של
עניין. שערים אחדים מוליכים אליו אל הטרקלין, וכל אחד ממפתחות אלה (החופפים בחלקם
אלה את אלה) אמור לפתוח אחד מאותם שערים. ואולם רק המחזיק בידו את אחד מאותם
מפתחות זכאי להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.
כך הוא על-דרך הכלל, ובוודאי כך הוא בנושא
הערכתן של ראיות, אם יש בהן או אם אין בהן כדי לתמוך בהגשתו של אישום לבית-משפט.
בנושא זה אמר בית-המשפט, מפי השופט אור, בפרשת יונה יהב (שם, 32-31):
...
יש לזכור, כי ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה
העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי
לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על-פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש
בסמכותו להגיש כתב-אישום ... בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש
כתב-אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה ...
הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית-המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף
קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך ... אין טעם בהפעלת מנגנון
התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך
אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה -
עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות.
בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות
ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על
קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על
העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא
רחב.
... לדעתי,
ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב
בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן
בעניין זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ
המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי 'החלטה מעין
זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות
העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי' ... יש להביא בחשבון, כי
הסמכות להגיש כתב-אישום היא, על-פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול-הדעת הנתון
ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הוא נרחב.
כפועל
יוצא מכך - נטייתו של בית-המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה
מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית-המשפט
בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא
מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי
בעניינים אלה הוא צר.
אכן,
בידי בית-משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ
המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך
כפי שנאמר לא אחת, בית-המשפט אינו 'יועץ משפטי על', ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו
של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ
המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית-המשפט ימשוך ידו
מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין הייתה בידו.
11. אכן, אם על דרך הכלל לא ימהר בית-המשפט הגבוה
לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ-המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו
דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של
רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי
תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין
הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב
רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול הדעת
אשר ניתן לה.
נזכור, נדע ונשנן זאת היטב: האחריות בנושא הגשתו - או אי הגשתו - של כתב אישום, על שיכמן של
רשויות התביעה נופלת היא; על שיכמן ועל שיכמן בלבד; והנושא באחריות מחזיק אף
בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו. כך על דרך הכלל וכך על דרך הפרט, כבענייננו: לו היתה פרקליטות המדינה מחליטה להגיש אישום בגין האזנת
סתר, קרובים אנו להניח כי לא היינו מתערבים בהחלטתה. כך יהא גם משהחליטה שלא להגיש
אישום. זה פירושו של שיקול דעת - ושיקול הדעת לפרקליטות ניתן.
יתר-על-כן, המדינה מודיעה אותנו כי ההחלטה שלא
להעמיד לדין את מוזס ואת רוזנברג נתקבלה על דעת אלה כולם: פרקליטת
המדינה, על דעת היועץ המשפטי לממשלה; שני המישנים לפרקליטת המדינה; פרקליטת מחוז
תל-אביב (פלילי); מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה; ופרקליטים בכירים נוספים
בפרקליטות המדינה ובפרקליטות המחוז. אכן, היה פרקליט אחד - פרקליט אשר הקדיש עצמו
לעניין נושא הדיון זמן רב - ודעתו של אותו פרקליט היתה כי ראוי להגיש אישום בעניין
נושא הדיון. בדעתו של אותו פרקליט היו קציני משטרה בכירים, אשר אף הם סברו כי יש
בו בתיק המשטרה חומר ראיות מספיק להגשת אישום לבית-המשפט בהאזנת סתר, ואפשר אף
בהאשמות אחרות אף הן. אלא שדרך העולם היא כי עשויים להתגלע חילוקי דעות בתוככי
הפרקליטות עצמה, ובסוף כל הסופות מי שיכריע הוא בעל הסמכות; ובעל הסמכות הוא אף
שיישא באחריות להחלטתו. בענייננו החליטה פרקליטת המדינה כאשר החליטה - בדעתה היו
פרקליטים בכירים נוספים אף הם - והחלטתה של הפרקליטה היא שתקבע. אין חולק על יושרה
ועל תום-ליבה של פרקליטת המדינה - כמותה על יושרם ועל תום-ליבם של כל הפרקליטים
אשר השקיעו עצמם בעניינם של מוזס ורוזנברג - ואכן ראויים הם כל אלה לאמון
בית-המשפט כמי שמייצגים את הקהילה כמיטב הבנתם ומצפונם.
אכן כן: בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול דעת
רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית-המשפט. ובמקום בו מגיעה היא התביעה לכלל מסקנה כי
אין זה ראוי להגיש אישום לבית-המשפט בשל חֶסֶר בְּדַיּוּת ראיות, לא יתערב
בית-המשפט בהחלטתה אלא במקרים נדירים. ענייננו אין הוא אחד מאותם עניינים נדירים.
כל-כך לעניין האשמה בנושא האזנות סתר.
12. אשר לעבירות המיוחסות למוזס ולרוזנברג בנושא
עבירות של מנהלים בתאגיד ועבירות אחרות הנספחות אליהן. גם בעניינן של עבירות אלו
לא מצאנו עילה ראויה להתערב בהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד את מוזס ורוזנברג לדין.
אכן, כפי שאמרנו בדברינו למעלה, כל עבירות אלה כולן, הגם שעומדות הן על
רגליהן-שלהן, טפלות הן במערכת הכוללת לעבירה החמורה של האזנת סתר; אך לאחר ששמענו
את באי-כוח בעלי-הדין, לא נשתכנענו שראוי לנו כי נתערב בהחלטתה של הפרקליטות, אשר
הגיעה לכלל מסקנה כי גם כאן אין תשתית ראיות ראויה להעמדתם של מוזס ושל רוזנברג
לדין. אכן, מסכת הראיות מורכבת ביותר, ובנסיבות העניין בכלל לא מצאנו פגם בהחלטתה
של פרקליטות המדינה.
13. כללם של דברים: פרקליטי המדינה עמלו קשות עד
שהגיעו לכלל הכרעה בעניין שלפנינו, ואין ספק קל בדעתנו כי פעלו ביושר, בתום-לב
על-פי מיטב הבנתם ומצפונם. פרקליט העותרים טען לפנינו כל אשר ניתן לטעון לטובת
מרשיו, ואולם אחרי כל אלה לא נמצא לנו כי הוכחה להנחת דעתנו עילה המזכה את העותרים
כי נתערב בהחלטתה של פרקליטת המדינה.
העתירה נדחית.
העותרים ישלמו למשיבים מס' 3-1 הוצאות
ושכר-טירחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, ואותו סכום הוצאות ושכר-טירחה לכל
אחד מן המשיבים 4 ו5-.
היום,
כ"ט באדר א' התש"ס (6.3.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98047360.G10