רוז ואח' נ' לממשלה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 47195-11-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. ריצ'ארד רוז 2. מאיר יגן נגד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. משרד המשפטים המחלקה להנחיית תובעים 3. מדינת ישראל משרד התיירות 4. הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה 5. אליהו חכם 6. דבורה מיכאל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד איתמר שיינין; עו"ד יאיר לרנר פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו הוא בטענות העותרים באשר להתנהלותם של המשיבים ביחס להשכרת דירות לטווח קצר באמצעות אתר Airbnb. במסגרת עתירתם מבקשים העותרים כי נוציא צו על תנאי אשר יורה למשיבות 1, 2 ו- 4 (להלן: המשיבות), האמונות על אכיפת הדין הפלילי בתחום התכנון והבנייה, ליתן טעם מדוע הן מבצעות אכיפה כנגד השכרת דירות "בשיטת Airbnb" בהיעדר חקיקה האוסרת על כך. לצד זאת, מבקשים העותרים בעתירתם כי תפורסם מדיניות פומבית, אחידה ושוויונית של גופי האכיפה השונים באכיפת דיני התכנון והבנייה בהקשר זה. רקע עובדתי העותרים הם בעלי דירות (להלן: הדירות) אותן הן השכירו באמצעות אתר Airbnb – אתר המציע חדרים ודירות נופש להשכרה למעוניינים בשכירות לטווח קצר בלבד. המשיבה 4 – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בחדרה (להלן: הוועדה המקומית) הגישה כנגד העותרים לבית משפט לעניינים מקומיים בחדרה בקשות למתן צו הפסקה שיפוטי על פי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בב"נ 9402-08-24; בב"נ 9571-08-24; להלן: ההליך בבית משפט לעניינים מקומיים). בהליך בבית המשפט לעניינים מקומיים, טענה הוועדה המקומית כי בהתאם לתכנית בניין עיר החלה, הייעוד של הקרקע בה מצויות הדירות הוא מגורים. חרף זאת העותרים עושים בפועל בדירותיהם שימוש מסחרי ותיירותי – וזאת ללא היתר לשימוש חורג. נוכח האמור, טענה הוועדה המקומית כי מדובר בשימוש אסור המנוגד לתכנית החלה ולהיתר שניתן, ועל כן יש להוציא צווי הפסקה שיפוטיים. לאחר שהגישו העותרים את תשובותיהם לבקשות, הכוללות בין היתר חלק מהטענות שהועלו בעתירה שלפנינו, ניתנה החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופט ע' זלר) ביום 3.11.2024. בית המשפט לעניינים מקומיים קיבל את עמדת הוועדה המקומית והורה על מתן צווי הפסקה שיפוטיים האוסרים על שימוש בדירות לצורך השכרה לטווח קצר. למען שלמות התמונה, יצוין כי עוד בטרם ניתנה החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה, פנו העותרים ביום 26.9.2024 במכתב למשיבה 2 – המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועצת המשפטית לממשלה בפרקליטות המדינה (להלן: המחלקה להנחיית תובעים). בפנייתם, טענו העותרים בין היתר כי סוגיית אכיפת דיני התכנון והבנייה בדירות המושכרות לטווח קצר היא סוגיה רחבה שיש מקום לקבוע לגביה מדיניות אכיפה שוויונית. עוד נטען כי השכרת דירות לטווח קצר אינה אסורה בחקיקה מפורשת ועל כן יש לאפשר אותה בהתאם לעקרון החוקיות. לאחר מספר ימים השיבה המחלקה להנחיית תובעים כי פנייה זו נמצאת בטיפול, ולפי הנטען בעתירה מאז לא נשלח מענה נוסף. ביום 19.11.2024 הוגשה העתירה דנן. בעתירה טוענים העותרים כי בהיעדר חקיקה מפורשת האוסרת על כך, אין מקום שגופי האכיפה יפעלו כנגד השכרת דירות לטווח קצר; זאת בפרט כאשר לשיטתם היעדר חקיקה נובע מהסדר שלילי של המחוקק. בהקשר זה, מפנים העותרים למספר הליכים שיפוטיים שהתנהלו בבתי המשפט לעניינים מקומיים ובבתי המשפט המחוזיים, מהם עולה כי הערכאות הדיוניות