פלוני נ. נציבת שירות המדינה

9 בבית המשפט העליון בר"ע 4718/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין המבקשת: פלונית נגד המשיבה: נציבת שירות המדינה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ע' זינגר) אשר ניתן ביום 3.4.2024 בעב"י 55233-08-20 בשם המבקשת: עו"ד יובל ינאי; עו"ד אילון מגיד בשם המשיבה: עו"ד שמעון חוג'ה פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ע' זינגר), אשר ניתן ביום 3.4.2024 בעב"י 55233-08-20 (להלן: פסק הדין במחוזי), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד א' כהן, אב"ד), אשר ניתנה ביום 11.8.2020 בבד"מ 24/20 (להלן: החלטת הפרסום והליך המשמעת, בהתאמה). בגדרי החלטת הפרסום קיבל בית הדין למשמעת את בקשת נציבות שירות המדינה (להלן: המשיבה) לפרסם את פסק דינו של בית הדין למשמעת (עו"ד א' כהן, אב"ד, גב' ר' בוקצ'ין ומר' י' טוויל) אשר ניתן ביום 26.7.2020 (הכרעת הדין) וביום 10.8.2020 (גזר הדין) בגדרי הליך המשמעת בעניינה של המבקשת (להלן: פסק הדין המשמעתי). בתמצית יתואר כי במועדים הרלבנטיים לאירועים מושא הליך המשמעת עבדה המבקשת כמנהלת בית ספר במרכז הארץ (להלן: בית הספר). ביום 26.7.2020 הורשעה המבקשת בגדרי פסק הדין המשמעתי, על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, באי-דיווח על קשר אינטימי שנוצר בינה לבין עובדת בבית הספר, בפעולה בניגוד עניינים ובאי-גילוי פעולה בניגוד עניינים, עבירות לפי סעיפים 17(1)-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת או החוק). נוכח התנהלות הליך המשמעת כהליך בדלתיים סגורות, הודיעה המשיבה, כבר במועד ההודעה על הסדר הטיעון, כי תעתור לפרסום פסק הדין המשמעתי. עוד בטרם הכריע בבקשה זו, הורה בית הדין, בגדרי הכרעת הדין, כי החלטתו תפורסם ביום 1.9.2020, אלא אם תתקבל החלטה אחרת. בהמשך לכך, ביום 10.8.2020 נגזר דינה של המבקשת, בהתאם לעונשים אשר הוסכמו בגדרי הסדר הטיעון, כך שהוטלו עליה אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת מחצית משכורת קובעת, העברה מתפקידה כמנהלת ופסילה למשך שנתיים לכל תפקיד ניהולי. אף ביחס להחלטה זו קבע בית הדין למשמעת כי היא תפורסם ביום 1.9.2020, אלא אם תתקבל החלטה אחרת. ביום 11.8.2020 דן בית הדין למשמעת בבקשת המשיבה לפרסום פסק הדין המשמעתי והורה כי זה יפורסם תוך ציון שמה המלא של המבקשת. בהחלטתו, עמד בית הדין למשמעת על הפרשנות המצומצמת שיש ליתן לחריגים לעיקרון הפומביות, בשים לב לחשיבות הציבורית של שמירה על תדמית שירות המדינה ולתכליותיו ההרתעתיות של הדין המשמעתי. לפיכך, ומשעה שלשיטתו המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה הימנעות מפרסום פסק הדין המשמעתי או פרסומו תוך השמטת שמה, קיבל בית הדין למשמעת את בקשת המשיבה והורה על פרסום פסק הדין המשמעתי. על החלטה זו, בצירוף הוראות הפרסום הדחוי שנכללו בהכרעת הדין ובגזר הדין, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 3.4.2024 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' זינגר) את הערעור וקבע כי החל מיום 10.6.2024 ניתן יהיה לפרסם את פסק הדין המשמעתי במתווה עליו החליט בית הדין למשמעת. בגדרי פסק הדין במחוזי, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה סברה בעת החתימה על הסדר הטיעון עם המשיבה כי שמה לא יפורסם. בהמשך לכך, עמד בית המשפט המחוזי על הכלל לפיו בית הדין למשמעת יידון בפומבי, כמאמר סעיף 41(א) לחוק המשמעת, ועל החריגים הקבועים בצדו. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הצביעה על התקיימותה של אף עילה מן העילות הקבועות בחוק לחריגה מעיקרון הפומביות, ומשכך אין מנוס מפרסום פסק הדין המשמעתי. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לייחס משמעות לכך שפסק הדין שניתן בהליך מקביל אשר התנהל בקשר לפרשה בבית הדין לעבודה פורסם תוך השמטת הפרטים המזהים של המעורבים – וזאת, נוכח השוני בין ההליכים ותכליותיהם, היקפי פסקי הדין ומידות הפירוט השונות המופיעות בהם. על פסק הדין במחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשה נטען, בין היתר, כי פרסום פסק הדין המשמעתי תוך ציון שמה של המבקשת פוגע בפרטיותה; כי פסק הדין שניתן בעניין הפרשה דנן בבית הדין לעבודה פורסם תוך השמטת הפרטים המזהים של הצדדים; וכי פרסום החלטת בית הדין למשמעת מהווה כשלעצמו אמצעי משמעת מכוח חוק המשמעת, ומשכך לא ניתן היה להחליט על פרסום פסק הדין המשמעתי תוך חריגה מהסדר הטיעון ולאחר שנגזר דינה של המבקשת. בנקודה אחרונה זו טענה המבקשת כי פרסום פסק הדין המשמעתי נעשה מכוח סעיף 34(11) לחוק המשמעת ולפיכך מהווה אמצעי משמעת עצמאי ונפרד. בנסיבות אלו, לשיטת המבקשת, בית הדין היה מנוע מלהורות על פרסום פסק הדין המשמעתי לאחר שדינה של המבקשת נגזר. כמו כן, טענה המבקשת כי הסדר הטיעון שנחתם בינה לבין המשיבה כלל הגבלה שלקחה על עצמה המשיבה לעתור לאמצעי המשמעת הבאים בלבד: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת והעברה מתפקיד למשך שנתיים. לפיכך, פרסום פסק הדין המשמעתי כאמצעי משמעת נוסף, לבקשת המשיבה, חורג מהסדר הטיעון. בהחלטתי מיום 9.6.2024 אסרתי על פרסום שמה של המבקשת וכל פרט שעשוי לזהותה במישרין או בעקיפין עד למתן החלטה אחרת. בהמשך לכך, ביום 17.6.2024, הוריתי על מתן תשובה לבקשת רשות הערעור בשאלה משפטית אחת בלבד: "מה טיבו של פרסום החלטת בית הדין כאמצעי משמעת כמשמעותו בסעיף 34(11) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 [...] לעומת החלטות בדבר פרסומו של פסק הדין המתקבלות בגדרו של סעיף 41ב(ג) לחוק שירות המדינה?". במילים אחרות – מצאתי לנכון לדון בטענות המבקשת הנוגעות למעמדו של פרסום פסק הדין המשמעתי כאמצעי משמעת בלבד. יתר טענות המבקשת ביחס להחלטות קמא אינן מצדיקות התערבות "בגלגול שלישי" (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), והן נידחות בזאת. בטרם אפרט את הכרעתי, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית בה מצוי ענייננו. סעיפים 42-41 לחוק המשמעת מסדירים את גישתו של החוק לפומביות הדיונים המתנהלים בבית הדין למשמעת. כך, סעיף 41 לחוק המשמעת, אשר כותרתו היא "פומביות הדיון", קובע, בין היתר, כי: "41. (א)  בית הדין ידון בפומבי. (ב)  בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין להחליט, מנימוקים שיירשמו בהחלטתו, על עריכת הדיון, כולו או חלק ממנו, בדלתיים סגורות, אם לדעתו הדבר דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה או יחסי החוץ שלה, או לשם הגנה על המוסר, על שלומו של קטין או על פעולתו התקינה של שירות המדינה". בהמשך לכך, סעיף 41ב, אשר כותרתו היא "איסור פרסומים", קובע כדלקמן: "41ב. (א)  לא יצלם אדם באולם בית הדין ולא יפרסם מה שצולם בו. (ב)  לא יפרסם אדם בלי רשות בית הדין את שמו של קטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנה והוא עד בהליך שבפני בית הדין, או של מתלונן או ניזוק בעבירת משמעת שיש בה משום פגיעה במוסר, ולא את תמונתם, מענם או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהוים. (ג) בית הדין רשאי לאסור כל פרסום בדבר הליך בבית הדין במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונם של בעל דין, של עד או של אדם ששמו הוזכר בהליך. (ד) לא יפרסם אדם דבר על ענין התלוי ועומד בבית הדין, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך הדיון או תוצאותיו; אולם אין איסור זה חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או אירע בישיבה פומבית של בית הדין". כמו כן, סעיף 42, אשר כותרתו "פרסום החלטות", קובע כי נציב שירות המדינה "רשאי לפרסם החלטה שהחליט בית הדין בדיון בדלתיים סגורות, אולם לא יפרסם החלטה בדרך שיש בה כדי לזהות את הנשפט אלא בהסכמת בית הדין". הוראת חוק נוספת הנוגעת לעניינו היא סעיף 34 לחוק המשמעת, אשר קובע מהם אמצעי המשמעת שיכול להטיל בית הדין למשמעת. כחלק מהוראה זו, סעיף 34(11) לחוק המשמעת קובע כי בית הדין מוסמך, בצירוף לאמצעי משמעת אחר, להחליט על "פרסום החלטת בית הדין, כולה או מקצתה, באופן שיקבע בית הדין". המשיבה טענה לפנינו כי העיקרון החולש על חוק המשמעת הוא עיקרון פומביות הדיון, אף במקרים בהם הדיון התנהל בדלתיים סגורות. לפיכך, לשיטת המשיבה, ההחלטה לאסור את פרסום פסק דינו של בית הדין למשמעת היא חריג לכלל, שצריך להיות מיושם בצמצום ולאחר שקילה קפדנית וזהירה. עוד טענה המשיבה כי אין לראות בסעיף 34(11) לחוק המשמעת אמצעי משמעת. לשיטתה, הסעיף הוא "שריד אנכרוניסטי" או "סרח עודף" של חוק המשמעת בנוסחו טרם חוקק חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 5), התשל"ז-1977 (להלן: תיקון מס' 5 או התיקון), אשר לא נעשה בו שימוש בפועל בימים אלו; ובהתאם לכך, יש לפרשו כעת כך שמשמעותו היא כי לבית הדין סמכות לקבוע את הפרטים הטכניים הנוגעים לאופן פרסום החלטותיו, כגון מועד ומיקום הפרסום. המשיבה הוסיפה והדגישה כי לשיטתה הסמכות להימנע מפרסום החלטה של בית הדין למשמעת מצומצמת לגדרי העילות הקבועות בסעיף 41ב(ג) לחוק המשמעת, ולבית הדין למשמעת אין סמכות לאסור על פרסום החלטותיו שלא בגדרי סעיף זה. המבקשת טענה, בתגובה לדברי המשיבה, כי אין מקום לקבל את גישת המשיבה לפיה יש להתעלם מהוראותיו של סעיף 34(11) לחוק המשמעת, משל הוראות החוק היו נתונות לשיקול דעתו של בית הדין למשמעת. עוד הוסיפה המבקשת כי לשיטתה הפרשנות הראויה לסתירה הנחזית בין סעיפים 34(11) ו-41ב(ג) לחוק המשמעת היא כי סעיף 41ב עוסק בהוראות הפרסום החולשות על הליך המשמעת במהלך בירורו ואילו סעיף 34(11) עוסק בפרסום ההליך כאמצעי משמעת שנגזר בתום ההליך ולאחר הכרעת הדין. טענה זו מבוססת על מיקומה של הוראה זו בסעיף 41ב, אשר יתר סעיפי המשנה שלו דנים באיסורי פרסום אשר חלים במהלך ניהולו של ההליך המשמעתי. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי סעיפים 34(11) ו-41ב(ג) לחוק המשמעת דרים זה לצד זה, כאשר הם עוסקים בסוגים שונים של פרסומים. בעוד שסעיף 34(11) לחוק מסמיך את בית הדין למשמעת ליתן, כאמצעי משמעת, הוראות בדבר פרסום פסק דינו, שמטרתן הפצת המידע ברבים או בקרב ציבור מסוים (ובעניין זה איננו מחדשים דבר), כפי שייקבע, עניינו של סעיף 41ב(ג) לחוק הוא מתן היתר לפרסום של פסק הדין אשר מקדם את נגישות הציבור למידע כחלק מעיקרון הפומביות. במקרה הראשון, עסקינן במתן אפשרות לציבור לקבל מידע על אשר נאמר בפסק דינו או בהחלטתו של בית דין למשמעת – מבלי להבטיח שאפשרות זו תמומש הלכה למעשה. במקרה השני, מדובר בהפצת פסק דינו או החלטתו של בית הדין אשר נועדה להבטיח כי המידע אודות פסק הדין או ההחלטה כאמור יגיע לנמעניו. בענייננו-שלנו, החלטת הפרסום מתירה את פרסומו של פסק הדין המשמעתי בגדרי סעיף 41ב(ג) לחוק המשמעת במסגרת יישומו של עיקרון הפומביות, ולא כאמצעי משמעת. לפיכך, לא נפל כל פגם בהחלטות קמא – שכאמור הורו על פרסומו של פסק הדין המשמעתי – אשר קורא להתערבותו של בית משפט זה "בגלגול שלישי". נהפוך הוא: מדובר בהחלטות אשר עומדות על מסד משפטי מוצק ואינן קוראות להתערבותנו. אפרט את טעמיי. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו תוקנו בגדרי תיקון מס' 5 לחוק המשמעת. טרם תיקון מס' 5, נוסחו של סעיף 41 לחוק קבע כלל של סודיות הדיון, לפיו "בית הדין ידון בדלתיים סגורות, זולת אם החליט לנהוג באופן אחר". תיקון מס' 5 שינה את נקודת המוצא של החוק, וקבע את העיקרון לפיו בית הדין למשמעת ידון באופן פומבי. כך, בדיון במליאת הכנסת בהצעת התיקון לקריאה ראשונה, הסביר שר המשפטים דאז כי: "לסודיות הדיון מגרעת בולטת: היא עלולה לגרום לרינונים, שמועות וכיוצא באלה על מה שהתרחש בכתלי בית-הדין. רינונים אלה עלולים לתת תמונה מעוותת של מה שהתרחש למעשה, ובזה שוב יחטיא השיפוט המשמעתי את מטרתו. מן הראוי גם שעובד המדינה יידע שאם יחרוג מן השורה, לא יסתיים הדבר בהליכים המתנהלים בחדרי חדרים [...] אין ספק שמבחינת ההיגיינה הציבורית מוטב שגם השיפוט המשמעתי של עובדי המדינה יתנהל בפומבי, וכך מוצע. עם זאת ניתנת לבית-הדין סמכות רחבה לצוות על סגירת הדלתות אם נתקיימה אחת הסיבות שפורטו לעניין זה בהצעה." (ראו: ד"כ 12.7.1976, 3486 (1976)). מכאן עולה כי עם חקיקת תיקון מס' 5, בשנת 1977, חל שינוי משמעותי בגישתו של חוק המשמעת לעניין פומביות ההליכים המתנהלים מכוחו בבתי הדין למשמעת. בעוד שטרם התיקון נקודת המוצא של החוק הייתה כי ההליכים מתנהלים בדלתיים סגורות ובהיעדר פומביות, משנכנס התיקון לתוקפו נקודת המוצא היא כי הדיונים מתקיימים בפומבי. במסגרת המגמה המתוארת, הצעת החוק בנוסחה לקריאה ראשונה כללה הוראה לפיה יבוטל סעיף 34(10) לחוק המשמעת בנוסחו דאז (אשר מקביל לסעיף 34(11) בנוסחו כיום), כך שלא תהיה לבית הדין אפשרות לפרסם את החלטותיו כאמצעי משמעת. בדברי ההסבר להצעת החוק בנוסחה לקריאה ראשונה הוסבר כי "פרסום החלטת בית הדין שוב לא יהיה אמצעי משמעת, כי [...] הדיון בפני בית הדין יהיה בפומבי" (ראו: דברי הסבר להצעת חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 5), התשל"ז-1977, ה"ח 1219, 114). עם זאת, בנוסח התיקון הסופי, כפי שהתקבל, הוראה זו נשמטה וחלף זאת נותר סעיף 34(10) – אשר הפך לסעיף 34(11) לחוק בשל שינויים שאינם רלבנטיים לענייננו – על כנו. למעשה, אין מחלוקת כי טרם תיקון מס' 5 פרסום החלטות בית הדין למשמעת היווה אמצעי משמעת נוסף אשר ניתן להשית במסגרת גזר דין של נאשם בעבירות משמעת. דברים אלו עולים מפורשות מנוסחו של הסעיף, מדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 5, כמתואר מעלה, וכן מעמדת המשיבה כפי שזו הוצגה לפנינו. אולם, הצדדים חלוקים באשר למשמעות הסעיף במסגרת הנורמטיבית שלאחר תיקון מס' 5. אתחיל ואציין את המובן מאליו: עמדת המשיבה לפיה יש להתייחס לסעיף 34(11) כ"סרח עודף" בלשון החוק אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. כפי שציינתי אך באחרונה, נקודת המוצא לפרשנותו של חוק היא כי "המחוקק מתכוון לומר את אשר הוא אומר ואומר דברים שבכוונתו לומר" (ראו: רע"א 8364/23 ב.ג.א.נ. אופנה בע"מ נ' ישראכרט בע"מ, פסקה 79 לפסק דיני (23.7.2024)). שומה עלינו אפוא להעניק את המשקל הראוי לבחירת המחוקק, במסגרת הליכי ההכנה של הצעת התיקון, שלא לבטל את סעיף 34(11) ולא להסיר את פרסום ההחלטה מרשימת אמצעי המשמעת שיכול בית הדין למשמעת להטיל על נשפט שנמצא חייב בדינו. לפיכך, תשובתי לשאלת היחס שבין סעיפים 34(11) ו-41ב(ג) לחוק המשמעת תינתן תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהסעיפים, כאשר כל אחד מהם מקבל משמעות משל עצמו ואינו מייתר את הסעיף האחר (לכלל המחייב את פרשן החוק למנוע יתירוּת כאמור, ראו: ע"פ 4802/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 לפסק דיני והאסמכתאות שם (29.1.2019)). דרישה זו היא חלק מכלל פרשני רחב יותר אשר דורש כי הוראת חיקוק שמצריכה פרשנות תפורש באופן שיקיים הרמוניה חקיקתית פנימית (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 328-327 (1993)). כלל פרשני אחר, שעניינו מניעת סתירות פנימיות בחוק, אף הוא תומך במענה שנתתי לשאלה הפרשנית שהתעוררה במקרה דנן (ראו והשוו: בג"ץ 2875/18 התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת י' וילנר והאסמכתאות שם (18.6.2019); ורע"א 7687/18 מדינת ישראל נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף והאסמכתאות שם (15.7.2020)). כפי שכבר צוין על ידי, במסגרת זאת הגעתי למסקנה כי יש להבחין בין מתן היתר לפרסום החלטות בית הדין למשמעת כחלק מעיקרון פומביות הדיון – קרי: פרסום ההחלטות לטובת נגישות הציבור למידע – לבין הוראה לפרסם החלטה של בית הדין למשמעת לשם הפצת המידע באופן שמביאו לידיעת נמעניו כאמצעי משמעת אשר מופעל נגד הנשפט שנמצא חייב בדינו. העניין הראשון מעוגן בסעיף 41ב(ג) לחוק המשמעת, ואילו העניין השני מוסדר על ידי סעיף 34(11) לחוק (וכך גם היה עובר לתיקון החוק). בהקשר זה אוסיף ואבהיר, כי החלטה בדבר פרסום פסק הדין המשמעתי כאמצעי משמעת, אשר מתקבלת במסגרתו של סעיף 34(11) לחוק המשמעת, תכלול בתוכה, ברגיל, הוראות בדבר הפצת פסק הדין בערוצים הציבוריים השונים בשירות המדינה ומחוצה לו. מטבע הדברים, החלטות כאלה מסבות פגיעה קשה לפרטיותו של הנשפט ולעתידו המקצועי. פגיעה זאת חמורה יותר מהנזק שנגרם