רובין אבו זייד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4711/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4711/03 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' עדיאל המערער: רובין אבו זייד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.4.2003, בתיק פ.ח. 1126/02, שניתן על ידי כבוד השופטים: ת' שפירא, מ' סוקולוב, נ' עמית תאריך הישיבה: כ"ב בטבת התשס"ה (03.01.2005) בשם המערער: עו"ד מרדכי כץ; עו"ד צבי אבנון בשם המשיבה: עו"ד טובה פרי פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: 1. ביום 3.3.02, במהלך פעילות משטרתית שגרתית, עוכב המערער על-ידי השוטרים אביב קרודו ז"ל (להלן: המנוח) וגולן לוי (להלן: גולן) לבדיקת מסמכים. השוטרים הבחינו בחפץ חשוד בחגורת מכנסיו של המערער וניסו לתופסו. או אז שלף המערער את אותו חפץ – אקדח אשר החזיק שלא כדין – ירה בשוטרים, ונמלט מהמקום. כתוצאה מהירי נפגע המנוח אנושות, ונפטר מפצעיו לאחר זמן קצר. בגין מעשים אלה הרשיע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים נ' עמית, מ' סוקולוב, ות' שפירא) את המערער, ביום 13.4.03, בביצוע עבירת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת וכן רצח לשם הימלטות מעונש, לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ובעבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער העונשים הבאים: מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וחמש שנות מאסר נוספות, אשר ירוצו בחופף לעונש מאסר העולם, בגין עבירת ניסיון הרצח. לפנינו ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, המופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. עיקרי העובדות 2. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 3.3.02 סמוך לשעה 19:30 נקראה ניידת משטרתית ובה המנוח וגולן, וכן מתנדב בשם רועי אמור (להלן: רועי), לאתר רוכב אופנוע רעול פנים ונושא אקדח אשר נראה ברחוב החשמונאים בעיר לוד. השוטרים ערכו סריקות בשכונה, והבחינו במערער כשהוא רוכב על אופנועו. המנוח אותת למערער לעצור, ולאחר שהלה ציית להוראתו, ביקש ממנו גולן כי ימסור לידיו את רישיונות הנהיגה והרכב. כן התבקש המערער לפתוח את מעיל העור אשר לבש. לאחר שהמערער פתח את מעילו, הבחין גולן בחפץ שחור מבצבץ מחגורת מכנסיו של המערער. לשאלתו, השיב המערער כי מדובר במכשיר הטלפון הסלולארי שלו, אולם היות ומכשיר הטלפון הסלולארי של המערער היה מונח גלוי לעין על גב האופנוע, תפס גולן בחגורת מכנסיו של המערער בכוונה לערוך עליו חיפוש מדוקדק. בשלב זה, על-פי הנטען, חמק המערער מאחיזתו של גולן, נסוג מספר מטרים לאחור, שלף את האקדח אשר היה מוטמן בחגורת מכנסיו, וכיוון אותו לעברו של המנוח, אשר עמד בסמוך לאופנוע. גולן, אשר הבחין כי המערער שלף את אקדחו, נסוג כחמישה-עשר מטרים לאחור, והמערער, כך נטען, ירה לעברו של המנוח מספר יריות, על-מנת להימלט מהמקום. המנוח נפגע מארבעה קליעים – אחד בקדמת צווארו, שני במצחו, שלישי בזרועו הימנית ורביעי בגבו. כתוצאה מהפגיעה האנושה התמוטט המנוח, ונפטר במקום זמן קצר לאחר מכן. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר התמוטטותו של המנוח כיוון המערער את נשקו לעבר גולן, וירה לעברו מספר יריות. גולן השיב בירי לעברו של המערער עד שארע מעצור באקדחו. בשלב זה, כך נטען, חבש המערער את הקסדה על ראשו, עלה על אופנועו ונמלט מהמקום. עוד באותו הלילה עבר המערער את הגבול לירדן באמצעות דרכון מזויף. בהמשך, עבר המערער למדינות אחרות, אולם ביום 20.6.02 חזר לשדה התעופה ברבת עמון, שם ציפו לו אנשי משטרת ישראל, אשר עצרו אותו והעבירו אותו ארצה. לאחר סיום חקירתו של המערער הוגש נגדו כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירות של רצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק. בעקבות הערות בית המשפט במהלך הדיון בתיק תוקן כתב האישום, כך שהוסף לו גם האישום של ביצוע רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 3. במהלך הדיון במשפטו לא הכחיש המערער כי אכן היה במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום, ואף הודה כי ירה מאקדחו במהלך התקרית. עם זאת, טען כי לא התכוון לפגוע בשוטרים, אלא ירה מתוך פחד, על-מנת להימלט מהמקום. בנוסף, טען המערער כי המנוח נפגע גם מיריותיו של גולן, וכי מותו נגרם כתוצאה מיריות אלה, באופן שמנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו שלו לבין מותו של המנוח. 4. לאחר שמיעת הראיות החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, כאמור לעיל. בהכרעת הדין פורטה בהרחבה מסכת הראיות אשר הצטברו בתיק, ואשר מוכיחות מעבר לכל ספק סביר, לפי קביעת בית המשפט, את אשמתו של המערער. בית המשפט בחן את שלל הגרסאות והעדויות אשר הוצגו בפניו, וביסס את הכרעותיו העובדתיות על גרסתו של גולן, אשר תיאר את השתלשלות האירועים. בית המשפט התרשם כי גרסתו של גולן מציגה גרסת אמת - אמינה, מדויקת ונכונה. מנגד, ביחס למהימנותו של המערער ציין בית המשפט כי עדותו הייתה "מבולבלת ובלתי אמינה", וכי למעשה הותירה עדותו של המערער את גרסתו של גולן כעדות יחידה לגבי הנסיבות המדויקות של האירוע. 5. על בסיס קביעות מהימנות אלה, קבע בית המשפט המחוזי את השתלשלות העניינים ביום האירוע, על-פי גרסתו של גולן ובהתאם לממצאים נוספים ועדויות אחרות אשר תמכו בעדותו. נקבע, כי מכלול ראייתי זה מוביל למסקנה אפשרית אחת, ולפיה הכדורים אשר נורו על-ידי המערער לעבר המנוח מטווח קצר, פגעו בו וגרמו להתמוטטותו המיידית, וכי "אלה למעשה כל הכדורים שפגעו בשוטר-המנוח, ובשלב הזה סמל לוי [גולן – ד. ב.] טרם הגיע למקום ששם היה מקבץ התרמילים מאקדחו, שזו הייתה עמדת הירי שלו, וטרם החל לירות". כן קבע בית המשפט כי רק בשלב זה, לאחר שהמנוח כבר מוטל היה על הקרקע, החלו חילופי ירי בין גולן למערער. בהמשך לקביעות אלה התייחס בית המשפט להימצאותו של קליע מאקדחו של גולן במעילו של המנוח, וקבע כי אין בכך כדי לפגום במסקנה לפיה כל הפגיעות במנוח מקורן ביריותיו של המערער. זאת, נוכח עדויות המומחים ביחס לקליע זה, מהן עולה כי מדובר בריקושט, אשר ניתז אל מעילו של המנוח לאחר שפגע בעצם אחר. על בסיס קביעות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל ספק שהמערער הוא אשר פגע ביריותיו במנוח וגרם בכך למותו. בית המשפט שלל את האפשרות כי גולן פגע בשגגה במנוח בעת שירה לעבר המערער – "לא כאשר השוטר-המנוח עדיין עמד על רגליו, ולא כאשר כבר שכב על הכביש" (בעמ' 73 להכרעת הדין). 6. בנתחו את יסודות עבירת הרצח בה הורשע המערער - רצח "תוך ביצוע עבירה אחרת", לפי סעיף 300(א)(3) לחוק - קבע בית המשפט המחוזי כי "העבירה האחרת" אשר תוך כדי ביצועה נגרם המוות, הינה העבירה של נשיאת נשק שלא כדין, אשר ביחס אליה אין למעשה כל מחלוקת כי בוצעה על-ידי המערער. כדבריו: "אין חולק שהנאשם נשא ברשותו נשק שלא כדין. הוא חשש מביצוע החיפוש על גופו, ותפיסת הנשק. הוא חשש ממעצרו על-ידי השוטרים. והוא חשש מהמשפט שעשוי היה להיות מוגש נגדו בגין נשיאת נשק שלא כחוק, ומהעונש שהיה מוטל עליו, וכלשונו הוא, על-מנת לברוח ולהימלט מכל הסיכונים האמורים, הוא ירה באקדחו לעבר השוטרים, בראשון הוא פגע וגרם למותו, ובשני הוא לא הצליח לפגוע, אך כאמור, הוא ממשיך וטוען שהוא 'לא התכוון' לפגוע בהם." אשר ליסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, קבע בית המשפט כי נדרשת מודעות לאפשרות גרימת המוות, ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות. ביישמו הלכה זו על עובדות המקרה שלפניו, קבע בית המשפט כי כאשר אדם יורה באחר באמצעות אקדח, ממרחק של 1-2 מטרים, בראשו ובחלק העליון של גופו, ואף כשהוא יורה מאקדחו באדם נוסף ממרחק של כ-20 מטרים, מודע הוא בוודאי לכך כי התוצאה האפשרית היא גרימת מותו של אדם. 7. באשר לחלופה השנייה לפיה הורשע המערער - עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק - קבע בית המשפט כי מדובר בגרימת מוות על רקע ביצועה של עבירה אחרת, כאשר הגורם המחמיר בא לידי ביטוי בדרישה לקיומה של מחשבה פלילית מיוחדת המלווה את מעשה ההריגה, והיא המטרה להבטיח בריחה או הימלטות מעונש הצפוי בשל אותה עבירה אחרת. בעניין זה קבע בית המשפט כי "החשש שהוא ייעצר; העלבון האישי כלפי משפחתו שהוא נסע ללוד ולא חזר לביתו משום שהוא נעצר על-ידי המשטרה; והסיכון של שלילת חירותו בשל נשיאת נשק שלא כדין – גרמו לכך שהתנהגותו הפכה לאגרסיבית ביותר". עוד קבע בית המשפט המחוזי ביחס ליסוד הנפשי של המערער בעת הירי כי הוא אינו מאמין לכך שהמערער לא התכוון לפגוע בשוטרים מרגע שאלה החליטו לערוך חיפוש על גופו, וכי הוא דוחה את עדותו של המערער לפיה היה מבולבל וירה באוויר ללא מטרה. כן קבע בית המשפט כי נסיבות ביצוע הירי – עמידתו המקצועית של המערער, האופן שבו כיוון את האקדח בשתי ידיו לכיוון ראשו וחזהו של המנוח וירה מספר יריות היישר בראשו ובצווארו של המנוח – מדברות בעד עצמן, ומחזקות את הקביעה כי המערער היה מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו. כפי שנקבע: "אין ספק שהוא [המערער – ד. ב.] היה מודע לתוצאה הקטלנית הצפויה משימוש באקדח, אך היה אדיש לחלוטין לתוצאה זו". 8. בעקבות הרשעתו ברצח המנוח, השית בית המשפט המחוזי על המערער, כאמור לעיל, עונש של מאסר עולם. בגין הרשעת המערער בעבירה הנוספת של ניסיון לרצח השוטר גולן, הושתו על המערער חמש שנות מאסר נוספות, אשר נקבע כי ירוצו בחופף לעונש מאסר העולם שנגזר עליו. עיקרי טיעונו של המערער נגד הרשעתו 9. בערעורו, מעלה המערער שלוש טענות עיקריות. הראשונה, הינה טענה עובדתית ולפיה קיימת סבירות גבוהה כי מותו של המנוח נגרם על-ידי גולן ולא על-ידי המערער. השנייה, הינה טענה משפטית ולפיה העבירה של נשיאת נשק שלא כדין אינה בגדר "עבירה אחרת" אשר בגינה ניתן להרשיע את המערער על-פי סעיפים 300(א)(3) או 300(א)(4) לחוק. השלישית מתייחסת להרשעתו בניסיון לרצח גולן, ולפיה לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו. 10. באשר לטענה הראשונה, טוען המערער כי קיימים ממצאים ועדויות אובייקטיביים, לפיהם הפגיעות הקטלניות במנוח לא נגרמו על-ידי המערער אלא על-ידי גולן. בין היתר, מציין המערער כי לפי עדות הפתולוג נפגע המנוח מארבע יריות, שתיים אשר כיוון הירי בהן היה משמאל, ושתיים אשר כיוון הירי בהן היה מימין, כאשר הפגיעות שכיוונן משמאל הן הפגיעות הקטלניות; כי הממצאים הפתולוגיים - ובהם העובדה כי קליע מאקדחו של המערער נמצא בגופו של המנוח, באחת הפגיעות שכיוונן מימין - מצביעים על כך כי המערער אחראי לפגיעות במנוח שכיוונן מימין, ואשר לא היו הפגיעות הקטלניות; וכי קליע שנורה מאקדחו של גולן נמצא במעילו של המנוח. לטענתו, נתונים אלה, בהצטברם יחד, מעוררים ספק סביר בשאלה אם אמנם המערער הוא האחראי לפגיעות הקטלניות במנוח, אשר גרמו למותו. 11. בהקשר זה טוען עוד המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על גרסתו של גולן להשתלשלות העניינים, ובנותנו אמון בלתי מסויג בכל האמור בה. לטענתו, מאחר וגולן הינו עד מעוניין, אשר מעולם לא הוסר ממנו החשד שעלה בחקירה כי ייתכן שיריותיו שלו הן שפגעו במנוח, ברור כי עשה כל שביכולתו על-מנת להסיר מעצמו כל אחריות למות המנוח. עוד טוען המערער בהקשר זה כי גרסתו של גולן לפיה החל בירי לעבר המערער רק לאחר שהמערער סיים לירות לעבר המנוח ולאחר שהלה כבר היה מוטל על הארץ, מעוררת תמיהות, לנוכח אמירתו כי שלף את אקדחו מיד כאשר חשד כי המערער מסתיר אקדח, לנוכח לחץ הזמנים והאירועים, ובשל הסכנה שבה היה נתון גולן עצמו. המערער אף מצטט מעדותו של גולן, בה הודה כי היה מרוכז במעשיו של המערער ולא ראה את המנוח בכל שלב ושלב של ההתרחשויות. בנסיבות אלה, טוען המערער כי עדותו של גולן חייבה את בית המשפט המחוזי לבחינה זהירה יותר הן מבחינה פנימית והן ביחס לראיות אחרות בתיק. לטענתו, גם קביעת בית המשפט המחוזי כי הממצאים האובייקטיביים, כגון דו"ח הנתיחה, תומכים בגרסתו של גולן, הינה שגויה, וכך גם הקביעה כי "כל הפגיעות בגופו של השוטר המנוח היו פגיעות חזיתיות ופגיעה בזרוע ימין, השוללות כל אפשרות של פגיעה מהכיוון ששם עמד סמל גולן". זאת, מאחר ועל-פי חוות דעתו של הפתולוג, ד"ר לוי, שתיים מהפגיעות – השתיים הקטלניות - אמנם היו חזיתיות, ופגיעה נוספת נמצאה בזרוע ימין, ואולם הפגיעה הרביעית הייתה בגבו של המנוח, והדבר מצביע על כך כי המנוח נפגע על-ידי יורים שונים. 12. באשר לטענת המערער ביחס להרשעתו ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק – הרשעה ברצח כאמור בסעיפים אלה מותנית בקיומה של "עבירה אחרת", שהיא העבירה העיקרית ביחס לעבירת גרימת המוות, שהינה עבירת לוואי. לטענתו, פרשנות רחבה למונח "עבירה אחרת" בהקשר זה תוביל לעקיפת הדרישות המחמירות של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח בכוונה תחילה באופן בלתי ראוי. לטענתו, החילו בתי המשפט סעיפים אלה עד כה רק כאשר העבירה האחרת הייתה עבירה מסוג פשע, וכאשר יסודותיה לא נבלעו כולם בעבירת גרימת המוות. לעומת זאת, בענייננו, טוען המערער, כי נשיאת נשק שלא כדין הינה עבירה אשר כל יסודותיה נבלעים בעבירת גרימת המוות, ואשר אינה חמורה דיה כדי להוות "עבירה אחרת" לצורך הסעיף. 13. באשר להרשעת המערער בניסיון לרצח, בגין היריות אותן כיוון המערער לעברו של גולן, טוען המערער כי כלל לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לפיה המערער ירה לעבר גולן, ובוודאי שלא על-מנת להורגו. כלל לא הוכח כי המערער חפץ במותו של גולן וקיומה של כוונה כזו כלל לא נבחן בהכרעת הדין. עוד מציין המערער בהקשר זה כי בסך הכל נורו מאקדחו, על-פי מספר התרמילים שנמצאו בזירת האירוע, 6 כדורים. לפי הכרעת הדין, 4 מתוך 6 הכדורים פגעו במנוח. בנסיבות אלה, לטענתו, כלל לא הוכח כי אמנם נורו יריות לכיוונו של גולן. המערער מציין עוד כי בגרסתו הראשונית אמר גולן כי המערער ירה לעבר המנוח, וכלל לא התייחס ליריות שנורו לכיוונו שלו. עיקרי הטיעון מטעם המדינה 14. המדינה מבקשת לדחות את טענות המערער, ומסתמכת בטיעוניה בעיקר על ממצאי בית המשפט המחוזי. לטענתה, פסק-הדין מבוסס על חומר הראיות בתיק ועל ממצאי מהימנות, ואין כל עילה להתערב בו. על כן, מבקשת המדינה להותיר את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי על כנן, ובהתאם לכך גם את המסקנות המשפטיות הנובעות מהתשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה על-ידי בית המשפט. 15. באשר לטענת המערער בדבר אי התקיימות רכיבי עבירת הרצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק, טוענת המדינה כי מעשי המערער עולים כדי "רצח" כהגדרתו בסעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק, היות והירי אשר קטל את חיי המנוח בוצע אגב ביצועה של עבירה חמורה אחרת – עבירה של נשיאת נשק שלא כדין. באשר לסעיף 300(א)(4), מוסיפה המדינה כי מדברי המערער עצמו עולה כי פעולת הירי נעשתה מצדו מתוך ניסיון להימלט מהמקום, ולהבטיח את בריחתו מהשוטרים, וכי על כן מתקיימים כל רכיבי הסעיף. ביחס ליסוד הנפשי הדרוש בסעיפים אלה, מציינת המדינה כי היסוד הנפשי הדרוש הנו "מחשבה פלילית", וכי אין כל ספק שבענייננו היה המערער מודע לאפשרות גרימת המוות כתוצאה ממעשיו, אולם היה פזיז ביחס לתוצאה זו. 16. לאחר הדיון שקיימנו בערעור ביקשנו לקבל השלמת טיעון בשאלה המשפטית שהתעוררה באשר לחלופות של סעיף 300(א) לחוק העונשין, בהתחשב בשאלות המתעוררות עקב כך ש"העבירה האחרת", שתוך כדי ביצועה נורתה הירייה הקטלנית, הינה העבירה של החזקת נשק שלא כדין. דיון 17. כמפורט לעיל, טיעונו של המערער מתמקד בשלושה מישורים עיקריים – המישור הראשון מתייחס לטיעונים עובדתיים בדבר היעדר קשר סיבתי בין היריות שירה המערער לבין מותו של המנוח; המישור השני מתייחס לטיעונים משפטיים בדבר פרשנות היקפה של עבירת הרצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4); והמישור השלישי מתייחס לטיעון ביחס להרשעת המערער בעבירה הנוספת של ניסיון לרצח. נבחן, אפוא, עניינים אלה כסדרם. הטיעון העובדתי – היעדר קשר סיבתי בין היריות שירה המערער לבין מותו של המנוח 18. כאמור, לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי באמצו את גרסתו של גולן ובקובעו כי המערער הוא שאחראי לפגיעות הקטלניות במנוח. בהיבט זה מבקש המערער לתקוף את קביעות המהימנות של בית המשפט קמא, אשר העדיף את גרסתו של גולן על-פני גרסתו של המערער. כן טוען המערער כי בקביעה זו התעלם בית המשפט המחוזי מממצאים עובדתיים שונים, מהם עולה כי היריות הקטלניות אשר פגעו במנוח נורו מאקדחו של גולן דווקא. 19. אשר לטענות המערער המתייחסות לאמון שנתן בית המשפט בגרסתו של גולן, ואשר על בסיסה קבע את ממצאיו העובדתיים, הרי חל על העניין שלפנינו הכלל לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה של ערכאה דיונית, אשר נקבעו על יסוד הערכת מהימנות ומשקל של ראיות שהובאו בפניה. הטעם העיקרי לכך נעוץ ביתרון הנתון לערכאה הדיונית בהתרשמות ישירה מן העדים המופיעים בפניה (ראו, בין היתר, ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004), 632-635; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001), 924; ע"פ 6730/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2006) בפיסקה 7). כך, למשל, קבע בית משפט זה בע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 558 (2003), 565, כלהלן: "הלכה מיוסדת היטב היא, כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך, מקום שבו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים שהעידו בפני בית המשפט. אכן, "מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית על-פי התרשמותה... ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה; ומירווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל" (ע "פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(200 (4, 206). עיקר טעמה של הלכה זו, ביתרון שיש לערכאה הדיונית בכל הנוגע לקביעת העובדות, הנובע, בראש ובראשונה, מיכולתה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן הראיות המוצגות לה ומן העדים המופיעים בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ "ד נד(4) 632, 644-643). בענייננו, בית המשפט התרשם באופן ישיר מן העדים אשר העידו בפניו וממהימנותם. ביחס לעדותו של גולן קבע בית המשפט כי הוא: "מאמין לסמל גולן לוי בכל לב, ומקבל את גרסתו כפי שהבאתי אותה לעיל כגרסת אמת, אמינה, מדויקת ונכונה." לעומת זאת, מעדותו של המערער התרשם בית המשפט כי הינה "מבולבלת ובלתי אמינה", וכי: "לא רק שאינה מהווה עדות-שכנגד לעומת עדותו של סמל גולן לוי, אלא מותירה אותה כעדות יחידה ממש לגבי הנסיבות המדויקות של האירוע, ומחזקת אותה." על רקע קביעות אלה יש לדחות את טענות המערער המופנות נגד האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסתו של גולן. בית המשפט שמע את העדים, פנה אליהם בשאלות ובחן את גרסאותיהם, כפי שהוצגו לפניו. התרשמותו ממהימנות העדויות נעשתה, אפוא, לאחר מסכת ארוכה של שמיעת ראיות והתרשמות מהן באופן בלתי אמצעי, וכן על רקע מכלול הממצאים העובדתיים. בנסיבות אלה, כל שנותר לנו הוא לבחון אם יש ממש בטענת המערער כי גרסתו של גולן מנוגדת לממצאים אובייקטיביים שנמצאו בשטח, באופן שאינו מאפשר להותיר על כנה את הכרעת הדין המבוססת על גרסה זו. טענותיו של המערער תיבחנה, אפוא, מתוך נקודת המוצא כי קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי נותרות עומדות על מכונן, והשאלה היא מה משמעותן של הסתירות הנטענות בין גרסתו של גולן לבין יתר הממצאים והעדויות שהוגשו לבית המשפט. 20. לפי קביעת בית המשפט, בטרם החל אירוע הירי עמדו המנוח וגולן מול המערער, כשרק אופנועו מפריד ביניהם. לאחר ששלף המערער את אקדחו, הוא צעד מספר צעדים לאחור והחל לירות במנוח, אשר עמד לפניו, במרחק של כשני מטרים ממנו. באותו הזמן החל גולן לצעוד לאחור, לכיוון דרום-מערב, מרחק של כ-17 מטרים. בשלב זה ירה המערער 4-5 יריות אשר פגעו במנוח וגרמו להתמוטטותו המיידית. רק בשלב זה, ובעת שהמנוח כבר היה שרוע על הקרקע, החלו חילופי הירי בין גולן לבין המערער. יודגש, כי קבלת גרסה זו להשתלשלות העניינים, הן ביחס למיקום בו עמד, הן ביחס לתזמון תחילת הירי מצדו והן ביחס למצבו של המנוח בעת שהחל גולן בירי, משמעה - בהתאם לקביעות המומחים השונים שהעידו בבית המשפט המחוזי - שלילת כל אפשרות לפיה פגע גולן בטעות במנוח בעת שירה לעבר המערער. על כן, נפנה כעת לבחון אם אמנם, כטענת המערער, קיימים נתונים אובייקטיביים העולים מניתוח הזירה והממצאים שנתפסו בה, אשר אינם מתיישבים עם גרסה זו. 21. המערער מבקש להיתלות, כאמור, בממצאים הפתולוגיים. נבהיר, כי לפי ממצאי הבדיקות הפתולוגיות נפגע המנוח מארבע כדורים שנורו לעברו: הראשון, חדר לגופו של המנוח במרכז המצח, בגבול עם הקודקוד; השני, חדר לגופו של המנוח בקדמת הצוואר משמאל; השלישי, חדר לגבו של המנוח מימין; והרביעי פגע במנוח בידו הימנית, ונותר בגופו, בצוואר מימין. קליע זה, היחיד אשר נותר בגופו של המנוח, התגלה בבדיקות כקליע שנורה מאקדחו של המערער. עוד מובהר בחוות הדעת הפתולוגית, כי כיוונן של הפגיעות במצח ובצוואר הוא משמאל לימין, בעוד שכיוונן של הפגיעות בגב וביד ימין הוא מימין לשמאל. כן נקבע כי הפגיעות הקטלניות, אשר גרמו למותו של המנוח, הן הפגיעות במצח ובצוואר. לטענת המערער, העובדה כי המנוח נפגע מכיוונים שונים מצביעה על כך כי נורה על-ידי אנשים שונים. לשיטתו, היות וקליע מאקדחו של המערער נמצא באחת הפגיעות במנוח שכיוונן מימין, המסקנה הנובעת מכך הינה כי שתי הפגיעות במנוח שכיוונן משמאל נורו מאקדחו של גולן. חיזוק נוסף לטענה זו מוצא המערער בכך שקליע מאקדחו של גולן נמצא במעילו של המנוח, ובכך שארבעה קליעים מאקדחו של גולן פגעו בדופן הימנית-אחורית של הטרנזיט, בסמוך למקום שבו היה מוטל המנוח. נוכח קיומם של ממצאים אלה ובהשתלבותם יחד, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי דוח הנתיחה תומך בגרסת גולן, וכן בקובעו כי כל הפגיעות במנוח הן חזיתיות (קביעה ממנה הסיק בית המשפט כי נשללת אפשרות פגיעה מהכיוון בו עמד גולן). 22. דין טענות אלה להידחות. למעשה, הועלתה הטענה בדבר ניגוד בין גרסת גולן לממצאים הפתולוגיים ולממצאים האובייקטיביים האחרים אשר נאספו בזירה, כבר בבית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן טענה זו בכובד ראש ובאריכות רבה. כך, למשל, נחקר ביחס לכך עד התביעה רס"מ אלי קורלנד, אשר שימש כחוקר ראשי בפרשה זו. עד זה העיד בבית המשפט כי "מהמצב של הזירה לא הגיוני שהשוטר יכל לפגוע במנוח במצב שהוא היה" (בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון). רס"מ קורלנד ציין, אמנם, שאפשרות זו נבדקה, ושלא ניתן היה לשלול אותה במאה אחוזים, היות ולא מדובר בשאלה שניתן לבחון באמצעות בדיקות מעבדה, אלא בסוגיה הנלמדת מבחינת הזירה. עם זאת, העריך העד לפי מיטב הבנתו כי "לפי הזירה זה לא יכול להיות" (בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון). באשר לממצאים הפתולוגיים, העיד עד התביעה ד"ר ברטולון לוי, אשר ביצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של המנוח. בעדותו, פירט ד"ר לוי את הפגיעות שנמצאו בגופתו של המנוח - פגיעה במצח, פגיעה בקדמת הצוואר, פגיעה בגב ופגיעה בזרוע ימין – וכן התייחס לאפשרות שהללו נגרמו מירי שבוצע על-ידי גולן. משהוצגה לד"ר לוי גרסת גולן, לפיה החל לירות לעבר המערער כשהיה במרחק של כ-17 מטרים מהטרנזיט בכיוון דרום-מערב, וכשהמנוח כבר שכב על הארץ, קבע ד"ר לוי כי אין אפשרות שבמצב זה גולן אחראי למי מבין הפגיעות במנוח (בעמ' 322 לפרוטוקול הדיון). לשאלת התובעת האם יש אפשרות שבסיטואציה שבה המנוח שוכב כבר על הקרקע הוא נפגע מכדור שנורה מכיוונו של גולן השיב העד ללא היסוס "אין אפשרות" (בעמ' 322 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, פירט העד מדוע פגיעה כזו אינה אפשרית, באומרו כי: "אם כשהוא (גולן) עומד שם, פצע כניסת ויציאת קליע בראש, אם הוא שוכב, היורה צריך להיות על יד הראש... פצע כניסת קליע בגב אני מוחק... כניסת קליע שהיה בקדמת הצוואר, גם המסלול שלו היה מהכתף השמאלית לכיוון צד החוצה, יורה משם לא יכול לעשות את המסלול הזה. בזרוע הימנית פצע כניסת קליע, גם זה לא יכול לעשות, אם הוא שכב על הגב." (בעמ' 322-3 לפרוטוקול הדיון) . ד"ר לוי ציין בעדותו כי להערכתו הפגיעה בראש היא הקריטית ביותר, וייתכן שמיד אחריה נורה גם בצוואר ואז התמוטט, כשיריות אלה היו ממש פנים מול פנים (בעמ' 324 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, לא ניתן לדעת מה הייתה הפגיעה הראשונה או מה היה סדר הפגיעות, אולם גרסת התביעה, המבוססת על עדותו של גולן ביחס להשתלשלות העניינים, נראתה לעד כאפשרות סבירה, העולה בקנה אחד עם הממצאים הפתולוגיים ואינה סותרת אותם. באשר לטענת המערער כי העובדה שהיריות פגעו במנוח מכיוונים שונים מחייבת את המסקנה כי הן נורו על-ידי אנשים שונים, הסביר העד כי אין זאת כך, וכי להערכתו, המנוח, אשר היה בסכנת חיים ונפגע מהירי, עשוי היה לזוז, להתכופף, או להסתובב לכיוונים שונים על-מנת לגונן על עצמו, ולכן אין להקנות משמעות מיוחדת לעובדה שארבעת הקליעים מהם נפגע המנוח פגעו בו מכיוונים שונים. 23. מהאמור עולה, אפוא, כי טיעונו של המערער בהקשר זה מתבסס על שתי הנחות יסוד בעייתיות וחסרות ביסוס – האחת, כי גולן ירה לעבר המערער בעת שהמנוח עמד על רגליו; והשנייה כי המנוח עמד ללא תזוזה, כך שמהעובדה כי הפגיעות בגב ובזרוע ימין נגרמו על-ידי המערער, יש להסיק כי הפגיעות החזיתיות נגרמו על-ידי גולן. בנסיבות אלה, לא נפל כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובהסתמכותו על גרסת גולן כגרסת אמת המציגה נכונה את השתלשלות העניינים בעת האירוע. גרסה זו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הינה גרסה קוהרנטית, אמינה ובעלת היגיון פנימי, וכפי שהראינו - היא אף משתלבת ביתר הממצאים והעדויות שנאספו בפרשה, ואינה סותרת אותם. יוער, כי אמנם בהכרעת הדין צוין באחד המקומות, בטעות, כי "כל הפגיעות בגופו של השוטר-המנוח היו פגיעות חזיתיות ופגיעה בזרוע ימין" (בעמ' 76 לפסק-הדין), בעוד שלמעשה אין מחלוקת בדבר קיומה של פגיעה בגבו של המנוח. עם זאת, לאור פירוט העדויות שהובאו לעיל, ברי כי אין לייחס לעובדה זו משמעות מבחינת ניתוח הממצאים והמסקנות העולות מהם. 24. באשר לקליע מאקדחו של גולן אשר נשר בעת הבדיקות ממעילו של המנוח - לטענת המערער, הימצאות קליע זה במעילו של המנוח מעידה על כך כי גולן פגע במנוח בעת שירה לעבר המערער. לטענתו, אין להסיק מהעובדה שלא נמצאו על הקליע סימני סיבים, רקמות או דם, כי הקליע לא פגע בגופו של המנוח. זאת בהתאם לעדויות המומחים שהעידו בבית המשפט, לפיהן אין בעובדה זו כדי לשלול את האפשרות שקליע זה פגע בגופו של המנוח, וכן כי צורת המעיכה של הקליע עשויה הייתה להיגרם גם באמצעות פגיעתו באחת מעצמות המנוח. גם דינה של טענה זו דחייה. שאלה זו נבחנה אף היא ארוכות בבית המשפט המחוזי, ומסקנותיו של בית המשפט ביחס אליה מבוססות על עדויות המומחים אשר העידו בפניו. כך, למשל, העידה רפ"ק אסיה וינוקורוב, מומחית ממעבדת סימנים וחומרים במז"פ ירושלים, כי להערכתה מדובר ברסיס אשר ניתז ופגע במעילו של המנוח. עדה זו ציינה כי להערכתה המקצועית קליע זה יצר את אחד החורים במעילו של המנוח אשר לגביו ציינה כי קיימים סימנים המעידים על פגיעה מרסיס, בצורה האופיינית לריקושט (בעמ' 346 לפרוטוקול הדיון). עד התביעה רפ"ק אבנר רוזנגרטן, מומחה ממעבדת סיבים ופולימרים, אשר בחן את הקליע האמור, ציין כי נמצא על הקליע ממרח צבע לבן, שהרכבו הכימי שונה מהרכב הצבע המקורי של הקליע. להערכתו, צבע זה יכול היה להימרח על הקליע מחומר צבוע כלשהו אשר הקליע פגע בו בדרך ואשר ממנו ניתז אל המעיל (בעמ' 305 לפרוטוקול הדיון). בהתבסס על עדויות אלה, טענה המדינה כי הקליע האמור ניתז אל מעילו של המנוח לאחר שפגע במכונית הטרנזיט הלבנה אשר המנוח היה שרוע בקרבתה. לא ניתן היה לאמת טענה זו על-ידי בדיקת דגימת צבע מהמכונית, היות וזו נמכרה והועברה לשטחים כך שלא ניתן היה לאתרה. אף על פי כן, אין כל ספק כי קביעה זו מתיישבת אף היא עם הממצאים האובייקטיביים שנאספו בתיק, ומכל מקום, וודאי שאינה סותרת אותם. נמצא, אפוא, כי אין ניתן להצביע על קיומם של ממצאים עובדתיים הסותרים או שוללים את ייתכנותה של גרסת גולן להשתלשלות העניינים. על כן, יש לדחות את הטענה כי סתירה בין גרסה זו לממצאים אובייקטיביים מחייבת התערבות בקביעות המהימנות ובתשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. 25. לסיום הדיון במישור העובדתי נציין עוד, כי טענת המערער כי גולן הוא שפגע במנוח פגיעות קטלניות עמדה בלב הדיון בבית המשפט המחוזי. מאות עמודי פרוטוקול נערכו ביחס אליה. התרחישים האפשריים נבחנו ונבדקו במלוא הרצינות. לבסוף, לאחר בחינת מכלול העדויות והממצאים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין כל אפשרות שגולן פגע במנוח בעת שירה לעבר המערער. ובלשונו של בית המשפט: "אין לי אפילו צל צילו של ספק, שלטענה הזו אין אפילו קמצוץ של יסוד עובדתי, שהיא יכולה להתבסס עליו... אין לי אלא לחזור ולומר שלא יכול להיות כל ספק שהשוטר גולן לוי לא פגע בכדור מאקדחו בחברו השוטר אביב קרודו ז"ל, לא כאשר השוטר-המנוח עדיין עמד על רגליו, ולא כאשר כבר שכב על הכביש. מסקנה זו מוסקת ומתבססת לא רק משום שאנו מקבלים את עדותו של סמל גולן לוי כאמינה ומהימנה, אלא גם משום ששורת ההגיון והשכל הישר מחייבים זאת, וגם ממצאי הבדיקות של הפגיעה בשוטר-המנוח, ומעבדות מז"פ כשהן לעצמן מאשרות זאת; ובכל מקרה מחזקות ותומכות בעדותו של סמל גולן לוי, כפי שיפורט עוד להלן." (בעמ' 73 להכרעת הדין) קביעותיו ומסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו, ואין מקום להתערב בהן. הטיעון המשפטי ביחס להרשעה ברצח 26. עבירת הרצח מעוגנת במשפט הפלילי הישראלי בסעיף 300(א) לחוק, שזו לשונו: "רצח 300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו; (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש." על פני הדברים, החלופות הרלוונטיות לענייננו הן החלופה הכלולה בסעיף 300(א)(2) לחוק, אשר עניינה בגרימת מוות בכוונה תחילה, והחלופות הכלולות בסעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק, אשר עניינן בגרימת מוות תוך כדי ביצוע עבירה אחרת או לשם הימלטות לאחר שבוצעה עבירה אחרת. על משמעותה של ה"כוונה תחילה" שבסעיף 300(א)(2) לחוק אין צורך לעמוד בדיוננו, שכן הרשעתו של המערער מבוססת על החלופות האחרות. יוער, כי בניגוד לחלופה בסעיף 300(א)(2), שתי החלופות האחרות לפי סעיפים 300(א)(3)-(4) לחוק אינן כוללות דרישה להתקיימות היסוד הנפשי של כוונה תחילה, היינו, של חפץ בגרימת התוצאה הקטלנית, אלא די ביסוד נפשי של מודעות לשם קיום יסודות העבירה. האלמנט המחמיר בא לידי ביטוי בכך שגרימת המוות נעשתה תוך ביצועה ולשם ביצועה של עבירה אחרת או במטרה להימלט מזירת ביצועה של עבירה אחרת. עוד יוער, כי בכתב האישום המקורי שהוגש נגד המערער, יוחסה לו עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, ובהמלצת בית המשפט, תוקן כתב האישום כך שיוחסה למערער גם עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. בסופו של דבר, הורשע המערער בביצוע עבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) גם יחד. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו אותו בעבירת הרצח לפי שתי חלופות אלה, היות ובנסיבות העניין לא מתקיימים יסודותיהן. בהשלמת הטיעון מטעמה בערעור, מיום 24.5.05, טענה המדינה כי ניתן להרשיע את המערער גם לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. נדון תחילה באפשרות אחרונה זו. החלופה של "רצח בכוונה תחילה" לפי סעיף 300(א)(2) לחוק 27. אכן, על פני הדברים, מתאפיינת פעולת הירי שביצע המערער כלפי המנוח בהיבטים אשר עשויים היו ללמד על כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח. על-פי התשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה בבית המשפט המחוזי, עמד המערער בעמידת ירי מקצועית, וירה לעבר ראשו וחזהו של המנוח 4-5 יריות ממרחק קצר ביותר, של 1-2 מטרים בלבד. בנסיבות אלה, חזקת הכוונה, לפיה כל אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, עשויה הייתה ללמד כי המערער התכוון וודאי לתוצאות הטבעיות של מעשה זה וחפץ בתוצאה, היינו – בגרימת מותו של המנוח. אף על פי כן, איני רואה להכריע בשאלה זו, או בשאלת התקיימות יתר רכיביו של סעיף 300(א)(2) לחוק, ממספר סיבות. ראשית, מלכתחילה, בחרה התביעה שלא להאשים את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, ושלא לייחס לו את היסוד הנפשי החמור הכרוך בכך. התביעה שמרה על עמדה זו בכל מהלך המשפט ואף בטיעוניה בערעור לא העלתה טיעון זה מיוזמתה. רק בהשלמת הטיעון מטעמה, בשלב מאוחר של הדיון בערעור, נטענה הטענה כי המערער עבר עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. אין הצדקה לאפשר כיום לתביעה לשנות את קו הטיעון שלה, בהתחשב בשלב המאוחר בו הועלתה הטענה לראשונה. שנית, נושא זה כלל לא נבחן ואף לא עמד לדיון בבית המשפט המחוזי. המערער לא נדרש להתגונן מפני האשמה זו, או להתייחס לאפשרות כי קינן בו היסוד הנפשי האמור. בנסיבות אלה, לא ניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן מפני האשמה ברצח בכוונה תחילה ולהתמודד עם השאלות העובדתיות והמשפטיות הכרוכות בכך, ואף מסיבה זו אין לאפשר לתביעה לפתוח כעת את הדיון בסוגיה זו. שלישית, מתוך העדויות השונות המצויות בתיק עולה, אמנם, כי המערער ירה לעבר השוטרים מתוך מטרה להימלט; עדויות אלו לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, ולא נעשה כל ניסיון לערערן. נוכח כל האמור לעיל, לא ראיתי לקבוע ממצאים ולהכריע בדבר התקיימות היסוד הנפשי של כוונה תחילה, בנסיבות המקרה שלפנינו. נפנה, אפוא, לדון בהתקיימות רכיבי העבירה לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. החלופה של "רצח לשם הימלטות לאחר ביצוע עבירה" לפי סעיף 300(א)(4) לחוק 28. כאמור לעיל, קובעת לשונו של סעיף 300(א)(4) לחוק כך: "רצח 300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: ... (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש." חלופה זו מתייחסת למעשה גרימת מוות מתוך מטרה להבטיח בריחה או הימלטות מעונש הצפוי בגין ביצועה של עבירה אחרת. תכליתה של הוראת הסעיף, הינה, אפוא, הרתעת עבריין אשר ביצע עבירה פלילית, מסיכון חיי אדם לשם הימלטות מעונש או לשם הבטחת מנוסתו מזירת האירוע. 29. היסוד העובדתי של העבירה כולל רכיב התנהגותי של "גרימה למותו של אדם" ורכיב תוצאתי של גרימת מוות, וכן נסיבה של קיום "עבירה אחרת", אשר לשם הימלטות ממקום ביצועה או מנשיאה בעונש בגינה בוצע מעשה גרם המוות. היסוד הנפשי של העבירה כולל מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו, וכן מטרה של "בריחה או הימלטות מעונש". היסוד העובדתי של העבירה – 30. הרכיב ההתנהגותי של העבירה מנוסח באופן רחב ביותר, וכולל כל התנהגות הגורמת למותו של אדם. אין בלשון החוק מגבלה או סייג באשר לטיבה של ההתנהגות אשר מכוחה נגרם המוות. בענייננו, לאחר שאישרנו את הכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה המנוח נורה ונהרג כתוצאה מפגיעת יריותיו של המערער לעברו, ברי כי מתקיים הרכיב ההתנהגותי הנדרש בעבירה. כמו כן, וודאי שמתקיים הרכיב התוצאתי של גרימת המוות. 31. כאמור לעיל, כולל היסוד העובדתי של עבירה זו גם נסיבה של "עבירה אחרת", אשר לאחר ביצועה ובמטרה להימלט מעונש בגינה, בוצע מעשה גרם המוות. אין בלשון החוק מגבלה ביחס לטיבה של העבירה האחרת, ואולם היות ומדובר במעשה גרם מוות אשר בוצע לאחר ביצועה של העבירה האחרת, צריך, על כן, שכל אחת מהעבירות תבוא לכלל ביטוי במעשה נפרד. עד כה, המקרים אשר באו בפני בתי המשפט היו מקרים שבהם העבירה האחרת הייתה עבירה חמורה – עבירות שוד, התפרצות וגניבה, ואף הצתה (ראו, למשל: ע"פ 2948/04 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2008); ע"פ 536/94 אהרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.1996); תפ"ח (מחוזי – חיפה) 4006/07 מדינת ישראל נ' טאהא (לא פורסם, 24.7.2008)). עם זאת, עד כה לא זכה סעיף זה לדיון מקיף ומעמיק בפסיקה ביחס למלוא היקפו ולפרשנותו הראויה, וההלכה הפסוקה טרם עמדה על הגדרתה של "עבירה אחרת" לצורך הסעיף. בענייננו, היקף פרישתה של הנסיבה - "עבירה אחרת" – הכלולה בסעיף זה, מצוי בלב טענותיו של המערער, ועל כך נעמוד בהרחבה בהמשך. היסוד הנפשי של העבירה – 32. סעיף 300(א)(4) לחוק מציב דרישה כפולה של עמדה נפשית – האחת, הינה מודעות ביחס לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו; והשנייה, הינה מטרה להבטיח בריחה או הימלטות מעונש (ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2005); ע"פ 377/67 מדינת ישראל נ' בן הרוש, פ"ד כג(1) 197; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (1984), כרך א', בעמ' 547 (להלן: פלר)). דרישה אחרונה זו, המכונה על-ידי פלר "מחשבה פלילית מיוחדת", הופכת עבירה זו לעבירת מטרה, בה ההיבט השאיפתי שבמטרה המיוחדת – בענייננו, ההימלטות – מייחד את המחשבה הפלילית של העבירה. השלמת העבירה אינה תלויה בהגשמת המטרה, ודי בקיום השאיפה, בשעת ביצוע העבירה, לקראת הגשמת מטרת ההימלטות, לשם התהוות העבירה (פלר, בעמ' 548). בענייננו, קיומה של מטרת ההימלטות בלב המערער בעת ביצוע העבירה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, היות והמערער עצמו העיד על כך במספר הזדמנויות. כך, למשל, ציין המערער כי "היה עלי אקדח... פחדתי שיתפסו את זה בשביל לא להיכנס לבית סוהר, זה הפחד האישי שהיה לי לא להיכנס לבית סוהר..." (בגיליון 1, להודעת המערער, ת/29א). בעדותו בבית המשפט אמר המערער כי "אני יריתי בשביל לברוח מהמקום. לא בגלל לפגוע בזה או בזה. אני לא התכוונתי לפגוע. אני יריתי" (בעמ' 534 לפרוטוקול הדיון). ובהמשך: "לא כיוונתי על אף אחד. לא רציתי לפגוע באף אחד. רציתי רק לברוח מהמקום" (בעמ' 538 לפרוטוקול הדיון). אשר על כן, ברי כי התקיימה במערער בעת ביצוע הירי מחשבה פלילית מיוחדת בדמות מטרה להימלטות מעונש, כנדרש בסעיף. 33. באשר לדרישת המודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין ספק שהמערער היה מודע לתוצאה הקטלנית הצפויה משימוש באקדח, אך היה אדיש לתוצאה זו. גם הסנגור בטיעוניו אינו חולק על התקיימות היסוד הנפשי, בציינו בהשלמת הטיעון מטעמו מיום 10.5.05 כי "כל שניתן לייחס לנאשם הוא רצון להימלט מהמקום, תוך ביצוע ירי אשר יש בו משום אדישות לתוצאה, אולם בשום פנים ואופן לא חפץ במות המנוח" (בעמ' 9 להשלמת הטיעון). בנסיבות אלה, ניתן היה לקבוע כי התקיים במערער בעת ביצוע המעשים היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. 34. בכל הנוגע ליסודותיו של סעיף 300(א)(4) לחוק, נותר, אפוא, לדון בטענת המערער לפיה אין מתקיים בעניינו הרכיב הנסיבתי של "עבירה אחרת". זאת, היות ולטענתו, העבירה של "נשיאת נשק שלא כדין" אינה יכולה להוות "עבירה אחרת" לצורך סעיף זה, ממספר סיבות: ראשית, לטענתו, העבירה של נשיאת הנשק שלא כדין אינה העבירה העיקרית אלא רק עבירה נלווית בנסיבות העניין; שנית, היות ולטענתו, על "העבירה האחרת" לצורך סעיף זה לבוא לידי ביטוי במעשה נפרד, אשר בא על סיומו בטרם בוצע מעשה גרם המוות, ואילו העבירה של נשיאת הנשק שלא כדין הינה עבירה מתמשכת, אשר לא באה לכדי סיום בטרם בוצע מעשה גרם המוות ולפי הטענה היא נבלעת בו ואינה עומדת בפני עצמה כעבירה עצמאית; ושלישית, היות והעבירה של נשיאת נשק שלא כדין אינה מסוג העבירות בעלות החומרה המיוחדת – הקיימת בעבירות כגון הצתה, שוד ואינוס – המצדיקה את החמרת האחריות הפלילית בגין גרם המוות מהריגה לרצח ואת החמרת הענישה מעונש מקסימום של עשרים שנות מאסר, בכפוף לשיקול דעת שיפוטי, לעונש חובה של מאסר עולם. 35. המדינה מבקשת לדחות טיעון זה, וטוענת כי ניתן להבחין בין שני מעשים נפרדים אשר בוצעו על-ידי המערער – מעשה נשיאת הנשק שלא כדין, המהווה עבירה עצמאית אשר הושלמה קודם לביצוע הירי על-ידי המערער, ומעשה הירי לעבר המנוח, אשר בוצע לאחר השלמת כל רכיביה של עבירת נשיאת הנשק שלא כדין. המדינה מוסיפה ומציינת בהקשר זה כי אף מדברי המערער עצמו עולה כי ביצע את פעולת הירי לעבר המנוח מתוך ניסיון להימלט מהמקום ולהבטיח את בריחתו מהשוטרים, עקב חששו כי ייעצר ויובא לדין בגין ביצועה של עבירת נשיאת הנשק שלא כדין. כן טוענת המדינה כי כל עבירה עשויה להוות "עבירה אחרת" לצורך סעיף 300(א)(4), אשר אינו מגדיר את טיבה או חומרתה של העבירה האחרת. 36. דין טענותיו של המערער ביחס ל"עבירה האחרת" להידחות. תחילה, יצוין כי אין ממש בטענת המערער לפיה העבירה של נשיאת נשק שלא כדין אינה מקיימת את הדרישה כי "העבירה האחרת" תהווה מעשה נפרד, אשר בא על סיומו בטרם ביצועו של מעשה גרם המוות. העבירה של נשיאת נשק שלא כדין קבועה בסעיף 144(ב) לחוק, שזו לשונו: "עבירות בנשק 144. (ב) הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או להובלתו, דינו - מאסר עשר שנים". היסוד העובדתי של עבירה זו כולל רכיב התנהגותי של נשיאת נשק (או הובלתו) וכן רכיב נסיבתי של "שלא כדין". היסוד הנפשי של עבירה זו הינו מודעות לפעולת נשיאת הנשק שלא כדין. בענייננו, אין כל מחלוקת כי התקיימו כל רכיביה של עבירה זו. המערער נשא על גופו אקדח, לאחר שבקשתו לקבלת היתר לנשיאת נשק סורבה. הוא היה מודע הן לנשיאת הנשק והן לכך שהוא מבצע התנהגות זו בניגוד לדין וללא היתר. הווה אומר, אף כי מדובר בעבירה מתמשכת, יסודותיה של העבירה הושלמו עוד בטרם בוצע הירי אשר הביא למותו של המנוח. בשלב מסוים, כאשר חשש המערער מפני גילויו של הנשק אותו נשא שלא כדין, ועל-מנת להבטיח את הימלטותו מהמקום - כפי שאכן אירע - שלף המערער את הנשק וביצע באמצעותו עבירה נוספת, בכך שירה לעבר המנוח וגרם למותו. לאחר שעמדנו על כך כי מדובר בשני מעשים נפרדים, וכי עבירת נשיאת הנשק שלא כדין הושלמה עוד בטרם ביצועו של מעשה גרם המוות, נדון כעת בטענת המערער לפיה עבירת נשיאת הנשק שלא כדין נבלעת בעבירת הרצח, ואינה עומדת בפני עצמה. 37. השאלה מהי מידת החפיפה בין שתי העבירות – העבירה האחרת ועבירת גרם המוות – תלויה בהכרעה מה מיסודות העבירה האחרת מתקיים גם כחלק מיסוד גרם המוות. לשאלת ההיבלעות ראו והשוו הדיון בסוגיה קרובה, אך לא זהה, הנוגעת להיווצרות האפקט המניעתי של מעשה-בית-דין, אגב פרשנות סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. המלומד פלר ציין בהקשר זה בספרו, כי לפי הגישה המרחיבה ביותר את האפקט המניעתי של מעשה-בית-דין, על-מנת ששתי עבירות ייבלעו זו בזו, נדרש לפחות כי תתקיים חפיפה בין הרכיבים ההתנהגותיים של שתי העבירות. כלומר, גם לפי הגישה המרחיבה ביותר את היקף כלל ההיבלעות אין אמנם צורך בזהות וחפיפה בין שלושת רכיבי היסוד העובדתי – ההתנהגות, הנסיבה והתוצאה, אך לשם קביעת ההיבלעות יש לפחות צורך בחפיפה לעניין הרכיב ההתנהגותי מתוך היסוד העובדתי של העבירה, המתבטא בתרומתו הגופנית של עושה העבירה להתהוותה (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (1984), כרך א', בעמ' 461 (להלן: פלר)). על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בע"פ 97/57 כדורי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 1345, נקבע כי: "בדיני סיכון כפול רואים שתי עבירות כזהות אף כשעבירה אחת רק מלווה תוצאות נוספות, שלא היו קיימות בעבירה האחרת, ואם בדיני סיכון כפול כך, מתקבל על הדעת לפרש פירוש דומה גם את הסעיף 214(ג) [אשר הוחלף על-ידי סעיף 300(א)(3) והזהה לו – ד. ב.], המביא להחמרת העונש עקב הצטברותם של גרם-מוות וביצוע עבירה אחרת." (בעמ' 1354לפסק-הדין). בעניין כדורי, דחה בית המשפט את טענת המדינה לפיה היה מקום להרשיע את המשיב בעבירה של רצח תוך ביצוע עבירה אחרת, כאשר העבירה האחרת הייתה פציעתו של המנוח באותן דקירות אשר גרמו בסופו של דבר למותו. זאת, היות ועבירת הפציעה נבלעה כולה, בנסיבות אותו עניין – בו נפטר המנוח כתוצאה מהדקירות נשוא עבירת הפציעה - בעבירת גרם המוות (ע"פ 97/57 כדורי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב, 1345, בעמ' 1354). בענייננו, שני סעיפי החוק הרלוונטיים – סעיף 300(א)(4) וסעיף 144(ב) אוסרים על התנהגות שונה בתכלית – הראשון מתייחס להתנהגות מסויימת הגורמת למוות, ואילו השני מתייחס להתנהגות אשר בפני עצמה אינה התנהגות פוגענית בזולת אלא התנהגות בעלת פוטנציאל לסיכון לזולת עקב נשיאת הנשק. בנסיבות העניין שלפנינו, המוות לא היווה תוצאה של ההתנהגות של עצם נשיאת הנשק, אלא המנוח נהרג כתוצאה מהשימוש שנעשה בנשק לאחר שהמערער כבר נשא את הנשק על גופו. מדובר בשתי התנהגויות שונות אשר אינן חופפות זו את זו, ולכן אין מדובר בעבירות הנבלעות זו בזו אלא הן מהוות עבירות נפרדות ועצמאיות, אשר כל אחת מהן עומדת על רגליה שלה. 38. יתרה מכך, עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(4) כוללת בתוכה יסוד נוסף, המונע אף הוא את אפשרות ההיבלעות - יסוד ההימלטות. לשון הסעיף דורשת כי מעשה ההמתה יבוצע לאחר שבוצעה עבירה אחרת, ומתוך מטרה להימלט מעונש בגין אותה עבירה אחרת, קודמת בזמן. כך, יסוד ההימלטות חוצץ בין שני המעשים – מעשה העבירה האחרת ומעשה גרימת המוות - באופן שככלל, מונע את "היבלעותה" המוחלטת של עבירת נשיאת הנשק שלא כדין בעבירת ההמתה. המדובר בשתי התנהגויות שונות, אשר בוצעו בזמנים שונים ומתוך מטרות שונות. ויודגש: הקביעה כי מדובר בשתי עבירות נפרדות, אשר אינן נבלעות זו בזו, אינה מובילה למסקנה הנטענת על-ידי המערער, ולפיה כל תקיפה בנשק שהוחזק שלא כדין תאפשר הרשעה ברצח - אלא רק כזו שנעשית במהלך ניסיון הימלטות ולשם הצלחת תכנית הבריחה. העובדה כי מדובר בעבירת מטרה מונעת את האפשרות שכל גרימת מוות שנעשתה באופן אקראי אגב ביצועה של עבירה אחרת, כגון נשיאת נשק שלא כדין, תאפשר הרשעה ברצח. אלא, נדרש כי מעשה ההמתה בוצע מתוך מטרה להימלט – ורק בנסיבות מיוחדות אלה ניתן יהיה להחמיר את דרגת האחריות הפלילית המיוחסת לנאשם. בענייננו, הודה המערער פעמים רבות בחקירתו ואף במהלך משפטו כי חשש שייאלץ לרצות שנים ארוכות בכלא עקב ביצועה של העבירה של נשיאת נשק שלא כדין, ולכן החליט להימלט מהשוטרים – המנוח וגולן – כאשר הירי לעברם נועד לשם הבטחת בריחתו מהמקום. מטרת ההימלטות בעת ביצוע הירי לא הייתה למעשה שנויה במחלוקת, וכאמור לעיל, המערער חזר והודה בכך במספר הזדמנויות, הן בעת חקירתו והן בעדותו בבית המשפט. כך, למשל, הסביר המערער בחקירתו במשטרה כי "...עליתי על האופנוע וברחתי. הפחד שלי היה לא להיכנס לבית סוהר" (בגיליון 2 להודעת המערער, ת/29א), ואף הדגיש כי: "כל מה שעשיתי זה בשביל שלא יתפסו את האקדח ואכנס לבית סוהר. אני לא מבין בחוקים, חשבתי שאני אקבל שנים על האקדח בגלל שאולי גם חודשים, לא רציתי להיכנס לבית סוהר, כי לא רציתי להיות עם עבריינים" (בגיליון 2 להודעת המערער, ת/29א). וכאמור לעיל, למצבים אלה בדיוק נועדה העבירה הקבועה בסעיף 300(א)(4) לחוק – מצבים בהם אדם מבקש להימלט לאחר ביצועה של עבירה אחרת כלשהי, ולשם ההימלטות מבצע מעשה הגורם למותו של אדם, תוך שהוא מודע ברמה של פזיזות לאפשרות גרימת המוות. 39. באשר לטענת המערער כי על "העבירה האחרת" להיות עבירה חמורה, בעלת מאפיינים טבועים של סיכון לחיי אדם, נציין כי אמנם השאלה האם די על-פי הסעיף בכל "עבירה", ללא מגבלות של סוגה ומידת חומרתה אינה שאלה פשוטה, והיא עלולה בנסיבות מסוימות לעורר בעיות קשות ומורכבות. זאת לנוכח תוצאתה הקשה של הרשעה בעבירת הרצח – החמורה בספר החוקים, המטילה קלון רב, והמחייבת הטלת עונש מאסר עולם חובה, ללא שיקול דעת שיפוטי. במישור המעשי, ייתכן שגרימת מוות לשם הימלטות מעונש, מעצם טיבה תתקיים רק כאשר מדובר ב"עבירה אחרת" חמורה, שהעבריין מבקש להימלט מהעונש החמור הצפוי לו בגינה. יהא הדבר אשר יהא, החוק לא הגדיר את העבירה האחרת ואנו איננו נדרשים לגדור את גדריה של "העבירה האחרת" היות ששאלה זו אינה טעונה הכרעה בנסיבות העניין שלפנינו. העבירה של נשיאת נשק שלא כדין הינה עבירה חמורה, אשר קבוע בצידה עונש מאסר של 10 שנים, ואפשר שהיא טומנת בחובה גם פוטנציאל לסיכון לחיי אדם. מכל מקום, מבחינת חומרתה זו עבירה שעלולה לגרור עונש משמעותי. מהטעמים שמנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את טענת המערער כי לא מתקיים בעניינו הרכיב הנסיבתי הנדרש לשם הרשעתו בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. אשר על כן, דין הרשעת המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק להיוותר על כנה. החלופה של "רצח תוך ביצוע עבירה" לפי סעיף 300(א)(3) לחוק 40. לאחר שאישרנו את הרשעת המערער לפי סעיף 300(א)(4) לחוק אין אנו נדרשים להכריע בדבר התקיימות רכיביו של סעיף 300(א)(3) לחוק. אף על פי כן, ראיתי לומר מספר מילים בהקשר זה, היות וקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הורשע המערער גם לפי סעיף זה מעוררת קושי. כאמור לעיל, קובע סעיף 300(א)(3) לחוק כי "הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה אחרת או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה", יואשם ברצח ודינו יהיה מאסר עולם חובה. הדגש בסעיף זה מושם על ביצועה של העבירה האחרת, ועל כן תכליתו של הסעיף הינה הרתעת עבריין מביצוע עבירה באופן המסכן חיי אדם. במילים אחרות, הסעיף לא נועד להרתיע את העבריין מביצוע העבירה האחרת (לשם כך די היה בהחמרת הענישה על העבירה האחרת), אלא להרתיע את העבריין המבצע את העבירה המקורית מלסכן חיי אדם ולהגן על חיי קורבנות העבירה האחרת (א' אנקר "רצח תוך ביצוע עבירה: היחס בין העבירה האחרת לעבירת גרם המוות" מחקרי משפט א' (תש"ם) 1, בעמ' 38 (להלן: אנקר)). נקודת מוצא זו מעוררת שתי סוגיות מורכבות, אשר בית המשפט המחוזי נמנע מבירורן. האחת, עניינה ביחס שבין העבירה האחרת למעשה גרם המוות; השנייה, מתייחסת למהותה של העבירה האחרת. 41. באשר לשאלת היחס שבין העבירה האחרת למעשה גרם המוות - בדומה לסעיף 300(א)(4) לחוק, אשר על פרשנותו עמדנו לעיל, גם בסעיף 300(א)(3) לחוק כולל הרכיב ההתנהגותי הנדרש כל התנהגות הגורמת למוות, ובדומה לו גם כאן קיים רכיב נסיבתי של "עבירה אחרת." עם זאת, סעיף 300(א)(3) לחוק אינו כולל דרישת מחשבה פלילית מיוחדת של הימלטות, אלא דורש כי מעשה גרם המוות יבוצע "תוך כדי ביצועה", "תוך הכנות לביצועה" או "כדי להקל על ביצועה" של העבירה האחרת. ניסוחן השונה של שלוש החלופות הכלולות בסעיף מעורר את השאלה האם המינוח "תוך", מצביע על קשר של בו-זמניות בלבד, ללא קשר סיבתי או מטרה, לעומת המינוח "כדי", בו נעשה שימוש בחלופה בשלישית, המצביע על דרישה גבוהה יותר של קשר סיבתי ועל קיומה של מטרה להקל על ביצועה של העבירה האחרת. 42. פרשנות מילולית וצרה של הניסוח "תוך כדי", המוותרת כליל על דרישה של קשר סיבתי בין ההתנהגות שגרמה למוות לבין העבירה האחרת, עלולה להרחיב את תחום התפרשותה של עבירת הרצח יתר על המידה, וכן לגרום לטשטוש ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת הרצח, תוך וויתור, הלכה למעשה, על דרישת ה"כוונה תחילה" בעבירת הרצח. לעומת זאת, פרשנות קוהרנטית של החלופות הכלולות בסעיף זה, תוך שימת דגש על תכליתו, מביאה למסקנה כי בכל שלוש החלופות אין להסתפק בקשר של בו-זמניות בלבד, אלא יש לדרוש, לכל הפחות, גם את קיומו של קשר סיבתי בין העבירה האחרת לעבירת גרם המוות. היינו, נדרש כי ההתנהגות שגרמה למוות נועדה לקדם, להקל או לאפשר את ביצועה של העבירה האחרת. אין די בכך שגרימת המוות נעשתה אך בדרך מקרה בו-זמנית עם ביצועה של העבירה האחרת, מבלי שהשתיים כרוכות זו בזו ומבלי שמתקיימת זיקה בין המעשים העברייניים (לדיון בסוגיה זו ראו גם: ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 505 (להלן: עניין גור), בעמ' 516-521, שם דן בית המשפט בצורך להחיל את דרישת הקשר הסיבתי לצורך הרשעה ברצח תוך ביצוע עבירה, אולם נמנע מהכרעה בסוגיה זו היות ומצא שהעבירה האחרת באותו עניין – חטיפה וסחיטה באיומים – הייתה קשורה קשר הדוק בגרימת המוות וכי היא מקיימת ממילא את דרישת הקשר הסיבתי). 43. בענייננו, מתעוררת שאלת פרשנות המונח "תוך כדי" בשתי החלופות הראשונות של סעיף 300(א)(3) ביתר שאת, היות והחלת הסעיף על העבירה של נשיאת נשק שלא כדין, ללא דרישת קשר סיבתי בין גרימת המוות לבין מימושה של העבירה האחרת, עלולה להוביל לכך שכמעט כל מעשה המתה המבוצע באמצעות נשק קר או חם יהווה רצח (למעט מקרים בהם הוחזק הנשק ברישיון). באופן זה עלול להיווצר קושי משמעותי באפשרות ההבחנה בין דרגות החומרה השונות של עבירות ההמתה. לעומת זאת, נקיטה בפרשנות הדורשת קשר סיבתי בין מעשה ההמתה לבין העבירה האחרת מצמצמת קושי זה. כך, בעניינו של המערער, ביצועו של הירי שגרם למותו של המנוח לא נועד לאפשר את מימושה של עבירת נשיאת הנשק. לכן, נשיאת הנשק שלא כדין לא הייתה הגורם למוות, כי אם התקיפה שבוצעה באמצעות הנשק. כמו כן, העובדה שמדובר היה בנשק אשר נישא על-ידי המערער שלא כדין לא הגדילה את הסיכון לחייו של המנוח ולא יצרה אותו. נשיאת הנשק שלא כדין שימשה אך רקע להתקפה האלימה אשר גרמה למוות, ואולם המוות עצמו נגרם כתוצאה מהשימוש בנשק ולא כתוצאה מעצם נשיאתו. 44. באשר לסוגיה השנייה, המתייחסת למהותה של העבירה האחרת, יש לציין כי לשונו של הסעיף אינה מגדירה מהי אותה "עבירה אחרת" אשר תוך כדי ביצועה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה בוצע מעשה ההמתה. אף הפסיקה טרם ליבנה סוגיה זו. זאת, בין היתר, נוכח אופן הפעלת שיקול דעת התביעה ביחס לעבירה זו, אשר עד כה עשתה בו שימוש רק במקרים בהם הייתה עבירת המקור עבירה חמורה, בעלת מאפיינים של סיכון לחיי אדם, כגון שוד, אינוס והצתה. עבירה שעל-פי אופייה יש בה סיכון לחיי אדם, יש בה גם תמיכה לביסוס היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה של גרימת המוות, שכן קיימת מודעות לאפשרות גרימת המוות ולפזיזות ביחס לתוצאה זו כתוצאה מביצוע העבירה האחרת. כמו כן, גם על-פי הניסיון האמפירי, הגישה הרווחת ביחס למהותה של "העבירה האחרת" הדרושה לשם קיום רכיבי היסוד העובדתי של הסעיף, הינה כי מדובר בעבירה מסוג "פשע", המתאפיינת בחומרה יתרה ובסיכון אינהרנטי לחיי אדם (עניין גור, בעמ' 521; ע"פ 67/54 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ט(1) 654). בעניין גור, בו הואשם המערער ברצח תוך כדי ביצועה של עבירת חטיפה לשם סחיטה, הודגש, בהקשר זה, כי "לא יכול להיות ספק, שהעבירה האחרת, שעבר המערער בעת גרימת מותו של אורון, הייתה עבירה חמורה, שכללה פגיעה בחירותו של אדם, והיה בה סיכון לחייו של אורון" (בעמ' 521 לפסק-הדין). נראה כי גם בענייננו, אין קושי בקביעת הרכיב של חומרת העבירה, ככל שהוא נדרש, כיוון שהעונש הקבוע בצדה של עבירת נשיאת הנשק שלא כדין הנו עונש של 10 שנות מאסר, המצביע על מידה של חומרה אותה מייחס המחוקק לעבירה זו. כמו כן, מדובר בעבירה שהערך העיקרי המוגן בה הנו מניעת סיכון פוטנציאלי לחיי אדם, בהיותה עבירה פאסיבית של נשיאת נשק ולא של שימוש בו (ראו פסקה 37 לעיל). מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלת מהותה של העבירה האחרת בעניין שלפנינו היות וההתנהגות שגרמה למוות (הלחיצה על ההדק) אינה זו שאיפשרה או הקלה את ביצועה של עבירת נשיאת הנשק שלא כדין, ועל כן אין מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש. די בטעם זה כדי להימנע מהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. מכל מקום, איננו נדרשים להכריע בשאלות אלה ולקבוע באופן מדויק את גבולות תחולתו של סעיף 300(א)(3) לחוק, היות ואישרנו את הרשעת המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק. אם בכל זאת ראיתי לעמוד על הבעייתיות המתעוררת עקב הרשעת המערער לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, עשיתי כן כדי להפנות תשומת לב לכך שהשימוש אשר ניתן לעשות בדוקטרינה, המאפשרת הרשעה ברצח גם ללא היסוד הנפשי המחמיר הדרוש לשם כך, מעורר קושי שיש לתת עליו את הדעת. יוער, כי הקשיים המעשיים והתיאורטיים הכרוכים בשימוש בדוקטרינה זו התעוררו ונידונו בשיטות האחרות שקיבלו אף הן את הדוקטרינה ממקורות המשפט האנגלי. כך, למשל, בוטלה דוקטרינה זו באנגליה כבר בשנת 1957, והיא מעוררת ביקורת רבה בכתיבה האקדמית בארצות הברית ובמדינות בהן עדיין עושים בה שימוש (ראו, למשל: Nelson E. Roth & Scott E. Sundby "The Felony-Murder Rule: A Doctrine at Constitutional Crossroads" 70 Cornell L. Rev. 446; David Lahman "Felony Murder – Ancient and Modern" 7 Crim. L. J. 90, p. 101). גם בישראל הוגשה הצעת חוק המבקשת לבטל סעיפים אלה, אולם טרם התגבשה לכלל חקיקה. בדברי ההסבר להצעת החוק הודגש, כי השינוי המוצע "נעשה מתוך התפיסה כי אשמתו של מי שממית ללא כוונה קטלנית, אינה יכולה להשתוות לאשמתו של מי שממית בכוונה. אכן, יש להעניש בחומרה מי שממית תוך כדי בריחה או תוך ביצוע עבירה. עם זאת, מקומה של ההחמרה הינו בגדר השיקולים לעונש של בית המשפט ולא בהגדרת העבירה, ולמצער, לא בגדר עבירה הרצח מדרגה ראשונה. כך הדבר הוא עם נסיבות אחרות – כגון ביצוע באכזריות, וכך ראוי שיהיה גם כאן. כן יוער כי השימוש בסעיפי חוק אלו, שמקורם בדוקטרינות נושנות אשר בוטלו במשפט האנגלי לפני שנים רבות, הוא נדיר שבנדירים." (ה"ח פ/1998/17, מיום 22.1.07) עוד יצוין, כי כיום פועל משרד המשפטים לגיבוש רפורמה כוללת ביחס לעבירות ההמתה בישראל, ויש לקוות כי בתוך כך יימצא פיתרון גם לקשיים השונים אותם מעוררת פרשנות הוראת סעיף 300(א)(3). ההרשעה בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק 45. לטענת המערער, טעה בית המשפט המחוזי בהרשיעו אותו בביצוע של עבירה של ניסיון לרצח השוטר גולן. זאת, מאחר ולטענתו לא הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הדרושים לשם הרשעה בעבירה זו. לפי הנטען, כלל לא הוכח כי נורו יריות מאקדחו לכיוונו של גולן (בזירת האירוע נמצאו 6 תרמילים אשר נורו מאקדחו של המערער, ולפי הכרעת הדין 4 מהם פגעו במנוח); וכן לא הוכח כי המערער חפץ במותו של גולן, ולמעשה קיומה של כוונה כזו כלל לא נבחן בפסק-הדין. מנגד, טוענת המדינה כי הן בהתאם לעדויותיהם של גולן ורועי, לפיהן מיד בתום הירי על המנוח התמקם המערער בפינתו השמאלית-אחורית של הטרנזיט והוסיף לירות משם לעברו של גולן, והן לנוכח מציאת אקדחו של המערער בפינתו השמאלי-אחורית של הטרנזיט, המאמתת את גרסתם, הוסיף המערער לירות לעברו של גולן, לאחר שפגע במנוח. כן נטען כי המערער היה מודע לאפשרות גרימת המוות באמצעות הירי, שהרי כבר פגע במנוח מטווח קצר, והיה אדיש ואי אכפתי ביחס לאפשרות זו. זאת, היות ופעולותיו נועדו לנטרל את גולן על-מנת למלט את עצמו מהמקום. 46. סעיף 305(1) לחוק קובע כך: "ניסיון לרצח 305. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;" היסוד העובדתי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו הינו כי המעשה שבוצע על-ידי הנאשם ייצא מגדר פעולת הכנה בלבד ויהווה חוליה בשרשרת המעשים שאמורה להביא בסופו של דבר לביצועה של עבירת הרצח המושלמת. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער ירה מספר יריות לעבר גולן, ובכך מתקיים היסוד העובדתי הדרוש בעבירה. תשתית עובדתית זו נקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי בהתבסס על ממצאי מהימנות, ולנוכח מכלול רחב ביותר של עדויות ושל ממצאים שנאספו בזירת העבירה. כשם שלא ראינו להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לעניין ההרשעה ברצח, כך גם לא מצאנו עילה לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס להרשעת המערער בעבירה של ניסיון לרצח. 47. היסוד הנפשי הדרוש בעבירה של ניסיון לרצח הינו קיומה של כוונת קטילה מצד הנאשם, ואין די לשם הרשעה בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד (לעניין זה ראו, למשל: ע"פ 8309/03 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 152 (2005); ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2008); ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, פ"ד נח(3), 277 (2004); ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2006)). בענייננו, בחינת התקיימות היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו בלב המערער בעת ביצוע המעשים, מעוררת קושי. בית המשפט המחוזי לא עמד בהכרעת דינו על היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו, והסתפק בקביעה כי: "אין ספק שהוא היה מוּדע לתוצאה הקטלנית הצפויה משימוש באקדח, אך היה אדיש לחלוטין לתוצאה זו. וכי מה תאר לעצמו הנאשם שיקרה לשוטר-המנוח כשהוא יורה בו מספר כדורים בראש ובחזה מרחק של 1-2 מטרים?! הוא הדין גם בירי בהמשך, לעבר סמל גולן לוי ממרחק של כ-20 מטרים". (בעמ' 85 להכרעת הדין, ההדגשות הוספו – ד. ב.). בכך כרך בית המשפט המחוזי את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח לפי סעיפים 300(א)(3)-(4) לחוק, יחד עם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה לפי סעיף 305(1) לחוק, בהתעלמו מההבדלים המשמעותיים ביחס ליסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק - היינו, מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו - לעומת היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה לפי סעיף 305(1) לחוק, שהינו צפיית התוצאה הקטלנית ו"חפץ" בתוצאה קטלנית דווקא. קביעה זו, לפיה היסוד הנפשי של המערער בעת הירי היה מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו, אינה מאפשרת להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק, בה נדרש, כאמור, יסוד נפשי של כוונה להמית. בנסיבות אלה, שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק, ללא ממצא כי הוכחה התקיימות היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו. מטעם זה, דין הרשעת המערער בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק להתבטל. 48. יוער, כי מהעובדות כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי עולה כי ייתכן וניתן היה לקבוע כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו, בהתאם לכלל לפיו כל אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. עם זאת, בהעדר טיעונים ביחס לכך, ולנוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי היסוד הנפשי של המערער היה של מודעות בלבד, לא ראינו לנכון לקבוע בערעור ממצאים חדשים ביחס ליסוד הנפשי של המערער. יתרה מכך, בהתאם לקביעות בית המשפט המחוזי ייתכן וניתן היה להרשיע את המערער בגין הירי לעבר גולן בעבירה של ניסיון להריגה, לפי סעיפים 289 ו-25 לחוק או בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(ב) לחוק. אף על פי כן, כיוון שתוצאה חלופית זו לא נתבקשה על-ידי המדינה ולא נדונה בפנינו, נמנע מהרשעה זו, מה גם שזו הרשעה המתווספת להרשעה ברצח. סוף דבר 49. נוכח האמור לעיל, אנו מותירים על כנה את הרשעת המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק, ועל כן איננו נדרשים להכריע במגוון השאלות המתעוררות נוכח הרשעתו בבית המשפט המחוזי גם לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. ההרשעה בעבירה הנוספת של ניסיון לרצח מתבטלת. באשר לעונש אשר נגזר על המערער, לאחר שאישרנו את הרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק, אין ניתן לשנות את העונש של מאסר עולם אשר נגזר עליו ואשר מתחייב מהרשעה בעבירה זו. נוכח זיכויו של המערער מהעבירה של ניסיון לרצח, מתבטל עונש המאסר בן 5 השנים אשר הוטל עליו בחופף בגין עבירה זו. ה נ ש י א ה השופט י' עדיאל: אני מסכים לפסק דינה של חברתי הנשיאה ד' ביניש. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת לדעתה של חברתי, הנשיאה ביניש, בכל אמור לענין הרשעתו של המערער בעבירת רצח על פי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן לניתוח ולמסקנות בענין עבירת הנסיון לרצח על פי סעיף 305(1) לחוק. הוא הדין בענין המסקנות הנוגעות לעונש. הייתי משאירה בצריך עיון את ניתוח השאלות המשפטיות הכרוכות בחלופת עבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(3), ואת השלכתן על נסיבות המקרה שלפנינו. אני מצטרפת לדברי הנשיאה בדבר חשיבותה הרבה של הרפורמה החקיקתית בעבירות ההמתה בישראל, עליה שוקדת עתה ועדה מיוחדת שהוקמה לצורך כך בחסותו של משרד המשפטים. אני מקוה שלא ירחק היום בו תונח תשתית חקיקתית הרמונית ומלאה בנושא מרכזי זה, אשר תתחשב, בין היתר, בהתפתחות החשיבה המשפטית שהתרחשה בעשורים האחרונים בהשפעת העקרונות החוקתיים, וכן בנסיון הרב שנצבר במהלך השנים ממקרה למקרה, בתחום עבירות ההמתה בדין הפלילי. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, י"ט בטבת התשס"ט (15.01.2009). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03047110_N08.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il