masgold kuyumculuk ith נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4715/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ר' רונן המערערת: Masgold Kuyumculuk Itd נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. חנוך פרוינד 3. ח.ש פרוינד בע"מ ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.6.2021 בצ"א 50606-09-19 שניתנה על-ידי כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי התשפ"ג (19.10.2022) בשם המערערת: עו"ד אחמד מסרי בשם המשיבה 1: עו"ד חן אבידוב בשם המשיבים 3-2: עו"ד שחר חצרוני; עו"ד שילה ענבר פסק דין השופטת ר' רונן: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל) בצ"א 50606-09-19 מיום 27.6.2021. בהחלטה דחה בית המשפט את בקשת המערערת להשבת טובין שהוחרמו לידיה, לאור טענתה לפיה היא בעלת הקניין בהם. בית המשפט קבע כי המשיבה 1 (להלן המדינה) היא בעלת הטובין, וכי הזיקה בין המערערת לבין הטובין נותקה. תפיסה, חילוט והחרמה בטרם נידרש לרקע לערעור, נתייחס בקצרה לאפיקים השונים העומדים לרשות המדינה במצבים בהם היא מקבלת לידיה רכוש שנעשתה בו עבירה. כפי שיובהר, ישנם שני מסלולים עיקריים בהקשר זה. מקורו של המסלול האחד בפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן פקודת המכס); ומקורו של המסלול השני - בסעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן חוק איסור הלבנת הון) וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן פקודת הסמים המסוכנים). כל אחד מהמסלולים נפתח בהעברה זמנית של החזקה בטובין לידי המדינה, ובכל אחד מהם ישנה אפשרות לכך שהמדינה תרכוש בהם בעלות. באשר למסלול מכוח פקודת המכס: ראשית יצוין כי בפקודה נעשה שימוש לא שיטתי במונחים "חילוט" ו-"החרמה" המתייחסים שניהם להפקעת זכויות בטובין (ראו: ג' וינוגרד "על חילוט והחרמה בדיני המכס"). בעניין זה נקבע בע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2) 289, בעמ' 301 (18.4.1999) (להלן עניין שרידון), בעמ' 301 כי: "...כותרתו של סעיף 230 לפקודה עניינה ב'כוחה של הרשעה ככוחו של חילוט', בעוד שבסעיף גופו משתמש המחוקק במונח 'החרמה'. השימוש במונחים אלו, פעם כמונחים חלופיים בעלי משמעות זהה ופעם כמונחים נבדלים בעלי משמעות שונה, מחייב את המשפטן בבחינה מקיפה של ההסדר המותווה בדיני המכס." יוער במאמר מוסגר כי המונח חילוט הינו תרגום של המונח האנגלו-סקסי Forfeiture בעוד שהמונח החרמה הינו תרגום של המונח Condemnation (ראו בג"ץ 127/61 בירנבאום נ' מנהל המכס והבלו , פ"ד ט"ו 1954, בעמ' 1956 (31.10.1961), בעמ' 1956). פקודת המכס מסדירה נטילה של טובין על ידי המדינה במספר סעיפים. סעיף 204 לפקודת המכס שכותרתו היא "חילוט טובין" קובע: "ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1)  טובין מוברחים". סעיף 188 לפקודת המכס שכותרתו היא "הרשות לתפוס אניה או טובין שחולטו" קובע בס"ק (א) בו: "פקיד-מכס, שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים". החילוט (או ה"תפיסה") המוטל על טובין מכוח סעיף 188 לפקודת המכס, מוטל במישור האזרחי-מנהלי והוא מהווה שלב ביניים בו מופקעים הטובין מבעליהם באופן זמני (הפקעה זו תכונה להלן למען הנוחות תפיסה מכוח פקודת המכס; ראו בג"ץ 335/82 למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לו(4) 785, בעמ' 790-791 (16.12.1982), בעמ' 790-791). בהמשך לתפיסה מכוח פקודת המכס, ישנה אפשרות של החרמת הטובין. ההחרמה מעבירה את הבעלות בטובין שנתפסו לידי המדינה באופן סופי, כאשר הזכויות בהם מופקעות באופן מוחלט מהבעלים הקודמים שלהם (להרחבה בהבדל שבין המונח חילוט למונח החרמה במסגרת פקודת המכס ראו עניין שרידון בעמ' 301-306). החרמה מכוח פקודת המכס מבוססת על הוראת סעיף 190 לפקודה. הסעיף שכותרתו היא "יש למסור הודעה על תפיסה" קובע בס"ק (א) כי: "[...] טובין שנתפסו בתור מחולטים ולא הי[ה] [...] הבעל נוכח[ים] בשעת התפיסה, חייב התופס למסור [...] לבעל או לסוכן של התפוס, הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, בין במסירה אישית ובין במכתב אליו שנשלח בדואר, או שנמסר, למקום מגוריו או עסקו הידועים לאחרונה; וכל [...] טובין שנתפסו יראו כמוחרמים. אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה המכס במקום הקרוב ביותר, תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס...". מכאן שבחלוף 30 ימים ממועד התפיסה מכוח פקודת המכס, הטובין מוחרמים והבעלות בהם עוברת למדינה (עניין שרידון, בעמ' 302 בפסקה ב'). אפשרות נוספת העומדת לרשות המדינה היא לתפוס טובין בתפיסה זמנית במסגרת הליך פלילי. אפשרות זו מעוגנת כאמור בסעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. גם הסדר זה מאפשר מתן צו זמני על ידי בית המשפט לתפיסת נכסי נאשם עוד בטרם הוכרע דינו (צו זה יכונה להלן צו תפיסה זמני). צו תפיסה זמני עשוי אף הוא להסתיים בהעברת בעלות בטובין שנתפסו לידי המדינה. המטרה העיקרית בתפיסה הזמנית של רכוש הנאשם מכוח צו תפיסה זמני היא לשמור על נכסיו, כך שניתן יהיה בבוא העת, אם הנאשם יורשע, לבצע "חילוט" בנכסים אלה (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.2019), בפסקה 17). משמעות המונח "חילוט" בהקשר זה דומה למונח "החרמה" בפקודת המכס, והוא מתייחס לפעולה סופית ולא להעברה זמנית (ראו והשוו לעניין שרידון בעמ' 306-307, שם עומד השופט ח' אריאל על כך שלמונח "חילוט" בפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979 ובפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 משמעות דומה למשמעות המונח "החרמה" בפקודת המכס). ישנם אם כן שני מסלולים שונים: הראשון, תפיסה מכוח פקודת המכס שבה מחולטים הטובין באופן זמני ולפרק זמן מוגבל בהליך אזרחי-מנהלי. בהתאם לסעיף 190 לפקודת המכס, החילוט הזמני יכול להפוך להחרמה מכוחה יופקעו הזכויות בטובין ויעברו לבעלות המדינה לעד. השני, צו תפיסה זמני בהליך הפלילי לפי סעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, שגם במסגרתו מופקעים הטובין לפרק זמן מוגבל - עד להכרעה בהליך הפלילי. לאחר מכן, אם הנאשם מורשע, מחולטים הטובין והבעלות בהם מופקעת. הרקע לערעור כנגד המשיב 1 (להלן חנוך) הוגש ביום 22.9.2019 כתב אישום המייחס לו, למשיבה 2 שהיא חברה שבבעלותו (להלן החברה) ולאחרים עבירות של הפצה וקיזוז של חשבוניות כוזבות; קבלת דבר במרמה משלטונות המס ומבנק; הלבנת הון; והברחת הון בהיקף של כחצי מיליארד ₪. כתב האישום מגולל את דרכי הפעולה לביצוע העבירות האמורות על ידי חנוך והחברה במסגרת עיסוקו של חנוך כסוחר בזהב. נוסף לאישומים שלעיל, חנוך מואשם במספר מקרים של הברחת זהב לשטחי מדינת ישראל דרך נמל התעופה בן גוריון, ואלה הם האישומים הרלוונטיים לערעור דנן (ראו האישום השישי בכתב האישום מושא ת"פ 50575-09-19). ביום 30.8.2019 טס חנוך לישראל מטורקיה כשבמזוודתו תכשיטי זהב במשקל של 22.8 קילוגרמים שאותם, ע"פ עובדות כתב האישום, הוא ניסה להבריח לישראל (תכשיטים אלה יכונו להלן תכשיטי הזהב