חברת אלאקסא אלמובארק בע"מ נ. מקורות - חברת המים הלאומית

פסק-דין בתיק בג"ץ 4734/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4734/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרת: חברת אלאקסא אלמובארק בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. מקורות - חברת המים הלאומית 2. רשות העתיקות עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשס"ט (24.11.08) בשם העותרת: עו"ד מוחמד סולימאן בשם המשיבה 1: עו"ד ג' אוריון ועו"ד ב' גליקמן בשם המשיבה 2: עו"ד י' בר סלע פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. זוהי עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבות לבוא ולנמק מדוע יותר להם לבצע עבודות תשתית ולהניח צינורות באתר החפירה הממוקם בצומת התעבורה ברמלה, אשר בשטחו נתגלו קברים מוסלמיים ועצמות אדם. ביום 25.11.2008 דחינו את העתירה וכך קבענו: "מפאת דחיפות העניין, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, מצאנו שאין עילה להתערבותנו ובמיוחד בהתחשב בהצעה שהתגבשה בין מקורות לבין רשות העתיקות, שעיקרה הנחת קו הקולחין המחובר מעל פני השטח ללא ביצוע חפירות או חדירה לתת הקרקע. זאת, למעט עבודות ניקוי וחשיפה של הצינור הקיים בצידו המזרחי של הקו, וכן ביצוע חפירה מהכביש הקיים ועד מתחם מקורות בצידו הצפוני של הקו (ראה בתשריט המצורף מש/1 תוואי הנחת הצינור על פי הצעת המשיבה 1), עבודות אלה תיעשנה בפיקוח ארכיאולוגי צמוד מטעמה של רשות העתיקות ובתיאום מראש עמה. הובהר כי מקומו של התוואי צמוד לגדר האתר של מקורות. והכול באופן שלא תהא פגיעה בקברים ובעצמות אדם בשום צורה." עתה הגיעה עת הנימוקים. השתלשלות ההליכים וטענות הצדדים 2. המקרקעין נשוא העתירה הינם חלק מאתר עתיקות "אל רמלה". בטרם ביצוע עבודות התשתית להנחת קו המים המדובר, ערכה המשיבה 2 בדיקות ארכיאולוגיות באתר, בעקבותיהן נחשפו עצמות אדם בעומק של 1-2 מטר ומצבת קבורה, ככל הנראה מוסלמית. בעקבות האמור המליצה המשיבה 2 על ביצוע העבודות בדרך של קידוח אופקי, אשר יעבור מתחת לרום העתיקות והקברים מבלי לפגוע בהם. ואולם, במהלך חפירת בורות הכניסה והיציאה לקידוח האופקי אירעה התמוטטות אשר הביאה לחשיפת קברים ועצמות אדם נוספים בשטח. מיד עם גילויים של אלה הופסקו עבודות התשתית, והמשיבה 2 הורתה על כיסוי הקברים והודיעה לנציג משרד הדתות על גילויים. 3. על רקע האמור פנתה העותרת לבית משפט זה ועתרה נגד המשיבות, תוך שהיא מבקשת כי יוצא צו ביניים אשר ימנע בעד המשיבות מלבצע עבודות במקרקעין נשוא העתירה עד לדיון בעתירה גופא. לטענתה, הקברים אשר נחשפו באתר העבודות הם של מתים מוסלמים, ועל כן חל איסור לחפור, לנבור או להוציא את הקברים, בהתאם לדיני ההלכה המוסלמית. לטענת העותרת, פעילות המשיבות פוגעת בקדושת עצמות המת ומפרה את הזכות החוקתית לכבוד המת, המהווה חלק מזכותו של אדם לכבוד כפי שמעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ביום 2.6.2008 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט ג'ובראן במסגרתה נתקבלה בקשת העותרת וניתן צו ביניים האוסר על המשיבות לבצע עבודות חפירה, סלילה ובניה, הכנסת חומרים והוצאתם באתר בו נמצאים הקברים ועצמות המתים (להלן: צו הביניים). 