גיא פיצחדזה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4709/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4709/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: גיא פיצחדזה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.5.10 בתפ"ח 1046/09 שניתן על ידי סגנית הנשיא יפה-כ"ץ והשופטים ואגו וצלקובניק תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"א (16.5.11) בשם המערער: עו"ד טל ענר; עו"ד מאיר לחן בשם המשיבה: מתורגמנית: עו"ד ירין שגב גב' אניה אסאס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ והשופטים ואגו וצלקובניק) מיום 3.5.10 בתפ"ח 1046/09. עניינו של התיק הריגת עובד מכולת בן 71, כפי שיתואר להלן, והמערער נדון ל-16 שנות מאסר. רקע והליכים קודמים ב. המערער (יליד 1964) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בגדרי הסדר טיעון, ולאחר שנשמעו חלק מעדי המשיבה, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, לאחר שמתחילה הואשם ברצח. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 21.12.08 הגיע המערער לחנות מכולת באשדוד בשעות הבוקר המוקדמות וברשותו שקית שבה חפץ קהה. אביו של בעל המכולת (להלן המנוח), יליד 1937, שהה באותה העת במכולת לאחר שפתח אותה, כמנהגו בכל בוקר. המערער ביקש ממנו לרכוש סיגריות, וכאשר הסתובב המנוח אל עבר הדלפק לשם כך, חבט בו המערער בראשו בשקית. המנוח דימם מראשו ובהמשך איבד הכרתו. הוא סבל מחתכים ומשברים מרובים בגולגולת ומדימום תוך מוחי נרחב. בבית החולים עבר ניתוח בשל הנזק שנגרם לו. לאחר הניתוח היה המנוח שרוי בתרדמת, ולאחר כחודש וחצי נפטר. ג. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 16 שנות מאסר בפועל, לאחר שבהסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תטען ל-16 שנות מאסר וההגנה תטען באורח חופשי. בגזרו את דינו, נתן בית המשפט דעתו לראיות לעונש שהובאו בפניו. מטעם המשיבה העידו בניו של המנוח, אשר תיארו את הפגיעה הקשה בכלל המשפחה המורחבת בשל מותו של המנוח, אבי המשפחה, ובפרט באשתו אשר מתקשה להתאושש מאז מותו; תוארו תרומתו לקהילה וסיועו לרבים. מטעם המערער העיד מעסיקו לשעבר, אשר תיאר את מסירותו לעבודתו ואף הגדירו כאחד הטובים שבעובדיו; גיסו וקרובת משפחה נוספת, אשר הרחיבו על טוב ליבו ועל עזרתו לזולת; בת זוגו אשר העידה, כי המערער הוא אדם טוב ואבא טוב, אולם עם זאת השיבה בחקירה נגדית, כי היו תקופות בהן נעדר מהבית כיון שהשתמש בסמים. ד. בית המשפט שקל לחובת המערער את חומרת העבירה וציין בעקבות פסיקה, כי העונש הראוי בעבירת הריגה בה הורשע הוא כזה הנגזר מן העונש המירבי שבחוק (20 שנות מאסר), אלא אם ישנן נסיבות מקלות קונקרטיות. בענייננו קבע בית המשפט, כי נסיבות שכאלו כמעט שאינן בנמצא – המערער נשא עמו חפץ קהה באמצעותו היכה את המנוח, אדם מבוגר, בחזקה ומאחור באופן שהביא למותו, ואף לא הוצג לבית המשפט טעם למעשיו. כן שקל בית המשפט לחובתו של המערער את עברו הפלילי (בן שש הרשעות), הכולל בין היתר עבירות תקיפת שוטרים במילוי תפקידם, החזקת אגרופן ועבירות סמים ורכוש. מנגד, שקל בית המשפט לזכותו של המערער את הודאתו, את היעדר הכוונה לגרום למותו של המנוח, את הבעת החרטה ואת התקוה שהביע להבראת המנוח בשעה שהיה מאושפז. בנוסף נשקלו לזכותו העובדה שפירנס את משפחתו הגרעינית והמורחבת, החיבה שרוחשים לו הקרובים לו, העובדה שאינו בקו הבריאות וכן שעבירותיו בעבר אינן מן החמורות ביותר. הערעור ה. לערעור שני ראשים – כללי-עקרוני ופרטני. בתחום הכללי, מבקשת הסניגוריה הציבורית לקבוע, כי הסכמת הצדדים לטווח הענישה אין בה כדי להעיד על כך שכל עונש שבטווח הוא סביר בנסיבות העניין. כן נטען, בהודעת ערעור מנומקת כדבעי, כי ככל שטווח הטיעון לעונש במסגרת ההסדר גדול יותר – כבענייננו, בו מדובר ב-0 עד 16 שנות מאסר בפועל – כך יש מקום גדול יותר להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין שהשיתה הערכאה הדיונית. הוצעה "נוסחת התערבות" שלפיה ככל שטווח הטיעון גדול יותר, יהא הסיכוי להתערבות ערעורית גדול יותר, וכאשר הוא גדול מאוד, ייבחן העונש כאילו לא היתה הסכמת טווח והטיעון יהא פתוח. לענייננו הקונקרטי נטען, כי נסיבות ביצוע העבירה אינן קיצוניות לחומרה, ועל כן שגה בית המשפט קמא בגזרו על המערער עונש הנמצא בקצה העליון של מנעד הענישה. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל מספק, לטעם המערער, לעדי האופי שהובאו בפניו, וכן להודאתו, להבעת החרטה ולמצבו הרפואי. ו. בפנינו טען עו"ד ענר למערער כי עמדתו העקרונית של הסניגוריה כבר נתקבלה בפסק דינה של השופטת ארבל בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אך בתי המשפט, לרבות בית משפט זה, ממשיכים לומר – ודוגמאות לכך הובאו – כי משנעשה הסדר טיעון, ניתנה הסכמה כי כל עונש שבטווח הענישה יהא סביר, ולכן מקשים על ערעור במקרים כאלה. לשיטת הסניגוריה, אין זו המשמעות האמיתית של הסדרי טווח; ובמיוחד בטווחים גדולים עלולות ליפול טעויות, בעוד שטווח כזה בהסדר משקף לאמיתו יותר אי הסכמה מאשר הסכמה; כמובן, אין הסניגוריה חולקת כי ככל שהמדובר בהסדר "סגור" אין מקום לערעור. ז. במישור הפרטני נטען, כי אין מדובר במקרה גובל ברצח, מקום שבית המשפט עצמו קבע שהמערער לא רצה במות המנוח, ואין כל תיאור רקע ומניע (דבר שאינו נחוץ על פי הדין); שנית, כשהמנוח נפל ארצה לא המשיך המערער להכותו; ושלישית, היתה הבעת חרטה. על כן נתבקשה התערבותנו. ח. באת כוח המדינה טענה, כי המערער נטל את חיי המנוח ללא טעם, והרקע לא תואר נוכח התנגדות ההגנה; יש במעשה זלזול קיצוני בערך קדושת החיים, ועל כן מצדיק הוא ענישה קרובה למירב שבחוק, שהוא עשרים שנות מאסר. צוין המחיר הכבד ששילמה משפחת המנוח, וכן הוטעם עברו הפלילי של המערער, שאינו קל גם אם לא ריצה מאסרים. אשר לטענה הכללית נאמר, כי אכן כשהטווח רחב רשאים הצדדים להשיג על עונשים לקולה או לחומרה, אך אין מקום להתעלם מהסדר הטיעון ולרוקן את ההסכמה מתוכנה; אמנם אין לחסום הגשת הערעור, אך מנעד הסדר הטיעון הוא שיקול, והכל תלוי בטווח ההסדר – ומכל מקום אין להלום "ביטול גמור" של קיומו על-ידי אמירה כי יש לשקול טענות ערעוריות כאילו לא היה הסדר. הכרעה הסדרי טווח ט. אל נכון ציינה הסניגוריה, כי בתי המשפט מעודדים הסדרי טיעון (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 577; דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281. ו"ככל האפשר מועדפים הסדרי טיעון שבהם נקבע בין הצדדים טווח ענישה הנע בין עונש מזערי מוסכם לעונש מרבי מוסכם. טכניקה זו של הסדרי טיעון מותירה בצד ההסכמה בין הצדדים יתר מרחב לשיקול הדעת השיפוטי", אף כי אין פסול גם בהסדר של עונש לתקופה מוגדרת ("סגור") (פרשת פלוני בעמ' 612, מפי השופטת (כתארה אז) ביניש). הופנינו גם לדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון עמ' 25) (הסדרי טיעון) תש"ע-2010, הצעות חוק הממשלה תש"ע, 1362, בסעיף 220יא המוצע שלפיו (ס"ק(א)) ינחה עצמו בית המשפט בגזירת הדין לפי הסדר הטיעון". אך ס"ק(ב) מאפשר לבית המשפט חריגה "אם מצא כי מתן גזר דין לפי ההסדר יפגע מהותית בטובת הציבור". דעת המיעוט בועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר הדין הפלילי, השופטים מ' נאור, היו"ר ור' שפירא ופרופ' א' הרנון, תמכה בנוסח מרוכך יותר, של הבאת הסדר הטיעון כאחד השיקולים המרכזיים, תוך שבית המשפט, שעליו האחריות, יבדוק את כלל הנסיבות, ובין היתר (ס"ק(3)) "ככל האפשר מועדפים הסדרי טיעון שבהם נקבע בין הצדדים טווח ענישה אשר נע בין עונש מזערי מוסכם לעונש מירבי מוסכם, כדי להשאיר לבית המשפט מרחב יתר לשיקול דעת שיפוטי" (ראו עמ' 1368). אומר כאן, כי חלקי עם דעת המיעוט (גם בהמשך לפרשת פלוני). י. בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל הנזכר אמרה השופטת ארבל (בהסכמת השופטים לוי ופוגלמן) "כאשר הצדדים מגיעים להסדר טיעון לפיו מסכימים הם כי הנאשם יודה בפרטי האישומים שהתביעה מיחסת לו בכתב האישום המקורי או המתוקן, ובית המשפט יתבקש להרשיעו על יסוד הודאתו, וכן מסכימים הם להביא בפני בית המשפט המלצה לעונש שיגזר על הנאשם בטווח ענישה לו יוכלו הצדדים לטעון, הרי ששני הצדדים רשאים להשיג בערכאת הערעור על קביעתו של עונש נמוך או גבוה לטעמם במסגרת טווח הענישה המוסכם. במיוחד נכונים הדברים כאשר, כפי שקורה ברבים מהמקרים, מוסכם שהנאשם יטען לעונש באופן חופשי, כך שטווח הענישה המוצע הינו רחב ביותר. כל זאת, כמובן, מבלי לפגוע במחויבותה של התביעה להסדר מההיבטים הציבוריים וחובת ההגינות כלפי הנאשם עליהם עמד בית משפט זה בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005) (להלן: דנ"פ פרץ). כאשר נאשם מגיע להסדר טיעון עם התביעה הכולל עונש בטווח ענישה מוסכם המוצג בפני בית המשפט על ידי כל אחד מהצדדים על פי הטיעון כפי שהוסכם, הרי שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי יושת עליו הרף המקסימאלי של הטווח המוסכם. עם זאת, הוא רשאי לסבור כי העונש הראוי להטיל עליו הוא נמוך יותר, ולכן לטעמי נשמרת לו זכותו לערער על חומרת העונש בפני ערכאת הערעור ולטעון כי לדעתו היה על הערכאה הדיונית דווקא לבחור ברף התחתון של טווח הענישה שהוצג בפניו. זכות זו ודאי שלא תילקח מהנאשם רק בגלל שהביע את הסכמתו להמלצה לטווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון. עם זאת, גם התביעה רשאית לעמוד על דעתה שהעונש הראוי בנסיבות העניין צריך להתקרב לרף הגבוה שהציגה בפני בית המשפט במסגרת הסדר הטיעון, ואין לאלצה להסתפק בעונש הנמוך שהושת, וזאת בכפוף לחובותיה של התביעה לקבלת החלטות בתום לב, בסבירות וכו'." עוד הוסיפה, "כי בדברים האמורים אין בכדי לשנות מההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בגזר דין שנקבע בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון (ראו לאחרונה ע"פ 3543/07 שוסטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2007) וההפניות שם). עם זאת, ודאי שלערכאת הערעור קיים שיקול דעת להתערב בגזר הדין במקרים המצדיקים זאת, גם אם העונש שהוטל היה בטווח הענישה המוסכם. זאת ועוד, יש להדגיש כי קיים הבדל בין עונש מוסכם לבין טווח ענישה מוסכם, ובמיוחד כשהטווח הינו רחב, שאז סביר שכל צד מצפה שבית המשפט יאמץ את הצעתו או את העונש הקרוב לה." י"א. דומה, בכל הכבוד, כי דברים אלה משקפים את המצב המשפטי הנוהג. הסניגוריה הציגה מקרים שבהם נאמר, כי ההנחה היא ש"נאשם הנותן ידו להסכם מסוג זה, רואים אותו כמי שמודה כי כל עונש שלא יחרוג מאותה מסגרת הוא עונש מידתי ומצוי במרחב הסבירות" (ע"פ 1605/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן דוגמאות נוספות באותה רוח. אכן, ישנן אמרות שיפוטיות לא מעטות מעין זו, אך כמובן יש לראותן במבט הכולל אל הסדרי הטיעון; וראוי, בסופו של יום, כי ננחה עצמנו על-ידי השכל הישר. מי שכרת הסדר טיעון שיש בו טווח, כל טווח, "הרויח" במובן זה שידוע לו כי המדינה לא תטען מעבר לטווח – כשם שהמדינה "הרויחה" בהודאה, בחסכון הזמן השיפוטי והתביעתי ובכל היתרונות שמונים בהסדרי טיעון. על כן אין מקום להתעלם מהסדר הטיעון כאילו לא היה, ולומר כי ב"הסדר טווח" יש רק הצהרה שמה שמחוצה לו כלפי מעלה וכלפי מטה אינו מקובל על הצדדים ואינו הולם. ואולם, באותה מידה אין לומר, כי "הסדר טווח" פירושו שאין הנאשם יכול להשיג על העונש שהושת; וברי גם, כי ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר, ולא הרי הסכמה בת 4 עד 6 שנות מאסר, למשל, שהדעת נותנת כי השגה על כל עונש שבטווח לא תזכה לעין טובה, ופשיטא עוד יותר שכאשר בהסדר "סגור" עסקינן יהא המשיג כמתמיה – כהרי הסכמה לטווח 0 עד 15 שנים. על כן בגדרי ההיגיון שמורה זכות הערעור לצדדים גם בהסדר טווח, אלא שמשמעותה תהא רבה יותר ככל שהטווח רחב יותר, ועם זאת יזכור בית המשפט את הטווח המוסכם ולא יתעלם הימנו. זכות הערעור על מכונה והיא מתקדמת לכיוון חוקתי (ראו במישור הכללי ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 38, 43 והמובאות שם). הפעלתה בתחום הפלילי ויחסו של בית המשפט נמצאים על פני רצף כפי שתואר. י"ב. ואכן, הסניגוריה ציידה אותנו בטבלה שבה סיווגה את הסדרי הטווח באופן שיש בו כדי לסבר את האוזן ואת העין, בין עונש המכסימום שבדין לבין 0 או המינימום שבדין ככל שהוא קיים, ובתוכו מנעד של עונשים שהתביעה מזה או ההגנה מזה אוחזות בהם או אף מסכימות "פחות או יותר" על סבירותם. י"ג. כללם של דברים, מסכימים אנו כי הסדרי טיעון ניתנים לערעור, והביקורת הערעורית אמנם תביא בחשבון את היותו של העונש שעליו משיגים בגדר הטווח, קרי, בגדר "תחום הסיכון" שנטל עליו המערער; אך ככל שטווח זה הוא רחב, האפשרות להתערבות ערעורית, מטבע הדברים והגיונם, רבה יותר, גם בהתחשב בטיבה של זכות הערעור, ובהנחה כי אין בן אנוש – ושופט בכלל – שהוא חסין מטעויות ובדיקה ערעורית היא ראויה. י"ד. נוסיף כי כשלעצמנו סבורים אנו, כי לא זו בלבד שעדיף "הסדר טווח" על "הסדר סגור", כמצוין מעלה, אלא גם עדיף כי הצדדים יקבעו תקרה ורצפה שאינן רחוקות מדי זו מזו, כדי לתת משמעות להיות ההסדר אכן מבוסס על הסכמה שקולה, ולא מוצא נוח לסיום התיק גרידא. עד כאן באשר ל"הסדרי טווח". התמונה השיפוטית המלאה ט"ו. נעיר, וכבר ציינו זאת בעבר, כי כדאי שלפני הבאת ההסדר אל בית המשפט יקראוהו הצדדים שוב "בעיני בית המשפט". דוגמא לכך בענייננו, למשל, היא שההסדר מנוסח באופן שאיננו יודעים מה עמד ביסוד התקיפה על-ידי המערער, שהרי אף אם המניע אינו חלק מן ההליך הפלילי, אי אפשר להתעלם ממנו כליל; בית המשפט עוסק בבני אנוש ובהתנהגותם, וראוי שהתמונה שתהא לנגד עיניו בבואו להביאם אל מאחורי סורג ובריח תהא שלמה ככל הניתן. מן הכלל אל הפרט ט"ז. האם יש מקום להתערבותנו במקרה דנא? סבורנו כי התשובה אינה בחיוב. לנגד עינינו כתב האישום שבו הודה המערער, המתאר הגעתו בשעת בוקר מוקדמת למכולת אותה פתח המנוח, כבן 71. נחזור ונזכיר, בידי המערער היתה "שקית ובה חפץ קהה" (עמ' 1), וכמתואר (סעיף 3) "הנאשם ביקש מהמנוח לרכוש סיגריות, וכאשר המנוח הסתובב לדלפק על מנת לקחת סיגריות, הנאשם תקף את המתלונן (המנוח – א"ר) בכך שחבט באמצעות השקית בראשו של המנוח, עד שנפל". המנוח דימם ואיבד הכרתו, ואובחן כסובל מן הנזקים שתוארו מעלה. בנסיבות אלה קשה מאוד להלום את טענת הסניגוריה, כי מודעות המערער לאפשרות קרות המוות, שאין המערער כופר בה על פי ההודאה, היתה "מודעות לאפשרות שאינה קרובה, ועל כן ברמת אשם פחותה". אכן, ניתן להביא – כפי שעשתה הסניגוריה כידה הטובה – דוגמאות לענישה נמוכה יותר במקרי הריגה. אך משעסקינן בנזקים כה קשים של שברים מרובים בגולגולת, הם מדברים בעדם לעניין חומרת הפגיעה בראשו של המנוח, המשליכה גם על רמת האשם וגם על העונש; עוצמת החבלה מדברת בעדה. המדינה מצביעה, על פי פסיקה, על תפיסת העונש במקרי הריגה קשים כנגזרת מהעונש המירבי, שהוא כאמור עשרים שנה (ראו ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, ודברי השופט טירקל בעמ' 614-613). מקרה זה אינו רחוק מאוד מכך, ומכל מקום אינו ברף נמוך. י"ז. במקרה דנא למערער גם עבר פלילי – כאמור, הוא עמד שש פעמים לפני בית המשפט מאז 1998, שנת עלייתו, בעבירות שונות, והענישה הקלה שהוטלה עליו לא השיגה אפקט של הרתעה, וראיה לדבר – שהגיע עד הלום. אכן עדי אופי, מעביד ובני משפחה, העידו לטובתו ומצבו הרפואי אינו טוב. ואולם, אחר ששקלנו כל אלה, לא ראינו את העונש שהוטל כמצדיק התערבות; אף אם כנאמר לא היתה למערער כוונה להמית את המנוח – ואשר על כן לא הורשע ברצח – בחבטו בו בחפץ הקהה צריך היה לצפות שבכגון דא אדם, לא כל שכן בן 71, עלול לאבד את חייו. לא נכביר מלים על קדושת חיי אדם, ערך שבלעדיו אין כמובן תוקף וקיום לכל ערך אחר; הוא צריך להיות מוטבע בצופן הגנטי של כל אחד מאתנו, כל באי עולם (ואף חכמינו ראו להכניסו לשבע מצוות בני נח, המחייבות כל בן אנוש, שאיסור שפיכות דמים הוא אחת מהן); והרי שפיכות דמים היא גם משלוש העבירות שעליהן ייהרג ואל יעבור. י"ח. איננו נעתרים איפוא לערעור. ניתן היום, ט"ו באייר התשע"א (19.5.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10047090_T11.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il