או התכשיטים). לאחר שנחת בישראל, עבר חנוך במסלול הירוק בנמל התעופה מבלי שהודיע לנציגי המכס על תכשיטי הזהב ומבלי שהמציא אישור או עמד בתנאים לייבוא זהב לישראל. על-פי הנטען בכתב האישום, משעשה כן ניסה חנוך להתחמק מתשלום המכס ומס הערך המוסף על תכשיטי הזהב. בבדיקה שגרתית שנערכה לחנוך על-ידי רשויות המכס נמצאו תכשיטי הזהב וכן מסמכים נוספים המתייחסים לתכשיטים שהוברחו בחודש יוני 2019 על-ידי חנוך ואשר בגינם, בין היתר, הוגש נגדו כתב האישום מיום 22.9.2019. בו ביום הפעילו פקידי רשות המכס את סמכותם לפי סעיף 188 לפקודת המכס ותפסו את תכשיטי הזהב (בתפיסה מכוח פקודת המכס), תוך שמסרו לחנוך הודעת אישור בדבר תפיסת התכשיטים. כן הודע לחנוך כי לפי סעיף 190 לפקודת המכס, זכותו לתבוע את השבתם של תכשיטי הזהב תוך חודש ימים מיום שנתפסו. עוד נמסר בהודעה כי ככל שלא יממש את זכותו האמורה תוך פרק הזמן האמור, יראו בתכשיטי הזהב "כטובין מוחרמים" לטובת המדינה ללא צורך בקיום הליכים נוספים. בהמשך, ביום 22.9.2019 ובמקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לצו תפיסה זמני לפי סעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים לרכוש שנעברו בו העבירות לפי כתב האישום, לרבות תכשיטי הזהב נושא ההליך דנן. המדינה הבהירה כי פעלה באופן זה מאחר שביום 22.9.2019 טרם חלפה תקופת 30 הימים בה יכול היה חנוך לתבוע את השבתם של תכשיטי הזהב שנתפסו בתפיסה מכוח פקודת המכס, וזאת מכוח סעיף 190 לפקודת המכס שנזכר לעיל. נוכח הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהליך נושא הערעור דנן בדבר צווי התפיסה (באותו מועד לא הייתה המערערת עדיין צד להליך וההסכמות הושגו בין חנוך לבין המדינה), קבע בית משפט קמא כי יינתן צו תפיסה זמני בתכשיטי הזהב עד ליום 31.10.2019. בהמשך ובהתחשב בהסכמה נוספת של מי שהיו באותה עת הצדדים בהליך, אישר בית משפט קמא בהחלטתו מיום 6.1.2020 בקשה מטעם המדינה להארכת צו התפיסה הזמני, וקבע כי הרכוש התפוס יישאר בידיה של המדינה עד לתום הדיון בהליך נושא הערעור דנן. בית המשפט הותיר פתח לחנוך ולחברה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין התפיסה הזמנית של התכשיטים בחלוף תשעה חודשים ממועד ההחלטה. מעת תפיסתם ועד לכתיבת שורות אלה, תכשיטי הזהב נמצאים בחזקת המדינה. ביום 2.2.2021 הגישה המערערת בקשה לבית משפט קמא לפיה יש לבטל את צו התפיסה הזמני בכל הנוגע לתכשיטי הזהב ולהשיבם לידיה. כאמור, המערערת לא הייתה צד להליך בצ"א 50606-09-19 עובר לבקשה זו. בהחלטתו מיום 27.6.2021 דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת לביטול צו התפיסה הזמני, וקבע כי על המערערת לפנות בערעור לבית המכס בנמל התעופה בן גוריון או לפנות לבית המשפט בתובענה אזרחית. זאת מאחר שבית המשפט הדן בהליך הפלילי בו ניתן צו התפיסה הזמני - נעדר סמכות למתן הסעד המבוקש. בית משפט קמא עמד על כך שהמדינה פעלה כדין ונקטה בשני מסלולים – האחד תפיסה באמצעות צו תפיסה זמני מכוח חוק הלבנת הון ופקודת הסמים; והשני חילוט והחרמה מכוח פקודת המכס. בית המשפט ציין כי חילוט משמעו נטילת בעלות בדבר מידי בעליו והעברתה לבעלות המדינה באופן זמני, כאשר בהתקיים תנאים מסוימים הוא יוחרם; לעומת תפיסה, שאינה עוסקת בבעלות על דבר אלא על החזקה בו והיא בעלת אופי שאינו סופי. עוד צוין כי במסגרת הליך של צו תפיסה זמני מכוח חוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים, אין לבית המשפט סמכות לבטל בעלות בטובין או להקנותה (ראו פסקה 18 ב' להחלטת בית משפט קמא מושא הערעור שלפנינו). שני המסלולים הם נפרדים, ולכן גם זיכוי בהליך הפלילי בגין טובין שנטען שהוברחו, אינו מונע חילוט והחרמה לפי פקודת המכס. ביישום הכלל על המקרה בפניו, קבע בית משפט קמא כי המדינה היא הבעלים החוקיים של תכשיטי הזהב. זאת לאחר שלא הוגשה תוך חודש ימים מיום 30.8.2019, מועד תפיסתם אצל חנוך (בתפיסה מכוח פקודת המכס) תביעה להשבתם לפי סעיף 190 לפקודת המכס. לפיכך נותקה הזיקה בין המערערת לבין תכשיטי הזהב ונשמט כל בסיס משפטי לבקשתה. על קביעה זו של בית משפט קמא הוגש הערעור שלפנינו. טענות המערערת מבחינה עובדתית טענה המערערת כי תכשיטי הזהב הועברו לחנוך במסגרת עסקת מִשְׁגּוֹר (קונסיגנציה) שהוא ערך עמה. לגישתה, התכשיטים נמסרו לחנוך על ידיה לצורך שיווקם ומכירתם בטרם שילם עליהם. לטענת המערערת, היא לא הצליחה לאתר את חנוך וליצור איתו קשר מאז יום 30.8.2019, כאשר נעצר בישראל. רק לאחר שב"כ המערערת ערך בדיקה בנושא, הסתבר לה כי חנוך נעצר בנמל התעופה וכי תכשיטי הזהב נתפסו על-ידי המדינה. ב"כ המערערת פנה לאגף חקירות מכס ומע"מ ברשות המיסים (להלן הרשות) לקבלת מידע אודות תכשיטי הזהב ואף שלח לרשות מכתב ביום 12.11.2020. ביום 19.11.2020 השיבה הרשות כי על המערערת לפנות לבית המשפט בו מתנהל התיק (וראו נספח ד' להודעת הערעור). לאחר שיג-ושיח בין המערערת לרשות, הומצא למערערת ביום 17.1.2021 מספר ההליך שבו התנהל הליך התפיסה של תכשיטי הזהב, הוא ההליך נושא הערעור דנן. ביום 2.2.2021 הוגשה כאמור בקשת המערערת לשחרור תכשיטי הזהב מידי המדינה, וזאת כשלטענת המערערת לא היה בידיה כל מידע אודות נסיבות התפיסה ומצבו המשפטי של חנוך ביחס לתכשיטים. עוד הוסיפה המערערת וטענה כי תגובתו של חנוך אישרה את גרסתה לפיה היא בעלת התכשיטים. חנוך אימת את טענתה כי לא שילם עבור תכשיטי הזהב, והוא חיזק את גרסתה לפיה היא איננה קשורה להברחת התכשיטים נושא כתב האישום. במסגרת טיעוניה המשפטיים, טענה המערערת כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי הוא נעדר סמכות לתת סעד לבקשת המערערת, שכן יש לצרף טוען לזכות בהליך הפלילי כצד לדיון על תפיסת רכושו של צד שלישי. כמו כן נטען כי מאחר שהמדינה הגישה, בטרם חלוף 30 הימים הקבועים בסעיף 190 לפקודת המכס, בקשה לצו תפיסה זמני שאושרה על-ידי בית המשפט, הרי שיש לראותה כמי שתפסה את הטובין במסגרת אותו צו. משכך, פסק המירוץ להגשת התביעה לפי סעיף 190 לפקודת המכס, שכן הטובין תפוסים מאותו מועד ואילך מכוח צו התפיסה הזמני. בהקשר זה נטען כי גם מהתנהגותה של המדינה ניתן להבין שהיא ראתה את עצמה כמי שתפסה את תכשיטי הזהב מכוח צו התפיסה הזמני, שכן ביום 6.1.2020 היא ביקשה מבית המשפט להאריך את תקופת הצו. לבסוף טענה המערערת כי הותרת המצב על כנו והשארת תכשיטי הזהב בידי המדינה תפגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן לא ניתנה לה אפשרות לטעון לזכות בקניינה אשר לשיטתה נשלל ממנה על לא עוול בכפה. ההליך הנוסף ביום 15.12.2021 הוגשה לבית משפט זה הודעה מטעם המדינה לפיה המערערת הגישה תובענה לבית משפט השלום בנתניה (ת"א 5788-07-21, להלן ההליך הנוסף), בה היא עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת התכשיטים, וכן לצו מניעה שימנע מהמדינה לעשות בתכשיטים כל שינוי עד לסיום הדיון בתביעה. המדינה טענה כי המערערת לא עדכנה את בית המשפט ואת הצדדים בדבר הגשת ההליך הנוסף, וביקשה כי המערערת תבהיר את היחס בין שני ההליכים. בתגובתה מיום 9.1.2022 להודעת המדינה, טענה המערערת כי בהליך הנוסף היא עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא הבעלים של תכשיטי הזהב, בעוד שההליך הנוכחי עוסק בהחלטה שגויה של בית משפט קמא שלא למסור לידיה את תכשיטי הזהב תוך קביעה שגויה כי הבעלות על תכשיטי הזהב עברה למדינה. תגובת חנוך בתגובתו להודעת הערעור, הסכים חנוך לטענת המערערת לפיה תכשיטי הזהב הם בבעלותה מאחר שהיא לא קיבלה עבורם כל תמורה. חנוך הוסיף כי טופס האישור בדבר התפיסה עליו הוא הוחתם במכס לא נמסר לו עם תפיסת תכשיטי הזהב, אלא צורף לתיק החקירה וצולם עבורו רק לאחר חלוף תקופת 30 הימים. עוד נטען כי להבנתו של חנוך, כשהמדינה הגישה בקשה לתפוס את תכשיטי הזהב בצו התפיסה הזמני במסגרת ההליך הפלילי, נעצר מרוץ הימים לקראת ההחרמה על-ידי המכס. משום כך לא ראה חנוך לטענתו סיבה לפנות למכס בבקשה לשחרור תכשיטי הזהב. תגובת המדינה המדינה הגיבה לערעור וביקשה לדחות אותו. לטענתה, תכשיטי הזהב הוחרמו מכוח סעיפים 188 ו-190 לפקודת המכס, הואיל וחנוך לא דרש את השבת תכשיטי הזהב במסגרת פרק הזמן של 30 הימים שעמדו לרשותו לעשות כן. המדינה טענה כי דין הערעור להידחות על הסף משום שאין כל הצדקה לכך שטענות המערערת יישמעו בעת ובעונה אחת בשתי ערכאות שיפוטיות. לגישתה, יש לברר את טענות המערערת בערכאה המוסמכת לכך, היא בית משפט אזרחי, בהליך הנוסף. המדינה הוסיפה כי לאור שווים של התכשיטים (כ-5 מיליון ₪), הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום. בנוסף טענה המדינה כי היא הגישה את הבקשה לצו תפיסה זמני ביום 22.9.2020 (המועד צ"ל 22.9.2019, ר.ר.) משום שבמועד הגשתה, טרם חלף המועד שנקבע בסעיף 190(א) לפקודת המכס שמכוחו הופכת התפיסה הזמנית מכוח פקודת המכס להחרמה המעבירה את הבעלות בטובין לידי המדינה. מאחר שבחלוף 30 הימים הפכו תכשיטי הזהב למוחרמים, הם נותרו בחזקת רשות המכס ונמצאים בחזקתה גם היום. כן נטען כי בבקשתה של המדינה לצו התפיסה הזמני לא היה משום ויתור על החרמתם של תכשיטי הזהב מכוח פקודת המכס, שהייתה שרירה וקיימת - כפי שעלה מההודעה שנמסרה לחנוך בדבר תפיסתם. כך או כך, לאחר שהמערערת הגישה בקשה לשחרור תכשיטי הזהב בהליך דנן, הבהירה המדינה כי הם הוחרמו זה מכבר ועל כן יש להעלות את הטענות ביחס לזכויות הקניין בהם בהליך האזרחי המתאים. כן נטען כי לנוכח החרמת תכשיטי הזהב (מכוח פקודת המכס), המדינה ויתרה על המשך תפיסתם הזמנית. משהיא עשתה כן – אין לבית המשפט הפלילי הדן בהליכי התפיסה הזמנית סמכות לדון בטענות המערערת. לגופו של עניין טוענת המדינה כי בהתאם לסעיף 204(1) לפקודת המכס, טובין מוברחים יחולטו לטובת המדינה. סעיף 188(א) לפקודת המכס מסמיך את פקידי המכס "לתפוס... כל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים", ומכוחו הייתה המדינה זכאית לתפוס את תכשיטי הזהב שכן היה יסוד סביר להניח שהם הוברחו. המדינה אף טוענת כי לפי סעיף 190(א) לפקודת המכס, רק אם בעלי הטובין לא היו נוכחים בשעת התפיסה מכוח פקודת המכס, חייב התופס למסור הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה. אולם – כך טענה המדינה, לא הייתה לה כל חובה להודיע לחנוך על תפיסת תכשיטי הזהב שכן הוא היה נוכח במועד תפיסתם. חרף האמור, המדינה מפנה לנספח 2 לתשובתה לערעור, המוכיח לשיטתה כי לחנוך נמסר אישור בדבר התפיסה ביום 30.8.19 וכי הוא אף חתם עליו. המדינה טענה כי מאחר שאין מחלוקת כי לא הוגשה תביעה לבעלות תוך פרק הזמן הקבוע בחוק (היינו פרק זמן של 30 יום מיום התפיסה במכס), הרי שתכשיטי הזהב הוחרמו. עוד המדינה טוענת כי הגדרתו של המונח "בעל" לפי סעיף 1 לפקודת המכס היא הגדרה רחבה הכוללת לא רק את בעליו אלא גם בין היתר את המחזיק בטובין שיש לו שליטה עליהם וכל המתחזה כאחד מאלה. מאחר שחנוך – שהחזיק בתכשיטי הזהב במועד תפיסתם, לא העלה טענה לפיה הבעלות בהם היא של כל גורם אחר, ברי כי ההגדרה חלה גם עליו. לכן חנוך היה הגורם שלו הייתה צריכה רשות המכס למסור את אישור התפיסה. כמו כן נטען כי המערערת, אשר נטל ההוכחה מוטל על כתפיה, כלל לא הוכיחה שתכשיטי הזהב הם אכן בבעלותה. בהיעדר זיקה של המערערת לתכשיטים, כלל לא ברור כי זכויותיה אכן נפגעו. כך, לחנוך לא היו מסמכי ייצוא, באופן המעלה חשד להברחת זהב משטחי טורקיה לשטחי מדינת ישראל. לטענת המדינה, לא ברור כלל אם ניתן להכיר באפשרותו של צד שלישי לטעון כי טובין שהוברחו לישראל ונתפסו הם בבעלותו באופן שיאפשר לו לקבלם להחזקתו חרף הברחתם. מתן זכות להעלות טענה כזו תעודד עבריינים לנסות למלט טובין מוברחים מידיה של רשות המכס. לטענת המדינה, אף אם יש למערערת זיקה לתכשיטי הזהב; וגם אם נכון לאפשר לה להשמיע טענותיה - יש להעלות טענות אלה בבית המשפט במסגרת הליך אזרחי. בהליך כזה ניתן יהיה להציג ראיות, לרבות שמיעת עדים בחקירה ראשית ונגדית, לקבוע ממצאים עובדתיים כנדרש ולהכריע בשאלות משפטיות באופן ראוי. לגישת המדינה, חרף האמור מנסה המערערת להשיג קיצורי דרך להכרעה בטענותיה. בהתייחס לטענותיו של חנוך ובפרט לטענה כי לא נמסר לו אישור בדבר תפיסת תכשיטי הזהב וחילוטם, טוענת המדינה כי זו טענה כבושה שלא הועלתה בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 21.6.2021. כך או כך, המדינה טוענת כי טענה זו כלל לא הוכחה ואף לא הוגש תצהיר לתמיכה בה. בהקשר זה הובהר כי רשויות המכס, הנהנות מחזקת תקינות, מוסרות כעניין שבשגרה הודעות חילוט כאשר הן מבצעות הליך של תפיסה מכוח פקודת המכס, וכך נעשה גם במקרה דנן. עוד נטען בהקשר זה כי חנוך נמנע מלהשיב לשאלות רשות המכס הנוגעות לתכשיטי הזהב, ולא עדכן את המערערת בדבר תפיסתם. זאת בניגוד גמור למצופה ממנו אילו אכן התכשיטים היו בבעלות המערערת. בדיון שהתקיים לפנינו ציין ב"כ המערערת כי בית משפט השלום בנתניה העביר את התיק לבית המשפט המחוזי מרכז, וכי נקבעה ישיבת קדם משפט ראשונה לחודש פברואר 2023. דיון והכרעה בדיון שהתקיים בפנינו הבהיר ב"כ המדינה את עמדתה לגבי ההליך האזרחי שיתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז. לגישתו, המדינה עומדת על טענתה לפיה משחלף פרק הזמן של 30 הימים מאז תפיסת התכשיטים מכוח פקודת המכס, התכשיטים הוחרמו ועברו להיות בבעלותה. לטענת המדינה, המערערת הייתה יכולה להשמיע את טענותיה רק לו הייתה מראה שעל פי פקודת המכס חנוך איננו בעל תכשיטי הזהב (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.2022 בשורות 36-34; ועמ' 8 בשורות 32-30). אילו הייתה המדינה מסכימה כי יתאפשר למערערת להעלות טענותיה לעניין הבעלות במסגרת ההליך האזרחי, ואלמלא היא הייתה עומדת על כך שהבעלות עברה לידיה לאחר שהתכשיטים הוחרמו בתום פרק הזמן של 30 הימים הקבוע בפקודת המכס, נראה כי ההליך נשוא הערעור דנן היה מתייתר. ניתן היה בנסיבות כאלה לבחון בהליך האזרחי את השאלה האם המערערת הוכיחה את בעלותה בתכשיטים בהתעלם מהליך התפיסה מכוח פקודת המכס. בהעדר הסכמה, יש להכריע בשאלה האם זכאית המערערת – בהינתן כל הנסיבות שפורטו לעיל, לטעון לבעלותה בתכשיטים, או שמא האפשרות הזו נשללה ממנה לאחר חלוף פרק הזמן של 30 הימים ממועד תפיסת התכשיטים בידיו של חנוך. כפי שהובהר בפירוט לעיל, לגישת המערערת המדינה מחזיקה בתכשיטי הזהב מכוח צו התפיסה הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא במסגרת ההליך הפלילי; ומנגד, לגישת המדינה – יש לראותה כמי שמחזיקה בתכשיטי הזהב לאחר שהם הוחרמו בהתאם להליכי תפיסה מכוח פקודת המכס, ולאחר חלוף פרק הזמן של 30 ימים בהם לא הועלתה טענה לבעלות בהם. ההשלכה של מחלוקת זו נוגעת לשאלה האם המערערת איבדה את זכותה לטעון לבעלות בתכשיטים – כטענת המדינה – מאחר שפרק הזמן של 30 הימים חלף. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית, וזאת גם בהנחה שהמדינה מחזיקה בתכשיטים מכוח פקודת המכס. כך, גם אם המדינה לא ויתרה על המסלול מכוח פקודת המכס חרף העובדה שנקטה גם בהליך של צו תפיסה זמני, לא ניתן לקבוע כי היא קנתה בעלות בתכשיטים כל עוד לא התבררו טענותיה של המערערת ביחס לזכויותיה בהם. לכן, וכפי שאבהיר, יש לאפשר למערערת להעלות את טענותיה ולדון בהן – מבלי שחלוף פרק הזמן של 30 הימים יגביל אותה מלעשות כן, ומבלי שחלוף הזמן הזה כשלעצמו יקנה למדינה בעלות בתכשיטים. כפי שיפורט, אני סבורה כי הדרך הנכונה לברר טענות אלה היא במסגרת הליך בבית משפט אזרחי. הליך ההחרמה לא הושלם שכן למערערת לא ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיה אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי תכשיטי הזהב הוחרמו וכי המדינה רכשה בעלות בהם. זאת משום שהיא לא הודיעה למערערת על חילוטם לפי הוראות סעיף 190(א) לפקודת המכס. הסעיף, שצוטט לעיל, מחייב את המדינה שתפסה טובין "בתור מחולטים" למסור "לבעל או לסוכן של התפוס הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה". סעיף 1 לפקודת המכס מגדיר את המונח בעל: "הבעל, היבואן, היצואן, הנִשגָר או הסוכן של אותם טוּבין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה, בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד-מכס בתפקידו הרשמי;" אין מחלוקת כי המדינה לא הודיעה למערערת אודות תפיסת התכשיטים. לגישת המדינה, הגדרתו של המונח "בעל" לפי סעיף 1 לפקודת המכס היא הגדרה רחבה הכוללת לא רק את בעליו אלא בין היתר גם את המחזיק בטובין, מי שיש לו שליטה עליהם וכל המתחזה כאחד מאלה. מאחר שחנוך החזיק בטובין כאשר הם נתפסו ולא העלה כל טענה לפיה הבעלות בתכשיטים היא של כל גורם אחר, ההגדרה חלה גם עליו. אני סבורה כי גם בהנחה שהמדינה הודיעה על התפיסה לחנוך כנדרש, אין בכך כדי לשלול מהמערערת את זכות הטיעון שלה לגבי בעלותה בתכשיטים. לא ניתן בנסיבות אלה לקבוע כי המדינה החרימה את התכשיטים ורכשה זכויות בהם מכוח חלוף הזמן מאז הודע לחנוך על התפיסה משלא הוגשה התנגדות לכך תוך 30 יום מאותו מועד. מסקנה זו נובעת מעניין שרידון בו התייחס בית המשפט לתכליתו של החיוב בסעיף 190 לפקודת המכס להודיע לבעל הטובין אודות תפיסת הטובין וחילוטם. בית המשפט קבע כי תכלית החיוב היא הגנה על זכות הקניין של בעל הטובין. הוא הדגיש כי חרף ההגדרה הרחבה של המונח "בעל" בסעיף 1 לפקודת המכס, יש לפרשו במשנה זהירות. זאת, כדי לא לפגוע בזכותו הקניינית של הבעלים החוקי של הטובין על לא עוול בכפו. כך קבע בית המשפט בעניין שרידון: "הגדרת המונח 'בעל' לעניין הטובין בסעיף 1 לפקודה כה רחבה עד כי בקריאה דווקנית ניתן לקרוא לתוכה עולם ומלואו. הרחבה יתרה זו מטרתה להבטיח כי ישולמו דמי מכס בעבור טובין הנכנסים בשערי המדינה. על בית-המשפט להציג לנגד עיניו מטרה זו ומטרות נוספות בבוחנו את סעיפי הפקודה ואת הפירוש הראוי להם... ... בענייננו, נדרשת הודעה לבעל הטובין לא כדי למנוע הברחת טובין או כדי לחייב טובין בדמי מכס, אלא כדי להגן על קניין הבעלים ולאפשר לו להתגונן במסגרת הליך ראוי מפני פגיעה בקניינו. משמטרת המונח 'בעלות' היא כאמור לעיל יש לבחון במשנה זהירות את תחולת ההגדרה 'בעל' בסעיף 1 לפקודה... רשות המכס הנדרשת להודיע ל'בעל' הטובין על התפיסה אינה יכולה לפטור עצמה על-ידי קיום ההודעה לאחת החלופות כרצונה. על המכס לוודא כי היא מודיעה על התפיסה לחלופה הטובה ביותר בנסיבות העניין. כך כאשר ידועה למכס זהות הבעלים וזהות המחזיק יראו את רשות המכס כמקיימת את הוראות סעיף 190 לפקודה אם תודיע לבעלים על התפיסה. כך גם אם אדם התחזה לבעלים ורשות המכס בחקירתה חשפה את אותה התחזות תוך שגילתה את זהות הבעלים האמיתי, לא יצאה ידי חובתה בהודעה למתחזה על תפיסת הטובין. בדוגמה זו נדרש כי תימסר הודעה לבעלים האמיתי וכן כי יוענק לאותם בעלים זמן סביר להגיש הודעה לתביעת התפוס... (ההדגשה היא שלי, ר.ר.)". את הרציונל הנובע מהדברים הללו יש להחיל גם על נסיבות המקרה דנן. יש למנוע אפשרות בה לא ניתן לבעלים האמיתי או למי שטוען כי הוא הבעלים האמיתי, זמן סביר לדרוש את זכויותיו בטובין שנתפסו. בנסיבות המקרה דנן, גם אם במועד תפיסת התכשיטים מכוח פקודת המכס בידיו של חנוך, המדינה לא ידעה ואולי גם לא יכלה לדעת על טענותיה של המערערת לבעלות בתכשיטים, אין בכך כדי למנוע מהמערערת את האפשרות לנסות להעלות את טענותיה, רק משום שהיא לא הייתה מודעת לתפיסה ומשום שחלף פרק הזמן הנקוב בסעיף 190 להגשת הודעה לתביעת התפוס. משהמערערת העלתה את טענותיה לבעלות בתכשיטים, וגם מבלי להכריע בהן לגופן – יש לתת לה "זמן סביר להגיש הודעה לתביעת התפוס" וזאת כדי "להגן על קניין הבעלים ולאפשר לו להתגונן במסגרת הליך ראוי מפני פגיעה בקניינו" כדברי בית המשפט בעניין שרידון. מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את התכלית שבבסיס הוראת סעיף 190 לפקודת המכס, כפי שהיא הובהרה בעניין שרידון. כל עוד לא הובא לידיעת המערערת דבר התפיסה, לא ניתן למנות את המועד של 30 הימים לצורך הגשת התנגדותה, והמועד יימנה רק מאז שנודע לה על התפיסה של הטובין שהיא טוענת לבעלות בהם. באשר למסגרת בה נכון לדון בטענותיה של המערערת, אני סבורה שנכון לדון בהן במסגרת ההליך הנוסף ולא במסגרת ההליך הפלילי נושא הערעור דנן. טענותיה של המערערת מחייבות בין היתר הכרעות בשאלות עובדתיות ומשפטיות. לבית משפט אזרחי יש יתרון בהכרעה בשאלות כאלה באמצעות קבלת תצהירים, מסמכים ושמיעת עדויות. לכן אם תתקבל דעתי - הערעור יתקבל בחלקו במובן זה שהדרך תיפתח בפני המערערת להעלות את טענותיה בדבר בעלותה בתכשיטי הזהב בהליך הנוסף. זאת מבלי שהמדינה תוכל לטעון לבעלות בהם רק מכוח חלוף פרק הזמן של 30 הימים נושא סעיף 190 לפקודת המכס. רק אם המערערת לא תוכיח את זכויותיה בטובין, תוכל המדינה לטעון כי הם הוחרמו. משוויתרה המדינה על תפיסתם הזמנית של תכשיטי הזהב, הרי שצו התפיסה הזמני אינו חל לגביהם עוד והוא מבוטל. לפי שעה תכשיטי הזהב ישארו מחולטים (במובנה של פקודת המכס) עד לתום הדיון אודות הבעלות בהם בבית המשפט האזרחי המוסמך לכך. בנסיבות העניין אציע לחבריי כי לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן. ניתן היום, ‏י' בכסלו התשפ"ג (‏4.12.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21047150_P14.docx אנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1