4. בתגובתה לעתירה (אשר הוגשה על-ידה יומיים לאחר מתן צו הביניים) ציינה המשיבה 2 כי היא מבצעת בשטח בדיקות ארכיאולוגיות מקדימות, אשר מטרתן להגדיר את גבולות השטח בו קיימים קברים וכן להגדיר שטחים ריקים על מנת לאפשר את חפירת בורות הכניסה והיציאה לביצוע הקידוח האופקי. המשיבה 2 הבהירה כי עמדתה הסופית תיקבע לאחר השלמת הבדיקות האמורות, וככל שלא תתגלינה עתיקות אשר עלולות להיפגע עקב העבודות, היא תתיר את הנחת קו המים, זאת בפיקוח ארכיאולוגי צמוד. על רקע תגובת המשיבה 2 הביעה המשיבה 1 את התנגדותה לצו הביניים הגורף עליו החליט בית המשפט, מאחר והאמור בו מונע את ביצוע הבדיקות הארכיאולוגיות המקדימות, אשר רק לאחריהן יתאפשר לה להגיש תגובה משלימה לבקשת העותרת לצו הביניים. יצוין כי העותרת התנגדה לביצוען של עבודות הבדיקה, בטענה כי הן עלולות לגרום לפגיעה נוספת בכבוד המתים ובעצמותיהם. ביום 31.7.2008 ניתנה החלטת ביניים נוספת (כב' המשנה לנשיאה ריבלין, השופטת פרוקצ'יה והשופט דנציגר), במסגרתה צומצם צו הביניים באופן המתיר למשיבה 2 לבצע את הבדיקות האמורות. כן נקבע כי מיד עם סיום הבדיקות המשיבה 2 תגיש הודעת עדכון לבית המשפט ולצדדים, בה יובהר על ידה, בין היתר, אם ניתן יהיה, להערכתה, לבצע את הנחת קו הביוב בקידוח אופקי ללא פגיעה בקברים ובעצמות אדם. בהודעתה המשלימה פירטה המשיבה 2 כי לנוכח תוצאות הבדיקות שנערכו בשטח לא ניתן לבצע חפירה ללא פגיעה בשדה הקבורה הקיים. כן ציינה היא כי הועלתה הצעה על-ידי המשיבה 1 שעיקרה הנחת הקו המתוכנן מעל פני השטח ללא ביצוע חפירות או חדירה לתת הקרקע, למעט עבודות ניקוי וחשיפה אשר לא תפגענה בקברים ובעתיקות. המשיבה 2 הביעה את הסכמתה להצעה, ככל שזו תתבצע בפיקוחה הצמוד (להלן: הצעת המשיבות). העותרת, מנגד, הביעה את התנגדותה הנחרצת להצעה, והדגישה כי לפי ההלכה השרעית בית קברות הוא מקום קדוש שאסור לפעול בו כלל. משכך, אין מנוס, להשקפתה, מלשנות את תוואי הקו כך שלא יפלוש כלל לשטח שדה הקבורה. 5. יצוין כי בעקבות הוצאת צו הביניים אשר אסר, כאמור, על המשיבה 1 לבצע פעולות בשטח המתחם, הוגשו על-ידה לבית המשפט בקשות להתיר לה לכסות בורות אשר נותרו פתוחים בשטח ואשר מהווים סכנה לשלום הציבור. העותרת, ברוח התנגדותה לביצוע עבודות הבדיקה, הביעה את התנגדותה הנחרצת גם לכיסוי הבורות. לטענתה, המשיבה לא צירפה כל ראיה המוכיחה כי מדובר בסכנה של ממש לשלום הציבור, ואין מדובר אלא בניסיון להשלים את העבודות במסווה של תירוץ לפיו הדבר נועד למנוע סכנה לציבור. ביום 11.9.2008 קיבל בית המשפט את הבקשה, והתיר למשיבה 1 לכסות ולמלא את הבור הפתוח המצוי במתחם נשוא העתירה. דיון 6. העתירה שלפנינו מעמידה על כפות המאזניים את אינטרס ההגנה על כבוד המת מחד גיסא, ואת האינטרס הציבורי בביצוע עבודות תשתית ופיתוח מאידך גיסא (בג"ץ 4638/08 חברת אלאקסא אלמובארק בע"מ נ' חברת חשמל לישראל (לא פורסם, 29.10.2007) (להלן: עניין אלאקסא הראשון)). על מעמדו החוקתי של ערך כבוד המת במשפט הישראלי עמד בית משפט זה לא אחת, בהכירו בו כחלק בלתי נפרד מזכותו של האדם לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 520, 