לנשפט על ידי פרסום שמטרתו הנגשת פסק הדין לציבור, אשר יכול שכלל לא יתעניין בפסק דין זה ולא יטרח לקראו. מסיבה זו, שיקוליו של בית הדין למשמעת, בבואו להפעיל את האמור בסעיף 34(11) לחוק, שונים בתכלית מהשיקולים הנשקלים במסגרת ההחלטה אם ליתן היתר לפרסומו של פסק הדין. ענישה לחוד, ועיקרון הפומביות לחוד. בית משפט זה כבר קבע כי חרף המורכבות אשר מאפיינת את האיזונים הנדרשים בין האינטרס הציבורי בפומביות ההליכים בבית הדין למשמעת לבין הנזק אשר עלול להיגרם לאדם מפרסום ההליכים המשמעתיים המתנהלים בעניינו, דברו של המחוקק בנושא זה ברור ומוסדר בגדרו של סעיף 41ב(ג) לחוק המשמעת. כך, השופט א' רובינשטיין קבע כי: "הדין הקיים – והוא סעיף 41(ב)(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 [השגגה במקור – א.ש.] – ברור ולפיו ניתן לאסור פרסום בהליכי בית הדין למשמעת רק ככל שבית הדין "רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונם של בעל-דין, של עד או של אדם ששמו הוזכר בהליך"; וראו גם סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984. זהו המצב המשפטי לעת הזאת, וכמובן בעולם הדינמי והשונה בו אנו חיים כיום, בעידן האינטרנטי והוירטואלי, יתכנו שינויים בעתיד, בלא שנביע דעה וניטע מסמרות" (ראו: בר"ש 1504/14 מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה נ' פלוני, פסקה ב' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (10.12.2014)). בנסיבות אלו, ברי הוא כי ההחלטות קמא, אשר קבעו כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי בעניינה חלה אחת מהעילות המתירות חריגה מעיקרון הפומביות והפרסום בהתאם לסעיף 41ב(ג) לחוק המשמעת, אינן ראויות לביקורת "בגלגול שלישי". סוף דבר: פרסום החלטות בית הדין בגדרי סעיף 34(11) לחוק המשמעת הוא אכן אמצעי משמעת, כמשמעו בחוק המשמעת; ואוסיף כי מדובר באמצעי משמעת חריף. ברם, לעניין זה יש להבחין בין מתן היתר לפרסום החלטה או פסק דין שמטרתו הנגשת המידע לציבור (אשר לא ייכלל בגדרי סעיף 34(11)) לבין פרסום החלטה או פסק דין שמטרתו הפצת מידע כאמצעי משמעת (אשר בו עוסק סעיף 34(11)). במקרה הראשון מדובר במתן אפשרות לעיין בפסקי דין ובהחלטות של בית הדין למשמעת – אפשרות אשר יכול שלא תמומש – בעוד שבמקרה השני מדובר בפעולה יזומה אשר באה להבטיח שמי שאמור לדעת על פסיקתו של בית הדין יידע עליה. בענייננו, כאמור, הפרסום עליו הורה בית הדין למשמעת היה פרסום שמטרתו הנגשת מידע אודות פסק הדין, הא ותו לא; ולפיכך הוא לא הוטל על המבקשת כאמצעי משמעת. נוכח קביעה זו, לא נותר לנו אלא לדחות את טענות המבקשת אשר נוגעות לסמכותו של בית הדין למשמעת להורות על פרסום פסק הדין המשמעתי כאמצעי משמעת בעניינה – בניגוד להסדר הטיעון ולאחר שנגזר דינה. מטעמים אלה, אציע לחבריי לדון בבקשה דנן כבערעור ולדחות את הערעור לגופו. לפנים משורת הדין, ועל-מנת לאפשר למבקשת שהות להיערך לפרסום פסק הדין המשמעתי, הנני מציע כי נקבע שפסק הדין המשמעתי לא יפורסם לפני יום 1.12.2024. במכלול הנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט יוסף אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ד (01 ספטמבר 2024). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט