אילון צברי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4735/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4735/03 ע"פ 4791/03 ע"פ 4842/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר המערער בע"פ 4735/03 והמשיב 1 בע"פ 4842/03: אילון צברי המערער בע"פ 4791/03 והמשיב 2 בע"פ 4842/03: יורם נגלר נ ג ד המשיבה בע"פ 4735/03 ובע"פ 4791/03 והמערערת בע"פ 4842/03: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.4.03 בת.פ. 290/95 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: ל' בתשרי תשס"ד (26.10.03) בשם המערער בע"פ 4735/03 והמשיב 1 בע"פ 4842/03: עו"ד א' פלדמן, עו"ד ש' יוסקוביץ בשם המערער בע"פ 4791/03 והמשיב 2 בע"פ 4842/04: עו"ד ג' אדרת, עו"ד נ' שמחוני, עו"ד י' מנור בשם המשיבה בע"פ 4735/03 ובע"פ 4791/03 והמערערת בע"פ 4842/03: עו"ד א' דורון, עו"ד י' אלמוג פסק-דין השופט א' מצא: המערער בע"פ 4735/03, אילון צברי (להלן: המערער), הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע וכן ברוב העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהן: שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך ועבירה אחת של ניסיון השפעה כאמור, וכן ארבע-עשרה עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בנוסף הורשע המערער בעשיית עסקאות במטבע-חוץ (שבזמן האירועים היו טעונות היתר) ללא היתר כדין. דינו נגזר לשמונה שנות מאסר, שש מתוכן מאסר בפועל, ולתשלום קנס בסך 3.5 מיליון ₪, או ריצוי שמונה-עשר חודשי מאסר תמורת הקנס. המערער בע"פ 4791/03, יורם נגלר (להלן: נגלר), הורשע אף הוא בקשירת קשר לביצוע פשע, וכן במיעוט העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהן: שבע עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך ושבע עבירות של מתן שוחד. כן הורשע בשלוש עבירות של הדחה בחקירה. בשל הרשעתו, כאמור, נידון נגלר לשנתיים וחצי מאסר, שנה אחת מתוכן לריצוי בפועל, ולקנס בסך 1.5 מיליון ₪, או ריצוי שנת מאסר תמורתו. מעיקרה השיג המערער בערעורו הן על צדקת הרשעתו בדין והן על חומרת עונשו; נגלר ערער על הרשעתו וכן על גובה הקנס שהושת עליו; ואילו המדינה ערערה (בע"פ 4842/03) על זיכוים של המערער ושל נגלר מחלק מן העבירות שבהן הואשמו וכן על קולת העונשים שנגזרו עליהם. ואולם בפתח הדיון לפנינו הגיעו פרקליטי הצדדים לכלל הסכמה: המדינה ונגלר חזרו בהם מערעוריהם מכול וכול, ואילו המערער חזר בו מערעורו על הרשעתו בדין. טיעוני הפרקליטים הוגבלו, אפוא, לערעור על חומרת עונשו של המערער. עד שנפנה לערעורו של המערער נקדים ונציין, כי הסכמת המדינה לביטול ערעורה על קולת עונשו של נגלר סויגה בהצהרה, כי המדינה סבורה כי בית-המשפט המחוזי הקל יתר על המידה בעונשו של נגלר, ומכאן שהעונש אשר נגזר עליו אינו ראוי לשמש כתקדים לעניין ענישתם של מבצעי עבירות דומות. 2. גמולות השקעות קופות גמל בע"מ (להלן: גמולות) היא חברה בשליטת בנק הפועלים בע"מ. עיסוקה הוא בניהול השקעותיהן של קופות גמל הקשורות בבנק. המערער, שמאז שנת 1976 נמנה עם עובדי הבנק, מונה (ביום 1.10.1988) לסמנכ"ל של גמולות. כהונתו בתפקיד זה הופסקה באמצע שנת 1994, עם חשיפת מעורבותו במעשים, שבתום חקירתה של רשות ניירות הערך (בשנת 1995) הועמד עליהם לדין. על-פי ממצאי הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי ביצע המערער את מעשיו במסגרת קשרים פליליים אותם קשר עם פעילים אחרים בשוק ההון, שתוך שיתוף-פעולה ביניהם השפיעו בדרכי תרמית על שעריהם בבורסה של ניירות-ערך שונים והפיקו מכך טובת-הנאה פסולה לעצמם. 