523 (1992); בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812, 828 (1993); בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832 (1999)). יפים בהקשר זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה, אשר נאמרו זה לא מכבר באחת הפרשות: "כבודו של המת הוא עקרון חוקתי הנגזר כפועל יוצא מכבודו של האדם החי, ומזכותו לאוטונומיה אישית. אלה הם שניים שאינם ניתנים לניתוק ולהבדלה. אכן, "כבודם של אנשים מתים נגזר מכבודם של אנשים חיים", כדברי השופט זמיר בבג"צ 1113/99 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות (לא פורסם, 18.4.00); כבודו של האדם החי נפגע כאשר לא מובטחת לו עוד בחייו, הגנה ראויה על כבודו כאשר שוב לא יהיה בין החיים. פגיעה בכבוד המת היא, אפוא, פגיעה בכבודם של החיים, ובכך היא מהווה פגיעה בזכות חוקתית הראויה להגנה חוקתית. השקפת החברה האנושית על ערך כבוד המת כערך-על בחיי הפרט והכלל, וכחוליה מקשרת בין דורות שחלפו לדור ההווה ולדורות שיבואו, היא אחד המאפיינים לרציפות המתמשכת של הקיום האנושי. ערך זה חוצה ימים ויבשות, ועוגן במסורות חברתיות, דתיות ומשפטיות שונות, כחלק מן האתוס החברתי של תרבויות העולם במזרח ובמערב. תפיסה זו של כבוד המת עוגנה גם בתשתית החוקתית בישראל, כנגזרת ישירה מהזכות החוקתית לכבוד האדם בחייו" (בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp. (טרם פורסם, 29.10.2008) (להלן: עניין מוזיאון הסובלנות)). 7. המתודיקה לפיה יש לבחון, אפוא, את שאלת הלגיטימיות של הפגיעה בכבודו של המת – בהיותה זכות חוקתית – הינה בהתאם לאמות המידה הקבועות בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי – שהפגיעה תיעשה מכח חוק, תהלום את ערכי המדינה, תיעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ראו, למשל: בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 42 (1997)). בעתירה שלפנינו המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת עמידתה של הצעת המשיבות בדרישת המידתיות, ועל כן בה נתמקד. מידתיות 8. עקרון המידתיות מורכב, כידוע, משלשה מבחני משנה מצטברים, אשר רק בהתקיימם ניתן לומר כי הפגיעה בזכות החוקתית נעשתה "במידה שאינה עולה על הנדרש", בהתאם לדרישת פסקת ההגבלה: האחד – בחינת קיומו של קשר של התאמה בין האמצעי הננקט לבין התכלית המבוקשת; השני – מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, הבוחן אם האמצעי הנבחר מביא לפגיעה המינימאלית בזכות החוקתית הנפגעת; והשלישי – בחינת 'המידתיות במובן הצר', קרי, האם הפגיעה בזכות החוקתית עומדת ביחס ראוי לתועלת המושגת מהגשמת התכלית הכרוכה בפגיעה (בג"צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5), 807, 839 (2004); בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 571 (2005); עניין מוזיאון הסובלנות, פיסקה 225 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מבחן המשנה הראשון – קשר בין האמצעי לבין התכלית 9. דומה כי אין חולק על קשר ההתאמה המתקיים בין האמצעי שנבחר על ידי המשיבות לבין התכליות אשר תוגשמנה בנקיטתו, בכללן: חיסכון במים אשר יתאפשר כתוצאה מהזרמת מי ביוב מטוהרים לצרכי השקיה חלף הזרמת מי גשמים; הגנה על איכות הסביבה ובריאות הציבור באמצעות הוצאת מי הביוב של מועצת באר יעקב ממאגר מי טיהור השופכין של מרחב איילון בצורה של מי ביוב מטוהרים; ומניעת הצפת המאגר וזיהומו של הנחל הסמוך. קשר זה מתקיים בין אם הנחת הקו תתבצע בהתאם להצעת המשיבות, ובין אם על פי דרישת העותרת. נפנה, אפוא, לניתוח מבחן המשנה השני. מבחן המשנה השני – האמצעי שפגיעתו פחותה 10. לבה של העתירה שלפנינו נעוץ בשאלת התקיימותו של תנאי זה, לפיו על הפגיעה בזכות (במקרה דנן – כבוד המת) להיות הפחותה ביותר האפשרית. ודוק: החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. החובה היא לבחור, מבין החלופות הסבירות העומדות על הפרק, את זו הפוגענית פחות (בג"צ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (לא פורסם, 14.5.06), פסקה 68 לפסק דינו של הנשיא ברק; עניין מוזיאון הסובלנות, פיסקה 230 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). על הפרק עומדות, כאמור, שתי דרכי פעולה אלטרנטיביות: האחת – הצעת המשיבות, לפיה ישונו תוואי הצינור ואופן הנחתו (מעל פני הקרקע במקום מתחתיה), כך שהוא יוצמד לגדר המקיפה את המבנה של המשיבה 1 מצידו השמאלי. השניה – דרישת העותרת, לפיה ישונה תוואי הצינור כך שלא תהא בינו לבין האתר כל חפיפה, או למצער באופן בו מסלול הצינור יעקוף את האתר המגודר של המשיבה 1 מצידו הימני. 11. לצורך הדיון אנו מוכנים להניח שהחלופה השניה עדיפה בכל האמור בשמירה על כבוד המת. ואולם, לאחר שהובהר לנו במה כרוך שינוי תוואי הצינור בהתאם לעמדת העותרת ולאחר שבחנו את מידת הפגיעה בכבוד המת הטמונה בהצעת המשיבות, דעתנו היא כי זו האחרונה עונה על דרישת מבחן המשנה האמור. כפי שעולה מטענות המשיבות, שינוי התוואי בשלב זה כרוך באישור תכניות חדשות חלף הנוכחיות – אשר תכנונן ארך מספר שנים. עיכוב כה ארוך בביצוע הנחת קו הקולחין עלול לגבות מחיר ציבורי לא קל: אם בחיסכון במים, אינטרס אשר על חשיבותו אין צורך להכביר מילים על רקע המצוקה בה נתון משק המים בימים אלה; אם בהגנה על איכות הסביבה ובמניעת מפגע תברואתי העלול לפגוע בשלום הציבור; ואם בהיבט הכלכלי הצר, המסתכם, לדברי המשיבה 1, במיליוני שקלים. הנסיבות האמורות מורות, אפוא, כי קבלת עמדת העותרת ודחיית החלופה המוצעת על ידי המשיבות תוביל לפגיעה וודאית בתכליות אותן נועדה הנחת קו הקולחין לשרת. עוד יוזכר כי כבר מראשיתן תוכננו העבודות, בתאום עם המשיבה 2, להתבצע בדרך של קידוח אופקי, חרף עלותו הגבוהה, על מנת למזער את הפגיעה האפשרית בעתיקות. משאירעה הקריסה ונתגלו עצמות האדם והקברים, הופסקו העבודות ונערכו בדיקות על ידי המשיבה 2, על מנת לוודא שהעבודות אינן פוגעות בעתיקות נוספות, ומשנסתיימו אלה הוצע הפתרון על ידי המשיבות המונע כל חפירה הפוגעת בשדה הקבורה. ברי, אפוא, כי בבוא המשיבות להחליט על אופן ביצוע העבודות נשקלו על ידן מספר דרכי פעולה, ונבחרו בסופו של דבר החלופות המונעות פגיעה בקברים, חרף היותן כרוכות בעלויות נוספות ובעיכובים בהנחת הצינור. התנהלות המשיבות מעידה על זהירותן הרבה בהתייחס לפגיעה אפשרית בשרידי הקברים, ואין חולק כי הפגיעה בכבוד המת הטמונה בחלופה המוצעת על ידן פחותה באופן משמעותי מהפגיעה אשר היתה נגרמת אילולא שונה התוואי המקורי. אף בכך יש כדי להשליך על סבירות הצעת המשיבות, הנבחנת גם לאור המשקל שהוענק על-ידן לשיקולים אלה. 12. לנוכח כל האמור, דעתנו היא כי החלופה המוצעת על ידי המשיבות, אשר נועדה לפתור את ההתנגשות בין הצורך בהנחת קו הקולחין בהקדם לבין השמירה על שרידי הקברים – הינה בבחינת האמצעי שפגיעתו פחותה, בהתאם לתנאי מבחן המשנה השני. מבחן המשנה השלישי – מידתיות במובן הצר 13. במסגרת מבחן זה נבחנת השאלה האם קיים יחס ראוי בין התועלת שבאימוץ הצעת המשיבות מחד, לבין מידת הפגיעה בזכות היסוד לכבוד המת הטמונה בה מאידך. כפי שציינתי בהזדמנויות קודמות, מלאכת איזון זו איננה מלאכה קלה, ועל בית המשפט מוטלת החובה לנהוג בזהירות וברגישות מירבית: "מדובר בסוגיה ש'משולבת בה רגישות אישית ו'נשמתית' מיוחדת'... הרגישות האמורה מחייבת ומצדיקה גם יחס הולם ומכבד לבית הקברות כמקום מנוחה אחרון, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', י"ט)... הטיפול בבתי קברות יש בו כדי ללמד על החברה, על יחסה לעברה ועל הכבוד שהיא רוחשת לפרטים שבתוכה" (עניין אלאקסא הראשון, פסקה 1 לחוות דעתי; עניין מוזיאון הסובלנות, פיסקה 4 לחוות דעתי). עם זאת, חרף הצורך לעשות את הנדרש על מנת לפגוע בקברים, ולו במחיר עלויות נוספות והתאמות תכנוניות כאלה ואחרות, אין לבוא למסקנה בדבר קיומו של 'מחסום' בפני כל תכנית פיתוח בקרבתו וסביבותיו של בית קברות (עניין אלאקסא הראשון, פיסקה 3 לחוות דעתי; עניין מוזיאון הסובלנות, שם). בבואנו לערוך את האיזון האמור, עלינו לפתוח ולומר כי עניינה של העתירה שלפנינו בזהות בלתי מסוימת של נקברים ובעותרת הנעדרת זיקה ספציפית לקברים. לצורך הדיון מוכנים אנו להניח, מבלי להכריע, כי ההגנה החוקתית על כבוד המת חלה בנסיבות אלו. מכל מקום, ברי כי היקף הפגיעה בכבוד המת במצב כגון דא הינו מצומצם, וכי אין המדובר בפגיעה ב"גרעין הקשה" של הזכות, כי אם בפגיעה במעטפת החיצונית שעוצמתה נמוכה באופן יחסי (עניין אלאקסא הראשון, פיסקאות 7 ו- 16 לפסק דינו של השופט פוגלמן; עניין מוזיאון הסובלנות, פיסקה 248(7) לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מצידן השני של המאזניים ניצב, כאמור, האינטרס הציבורי בהשלמת הנחת קו הקולחין בהקדם. כפי שתואר לעיל, אינטרס זה משרת מגוון תכליות שונות, בכללן: חיסכון במים, הגנה על איכות הסביבה ובריאות הציבור וחיסכון במשאבים כלכליים. 14. לאחר שהתרשמנו מהצעת המשיבות, דעתנו היא כי אימוץ הפתרון המוצע על ידן – לפיו קו הקולחין יונח מעל פני הקרקע, בצמוד לגדר האתר של המשיבה 1, ומבלי לבצע כל חפירה במתחם בו מצויים הקברים – הופך את הפגיעה האפשרית בכבוד המת, ככל שזו קיימת כלל בנסיבות אלה, למוגבלת ומצומצמת ביותר, בהיותה נוגעת במעטפת החיצונית של זכות ההגנה על כבוד המת: ראשית, משלא תבוצענה עבודות חפירה לצורך הנחת הצינור – לא קיימת כל סכנה לפגיעה פיזית בקברים; שנית, אין אנו עוסקים בבית קברות פעיל, כי אם בקברים אשר היו מכוסים מזה מאות בשנים, המתייחסים, כאמור, לזהות בלתי מסוימת של נקברים. במצבים כאלה, מבלי להפחית מהחשיבות האינהרנטית הטמונה באינטרס הגנה על כבוד המת, הנכונות לבחון פתרונות יצירתיים שיאפשרו הפיתוח מזה ושימור מתחם הקבורה והקברים שבו מזה – רבה יותר (עניין אלאקסא הראשון, פיסקה 3 לחוות דעתי). על רקע האמור, לאחר שערכנו איזון בין פגיעה בלתי וודאית זו בכבוד המת ועוצמתה הנמוכה ממילא לבין האינטרס הציבורי בהנחת קו הקולחין, דעתנו היא כי הצעת המשיבות כפי שפורטה מקיימת יחס ראוי בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת המושגת מהגשמת התכלית הכרוכה בפגיעה זו, ועל כן עונה היא על דרישותיו של מבחן המשנה השלישי. 15. סיכומם של דברים, דעתנו היא כי החלופה המוצעת על ידי המשיבות – שינוי התוואי והנחת הצינור מעל פני הקרקע, בסמוך לגדר המבנה של המשיבה 1, ומבלי לבצע עבודות חפירה – הינה מידתית, בהיותה ממלאת אחר שלושת מבחני המשנה דלעיל, והיא מהווה איזון ראוי בין אינטרס ההגנה על כבוד המת אל מול האינטרס הציבורי בהנחת קו הקולחין בהקדם. בשולי הדברים 16. נסיבותיו של המקרה שלפנינו, בדומה למקרים אחרים אשר התעוררו בעבר, מלמדות על החשיבות הרבה לקיומה של הידברות בין הצדדים, תוך הכרה הדדית בחשיבות הטמונה בשמירה נאותה על כבוד המתים בד בבד עם הגשמת האינטרס הציבורי בפיתוח הארץ. כפי שהוזכר לעיל, התנהלות המשיבות, דרכי פעולתן והחלופה המוצעת על ידן מעידות על נכונותן הרבה להתחשב בערכי כבוד המת, גם מקום בו התחשבות זו כרוכה בהקדשת משאבים נוספים. העותרת, מנגד, לא זו בלבד שהביעה התנגדות נחרצת לכל פעולותיהן של המשיבות ולחלופה המוצעת על ידן, אלא אף סירבה בתוקף לבקשת המשיבה 1 לכסות בורות המהווים סכנה לשלום הציבור. על כך יש להצר, ואף להשתומם כיצד זה לעתים, גם כאשר על כף המאזניים מונח האינטרס בדבר שמירת חייהם ושלמות גופם של אנשים, יש המסרבים לגלות ולו פתח צר של התחשבות ונכונות להגיע לעמק השווה. 17. עוד יצוין כי ביום 14.8.2008, כשלשה חודשים לאחר הגשת העתירה, הוציא שר הבטחון צו מכוח תקנה 84(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 נגד העותרת בשל היותה "התאחדות בלתי מותרת", והוצא צו תפיסה לכל נכסיה, על רקע מידע המצביע על קשריה ההדוקים של חברת אלאקסא לארגון החמאס. בהקשר זה מתעוררת שאלה בדבר כשירותו של גוף אשר הוכרז כ"התאחדות בלתי מותרת" עקב פעילות הפוגעת באינטרסים חיוניים של המדינה להיזקק לערכאותיה המשפטיות. ואולם, משהעתירה שלפנינו הוגשה, כאמור, טרם הוצאת הצו, לא מצאנו שיש צורך להכריע בשאלה זו במסגרת הדיון דנן (וראו והשוו: עניין מוזיאון הסובלנות, פיסקאות 252-254 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). סוף דבר 18. על יסוד כל האמור, באנו לכלל מסקנה כי החלופה אשר הוצעה על ידי המשיבות – לפיה קו הקולחין יונח מעל פני הקרקע, בתוואי הסמוך לגדר האתר של המשיבה 1 ומבלי שתבוצענה עבודות חפירה באתר (למעט עבודות הניקוי והחשיפה כפי שפורטו בהחלטתנו מיום 25.11.2008) הינה מידתית, בהיותה מאזנת כראוי בין אינטרס ההגנה על כבוד המת לבין האינטרס הציבורי בהנחת הצינור בהקדם. אי לכך, העתירה נדחית. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ב בטבת תשס"ט (18.1.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08047340_B11.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il