עבד אל חי דאוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 4710/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4710/11 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. עבד אל חי דאוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ 2. דאוד עבד אל חי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד אמיר גורן פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו עתירה שעניינה בקשתם של העותרים להשבת משאיות תפוסות המוחזקות על ידי משטרת ישראל. 2. מן העתירה עולות העובדות הבאות: ביום 21.7.2010 נתפסו שתי משאיות על ידי אנשי היחידה להגנת הסביבה בחשד שבאמצעותן בוצעה עבירה לפי חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984. המשאית הראשונה הינה בבעלותה של העותרת 1, אשר הינה חברה פרטית העוסקת בהובלות ועבודות עפר. המשאית השנייה שייכת לעותר 2. יצויין, כי העותר 2 הינו מנכ"ל ובעל מניות של העותרת 1. ביום 10.8.2010 הגישה המשיבה נגד העותרים ושני נהגי המשאיות כתב אישום לבית משפט השלום בפתח תקווה. כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות של השלכת פסולת ולכלוך ברשות הרבים, יצירת מטרד לציבור וכן ניהול עסק ללא רישיון. זמן מה לאחר הגשת כתב האישום, הגישו העותרים בקשה להשבתן של שתי המשאיות לידיהם. הבקשה הוגשה מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן – פקודת סדר הדין הפלילי או הפקודה). בבקשה ציינו העותרים כי המשאיות שנתפסו משמשות אותם לייצור הכנסה וכי המשך החזקתן בידי המשיבה צפוי להסב להם נזקים כבדים תוך פגיעה בזכותם לקניין. עוד נטען בבקשה, כי אין כל הצדקה להחזקת המשאיות כיוון שלא נשקפת מהן סכנה לציבור. בתגובתה לבקשה מיום 20.9.2010 טענה המשיבה כי המשאיות נתפסו במטרה למנוע מהעותרים לעבור באמצעותן בעתיד עבירות דומות של השלכת פסולת. המשיבה ציינה, כי כשנה לפני מועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום החדש נתפסה אחת מהמשאיות יחד עם שתי משאיות נוספות בבעלות העותרים נוכח חשד לעבירות של השלכת פסולת. בגין מעשים אלה המיוחסים לעותרים הוגש נגדם כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב. באותו הליך, אשר עודנו מתנהל, שוחררו משאיות העותרים כנגד התחייבות עצמית והפקדת מזומן בסך 100,000 ש"ח. המשיבה עמדה על כך כי נוכח הישנות העבירות בהן מואשמים העותרים, השבת המשאיות התפוסות לא תגשים את התכלית המניעתית של התפיסה. בקשת העותרים בהליך החדש להשבת המשאיות נדחתה בהחלטתו של בית משפט השלום (כב' השופטת נ' מימון שעשוע) מיום 1.11.2010. לאור מועדות העותרים לעבירות של זיהום הסביבה, פסק בית המשפט כי החזרת המשאיות שנתפסו לידי העותרים תביא "בסיכוי ממשי גבוה" לפעילות מזהמת נוספת. 3. ביום 1.12.2010 הגישו העותרים ערר לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) דחה את הערר ביום 23.12.2010 בקובעו כי בהחלטת הערכאה הדיונית לא נפל כל פגם. העותרים לא השלימו עם החלטה זו והגישו ביום 23.1.2010 לבית משפט זה בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בהחלטה ברע"פ 607/11 מיום 21.3.2011 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) את הבקשה. 4. עוד טרם שניתנה ההחלטה בבית משפט זה בבקשת הרשות לערור, ולאחר שפרקליטם הנוכחי של העותרים החליף את פרקליטם הקודם, הגישו העותרים לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטתו בעניין השבת התפוס. הבקשה נדחתה ביום 10.2.2011. מיד לאחר קבלת החלטה הגישו העותרים בקשה נוספת לעיון חוזר. בקשה זו נדחתה גם היא ביום 12.2.2011. בקשה שלישית לעיון חוזר, אשר הוגשה על ידי העותרים ביום 11.4.2011, נדחתה ביום 14.4.2011, לאחר שהתקבלה תגובת המשיבה לבקשה. כך, נותרו שתי המשאיות תפוסות עד עצם היום הזה על ידי המדור לאיכות הסביבה במטה הארצי של משטרת ישראל. יצוין, כי שמיעת ההוכחות בהליך החדש נקבעה ליום 30.1.2012. 5. עתה, לאחר שבקשותיהם של העותרים להשבת המשאיות נידחו, פונים הם לבית המשפט הגבוה לצדק. בעתירה שלפנינו, טוענים העותרים כי תפיסת המשאיות על ידי המשיבה עד לסיום כל ההליכים המשפטיים בעניינם פוגעת בזכותם החוקתית לחופש העיסוק. לשיטת העותרים, מתן הסמכות לשמירת החפץ התפוס ללא הגבלה של זמן פוגעת בזכותם לקניין לפי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כן, טוענים העותרים כי יש להורות על שחרור המשאיות התפוסות ולחלופין לקצוב את החזקתן לזמן מוגבל. זאת ועוד, העותרים אף מבקשים כי נורה על ביטולו של סעיף 33 לפקודת סדר הדין הפלילי מכוחו הוחזקו, לשיטתם, המשאיות. זאת, נוכח הפגיעה לה הם טוענים בהוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. דינה של העתירה להידחות על הסף, אף מבלי שנתבקשה תגובה. 6. כאמור, הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הינו שחרורן של המשאיות התפוסות. המסגרת לבקשה לשחרור חפצים תפוסים קבועה בסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. סעיף זה מקנה את הסמכות העניינית לדון בבקשה מסוג זה לבית משפט השלום. סעיף 38א(א) לפקודה מוסיף וקובע כי ניתן לערור בזכות על החלטת בית משפט השלום ביחס לתפוס לבית המשפט המחוזי. עוד קובע סעיף 38א(ב) לפקודה כי על החלטה של בית המשפט המחוזי ניתן לערור בפני בית המשפט העליון, אם ניתנה לכך רשות מאת שופט בית המשפט העליון. בעתירה שלפנינו, שטחו העותרים את טענותיהם ביחס לשחרור המשאיות בפני שלוש ערכאות שיפוטיות שונות. בכך מוצה ההליך הדיוני הקבוע בסעיפים 34 ו-38א לפקודה. זאת ועוד, בית משפט השלום בפתח תקווה חזר ודן בעניינם של העותרים במסגרת שלוש בקשות לעיון חוזר. האחרונה בהחלטות הללו ניתנה אך לפני כשלושה חודשים, ביום 14.4.2011. הלכה למעשה, העתירה שלפנינו מהווה ניסיון ברור מצד העותרים להשיג על מסקנות הערכאות השיפוטיות הקודמות שדנו בעניינם. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי המשפט האזרחיים והפליליים (ראו למשל, בג"צ 1303/06 פרידמן נ' קלימוב (לא פורסם, 27.2.2006); בג"ץ 1536/00 אופיטק שיטות וריהוט בע"מ נ' בית משפט השלום באר שבע (לא פורסם, 2.4.2000) ורבים אחרים; אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות הסף 334-332 (2008)). המקרה דנא אינו מגלה ולו קצה של טעם ראוי לסטות מכלל זה. 7. אומנם, בעתירה מעלים העותרים את הטענה החוקתית לפיה הוראת סעיף 33 לפקודת סדר הדין הפלילי בטלה, בשל פגיעתה בזכותם לקניין לפי סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, טענתם של העותרים ביחס לחוקתיות הוראות פקודת סדר הדין הפלילי הועלתה לראשונה בעתירה זו. מן החומר שבפנינו עולה, כי הטענה לא הועלתה בערכאות הקודמות. בנסיבות העניין, היה על העותרים להשמיע את טענותיהם החוקתיות כבר בערכאה הדיונית, על דרך של תקיפה עקיפה (ראו למשל, בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (טרם פורסם, 11.2.2010)). עתירה לבית משפט זה איננה יכולה לשמש כ"מקצה שיפורים" לטענות המועלות בפני הערכאה הדיונית. בנוסף, נראה כי טענת העותרים בטעות יסודה. סעיף 33 לפקודת סדר הדין הפלילי מקנה למשטרה את הסמכות להחזיק בחפץ תפוס. ככלל, התקופה בה מותר למשטרה להחזיק בחפץ היא ששה חודשים, הכל כאמור בסעיף 35 לפקודה. אם במהלך תקופה זו של ששה חודשים לא הוגש כתב אישום במשפט בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן בעניין החפץ צו של שופט, על המשטרה המחזיקה בחפץ להחזירו (בכפוף לאפשרות הארכה של התקופה). לעומת זאת, סעיף 34 לפקודה מעניק לשופט בית משפט השלום את הסמכות לצוות מה ייעשה בתפוס לבקשת אדם התובע זכות בחפץ. על כן, משניתנה החלטתו של בית משפט השלום ביום 1.11.2010 בבקשתם של העותרים לשחרור המשאיות, כנראה שהתפיסה נובעת מכוח צו בית משפט לפי סעיף 34 לפקודה ולא לפי סעיף 33, כפי שנטען בעתירה (ראו למשל, רע"פ 9752/09 א.א. מור השמות ותעסוקת כוח אדם בע"מ נ' משטרת ישראל (טרם פורסם, 31.1.2010)). מכל מקום, כאשר בוחנים את סעיף 33 לפקודה, לא ניתן להתעלם מסעיף 35 המציב מגבלה של החזקת התפוס עד ששה חודשים (בכפוף לאפשרות הארכה). ברור, שבחינה של ההסדר שבפקודה אינה יכולה להיות מוגבלת לסעיף 33, הוא הסעיף שהעתירה מכוונת נגדו. 8. לבסוף אציין כי אף לגופו של עניין, ככל הנראה לא היה מקום לקבלת העתירה. נראה כי סעיפים 33 ו-34 לפקודת סדר הדין הפלילי חוסים תחת סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כידוע, סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי הדינים אשר היו קיימים ערב תחילתו של חוק היסוד, קרי בשנת 1992, יעמדו בתוקפם. אשר על כן נשמט היסוד החוקתי לעתירה, מה גם שהעותרים כלל לא התייחסו בעתירה להשלכות של סעיף 10 לחוק היסוד על המקרה דנא. 9. העתירה נדחית, איפוא, על הסף מבלי שנתבקשה תגובה. המבקשים הגישו עתירה חסרת בסיס, לאחר שבית משפט השלום חזר ודחה מספר בקשות שלהם לעיון חוזר. בנסיבות אלה ישאו העותרים יחד ולחוד בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ט' בתמוז התשע"א (11.7.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11047100_S01.doc גק+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il