דיף אללה ואח' נ' לאזור הגדה המערבית ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 47096-01-25 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. מהדי דיף אללה 2. סוהא דיף אללה נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך ישיבה: י"ב בשבט התשפ"ה (10 פברואר 2025) בשם העותרים: עו"ד נדיה דקה בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו עתירה המכוונת נגד צו החרמה והריסה שהוצא ביום 5.1.2025, על-ידי המשיב 1 (להלן, בהתאמה: צו ההריסה ו-המפקד הצבאי), בהתאם לסמכות הנתונה לו על-פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה). צו ההריסה הוצא ביחס למבנה המצוי בכפר ראפאת (להלן: המבנה), בו התגורר האיל עיסא עבד אלגאבר דיף אללה (להלן: המפגע). על-פי הנטען, המפגע ביצע, ביום 11.9.2024, פיגוע טרור חמור בכביש 60, בסמוך לגבעת אסף, שכתוצאה ממנו נפל החייל סמ"ר גרי גדעון הנגהאל ז"ל (להלן, בהתאמה: הפיגוע ו-המנוח). העותרים הם בנו (להלן: העותר 1) ורעייתו (להלן: העותרת 2) של המפגע, המתגוררים במבנה. רקע הדברים המפגע הוא יליד שנת 1966, תושב אזור יהודה ושומרון, המתגורר בבית שבבעלותו בכפר ראפאת, יחד עם אשתו ובנו, הם העותרים. כעולה מהמידע שבידי גורמי הביטחון, ועל-פי הנטען בכתב האישום שהוגש ביום 1.10.2024 כנגד המפגע, ביום 11.9.2024 גמלה בליבו של המפגע ההחלטה לבצע פיגוע ולמות כ-"שהיד". באותו היום, בשעת בוקר מוקדמת, יצא המפגע מביתו שבכפר ראפאת, והחל בנסיעה במכלית להובלת גז, שהייתה ברשותו מתוקף עבודתו כנהג בחברת גז. המפגע נסע אל עבר כביש 60 תוך שהוא מחפש חיילי צה"ל העומדים בשולי הדרך, במטרה לבצע פיגוע דריסה. כאשר התקרב לצומת גבעת אסף, הבחין המפגע בעמדת שמירה המצויה בסמוך לתחנת אוטובוס שבמקום, בה שמר המנוח באותה העת. לאחר שחלף על פני המנוח ביצע המפגע פניית פרסה ולאחריה פניית פרסה נוספת, ובסביבות השעה 10:00, כאשר התקרב לעמדת השמירה, סובב המפגע את הגה מכלית הגז בה נהג אל עבר המנוח בכוונה לפגוע בו ולהרגו, והאיץ את נסיעתו עד אשר פגע בו וגרם למותו. לאחר הפגיעה במנוח, ירד המפגע מהמכלית והחל במנוסה רגלית, אך נורה ברגלו על-ידי כוחות הביטחון זמן קצר לאחר מכן, ונעצר. על רקע המתואר לעיל, ביום 19.12.2024 מסר המפקד הצבאי הודעה על כוונתו להחרים ולהרוס את המבנה בו מתגורר המפגע (להלן: ההודעה). כאמור, המדובר במבנה בו מתגורר המפגע יחד עם אשתו ובנו הבגיר. המבנה מורכב מקומת מגורים הכוללת שלושה חדרי שינה, סלון, שני חדרי אירוח, חדרי שירותים וקומת גג, אליה יש מעבר בגרם ממדרגות מקומת המגורים. ברם, קומת הגג אינה מקורית ואין אינדיקציה לשימוש בה. עוד יצוין כי על-פי המידע המצוי בידי המשיבים, המפגע רכש את הקרקע עליה בנוי המבנה לפני כשש שנים, ועבר להתגורר במבנה, המצוי בבעלותו, לפני כארבע שנים. בהודעה, פורטו הטעמים העומדים בבסיס הכוונה להרוס את המבנה, וצוין כי בידיי המפגע ובני משפחתו נתונה האפשרות להשיג על הכוונה להרוס את המבנה, וזאת בתוך 72 שעות ממועד מתן ההודעה. כמו-כן, להודעה צורפה חוות דעת הנדסית בה צוין כי הריסת המבנה תבוצע באמצעות חבלה חמה מבוקרת משולבת באמצעים מכניים או באמצעות ציוד מכני הנדסי. ביום 30.12.2024 הגיש העותר 1, בנו של המפגע, השגה נגד כוונת המשיבים להחרים את המבנה ולהרסו. בהשגתו, טען העותר 1, בעיקרו של דבר, כי הריסת המבנה תפגע בו ובאמו, העותרת 2, אף שאין להם כל מעורבות בפיגוע והם לא היו מודעים לכוונת המפגע לבצעו. לכן, כך נטען, ההחלטה על החרמת המבנה ועל הריסתו, היא החלטה בלתי סבירה ובלתי מדתית. כמו-כן, נטען כי ביסוד ההחלטה על החרמת המבנה ועל הריסתו, עומדת תשתית עובדתית חסרה. זאת, שכן נוכח העובדה שהפיגוע בוצע על-ידי כלי רכב, דרוש בירור עובדתי נוסף כדי לוודא שלא מדובר בתאונת דרכים. בנוסף, טען העותר 1 כי מדיניות הריסת הבתים בהתאם לתקנה 119 לתקנות ההגנה, סותרת את כללי המשפט הבינלאומי. ביום 6.1.2025 נמסר מטעם המשיבים מענה להשגתו של העותר 1. במענה זה ציינו המשיבים כי המפקד הצבאי החליט לדחות את ההשגה, וכי נחתם על-ידו צו להחרמת המבנה ולהריסתו. עוד צוין כי ההריסה לא תבוצע לפני יום 9.1.2025, בשעה 16:00. לאחר קבלת צו ההריסה, פנתה באת-כוחם של העותרים למשיבים, וביקשה כי יידחה המועד שבו ימומש צו ההריסה, באופן שיאפשר לעותרים לעתור לבית משפט זה כנגדו. על רקע האמור לעיל, ביום 19.1.2025 הגישו העותרים את העתירה שבפנינו, ובצדה בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיבים להימנע ממימוש צו ההריסה עד למתן החלטה אחרת. בהחלטתה מאותו היום (19.1.2025), הורתה השופטת ר' רונן כי העתירה תקבע לדיון בהקדם האפשרי, וכי המשיבים יגישו תגובה מקדמית לעתירה עד 48 שעות לפני מועד הדיון שייקבע. כמו-כן, במסגרת החלטה זו ניתן צו ארעי האוסר על ביצוע צו ההריסה, עד למתן החלטה אחרת. טענות הצדדים עיקר עתירתם של העותרים מתמקד בטענתם כי מדיניות הריסת הבתים בהתאם לתקנה 119 לתקנות ההגנה היא מדינות בלתי חוקית הסותרת את כללי המשפט הבינלאומי. כמו-כן, וגם זאת במישור העקרוני, העותרים מעלים טענות בדבר אפקטיביות ההרתעה הנובעת מהשימוש בתקנה וטוענים כי הסמכות מופעלת באופן מפלה כיוון שזו מיושמת כלפי תושבים פלסטינים בלבד. העותרים מוסיפים, במישור הפרטני, כי החלטת המפקד הצבאי בעניינם פוגעת בזכויותיהם באופן שאינו מידתי, וזאת משני הטעמים שלהלן: ראשית, העותרים טוענים כי הם לא היו מעורבים בפיגוע שבגינו ניתנה החלטת המפקד הצבאי על החרמת המבנה והריסתו, וכי לא הייתה להם כל מודעות על כוונתו של המפגע לבצעו. על-כן, לשיטתם, הריסת המבנה, המשמש כבית מגוריהם, תסב פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם. שנית, העותרים טוענים כי החלטת המפקד הצבאי אינה מידתית, שכן זו נוגעת להריסת המבנה כולו, להבדיל מאיטום חדרו של המפגע בלבד. בתוך כך, העותרים טוענים כי על גגו של המבנה, התכוונו העותרים להקים קומה נוספת בה היה בונה העותר 1 את ביתו. כך, הריסת המבנה בכללותו לא רק תפגע במקום מגוריהם הנוכחי של העותרים, אלא גם תסכל את תכניתו של העותר להקים את ביתו בקומה שמעל ביתה של אמו, אף שכאמור, נטען כי לשניהם אין כל קשר לפיגוע העומד בבסיס צו ההריסה. בתגובתם לעתירה, טוענים המשיבים כי טענותיהם העקרוניות של המשיבים כנגד השימוש בסמכות המפקד הצבאי לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה, נבחנו ונדחו בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על-ידי בית משפט זה, וכי גם מספר רב של בקשות לקיום דיון נוסף בחוקיות השימוש בסמכות האמורה, נדחו כולן. בתוך כך, המשיבים הדגישו כי תכלית השימוש בסמכות הנ"ל הינה יצירת הרתעה מפני ביצוע מעשי טרור, וכי על-פי הנתונים שבידיהם, לרבות מהתקופה האחרונה, מדיניות זו משיגה את יעדיה. כמו-כן, המשיבים טוענים כי בעת האחרונה חלה עלייה בכמות האיומים הנשקפים לביצוע מעשי טרור, בפרט מאז אירועי השבעה באוקטובר, ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיהם. על-כן, נטען כי דווקא בעת הנוכחית, ישנה הצדקה יתרה לעשיית השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה, בנסיבות המתאימות לכך. לגופו של המקרה הנוכחי, נטען כי חומרת הפיגוע שביצע המפגע ותוצאותיו הקשות מצדיקות, כשלעצמן, שימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בהתאם לתקנה 119 לתקנות ההגנה. במענה לטענותיהם הפרטניות של העותרים, עומדים המשיבים על כך שבפסיקתו של בית משפט זה, נפסק כי עצם העובדה שבני משפחתו של המפגע הגרים עמו אינם מעורבים בפיגוע שבגינו הוצא צו ההריסה וכי הם לא היו מודעים לכוונה לבצעו, אינה מהווה, כשלעצמה, טעם המצדיק הימנעות מהוצאת צו ההריסה ומביצועו. בתוך כך, המשיבים טוענים כי על בסיס המידע המצוי בידיהם, המפגע התגורר ועשה שימוש בכל חלקי וחדרי המבנה, והעותרים לא הצביעו על אזור או חדר ספציפי שהייתה למפגע זיקה מיוחדת דווקא אליו. לפיכך, נטען כי בדנן אין מקום להסתפק באטימת חדר מסוים במבנה בלבד, תוך הותרת המבנה על כנו. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו ביום 10.2.2025, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי כי נעשה. כמתואר לעיל, עיקר טענות העותרים נוגעות לחוקיות השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה, ובהלימתה לכללי המשפט הבינלאומי. ברם, טענות אלו נדונו ונדחו בפסקי דין רבים מהשנים האחרונות, כך שאין מקום לשוב ולהידרש לטענות אלו גם במסגרת העתירה דנן (ראו, מיני רבים: בג"ץ 54851-12-24 עודה נ' מפקד כוחות צהל באיו"ש, פסקה 9 לפסק דינו של בשופט ד' מינץ (10.2.2025); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (21.1.2025); בג"ץ 6517/23 חרושה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 22 לפסק דיני (2.10.2023) (להלן: עניין חרושה); בג"ץ 8604/22 תמימי נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 16 לפסק דיני (3.1.2023) (להלן: עניין תמימי); בג"ץ 6826/20 דויקאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, פסקה 25 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (25.10.2020) (להלן: עניין דויקאת); וראו בכלליות בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014) (להלן: עניין המוקד להגנת הפרט)). יפים לעניין זה דברי השופט י' עמית, אשר ציין כי: "לא כל אימת שבית משפט זה דן בעתירה שעניינה תקנה 119 לתקנות ההגנה, יש להידרש מבראשית לנושא העקרוני של עצם הסמכות להוציא צווי החרמה והריסה על פי תקנה זו" (בג"ץ 8150/15 אבו ג'מל נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 6 לפסק דינו (22.12.2015). נוסף לטענה בעניין עצם חוקיות השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה, טענו העותרים, במישור העקרוני, כי השימוש בסמכות האמורה אינה מגשימה את תכליתה ההרתעתית וכי הפעלתה ביחס לתושבים פלסטינים בלבד, מהווה אכיפה בררנית. אכן, נוכח השלכותיו הקשות של השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה, מוטלת על המפקד הצבאי החובה לבחון, בכל מקרה ומקרה, כי הפעלת הסמכות האמורה מגשימה את תכליתה – הרתעת מפגעים פוטנציאליים ומניעת פיגועים. עמד על הדברים השופט א' רובינשטיין בפסק דינו בעניין המוקד להגנת הפרט: "השימוש בכלי שהשלכותיו על קניינו של אדם גדולות, מצדיק עיון מתמיד בשאלה אם אכן הוא נושא פירות; [...] לכן, סבורני כי על גורמי המדינה לבחון מעת לעת את הכלי והתועלת שיש בו, לרבות עריכת מעקב ומחקר בסוגיה, ואף להביא בפני בית משפט זה לפי הצורך בעתיד, וככל הניתן, נתונים המצביעים על אפקטיביות האמצעי של הריסת בתים כהרתעה, במידה כזו המצדיקה את הנזק למי שאינם נחשדים או מואשמים" (שם, בפסקה כ"ז לפסק דינו). בהתאם לחובה זו, במספר הזדמנויות הציגו הגורמים הרלוונטיים מטעם המפקד הצבאי בפני בית משפט זה נתונים על אודות אפקטיביות השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה, לרבות בשנים האחרונות, ובכל אותן הזדמנויות נמצא כי בעת הזו השימוש בסמכות האמורה מגשים את תכליתה ההרתעתית (ראו, למשל: בג"ץ 2770/22 חמארשה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 16 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (19.5.2022) (להלן: עניין חמארשה); עניין חרושה, פסקה 24 לפסק דיני; בג"ץ 4359/22 אבו שקיר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 6 לחוות דעתי (17.7.2022); עניין תמימי, פסקה 23 לפסק דיני)). לאמור לעיל יש להוסיף כי בתגובה המקדמית מטעמם עמדו המשיבים על קיומה של מגמת עלייה בכוונה לביצוע פיגועי טרור בשנים האחרונות, ובפרט מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". גם בעובדה זו יש כדי להצדיק את השימוש הנעשה בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה בעת הנוכחית. אשר לטענת העותרים כי השימוש בסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה כנגד תושבים פלסטיניים בלבד, מהווה אכיפה בררנית – בפסק הדין ב- בג"ץ 5376/16 ‏ אבו חדיר נ' שר הביטחון (4.7.2017), נדחתה הטענה כי השימוש בסמכות האמורה כנגד תושבים פלסטיניים בלבד, עולה לכדי אכיפה בררנית. זאת, על רקע השוני הקיים בין הקבוצות השונות, מבחינת שכיחותם וחומרתם של מעשי הטרור והיחס הציבורי כלפי מבצעם, והצורך ההרתעתי הנגזר מכך. קביעה זו אושררה מאז במספר פסקי דין (ראו, למשל: בג"ץ 788/24 מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (11.2.2024); בג"ץ 7287/23 גידאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (11.10.2023)). במסגרת העתירה דנן לא הוצגו בפנינו נתונים אשר יש בהם כדי לערער על האמור לעיל, ועל-כן דין טענת העותרים בהקשר זה להידחות. ומכאן לטענותיהם הפרטניות של העותרים. תחילה אציין כי בעתירתם לא התמקדו העותרים בתשתית הראייתית העומדת בבסיס החלטת המפקד הצבאי, וטוב שכך. זאת, שכן עצם הגשת כתב האישום וחומר הראיות התומך בכתב האישום שהוגש כנגד המפגע, עומדים בנקל ברף הראיות המנהליות הדרוש לצורך קבלת החלטה על שימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (ראו, למשל: עניין חרושה, פסקה 25 לפסק דיני והאסמכתאות שם). אם כן, טענותיהם הפרטניות של העותרים התמקדו בהיקף צו ההריסה. כך, העותרים טוענים כי משום שלגרסתם הם לא היו מעורבים בפיגוע בשום צורה ולא היו מודעים כלל לכוונת המפגע לבצעו, הריסת המבנה כולו, המשמש כבית מגוריהם, הינה בלתי מידתית. אכן, בפסיקתו של בית משפט זה הודגש כי את ההחלטה של המפקד הצבאי לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה, יש לקבל לאחר הפעלת שיקול דעת זהיר ותוך עמידה בכללי המידתיות (עניין דויקאת, פסקה 21 לפסק דינו של השופט נ' סולברג; בג"ץ 1490/20 שבלי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (30.3.2020); עניין חרושה, פסקה 23 לפסק דיני). כך, בהקשר לבני משפחת המפגע המתגוררים עמו במבנה, נפסק כי בהפעילו את סמכותו, על המפקד הצבאי להפריד ככל הניתן בין יחידת המגורים אליה יש למפגע זיקת מגורים ישירה, לבין יחידות עצמאיות סמוכות, בהן זיקת מגורים של המפגע אינה מתקיימת, וזאת אף כאשר יחידות אלו מצויות באותו המבנה (עניין חמארשה, פסקאות 19-18 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות; עניין שיבלי, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן; בג"ץ 5614/16 חליל נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (3.8.2016)). עם זאת, גם ההתחשבות בפגיעה שתגרום החרמת המבנה והריסתו לבני המשפחה הבלתי מעורבים, אינה בלתי מוגבלת. זאת, שכן הפרדת המבנה נשוא צו ההריסה לתתי-חלקים תוך מיקוד ההריסה וההחרמה בחלק אליו קיים המפגע זיקה ישירה בלבד, עלולים לסכל את התכלית ההרתעתית העומדת בבסיס השימוש בסמכות ההחרמה וההריסה. עמד על הדברים חברי, השופט נ' סולברג, בציינו כי: "ניסיון מלאכותי לצמצם את היקף צו ההחרמה וההריסה, באמצעות יצירת הבחנות רעיוניות בין חלקים שונים של אותו מבנה, ושרטוט קו תיחום בין אזור אחד למשנהו, עלול לשחוק את התכלית ההרתעתית שבבסיס השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945; תכלית שמטרתה אינה אלא הצלת חיים, פשוטו כמשמעו" (בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש (14.12.2022) (להלן: עניין עאבד)). בהתאם, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי אף שידיעה, מעורבות או תמיכה של בני הבית במעשה הטרור, מהוות שיקול לצורך החלטה אם וכיצד תופעל הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה, מודעותם של בני המשפחה של המפגע אינה מהווה תנאי הכרחי להפעלת הסמכות. לכן, ככל שאין בנמצא חלופות שיגשימו את תכליתו ההרתעתית של הצו במידה קרובה, עצם העובדה שמימוש צו ההריסה יפגע בבני משפחה בלתי מעורבים, אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לצמצם את היקפו (ראו, מיני רבים: בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (21.1.2025); עניין עאבד, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ; בג"ץ 480/21 רבהא נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' עמית (3.2.2021)). בענייננו, המבנה שביחס אליו הוצא צו ההריסה מהווה יחידת מגורים אחת, המצויה בבעלות המפגע. כמו-כן, חרף ניסיון העותרים לטעון כי המפגע התגורר בחדר אחד מבין חדרי המבנה, ולעתור לכך שצו ההריסה יוגבל לחדר זה בלבד; מהמידע המצוי בידי המשיבים, אשר התבסס, בין היתר, על תחקור העותרים עצמם בסמוך לאחר מועד ביצוע הפיגוע, עולה כי המפגע נהג להשתמש בכל חלקי המבנה. יתרה מכך, מקובלת עליי טענת המשיבים כי יצירת הפרדה מלאכותית בין חדרי המבנה, אשר שימש בכללותו למגורי המפגע, פוגעת בתכלית ההרתעתית של צו ההריסה. עוד אוסיף כי גם בטענת העותרים כי העותר 1 מתעתד לבנות את ביתו על קומת הגג של המבנה, כך שמימוש צו ההריסה יסכל את יכולתו לעשות כן, לא מצאתי כמצדיקה את קבלת העתירה. כעולה מתגובתם המקדמית של המשיבים, העותרים לא סיפקו כל ראייה לכך שהעותר 1 פועל לבניית ביתו על קומת הגג. כמו-כן, אף אם היה עולה בידי העותרים להוכיח זאת, הימנעות ממימוש צו ההריסה, מטעם זה, הייתה פוגעת בתכליתו ההרתעתית של צו זה, כמתואר לעיל. אסכם את הדברים: בענייננו מדובר במפגע שביצע פיגוע אכזרי אשר תוצאותיו הן קשות וטרגיות. הראיות המנהליות העומדות בבסיס החלטת המפקד הצבאי לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה הינן מובהקות, והמבנה נושא צו ההריסה מצוי בבעלותו של המפגע ושימש בפועל למגוריו. עיקר טענות העותרים, המתייחסות למישורים עקרוניים, נדונו ונדחו בפסיקתו של בית משפט זה, לא פעם ולא פעמיים, וטענותיהם הפרטניות אינן מצדיקות את התערבותנו, מהטעמים המפורטים לעיל. מהנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי כי נעשה. עוד אציע לחבריי כי בנסיבות העניין דנן, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ' שבט תשפ"ה (18 פברואר 2025). נעם סולברג שופט יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט