חיים מלכה נ. פרקליטות המדינה- מחלקת עררים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4724/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ העותר: חיים מלכה נ ג ד המשיבות: 1. פרקליטות המדינה- מחלקת עררים 2. עיריית יבנה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט י' עמית: עתירה זו מכוונת נגד החלטת המשיבה 1 – המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המחלקה להנחיית התובעים), מיום 14.6.2022, לדחות את ערר העותר שהוגש נגד החלטת המשיבה 2 – עיריית יבנה (להלן: העירייה), מיום 8.8.2021. העירייה קבעה כי אין מקום לנקוט הליכים פליליים כנגד אדם בשם אליהו בן גור, בעל דירות בבניין בו מתגורר העותר (להלן: בן גור), בנוגע לחשד לביצוע עבירות בנייה בבניין. 1. כפי הנטען בעתירה, העותר מתגורר בדירה בבניין המצוי ביבנה, ומשמש כחבר ועד וכגזבר הבניין. לטענת העותר, בן גור ביצע עבירות בנייה בבניין, באופן שפיצל חלק מדירותיו, הקים משרד עורכי דין באחת מהדירות המפוצלות, והכל בניגוד לדין. בנוסף, נטען כי בן גור התקין מצלמות בכניסה לבניין ללא הסכמת דיירי הבניין באופן שפוגע בפרטיותם. 2. העותר הגיש תלונה נגד בן גור לעירייה, במסגרתה פורטו עבירות הבנייה שלטענתו בן גור ביצע, תוך שהתבקש "לאכוף את החוק כנגד בן גור". ביום 8.8.2021 השיבה העירייה לתלונת העותר. במסגרת מענה העירייה הוסבר כי טענות העותר נבדקו, וכי לאחר ביקורים של מפקח בניה בבניין והיוועצות עם הוועדה המקומית, הוחלט לסגור את התיק מחמת היעדר ראיות מספיקות. עוד נקבע כי אמנם נתגלו ממצאים העשויים ללמד כי בוצעו בעבר שימושים אסורים בדירותיו של בן גור, אך הם הוסרו לחלוטין. 3. ערר שהגיש העותר למחלקה להנחיית התובעים – נדחה. נקבע כי הגם שישנם ממצאים אשר עשויים להעיד כי פוצלה דירה, אין בכך כדי לבסס יסוד סביר להרשעה בעבירה לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת משום שתועד מעבר חופשי בין כל חלקי הדירה. על כן, בהיעדר ראיות לקיומו של משרד עורכי דין או השכרת הדירות המפוצלות, ובהינתן סמכות תובע להורות על גניזת תיק מקום שבו הוסרה העבירה זמן קצר לאחר גילויה, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת העירייה. 4. דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה. העותר לא צירף כמשיב לעתירה את הגורם העיקרי שעשוי להיפגע מקבלתה – בן גור. הימנעות העותר מצירוף בן גור כמשיב לעתירה – מי שכנגדו מבוקש לנקוט הליכי אכיפה, ולכן גם המושפע העיקרי אם תתקבל – מהווה פגם מהותי שמצדיק כשלעצמו את דחייתה על הסף (ראו: בג"ץ 7846/19 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' פרקליטות המדינה יחידת ‏הסייבר, פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה חיות (12.4.2021); בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4)403, פסקה 13 (1994)). למעלה ממחדל זה, דין העתירה להידחות על הסף גם בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה לנוכח ההלכה הידועה לפיה בית משפט זה לא מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו שלו, ואין הוא מתערב בהחלטת רשויות התביעה אלא אם היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מגלה עיוות דין (בג"ץ 9024/10 מועצה אזורית דרום השרון נ' מדינת ישראל (24.1.2011)). בהתחשב במשאבי האכיפה המוגבלים ובהימנעות בית משפט זה מלהתערב במדיניות הרשויות בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבניה, לא מצאתי הצדקה להתערבות בהחלטות המשיבות בענייננו (ראו והשוו: בג"ץ 343/18 מקחאל נ' המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, פסקה 5 (5.3.2018)). למקרא העתירה ונספחיה, בהתחשב בבדיקות שערכו נציגי העירייה בבניין, ובשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה במקרים כגון דא, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן לא מדובר בהחלטה בלתי סבירה או כזו שמגלה עיוות דין. 5. סוף דבר – העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשפ"ב (‏17.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22047240_E01.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1