3. זמן קצר לאחר מינויו כסמנכ"ל גמולות קשר המערער קשר עם יעקב רמות, מנהל תיקי השקעות שנודע בציבור כבעל מוניטין. במסגרת קשר זה, שבהכרעת-הדין כונה "הקשר הבסיסי", הסכימו המערער ורמות לנהל במשותף חשבונות בנק שייפתחו על שמות אנשים אחרים ולבצע במסגרתם עסקאות רכישה ומכירה של ניירות-ערך. החשבונות נפתחו בשמות קרובי-משפחתו של רמות, שייפו את כוחו לפעול (כביכול בשמם) בחשבונותיהם. בפועל שימשו הללו כ"חשבונות כיסוי", בגדרם קנה רמות ומכר באורח דיסקרטי ניירות-ערך שונים והרווחים שהופקו מעסקאות אלו חולקו בינו לבין המערער. תרומתו של המערער להשגת מטרת הקשר התבטאה במידע הרב שעמד לרשותו, מכוח תפקידו, אודות מגמות ההתפתחות בשוק ההון, ובניצול יכולותיו להשפיע - בהיותו גורם מרכזי בהכוונת מדיניות ההשקעות של גמולות בבורסה - על גובה שעריהם של ניירות-ערך שונים. בשלהי 1991 ייסד רמות את החברה עוגן י.ר. השקעות בע"מ (להלן: עוגן), ששמה לה למטרה לנהל השקעות בניירות-ערך לטווח קצר. לעוגן הצטרף מנהל תיקים נוסף, רוני בן-דוד, אשר מונה כאחראי לניהול השוטף של עסקיה. עוגן הפכה למכשיר מרכזי בפעולות שנעשו במסגרת הקשר, ורווחי העסקאות חולקו מעתה לשלושה. עד לשנת 1992 פתחו שותפי הקשר שבעה "חשבונות כיסוי" שונים, ובכל אחד מהם נוהלה במשך תקופה מסוימת פעילות שרווחיה חולקו, חלק כחלק, בין המערער, רמות ובן-דוד. בשנת 1992 התרקמה פרשתו של קשר חדש, שבכתב האישום כונה "הקשר המורחב", באשר צירף למזימתם של שותפי הקשר הבסיסי שתי דמויות מרכזיות חדשות: חיים רגב, מי שכיהן בזמן הרלוונטי כמנהל ההשקעות בפסגות מנהלי קרנות לאומי-איגוד בע"מ (להלן: פסגות), חברה בשליטת בנק לאומי לישראל ובנק איגוד לישראל, שעיסוקה בניהול קרנות הנאמנות הקשורות בבנקים אלה; ונגלר, שבזמן הרלוואנטי כיהן כמנכ"ל-משותף בדברת שרם ניהול השקעות בע"מ, חברה פרטית שעיקר עיסוקה בניהול תיקי השקעות עבור לקוחות. במסגרת הקשר המורחב פעלו המעורבים באורח מתואם ביניהם, באמצעות חשבונות כיסוי שנוהלו (כביכול בעבור לקוחות פרטיים) על-ידי חברת עוגן. צירופם זה לזה של המערער ורגב, שכל אחד מהם פעל במסגרת גוף מוסדי בעל השפעה אדירה על התנודות בשוק (המערער בגמולות ורגב בפסגות) הקנה לקושרים יתרון עצום על פני עוסקים תמימים שכלכלו את פעילויותיהם על-פי הערכות ותחושות גרידא. תכנית הקושרים הגיעה לכלל מימוש בשורת עסקאות שהתייחסו לתשע-עשרה מניות שונות. דפוס הפעולה השכיח היה תלת-שלבי: בשלב הראשון נרכשו, במסגרת חשבונות הכיסוי, מניות שהצדדים הסכימו מראש לרוכשן. בחלק מן המקרים נרכשו המניות בעסקאות מל"ב (היינו, מחוץ לבורסה) שמשמען רכישה במחיר נקוב מוסכם, שבשל עניינו של המוכר ללוות את עסקתו בתנאים הוא, לרוב, נמוך יותר. בשלב שני, ובמטרה להאמיר את שוויין של המניות בשוק, נרכשו אותן מניות בבורסה על-ידי גמולות ופסגות, בפעילות שבוצעה או הונחתה על-ידי המערער ורגב. ובשלב השלישי, נמכרו המניות שבחשבונות הכיסוי והופק רווח ממכירתן. לעתים, ולפי הצורך, ביצעו גמולות ופסגות פעולת "חילוץ", שנועדה לשמור על ערכה הגבוה של המניה בעת הצעתה למכירה. 4. רמות ובן-דוד, שבשלב החקירה התוודו על מעלליהם והפלילו את שותפיהם לקשרים הפליליים, זכו במעמד של עדי-מדינה. רגב ונגלר הועמדו לדין ביחד עם המערער. גם אחיו של רגב, יצחק וייס, שהיה מעורב בפרשת הקשר המורחב, הועמד לדין ביחד עמם. ברם, במהלך המשפט - לאחר שמיעת עדותו המרכזית של עד-המדינה רמות - הגיעו רגב ווייס להסדרי-טיעון עם המאשימה, בגדרם הורשעו על יסוד הודאותיהם. עונשו של רגב, שנקבע במסגרת הסדר הטיעון, כלל ארבעים-וחמישה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך שני מיליון ₪. לאחר שמיעת יתר הראיות והטענות ניתנה הכרעת-דינו המפורטת של בית-המשפט המחוזי, שהוקדשה לבירור אשמותיהם של המערער ושל נגלר. בשל חלקו בפרשת הקשר הבסיסי הורשע המערער בקשירת קשר לביצוע פשע, בלקיחת שוחד ובהפרת הוראות החלות על עובד של חבר בורסה הפועל בניירות-ערך. בגדרה של פרשת הקשר המורחב הורשעו המערער ונגלר יחדיו בקשירת קשר לביצוע פשע. בנוסף הורשע המערער ברוב העבירות הנוספות שיוחסו לו, ואילו נגלר הורשע במיעוט העבירות שיוחסו לו, כמפורט בפתח פסק-דיננו. 5. בערעורו על חומרת עונשיו של המערער התמקד סניגורו בארבע טענות עיקריות. האחת, כי המערער - הגם שסטה מן השורה - לא עסק ב"הרצת" מניות במשמעותה המקובלת; שכן, הוא שיתף פעולה עם הקושרים האחרים רק במקרים שבהם שוכנע כי למניה שנבחרה יש ערך כלכלי ונזהר מנקיטת פעולות העלולות להסב נזק לגמולות. השנייה, כי בשיקולי ענישתו של המערער לא ייחס השופט המלומד משקל ראוי לעובדה שמאז מועדי העבירות שבעטיין הועמד המערער לדין (אשר בוצעו בין השנים 1989 ו-1993), ועד להרשעתו וקביעת עונשו חלפו כעשר שנים, שבמהלכן נגרם למערער עינוי דין קשה, ומשלא עלה בידו גם להיקלט בעבודה כלשהי, אף התדרדר למצוקה כלכלית; השלישית, כי בית-המשפט לא ייחס משקל לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, ולכך שבמצבו הנוכחי אין בכוחו לשאת בעונש הכספי הכבד שהושת עליו; והרביעית, כי הפער הניכר והבלתי-מוסבר בין העונשים החמורים שנגזרו על המערער לבין העונשים הקלים ביחס שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, ובעיקר על נגלר, מחייבים הקלה משמעותית בעונשיו של המערער. 6. יפה היה לה לטענתו הראשונה של הסניגור אלמלא נטענה. מן הראיות שהובאו במשפט אמנם עלה כי המערער נהג בפעולות הסחר במניות בזהירות ונמנע מנקיטת מהלכים הרפתקניים שעלולים היו להסב הפסדים ממשיים לגמולות. השופט המלומד התרשם, כי בהיותו מופקד על ניהול מדיניות ההשקעות של גמולות, ובעל סמכות כמעט בלתי-מוגבלת בהפעלת המדיניות האמורה, חשש המערער שנקיטת צעדים קיצוניים מצדו עלולה להחשידו בפעילות שנועדה לקידום אינטרסים זרים. אך ממעמדו כעובד ציבור בכיר, ציין השופט, נגזרת חומרת התנהגותו של המערער. ממניעי בצע-כסף ביצע המערער מעשים הלוקים בשחיתות-מידות חמורה, כלקיחת שוחד, השפעה בתרמית על שערי ניירות-ערך ומעשי מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בהתייחסו למסכת עובדתית דומה, בפרשה שנודעה כפרשת ה"דיסקונטאים", עמד השופט גולדברג על חומרת מעשיהם של הנאשמים: אין ספק כי במעשיהם השחיתו המערערים את המערכת הפיננסית, הם ערערו את אמון הציבור בבורסה, וכך פגעו במערך שוק ההון. הם ניצלו לרעה את תפקידיהם ואת סמכויותיהם, כדי להתעשר מכספי לקוחות שהופקדו בידיהם הנאמנות ופגעו באמון הלקוחות והציבור כולו בגופים שבהם עבדו. חומרה יתרה... נובעת מכך שמדובר בעובדים שאינם זוטרים אלא בעלי תפקידים בכירים, אשר נהנו ממידה גבוהה של אמון, שבו מעלו בלי נקיפת מצפון. לא מצוקה כספית עמדה בבסיס מעשיהם, אלא השאיפה להתעשרות קלה והרדיפה אחר בצע כסף. לא במעידה חד-פעמית מדובר ולא בדחף רגעי אלא במעשים מתוכננים חוזרים ונשנים (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, בעמ' 586 ואילך). דברים אלה יפים גם לתיאור התנהגותו של המערער. במעשיו, שהתפרסו על פני מספר שנים ובוצעו בשיטתיות ובשיתוף עם אחרים, חיבל המערער בתקינות ובהוגנות פעילותן של מערכות שוק ההון. הוא ניצל לרעה את מעמדו הבכיר ואת האמון המופלג שניתן בו על-ידי בנק הפועלים וגמולות. לבד מן הנזק הישיר שהסבו המעשים לגמולות (ובעקיפין, גם לפסגות ולמשקיעים תמימים רבים), שהתבטא בפער בשערי המניות שבהן פעל, מעת רכישתן ועד למכירתן, גרם המערער במעשיו לנזק תדמיתי עצום לגמולות ולגופים מוסדיים כספיים נוספים וערער את אמון הציבור בהם. ניסיון הסניגור לגמד את חומרת מעשיו של המערער דינו, אפוא, להידחות. 7. גם מטענתו האחרונה של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים שגזר בית-המשפט על המערער לבין העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, אין המערער יכול להיבנות. הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות נשוא "הקשר המורחב", היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי ארבעים וחמישה חודשי מאסר ונקנס בסך שני מיליון ₪. אלא שלהבדיל מרגב (שהצטרף לקושרים בשנת 1992) פעל המערער גם במסגרת "הקשר הבסיסי", מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב (שלאחר גמר עדותו של עד-המדינה רמות, הודה בעבירותיו) התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך. על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער. גם בטענה שעם נגלר הקל בית-המשפט יותר משהיה ראוי לעשות - שכשלעצמה הייתה מקובלת גם על באת-כוח המדינה - אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער. הלוא "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822). 8. יותר רצינית בעיניי היא טענת הסניגור, כי בקביעת עונשיו של המערער לא ייחס בית-המשפט המחוזי כל משקל לעובדה שמאז ביצוע העבירות ועד לסיום ההליך הפלילי חלפו קרוב לעשר שנים. כתב-האישום הוגש לבית-המשפט ביולי 1995, היינו זמן סביר לאחר סיום החקירה; אלא שבירור המשפט לפני הערכאה הראשונה (עד למתן הכרעת-הדין) ארך קרוב לשמונה שנים. סקירה שכלל השופט המלומד במבוא להכרעת-דינו שופכת אור על קורות התנהלותו של המשפט. מסקירת השופט עולה, כי התיק נקבע לפניו לראשונה בדצמבר 1995, אלא שלאור הזמן שנדרש לסניגורים לעיון בחומר הראיות, הדיון במשפט נפתח בשלהי יוני 1996. שמיעת ההליכים המקדמיים והראיות ארכה כשלושים-וארבעה חודשים והסתיימה בסוף אפריל 1999. התביעה הגישה את סיכומיה בראשית דצמבר 1999, היינו כשבעה חודשים לאחר סיום פרשת הראיות, ואילו סניגורו של המערער הגיש את סיכומיו רק ביום 13.5.01, היינו כשבעה-עשר חודשים לאחר המועד שבו הגישה התביעה את סיכומי-טענותיה. הכרעת-הדין ניתנה ביום 11.2.03, היינו כעשרים-ואחד חודשים לאחר מועד הגשתם של הסיכומים האחרונים. בסקירתו מציין השופט, בין היתר, כי עדי המפתח והנאשמים ניצבו על דוכן העדים במשך שבועות וחודשים, וכי לשמיעת עדותו של עד-המדינה רמות הוקדשו ארבעים ישיבות שהתפרשו על-פני כחמישה חודשים. המוצגים שהוגשו על-ידי הצדדים, מציין השופט, נערמו למאותיהם ואילו דפי הפרוטוקול - לאלפיהם. לא למותר להוסיף, כי הכרעת-הדין שהוציא השופט מתחת ידו מקיפה 515 עמודים. 9. בגזר-דינו התייחס השופט להשלכות מימד הזמן על מצב הנאשמים, מחד, ועל "יעילות הענישה ותכליתיותה", מאידך. דעתו הייתה, כי את אורכו והתמשכותו של ההליך יש לזקוף לחובת היקפם ומורכבותם של האישומים; וכי משהוקצה לנאשמים כל הזמן שנדרש להם כדי למצות את חקירותיהם לעדי התביעה ולפרוס את יריעת ראיותיהם במלואה, אין הם יכולים להישמע בטענה כי התארכות הבירור עינתה את דינם ומצדיקה הקלה בעונשיהם. כדברי השופט בגזר-הדין: לא מתקבל על הדעת שבירור מערכת אישומים כל כך מורכבת, מסובכת וחמורה בטיבה, תיעשה תוך פגיעה ביכולת הצדדים לפרוס את מלוא יריעת ראיותיהם ולהגיב בחקירה מדוקדקת ועניינית לראיות הצד השני. - - - עם זה, הנאשמים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מקובל עלי שיינתן להם חבל ארוך כדי להיאחז בו לכל אורך הדיון בניסיון להשיג תוצאה מיטבית. אי אפשר שלאחר מכן תישמע מפיהם הטענה שהמשפט נמשך, נמשך לטובתם, נמשך עפ"י האינטרסים שלהם והדבר מעמיד אותם כעת בחזקת נפגעי הימשכות ההליכים. אגב כך דחה השופט ביקורת, שלדבריו השמיעו גורמים חיצוניים על התנהלותו האיטית של ההליך. איש מן המבקרים - ציין השופט - לא טרח לבקר, ולוא למשך שעה אחת, באיזו ממאות הישיבות שהתקיימו ו"איש לא יכול לומר שהדיונים התנהלו שלא לגופו של עניין". במקום אחר בגזר-הדין מציין השופט, כי את התמשכות הבירור אין לייחס לנגלר, שסניגורו עשה כמיטב יכולתו לצמצם את משך הבירור, הסתפק בחקירות תמציתיות וענייניות לעדים, נמנע מבקשות לדחיית מועדי דיון ופרשת ההגנה שלו הייתה קצרה יחסית. שמע מיניה, כי האחריות להתמשכות ההליך (מאז יציאתם מן התמונה של הנאשמים האחרים) רובצת, אם בכלל, לפתחו של המערער. בדחותו את טענת סניגורו, כי בחלוף שנים רבות מאז ביצוע העבירות אין מקום להעניש את המערער בחומרה, קבע השופט כי גם בחלוף שנים לא סר טעמה של הענישה. אדרבה, לדעתו, "חשוב לקבוע מדיניות ענישה מחמירה שתשגר מסר האומר שגם אם ירחק יומו של גזר-הדין, בוא יבוא ולא תינתן בו 'הנחה' בשל חלוף הזמן שהוא חלק אינטגרלי מעשיית משפט כהילכתו". השופט לא חלק כי לתקופתו הארוכה של המשפט הייתה השפעה מכבידה על מצבם האישי וכן הכלכלי של המערער ובני-משפחתו, אלא שלנסיבות אלו, אמר, אין בידו לייחס אלא משקל נמוך מאוד. 10. נימוקי השופט המלומד להתארכותו המופלגת של המשפט אינם יכולים להניח את דעתנו. היקפם הכמותי של האישומים ומורכבותן של הסוגיות אכן חייבו את בית-המשפט להקצות לפרקליטי הצדדים את הזמן שבאופן סביר נדרש להם להשמעת טענות, להבאת ראיות, לחקירת עדים ולעריכת סיכומים. אך, בכל הכבוד, התקשינו להשתכנע, כי לשמיעתו של המשפט ראוי היה להקדיש מאות ישיבות שהתפרסו על פני קרוב לשלוש שנים תמימות. האחריות לניהולו היעיל של משפט ולניצול נכון של הזמן השיפוטי העומד לרשותו מוטלת, כל-כולה, על בית-המשפט. הקדשת ארבעים ישיבות לשמיעת עדותו של עד-המדינה רמות יכולה להיות מוסברת בהנחת המוצא המוטעית של השופט, כי טבעו של ההליך מחייב שלנאשמים יינתן "חבל ארוך כדי להיאחז בו לכל אורך הדיון בניסיון להשיג תוצאה מיטבית". אך, על-פניה, אין היא מעידה כי השופט עמד על משמרתו, להקצות לסניגורים את הזמן שבאופן סביר נדרש להם למיצוי חקירותיהם לעד זה. הוא הדין ביחס להקצאת פרק-זמן של כשבעה חודשים להגשת סיכומי טענותיה של התביעה, לא-כל-שכן להקצאת שבעה-עשר חודשים להגשת סיכומי סניגורו של המערער. הוא הדין, במחילה, גם ביחס לנטילת עשרים-ואחד חודשים על-ידי השופט להשלמת עיונו בחומר הראיות והטענות ולניסוח הכרעת-הדין. נראה לי שגם על אורכה של הכרעת-הדין, המחזיקה 515 עמודים, יש מקום להעיר. דומה שכתיבת פסקי-דין, שעל-פי אורכם מבקשים להידמות לספרים עבי-כרס, הפכה למנהג המתפשט והולך בקרב שופטים רבים. מוטב אפוא להזכיר ולשנן את יתרונותיה הידועים של מידת הקיצור. ככל שחזרתי והפכתי בהכרעת-דינו של השופט המלומד התחזקתי בהערכתי, כי בשקידה סבירה ועיבוד ראוי של החומר ניתן היה לדון בכל ההיבטים העובדתיים והסוגיות המשפטיות שעורר ההליך בהרבה פחות ממחצית מספר העמודים שמחזיקה הכרעת-הדין; ובכך שהשופט טרח בהאדרת הכמות ליותר מכפל המירב הנזכר לא הגדיל הוא לעשות. 11. מאז ביצוע העבירות על-ידי המערער ועד להרשעתו על-ידי בית-המשפט המחוזי חלפו כעשר שנים. אמירת השופט, כי גם בחלוף שנים מאז ביצוען של העבירות לא סר טעמה של הענישה, אמנם הולמת את פרשתנו. אך גם על-פי תפיסה זו, הזמן שחלף מהווה שיקול שהיה על השופט להביאו בחשבון בקביעת עונשו של המערער. אכן, בהערכת משקלו של מימד הזמן לא ניתן היה להתעלם מתרומת המערער וסניגורו להתארכות ההליך. אך משנוכחנו כי גם לבית-המשפט הנכבד היה חלק בגרימת ההתארכות, מן הדין שתרומת בית-המשפט להתארכות ההליך תזכה את המערער בהקלה מסוימת בעונש. השאלה בה עלינו להכריע היא עד כמה, וביחס לאיזה מרכיבי העונש שנגזר על המערער בבית-המשפט המחוזי, עשויה הקלת ענישתו של המערער לבוא ליד ביטוי. 12. סניגורו של המערער עמד בטיעונו לפנינו על התמורות שחוללו עשר השנים האחרונות במצבו האישי והמשפחתי של המערער. מאז נחשפה מעורבותו בעבירות - טען הסניגור - לא עלה בידי המערער להיקלט בעבודה אחרת. עקב כך נקלע למצוקה ובמצבו הנוכחי אין ידו משגת לשלם את הקנס הכבד שהושת עליו. אם נשאיר את הקנס בעינו, טען, ייאלץ המערער לרצות תקופת מאסר נוספת, בת שמונה-עשר חודשים, תמורת הקנס. עם פתיחת החקירה, הוסיף הסניגור, הפקיד רמות לזכות המערער, בידיו הנאמנות של עורך-הדין פנחס רובין, סכום כסף אשר שיקף את חלקו של המערער ברווחי "חשבונות הכיסוי" שבמסגרתם נוהלו עסקאותיהם האסורות. כל עוד היה המשפט תלוי ועומד לא תבע המערער לקבל את כספי הפיקדון. בינתיים הטיל פקיד השומה עיקול על כספי המערער, ובכלל זה על הסכום המופקד לזכותו אצל עורך-דין רובין, ועיקול זה מונע מן המערער למשוך את סכום הפיקדון ולהשתמש בו לתשלום הקנס. בקשת הסניגור הייתה, כי בית-המשפט יורה לחלט מן הכספים המופקדים לזכות המערער אצל עורך-דין רובין סכום שווה לסכום הקנס שהושת עליו, וכנגד זה יורה לבטל את הקנס. בתשובתה לבקשה זו טענה באת-כוח המשיבה כי לזכות המערער מופקד סכום כסף נוסף, בחשבון שנפתח על-ידי הרשות לניירות-ערך בבנק אינווסטק. גם על פיקדון זה רובץ עיקול לזכות פקיד השומה, אלא שפקיד השומה מסר לה כי יהיה מוכן להסרת העיקול מעל פיקדון זה. באת-כוח המשיבה הסכימה להפחתה מסוימת בגובה הקנס שהוטל על המערער, ובלבד שבית-המשפט יורה על חילוט מלוא הסכום העומד לזכות המערער בבנק אינווסטק. 13. בתום שמיעת טענות הפרקליטים (בישיבת יום 26.10.03) ביקשנו מבאת-כוח המשיבה להמציא לנו נתונים מדויקים אודות האפשרויות הקיימות לחילוט כספים של המערער. בתשובתה שבכתב ציינה באת-כוח המשיבה כי לזכות המערער מופקדים כספים בידי עורך-דין רובין וכן בבנק אינווסטק. להלן נמסר כי מקור הכספים המופקדים בבנק אינווסטק הוא פיקדונות שהחזיק המערער ללא היתר בבנק שוויצרי, שנמשכו והועברו לישראל על-ידי העד ניראל בן-יוסף, וכי מתוך הסכומים שהועברו נמסר למערער, בשנת 1999, סך 3.4 מיליון ₪, שלגבי עיקרו ורובו טען המערער כי מעולם לא הגיע לידו. באת-כוח המשיבה הוסיפה, כי במסגרת טיעונה לעונש ביקשה מבית-המשפט המחוזי לחלט את הכספים שנותרו מופקדים לזכות המערער בבנק אינווסטק, בהתאם לסעיף 18(א) לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978, באשר מקור הכספים בפיקדונות שהחזיק המערער בחוץ-לארץ ללא היתר. כן עתרה לחילוט הכספים שהופקדו לזכות המערער בידי עורך-הדין רובין, בהתאם לסעיף 39(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, בהיותם כספים שהושגו בעבירה. הואיל ובית-המשפט לא התייחס בגזר-דינו לבקשותיה, חזרה והעלתה את עתירתה לחילוט כספי המערער במסגרת ערעורה, שממנו (כפי שכבר צוין) חזרה בה המשיבה בפתח הדיון לפנינו. בנסיבות שנוצרו, טענה, הריהי מסכימה לחילוט הכספים שלזכות המערער בבנק אינווסטק, ובלבד שהקנס שהושת על המערער לא יופחת ביחס ישר לסכום שיחולט חלף הקנס. בתגובתו להודעת המשיבה טען הסניגור, כי באמור בהודעה - הכולל בקשה לחילוט סכום ניכר מכספי המערער כנגד הפחתה מזערית בגובה הקנס - יש משום חזרה מן העמדה שהביעה המשיבה בתשובתה לערעורו על חומרת עונשו של המערער; וכי, בנסיבות אלו, מבקש המערער לחזור בו מהסכמתו לביטול ערעורו על ההרשעה בדין. בהחלטתנו מיום 9.11.03 נמנענו מנקיטת עמדה ביחס לנטען בהודעותיהם של באי-כוח הצדדים, אך ביקשנו מבאת-כוח המשיבה להשלים את הודעתה במסירת נתונים עדכניים אודות גובה הסכומים המופקדים לזכות המערער בידי עורך-הדין רובין ובבנק אינווסטק. בהודעתה המשלימה מסרה באת-כוח המשיבה, כי יתרת החשבון בבנק אינווסטק עומדת על סך 458,813 דולר ארה"ב, ואילו בחשבון הנאמנות המוחזק על-ידי עורך-דין רובין עומדת יתרה בסך 5,109,902 ₪. בתגובתו להודעה המשלימה לא חזר עוד הסניגור על בקשת המערער להחזיר על כנו את ערעורו נגד צדקת הרשעתו, אלא הסתפק בשלוש טענות המתייחסות לנושא החילוט: האחת, כי את צו החילוט ניתן להחיל רק על כספים המופקדים בידי עורך-הדין רובין, שמקורם ברווחי חשבונות הכיסוי, אך אין לחלט כספים המופקדים בבנק אינווסטק, שהועברו מחשבונות בחוץ-לארץ בהם הפקיד המערער כספים שמקורם אינו בעבירה; השנייה, כי משחזרה בה המשיבה מערעורה על קולת עונשו של המערער, הרי שאין לחלט יותר מסכום הקנס - 3.5 מיליון ₪ - וזאת חלף ביטולו המוחלט של הקנס; והשלישית, כי המערער מסכים כי בית-המשפט יורה לחלט את מלוא הסכום המופקד לזכותו בידי עורך-הדין רובין, אם חלף זאת יזכה להפחתה של ממש בתקופת מאסרו. 14. בתגובתו להודעתה הראשונה של המשיבה ביקש המערער, כאמור, להחזיר על כנו את ערעורו על צדקת הרשעתו. בקשה זו דינה להידחות. משהודיע המערער, בפתח הדיון בערעור, כי הוא מגביל את ערעורו לעניין חומרת עונשו בלבד, הריהו כמי שהצהיר לפני בית-המשפט כי לעניין הרשעתו הוא מקבל עליו את דין הכרעתו של בית-המשפט המחוזי. דינו של מערער כזה אינו שונה מדינו של נאשם בערכאה הראשונה, המודה לפני בית-המשפט בעובדות כתב-האישום ומורשע בדין על יסוד הודייתו. ככלל, ובהיעדר "נימוקים מיוחדים שיירשמו" - כמצוות סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 - אין נאשם כזה מורשה לחזור בו מן ההודיה שעל יסודה הורשע (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572). בהתייחסה לסוגיה זו בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (שנדון בהרכב מורחב) ציינה השופטת ביניש (בעמ' 621), כי היתר לנאשם שהורשע לחזור בו מהודייתו "יינתן רק בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה". הסניגור לא טען, כי איזו מן הנסיבות הללו מתקיימות במקרהו של המערער. כל שטען הוא, כי בהשלמת טיעונה בכתב חרגה באת-כוח המשיבה ממה שטענה בתשובה לערעורו על חומרת העונש. טענה זו אינה מסייעת בידו, שכן הודעת המערער, כי הוא חוזר בו מערעורו כנגד ההרשעה, נמסרה על-ידו לפני שנשמעו טענות הפרקליטים בגדר הערעור על גזר-הדין. כן יצוין כי הצדדים לא הודיעו על הסדר מוסכם ביחס לקנס והחילוט; ובהודעת המערער, כי הוא חוזר בו מן הערעור על ההרשעה, לא נאמר כי הוא מבטל חלק זה של ערעורו לנוכח הבטחת המשיבה להגביל את עצמה לנקיטת עמדה מסוימת כלשהי ביחס לקנס או החילוט. 15. הגענו לכלל מסקנה, כי ההקלה בעונשו של המערער - לנוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצע את עבירותיו ובשל ההתמשכות הבלתי-מוצדקת של ההליך בעניינו - ראוי לה שתתבטא בהפחתת שנה אחת מתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו ובביטול הקנס שהושת עליו. מנגד נורה על חילוט מלוא הסכום המופקד לזכות המערער בחשבון המוחזק בנאמנות על-ידי עורך-הדין פנחס רובין, בעוד שלעניין הכספים המופקדים לזכות המערער בבנק אינווסטק לא שוכנענו בקיום עילה מוצדקת לחלטם. החלטנו להמיר את הקנס בחילוט לנוכח הצהרת הסניגור, כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו. לא התעלמנו מכך שבאת-כוח המשיבה חלקה על היעדר יכולתו של המערער לשלם את הקנס; אך בהיעדר ראיה לסתור נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עמו. בהמרת הקנס בחילוט הננו סוטים מן הכלל הרגיל, שלפיו יש להבחין בין קנס שמטרתו עונשית לבין חילוט שמטרתו לשלול מן העבריין את טובת ההנאה הפסולה שהפיק מעבירתו. אלא שבנסיבות העניין סטייה זו נראית לנו מוצדקת. מאידך, לא ראינו להסתפק בחילוט סכום השווה לסכום הקנס בלבד. משהודה המערער, כי מקור הכספים שרמות הפקיד לזכותו אצל עורך-הדין רובין הוא ב"חשבונות הכיסוי" - משמע כי המדובר בממון שהושג בעבירה - קמה עילה לחילוט מלוא הסכום. המדינה אמנם חזרה בה מערעורה על קולת העונש, ובכלל זה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהכרעה בבקשתה לחילוט, אך המערער - כמוצהר בהודעתו האחרונה של הסניגור - הסכים לחילוט מלוא הסכום האמור כנגד הקלה ממשית בתקופת מאסרו. הפחתת מאסרו בשנה אחת וביטולו של הקנס, שמבחינת המערער הריהו שקול להפחתת שמונה-עשר חודשי מאסר נוספים, מבטאים ללא ספק הקלה ממשית בתקופת מאסרו של המערער. איננו מתעלמים מכך, כי חילוט הפיקדון שבידי עורך-דין רובין יסכל את מטרת העיקול שהטיל פקיד השומה על פיקדון זה. אלא שככלל, הטלת עיקול על נכס שהושג בעבירה אינה מעכבת את חילוטו, ובנסיבות המקרה אין סיבה לסטות מכלל זה. גם לגוף העניין נראה לנו ראוי, כי המס בו חייב המערער ייגבה על-ידי פקיד השומה מכספים של המערער, ולא מכספים שהושגו על-ידי המערער בעבירה. 16. ערעורו של המערער יורם נגלר (ע"פ 4791/03), וערעור המדינה (ע"פ 4842/03) נדחים. ערעורו של המערער אילון צברי (ע"פ 4735/03) נדחה ביחס להרשעה, אך מתקבל ביחס לחומרת העונש. תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער מועמדת על חמש (תחת שש) שנים והקנס שהושת עליו מתבטל. עונש המאסר על-תנאי שנגזר עליו נותר על כנו. כן ניתן בזה צו המורה לחלט לקופת המדינה את מלוא הסכום המופקד לזכות המערער בנאמנות אצל עורך-הדין פנחס רובין. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן ביום ב' בכסלו תשס"ד (27.11.03). תוקן היום, כ"ג בכסלו תשס"ד (18.12.03). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03047350_F27.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.