סברו שהשכרת דירות לטווח קצר מהווה שימוש אסור בנכס שהייעוד התכנוני לגביו הוא מגורים. אולם, לשיטתם פרשנות זו נשענה על הלכה ישנה שניתנה עוד בטרם הוקם אתר Airbnb, ולפיכך יש מקום לעדכן אותה. לצד זאת, טוענים העותרים כי לא קיימת מדיניות אכיפה פומבית ושוויונית. לגישתם, כתוצאה מכך כל ועדה מקומית פועלת בהתאם לשיקול דעתה באופן המייצר חוסר אחידות בין הערים השונות, ואף בתוך הערים עצמן. לכן, ראוי שכל ועדה מקומית תקבע מדיניות אכיפה פומבית ושוויונית שתנחה את שיקול דעתם של התובעים המקומיים, לרבות ביחס לצווים מכוח סעיף 236 לחוק התכנון והבניה. באותו יום בו הוגשה העתירה שלפנינו, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים (עפ"א 46466-11-24) על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה. מעיון בכתב הערעור שצורף כנספח 7 לעתירה עולה כי העותרים מעלים בערעורם את אותן טענות הנטענות בעתירה דנן. בכלל זה הם טוענים לאכיפה בררנית; לכך שבהיעדר חקיקה מפורשת אין מקום לפרש את סעיף 236 לחוק התכנון והבניה כאוסר על השכרת דירות מגורים לטווח קצר; ולהיעדר מדיניות אכיפה פומבית ושוויונית. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובת המשיבים. מבלי לחוות דעה בדבר טענותיהם של העותרים לגופן, ברי כי המקום לברר טענות אלו הוא במסגרת ההליך הפלילי (ראו בג"ץ 1738/22 שרמן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (27.4.2022); דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021)). כך, העותרים טוענים כי אין להגדיר שימוש של השכרת דירות לטווח קצר כשימוש החורג מייעוד תכנוני של מגורים – הן משיקולים הקשורים בפרשנות חקיקה; הן משיקולי מדיניות רוחביים. אולם בירורה של טענה זו צריך להיעשות במסגרת ההליך הפלילי, בו ידון בית המשפט בשאלה כיצד יש לפרש וליישם את סעיף 236 לחוק התכנון והבניה. גם טענת העותרים בעניין היעדר מדיניות אכיפה שוויונית היא טענה שמקומה בהליך הפלילי. למעשה, העותרים מבקשים לטעון בעתירה – ואף טענו וטוענים בהליך הפלילי – כי האכיפה שהופעלה כלפיהם היא אכיפה בררנית. מדובר בטענת הגנה מובהקת במשפט הפלילי הנגזרת מזכותו של הנאשם לשוויון (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814-813 (31.3.2005); רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 59 (31.10.2018)). ואכן, לא בכדי יש דמיון ניכר וברור בין כתב הערעור שהוגש לבית משפט המחוזי בחיפה לבין העתירה שלפנינו. מעבר לאמור לעיל, אני סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף גם מאחר שהסעד הראשון שהתבקש בה הוא סעד כוללני החולש על מגוון לא מוגדר או מתוחם של מקרים, אשר יישומו אינו ברור, וממילא הפיקוח על ביצועו יעורר קושי (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411 (1994); בג"ץ 2223/15 רגבים נ' שר הבטחון, פסקה 8 (22.7.2015)). בשולי הדברים, אציין כי אף לו הייתה מתקבלת טענת העותרים לפיה נושא העתירה נוגע לסוגיה עקרונית ורחבה אשר יש הצדקה לבררה בבית משפט זה, אין בכך כדי להצדיק את בירורה כעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. ככל שאכן יש ממש בטענות העותרים ומדובר בשאלה משפטית עקרונית (ואינני מחווה דעה בעניין), היא תתברר בערכאות הדיוניות; וככל שיהיה בכך צורך, גם בבית משפט זה במסגרת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". סיכומם של דברים, דין העתירה להידחות על הסף. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג חשוון תשפ"ה (24 נובמבר 2024). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת