פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4729/98
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ח' אריאל
המערער: אלי כלפון
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע מיום 5.7.98 בת.פ. 501/96
שניתן על ידי כבוד השופטים ג' גלעדי,
צ' סגל וב' אזולאי
תאריך הישיבה: ב' בטבת תשנ"ט (21.12.98)
בשם המערער: עו"ד אלי ביתן
בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר
בשם שרות המבחן: גב' זהבה מור
למבוגרים
פסק-דין
השופט ח' אריאל:
1. לפנינו ערעור על הרשעת המערער בביצוע 2 עבירות, במתלוננת, בביתו של המערער: בעבירת אינוס המתלוננת על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977- ובעבירה של עשיית מעשה מגונה בה לפי סעיף 348(ב) לחוק הנ"ל, בת.פ. 501/96, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (אב"ד השופט ג' גלעדי והשופטים צ' סגל וב. אזולאי) ולחלופין על גזר הדין של 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, שניתן בעקבות ההרשעה.
במועד ביצוע העבירות המיוחסות למערער, היה הוא כבן 27 והמתלוננת היתה כבת 14 וכמה חדשים. באותה עת וגם מאוחר יותר היה למתלוננת חבר. היתה הכרות בין הורי המתלוננת והורי המערער. המתלוננת ביקרה, לפעמים, בבית הורי המערער, שם התגורר גם המערער ושוחחה עם בני המשפחה, לרבות המערער.
במקרה הראשון, מקרה האונס, באה המתלוננת, לגרסתה, על פי תואנה של המערער, כדי שתעזור לו בשחזור מכתב קרוע של חברה. המתלוננת נענתה ואז, בחדרו אנס אותה, חרף התנגדותה שבאה לידי ביטוי בדברים ברורים וחד משמעיים.
המקרה השני (המעשה המגונה) אירע כעבור זמן, לאחר מכן, כשבאה אל דירתו כדי להוכיח אותו על כי, סיפר לחברותיה בבית הספר מה עולל לה, אף כי הבטיח לא לספר. או אז, שוב ובניגוד לרצונה, ביצע בה מעשה מגונה.
המערער הכחיש את גרסתה וטען כי לא היו דברים מעולם, וכי בכלל לא קיים עם המתלוננת יחסי מין. ביחס לפעם הראשונה הוא ציין כי אחיו היה בבית, בזמן שבו מיוחס לו המעשה ואין הדבר מתקבל על הדעת שהמעשה בוצע, מבלי שאחיו שמע והבחין וביחס לפעם השניה טען כי הוא ישן שעה שהמתלוננת הגיעה לביתו ודיברה עם אמו. הוא לא ידע כמובן להסביר מדוע העלילה עליו המתלוננת מעשים שלא ביצע והעלה בין היתר סברה כי היתה מעוניינת למשוך תשומת לב חבר שאהבה.
2. בית משפט קמא פירט באריכות את נימוקיו, לאחר שבדק ובחן את העובדות ואת טענותיהם של באי-כוח הצדדים והגיע למסקנה, לאחר שנתן אמון מלא במתלוננת ודחה את הכחשותיו ואת גרסאותיו של המערער.
בא-כוח המערער עשה, ככל יכולתו, לקעקע את העובדות והמסקנות של בית משפט קמא בפירוט רב כדי להגיע, לפחות, לתוצאה של ספק בהכרעת-הדין, אך לא מצאתי שיש מקום לקבל את הערעור ולבטל את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער, ולו מחמת הספק.
הכרעת הדין מבוססת היטב על חומר הראיות ולא מצאתי פגם משפטי שיש בו כדי לשנות את פסק-הדין של בית משפט קמא.
3. בית משפט קמא, היה ער לכך כי מדובר בעדות כנגד עדות: עדות המתלוננת כי פעם אחת נאנסה על-ידי המערער בביתו ופעם אחרת, מאוחר יותר, גם אז בביתו, עשה בה המערער מעשה מגונה, וכנגדה עדות המערער כי בפעם הראשונה המיוחסת לו, הוא לא אנס אותה ולא קיים אתה כל יחסי מין ובפעם השנייה, כשבאה לביתו, הוא ישן ולא נפגש אתה, כלל.
לפיכך, ציין השופט המלומד (סגן נשיא ג' גלעדי) מספר עובדות, (14 במספר), שלדעתו יש בהם חיזוקים לגרסת המתלוננת ובסופו של דבר קבע את אמונו המלא במתלוננת לעומת שלילת גרסת המערער, אמון שדי בו כדי להרשיע את המערער גם אם מדובר בעדות המתלוננת בלבד (ראו סעיף 54א' (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971- וע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50).
4. בא-כוח המערער תוקף את הקביעות בפסק-הדין ובעיקר את 14 העובדות שלדבריו, אין בהם חיזוק לגרסת המתלוננת. על כן לא היה מקום, לדעתו, שבית המשפט יעדיף את גרסתה של המתלוננת ודי בכך כדי לזכות את המערער, ולו מחמת הספק. מה עוד שלטענתו, בית משפט קמא, לא התייחס לעובדות, שיש בהן לחזק את גרסתו של המערער.
בהקשר לטענה האחרונה, מספיק אם אומר כי בית המשפט התייחס לגירסת המערער, אך שלל אותה, משלא מצא עובדות שיש בהן כדי לחזק, כביכול, את גירסתו.
לעניין העובדות שמציין בית המשפט לחיזוק גרסתה של המתלוננת, אדון להלן.
5. אפשר ולא כל אחת מ14- העובדות שמציין השופט המלומד תומכות, כל אחת בפני עצמה, באותו חוזק, בגרסת המתלוננת. אפשר גם שחלק מעובדות אלה ניתן לראותן כניטרליות, אך יש לקבל את עמדת בית משפט קמא, כפי שצוין על-ידו, שיש בכוחן המצטבר לחזק את גרסת המתלוננת.
גם בעניין פלילי "הלכה פסוקה היא כי אין זה דרוש שבית המשפט יפעל על סמך ודאות גמורה" (ע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 822).
השופט עציוני הביא בפסק-דין ויטפילד הנ"ל, גם את הדברים הבאים, מפי הלורד קולרי'ג (עמ' 822-823):
"החוק אינו דורש שנפעל תמיד על סמך ודאות בלבד... בחיים שלנו, במעשינו ומחשבותינו אין אנו עוסקים בדברים ודאיים... עלינו לכלכל את מעשינו על פי שכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת".
6. בית המשפט מציין, בין היתר, באותן 14 עובדות, כי טענת המערער שלא היו דברים מעולם, אינה נראית לו, שכן אילו חפצה המתלוננת להעליל על המערער, מכל סיבה שהיא, היא היתה מתלוננת מיד ולא כחודש לאחר מכן וזאת רק, לאחר שסיפרה לחבר שלה, שהשפיע עליה ולאחר שנראה היה לה שהמערער סיפר על המעשה לחברותיה, אף כי הבטיח שלא לספר על כך לאף אחד.
עוד ציין בית המשפט שהמתלוננת, שהשהתה, כאמור, את תלונתה, השיבה בשאלה לתלונתה זו במשטרה, שהיא לא סברה שמדובר באונס, מאחר והמערער לא הכה אותה ולא קרע לה את הבגדים ולא השאיר סימנים, אלא רק קיים אתה יחסי מין בכח, למרות התנגדותה המפורשת.
בית המשפט ציין, כי עולה מעדות חברתה של המתלוננת, מיטל, כי המתלוננת סיפרה לה על המקרים, זמן מה לאחר המקרה וכי המתלוננת לא נראתה כמו תמיד. "היא היתה עצובה והעיניים שלה היו אדומות ושהיא לא ישנה כמה ימים בגלל שהיא מפחדת". גם החבר שלה, שסיפרה לו באיחור על המקרה, ציין כי "שבוע שבועיים הרגשתי משהו לא בסדר אתה ויש בה משהו שהיא לא רוצה להגיד לי, לא היתה מחייכת ולא היתה עונה לשאלות...". לאחר שסיפרה לו, הוא שכנעה לפנות למשטרה.
בית המשפט גם ציין כי עולה מהעימות שנערך בין המתלוננת והמערער כי תגובות המערער, אינן עולות עם תגובה של מי שטוען שהדברים נגדו חסרי שחר.
אכן, עיון בעימות זה (ת4/) מראה כי בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה זו.
עולה מהתמליל (במיוחד עמודים 3-5) בבירור, כי המתלוננת מדברת על האונס והמערער מסיט את הדברים לעניין שולי, מבלי שהוא כופר או מכחיש את המעשה. רק בשלב מאוחר יותר, הוא מכחיש את המעשה, והיא מביעה את תיסכולה שאין לה עדים חוץ מהחפצים הדוממים שבחדרו.
7. בית המשפט גם התייחס לטענת בא-כוח המערער כי התנהגות המתלוננת שהלכה, כעבור זמן, לאחר האונס הנטען על-ידה, לביתו של המערער (ושם ביצע בה את המעשה מגונה), אינה מתאימה להתנהגות של מי שרק לא מכבר, נאנסה על-ידי המערער.
בית המשפט אינו מתעלם מתמיהה זו ומהתנהגותה חסרת האחריות, אף כי משתמע שהוא קיבל את דבריה כי היא באה להטיח בו דברי תוכחה, על כי סיפר את המעשה, שעשה בה, לחברותיה ושבטחה בכך שהמערער לא יחזור שוב על התנהגותו.
המתלוננת אכן נהגה בחוסר תבונה, משלא הכירה כנראה את הפתגם העממי האומר כי "הנכווה ברותחין, נזהר בפושרין", ואכן נכוותה המתלוננת, לדאבון הלב, קשות, פעמיים.
בית המשפט גם התייחס לאי-דיוקים של המתלוננת לתאריכים הנוגעים למעשי המערער ולהבדלי הזמן בין שני המקרים ולאי-דיוקים נוספים, אך, בצדק, לא ייחס לכך חשיבות, שכן אך טבעי הדבר שהמתלוננת, כבת 14, לא תהיה מסוגלת, לאחר האירועים שעברה, לדייק בכל פרט ופרט. מה עוד שמדובר, בעיקר, בפרטים שוליים.
גם טענת הסנגור המלומד שיש להטיל ספק בדברי המתלוננת כאשר הגישה את תלונתה כחודש לאחר המקרה הראשון, אין לקבל. יש ומתלוננת בשל מעשה אונס תגיש תלונה מיד ויש מתלוננת שתתלונן לאחר ימים ויש מתלוננת שתדחיק את המעשה ותתלונן רק לאחר זמן, אפילו רב; ויש נאנסת שלעולם לא תגיש את תלונתה.
על בית המשפט להיזהר מלייחס מסקנה בעניין תלונה מאוחרת, נגד מתלוננת, אלא אם כן שאר הנסיבות מראות כי האיחור נובע מתלונת שווא. לא זה המקרה שלפנינו. הוכחה, איפוא, אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.
8. גם העונש שהוטל על המערער, אינו חמור ואינו חורג מהענישה המקובלת, בעבירות אלה.
9. אני מציע, איפוא, לחבריי הנכבדים, לדחות את הערעור הן לגבי ההרשעה והן לגבי גזר-הדין.
המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית הסוהר בבאר-שבע ביום 17.1.99 שעה 12:00.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' אריאל.
ניתן היום, י"ב בטבת תשנ"ט (31.12.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98047290.S05/אמ