י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ. המועצה המקומית גן יבנה

פסק-דין בתיק ע"א 4708/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4708/14 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערות והמשיבות שכנגד: 1. י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ 2. פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: המועצה המקומית גן יבנה ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן) בת"א 1703/07 מיום 27.5.2014 תאריך הישיבה: ט' בסיוון התשע"ה 27.5.2015 בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עו"ד נורית אוחנה; עו"ד עילי לוין בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד עפר שפיר; עו"ד יוגב מינס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערערות זכו במכרזים לבניית 473 יחידות דיור במועצה המקומית גן יבנה. על פי תנאי המכרזים, נשאו המערערות במימונן של עבודות פיתוח שבוצעו על ידי צד שלישי; ושילמו אגרות פיתוח לרשות המקומית. לימים, לאחר שהמכרזים באו לכדי גמר, הבנייה הושלמה ויחידות הדיור נמכרו, תבעו המערערות את השבת האגרות בטענה שאלו נגבו מהן שלא כדין. האמנם נגבו אגרות הפיתוח שלא כדין? ואם כך הדבר, האם יש להורות למשיבה להשיב את סכומי האגרות, בשים לב לכך שהמערערות הפיקו את מלוא הרווח שהיה גלום במכרז על פי הנתונים שהיו ידועים להן במועד ההגשה, או שמא בנסיבות אלו תהיה ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין? אלו השאלות העומדות להכרעתנו. תמצית העובדות וההליכים 1. בין השנים 2004-1999 פרסם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) (להלן: המינהל) יחד עם חברת יהל מהנדסים ייזום פרויקטים בע"מ (להלן: יהל) 4 מכרזים פומביים שתנאיהם זהים בעיקרם (להלן: המכרז או המכרזים) לבניית 473 יחידות דיור בשכונה הצפונית בגן יבנה (להלן: השכונה הצפונית). תנאי המכרזים קבעו כי המינהל יבצע את עבודות הפיתוח "במקום ובשם" המועצה המקומית גן יבנה (להלן: המשיבה או המועצה) באמצעות יהל; וכי הזוכים במכרזים ישלמו ליהל את התמורה עבור עבודות הפיתוח בהתאם להסכמי פיתוח שיחתמו עמה (להלן: עבודות פיתוח; הוצאות פיתוח). עוד נקבע כי הזוכים ידרשו לשלם את כל האגרות, ההיטלים והמיסים החלים עליהם על פי דין. לעניין זה כללו נספחי המכרזים מכתב מאת המשיבה למינהל שבו נאמר כי הזוכים במכרזים יהיו פטורים מתשלום אגרות והיטלי פיתוח בגין עבודות פיתוח שיבוצעו על ידי יהל, למעט אגרות והיטלים "שיגבו כדין בגין כל יחידה בתחום התכנית [...] בהתאם לתעריפים שיהיו בתוקף בעת ביצוע התשלום" (להלן: נספח ט'). על אגרות והיטלים אלה נמנו אגרת חיבור רשת מים פרטית ואגרת רכישת זכויות מים (להלן: אגרת חיבור; אגרת זכויות מים וביחד: אגרות המים). גבייתן של אגרות אלו היא העומדות במוקד ערעור זה 2. חברת פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ (להלן: פרץ בוני הנגב) וחברת י.ח דמרי בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: דמרי) זכו בארבעת המכרזים. פרץ בוני הנגב זכתה בשנת 1999 במכרז יחיד לבניית 86 יחידות דיור בשכונה הצפונית; ודמרי זכתה בין השנים 2004-1999 בשלושה מכרזים נוספים לבניית 387 יחידות דיור (להלן ביחד: המערערות או החברות). בהתאם לתנאי המכרזים חתמו המערערות על שני סוגי הסכמים: הסכם עם המינהל המסדיר את מעמדן של המערערות בקרקע בשלביו השונים של המיזם (להלן: הסכם המינהל); והסכמי פיתוח עם יהל שבהם פורטו סוגי עבודות הפיתוח שזו התחייבה לבצע והתמורה שתשולם בגינן על ידי המערערות (להלן: הסכם פיתוח). סופו של דבר, הסכמי הפיתוח בוצעו עד תום ובהתאם להם נשאו המערערות בהוצאות הפיתוח. במקביל, בין השנים 2006-2001 שילמו המערערות למשיבה סכום של 3,594,932 ש"ח בגין אגרות המים בהתאם לדרישות תשלום שהנפיקה להן המשיבה. למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך שנת 2001, לאחר ששילמה את אגרות המים שהוטלו עליה ועל בסיס יעוץ מקצועי שקיבלה בנושא, פנתה פרץ בוני הנגב למשיבה בטענה כי אגרות המים נגבו שלא כדין וכי יש להשיבן. המשיבה דחתה את האמור בפנייה. מהחומר שלפנינו עולה כי חילופי המכתבים בעניין זה הסתיימו ביום 16.8.2001; וכי מאז לא נקטה פרץ בוני הנגב בפעולות נוספות בקשר לכך עד שנת 2007 אז הגישה יחד עם דמרי את תביעת ההשבה נגד המשיבה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בתביעה, שהוגשה בחודש מאי 2007, טענו המערערות כי אגרות המים נגבו מהן שלא כדין, בהיעדר מקור חוקי לגבייתן; וכי לכן חייבת המשיבה בהשבת הסכומים שנגבו בגינן. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן) דחה את התביעה. בית המשפט קיבל את טענת המערערות כי אגרות המים נגבו שלא כדין. נקבע כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת החיבור משום שלא הניחה בעצמה את צינורות השירות המחברים בין רשת המים של השכונה הצפונית לבין רשת המים המוניציפאלית (להלן: צינורות השירות); וכי המשיבה לא הצביעה על מקור סמכות מתאים לגביית אגרת זכויות המים. אף על פי כן, נקבע כי יש לפטור את המשיבה מהשבת הסכומים שגבתה שלא כדין שכן ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין כאמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ו-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). נפסק כי המערערות – שתיהן חברות עתירות ניסיון בתחום הבניה שנהנו מייעוץ משפטי "בזמן אמת" – היו מודעות לתנאי המכרזים, לרבות התנאי בדבר תשלום אגרות המים. לפיכך, היה בידיהן לברר את הדרוש להן בקשר לאגרות ערב הגשת הצעותיהן ולתקוף את המכרז באותו המועד. משלא עשו כן, הרי שהגשת התביעה בחלוף 8 שנים ממועד הזכייה במכרזים הראשונים (בשנת 1999) ולאחר שהמערערות הפיקו את מלוא ההנאה מזכיותיהן בהם אינה עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות ותום הלב. בהיבט המכרזי נקבע בנוסף כי קבלת התביעה תביא הלכה למעשה להוזלת עלותו הכוללת של המכרז באופן הפוגע בשוויון המכרזי. כמו כן, נקבע כי ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין גם מן הטעם שהשבת הכספים תביא לתוצאה שלפיה המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון עלויות תשתיות המים והביוב במועצה. טענות הצדדים בערעור 4. מכאן הערעורים שלפניי – ערעורן של החברות וערעור שכנגד מטעם המשיבה. כבר בפתח הדברים יצוין כי דין הערעור שכנגד להידחות על הסף. התביעה נגד המשיבה נדחתה והיא "זכתה" בהליך לפני בית המשפט קמא. בנסיבות אלו, ובנתון לכך שהמשיבה איננה מבקשת להביא לשינוי תוצאת פסק הדין, לא עומדת לה זכות להגיש ערעור שכנגד (ראו תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). להלן נתייחס לטענות המשיבה שפורטו בהודעת הערעור שכנגד כתשובה לערעור. 5. המערערות סומכות ידיהן על פסק הדין של בית המשפט קמא בכל הנוגע לקביעה כי אגרות המים נגבו מהן שלא כדין. בצד זאת, נטען כי שגה בית המשפט שפטר את המשיבה מהשבת אגרות המים מן הטעם שההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. לטענת המערערות, בית המשפט הניח לחובתן כי הסכימו לשלם את אגרות המים, הגם שלא קבע זאת במפורש, וראה בכך שיקול התומך בדחיית תביעתן וזאת למרות שלא הוכחה הסכמה כאמור; וכי ככל שהייתה הסכמה מצדן, הרי שהיא נגעה רק לתשלום האגרות המותרות לגבייה על פי דין. עוד במישור ההסכמי טענו המערערות כי בית המשפט קמא שגה שראה ב"פטור" הנזכר בנספח ט' חלק מהסכם בינן לבין המשיבה שניתן לכאורה כנגד התחייבותן לשלם למשיבה את אגרות המים. לטענתן, מכיוון שה"פטור" התייחס לעבודות פיתוח שביצעה יהל במימון המערערות, הרי שהמשיבה כלל לא הייתה מוסמכת לגבות אגרות פיתוח בגין עבודות אלו. לפיכך ה"פטור" הנזכר אינו אלא הצהרה על אודות מסגרת הגבייה הצפויה. לחילופין טענו המערערות כי גם אם נמצא כי הן הסכימו לשלם את אגרות המים, הרי שאין בהסכמתן זו כדי לרפא את אי החוקיות שבגבייתן ללא בסיס חוקי מתאים. המערערות חלקו בנוסף על הקביעה שלפיה קבלת התביעה תפגע בדיעבד בשוויון המכרזי. לדידן, אגרות המים היו סכום זניח יחסית בעלותם הכוללת של המכרזים וממילא שיעורן המדויק לא נודע בעת הגשת ההצעות. לכן אין בסיס להניח כי נתון זה כשלעצמו השפיע על החלטתם של מתמודדים פוטנציאליים אם להגיש הצעותיהם אם לאו. לבסוף, המשיבות הדגישו כי הוכח שנשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות העל למים ולביוב בתחומי המועצה ואף למעלה מכך, כך שגם מטעם זה לא היה בסיס לקבוע כי ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. 6. המשיבה טענה מנגד כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי גביית אגרות המים נעשתה בחוסר סמכות. לטענתה, הסמכות לגביית אגרות המים מצויה בחוק העזר לגן יבנה (אספקת מים), התשכ"ז-1967 (להלן: חוק העזר). אשר לאגרת החיבור נטען כי שגה בית המשפט קמא שקבע כי תנאי לגבייתה של אגרה זו הוא שהנחת צינורות השירות תתבצע על ידי המשיבה עצמה. לטענתה, אגרת החיבור היא אגרה הנגבית עבור עצם מתן ההרשאה להתחבר לרשת המים המוניציפלית וגבייתה אינה מחייבת להוכיח כי המשיבה נשאה בפועל בנטל הכספי הכרוך בחיבור, או כי הוציאה הוצאות בקשר אליו. בקשר לאגרת זכויות המים נטען כי זו נגבתה כדי לממן את הפקת המים העודפת המתחייבת עקב הגידול הצפוי באוכלוסיית הישוב; וכי המשיבה רשאית לגבותה כל אימת שהיא נדרשת להוציא הוצאות בקשר להפקת מים עודפת. במישור ההסכמי נטען כי המערערות קיבלו על עצמן ביודעין וברצון את ההתחייבות לשלם את אגרות המים; וכי בהתאם לדין ששרר בעת גביית האגרות, התחייבות זו "הכשירה" את הגבייה גם אם ייקבע שזו נעשתה בחוסר סמכות. דיון והכרעה 7. דיוננו מחייב הכרעה בכמה שאלות עוקבות. תחילה יש לקבוע אם אגרות המים נגבו כדין. אם נמצא כי התשובה לכך חיובית יגיע דיוננו אל קצו והערעור יידחה. אם תהיה התשובה שלילית, נוסיף ונבחן מה נפקותה של אי החוקיות האמורה: האם קמה למשיבה חובה להשיב את הכספים שגבתה עבור האגרות, או שמא בנסיבות העניין זכאית היא לפטור מהשבה כפי שקבע בית המשפט קמא. מישור הסמכות – חוקיות גביית האגרות 8. עיקרון חוקיות המינהל – המורה כי הרשות אינה מוסמכת לעשות אלא את אשר הוסמכה לו בדין – הוא הציר המרכזי שסביבו סב דיוננו (ראו למשל, בין רבים, בג"ץ 9488/11 מיטראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה י"ז (3.2.2015); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים פ"ד סד(2) 479, 497 (2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א' 98-97 (2010)). כך ככלל, כך בפרט כשמדובר בגביית תשלומי חובה מן האזרח. אז זוכה עיקרון חוקיות המינהל לתוקף חוקתי מכוחו של סעיף 1(א) לחוק-יסוד: משק המדינה המורה כי "מסים [...] ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו [...] אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות". מסגרת חקיקתית זו נועדה להבטיח כי רשויות השלטון תקפדנה הקפדה יתרה בבואן להטיל על האזרח תשלומי חובה ותמנענה מפגיעה עודפת בזכויותיו החוקתיות (ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 8 (18.8.2011); בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת פ"ד מב(1) 678, 695 (1988) (להלן: עניין אסולין)). מכוחו של עיקרון חוקיות המינהל נובע גם כי רשות מקומית אינה רשאית לגבות אגרות והיטלי פיתוח – הם תשלומי החובה שנועדו לממן את הוצאותיה לצורך הקמתן של תשתיות מוניציפליות והחזקתן – אלא אם הוסמכה לכך בחוק או מכוחו (בג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון, פ"ד מט(5) 582, 589-588 (1996) (להלן: עניין אילנות הקריה); עופר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות כרך א' 43 (מהדורה שנייה, 2005) (להלן: שפיר)). 9. במועדים הרלוונטיים לדיוננו נהגה "שיטת ההיטלים" בכל הנוגע למימון התשתיות המוניציפליות. על עיקריה של שיטה זו עמדתי בעניין אשבד (עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ, פסקאות 15-13 (24.6.2012) (להלן: עניין אשבד)). במסגרת שיטת ההיטלים, אגרות והיטלי פיתוח נגבו בעיקר מכוחם של סעיפים 251-250 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; וסעיפים 14 ו-24-22 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת המועצות המקומיות) בליווי חוקי עזר ייעודיים שהותקנו מכוחם (ע"א 10252/05 קרית שדות התעופה בע"מ נ' מנהל מע"מ, פסקה 24 (3.3.2008) (להלן: עניין שדות התעופה)). לצד זאת, התפתחותה ההיסטורית של החקיקה המוניציפלית הביאה לכך שבצדם של הסדרים אלה עמדו בתוקפם הסדרים נוספים שנתנו בידי הרשות המקומית סמכות לגבות אגרות והיטלי פיתוח (שפיר, בעמ' 62-51) (יוער כי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 הביא לשינוי יסודי במסגרת הנורמטיבית הנוגעת לגביית אגרות והיטלי פיתוח ושיטת ההיטלים הוחלפה בשיטת "העלות הריאלית". להרחבה ראו עופר שפיר ונטלי שמואלי מעודי תאגידי מים וביוב 723-697 (2012) (להלן: תאגידי מים וביוב)). נבחן עתה אם אגרות המים בענייננו נגבו בהתאם למסגרת הנורמטיבית האמורה. (א) אגרת חיבור 10. אגרת החיבור היא אגרה המשתלמת בעת הגשת בקשה לחבר את תשתית המים של הנכס הפרטי (המשרתת נכס מסוים או מקבץ נכסים) לתשתית המים המוניציפלית (המשרתת את כלל הישוב) (תאגידי מים וביוב, בעמ' 54). יצוין כי מדובר באגרה שולית יחסית בכל הנוגע למימון תשתית הולכת המים הכללית ברשות המקומית, הממומנת בעיקר מכוחה של "אגרת הנחת הצינורות" המכונה גם "היטל צנרת מים" (שפיר, בעמ' 699). בענייננו, נקבעה אגרת החיבור בסעיף 2 לחוק העזר, שהותקן מכוחה של פקודת המועצות המקומיות וקובע כי (ההדגשות הוספו – ע' פ'): חיבור למפעל מים (א) חיבור רשת פרטית למפעל מים, הרחבת החיבור, פירוקו או התקנתו מחדש לא ייעשו אלא על ידי המנהל. (ב) בעל נכס הרוצה בחיבור רשת פרטית למפעל מים, הרחבת החיבור, פירוקו או התקנתו מחדש יגיש למנהל בקשה בכתב בצירוף תכנית של אותה רשת. (ג) בעד חיבור [...] ישלם המבקש למועצה מראש: (1) אגרה בשיעור שנקבע בתוספת. 11. בית המשפט קמא קבע, כאמור לעיל, כי אגרת החיבור ניתנת לגבייה רק במקרים שבהם המשיבה עצמה הניחה את צינורות השירות ונשאה בעלויות עקב כך; וכי מכיוון שאין מחלוקת כי צינורות השירות הונחו על ידי יהל ובמימון המערערות, הרי שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת החיבור. המשיבה חלקה לפנינו על קביעה זו וטענה כי ביסודה הנחה שגויה שלפיה אגרת החיבור היא אגרה מימונית הנגבית בגין הוצאות ממשיות שהוציאה המשיבה בקשר לביצוע החיבור. זאת בעוד שלשיטת המשיבה אגרת החיבור היא אגרה רגולטורית הנגבית עבור עצם מתן השירות העירוני, ובענייננו, עבור עצם מתן ההרשאה למערערות להתחבר לרשת המים המוניציפלית. לפיכך, נטען כי העובדה שהמשיבה לא הניחה בעצמה את צינורות השירות איננה רלוונטית לשאלת חוקיות הגבייה; וכי אגרת החיבור נגבתה כדין מכוחו של סעיף 2 הנזכר (להרחבה ראו: תאגידי מים וביוב, בעמ' 54-55; שפיר, בעמ' 731-728). 12. מששבתי ובחנתי את טענת המשיבה, מצאתי כי אין בידי לקבלה. קביעתו של בית המשפט קמא בדבר טיבה של אגרת החיבור נסמכה על הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניין התאחדות הקבלנים (ע"א 3888/99 התאחדות הקבלנים הארצית נ' מועצה מקומית מודיעין פ"ד נו(1) 835 (2001) (להלן: עניין התאחדות הקבלנים)). בדומה לענייננו, נבחנה שם חוקיות גבייתה של אגרת חיבור בנסיבות שבהן היזם עצמו ולא המועצה המקומית ביצע את הנחת צינורות השירות. גם שם הוסדרה גביית אגרת החיבור בחוק עזר שהתיר למועצה המקומית לגבות אגרה עבור "חיבור נכס או דירה למפעל מים, הרחבת חיבור, הצרתו, ניתוקו, פירוקו, פיצולו או התקנתו מחדש". כדי להכריע בשאלת טיב הגבייה המותרת מכוחו של חוק העזר נדרש בית משפט זה לפרשנותו של סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936 שמכוחו הותקן חוק העזר באותה פרשה. בהמשך לכך נפסק כי יש לפרש את חוק העזר כמתיר גביית אגרת חיבור רק כאשר המועצה המקומית הניחה את צינורות השירות בעצמה. לפיכך, נקבע כי גביית אגרת החיבור נעשתה בחוסר סמכות. 13. נוכח פסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, היה זה לפתחה של המשיבה לנמק מדוע יש לסטות מההלכה שנפסקה שם בענייננו. ואולם, המשיבה לא הציגה כל טענה בנקודה זו ומיקדה טענותיה אך בשאלת סיווגה של אגרת החיבור כמוסבר לעיל. בנסיבות אלו לא ראינו כל טעם לסטות משנפסק בעניין התאחדות הקבלנים. זאת ועוד, בחינת הסעיף המסמיך שמכוחו הותקן חוק העזר בענייננו – בדומה למהלך הפרשני שבו נקט בית משפט זה בעניין התאחדות הקבלנים – אינה מסייעת למשיבה. בפתיח לחוק העזר צוין כי הוא הותקן מכוחם של סעיפים 23-22 לפקודת המועצות המקומיות. ברם, בחינתם של סעיפים אלה מלמדת כי הם אינם כוללים הסמכה מפורשת להטלת אגרה בחוק עזר. כידוע, אין בנתון זה לבדו כדי להכריע לשבט את שאלת קיומה של סמכות למערערת לגבות את אגרת החיבור, ובלבד שימצא מקור סמכות מתאים אחר בפקודת המועצות המקומיות (בג"ץ 790/78 רוזן נ' שר המסחר התעשייה והתיירות פ"ד לג(3) 281, 284 (1979)). מעיון בפקודה עולות שתי חלופות אפשריות כמקור סמכות: סעיף 14 לפקודה המסמיך את המועצה המקומית לגבות "אגרות בעד רשיונות או כל דבר אחר" אם ניתן לכך אישור הממונה על המחוז; או סעיף 43 לפקודה המסמיך את הממונה על המחוז להחיל "על מועצה מקומית את פקודת העיריות (אספקת מים), 1936". אכן, הטלת אגרה מכוחם של שני הסעיפים תלויה בהפעלת סמכותו של הממונה על המחוז. אין לפנינו אינדיקציה להפעלת סמכות הממונה לפי סעיף 14 לפקודה. לעומת זאת, נוכח פסיקתנו בעניין התאחדות הקבלנים מוכנים אנו להניח לצורך דיוננו ובבחינת למעלה מן הצורך, כי אגרת החיבור הוטלה מכוחם של סעיף 43 לפקודה שהוא בבחינת הסדר סטטוטורי פרטיקולרי לאגרה שבה עסקינן. משכך, לפי חלופה זו הלכת התאחדות הקבלנים חלה במישרין על ענייננו כך שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת החיבור משלא הניחה את צינורות השירות בעצמה. לחילופין, אם נראה באגרה כאילו הוטלה מכוחו של סעיף 14, שיקולי הרמוניה פרשנית מחייבים להימנע מתוצאה שהסמכה כללית מכוחה של אותה פקודה תאפשר עקיפה של הסדר סטטוטורי ספציפי שהותווה בה לצורך גביית האגרה. סיכום הנקודה, משאין מחלוקת עובדתית כי המשיבה לא הניחה בעצמה את צינורות השירות, ועל רקע ההלכה הפסוקה, לא נמצא לנו טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה המשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת החיבור. (ב) אגרת זכויות המים 14. על פי הנטען, אגרת זכויות המים נגבתה כדי לממן את הגידול הצפוי בהוצאות הנוגעות להפקת מים לתושבי המועצה עקב הגידול הצפוי באוכלוסייתה, כמוסבר לעיל. את מקור הסמכות לגבייתה מצאה המשיבה בסעיף 1(1) לתוספת לחוק העזר. על פי לשונו הפשוטה, סעיף זה מפרט את דרך חישובה של אגרה אחרת – היא אגרת החיבור שעליה עמדנו זה עתה. אף על פי כן, טענה המשיבה כי סעיף זה עוסק בדרך חישוב אגרת זכויות המים וכי עצם קיומו מלמד, בבחינת קל וחומר, על כך שהמשיבה מוסמכת לגבות את אגרת זכויות המים, שאלמלא נפרש כך, יהיה הסעיף המפרט את דרך חישוב האגרה חסר משמעות. עוד טענה המשיבה כי למרות שבמקור נועד הסעיף להסמיך את המשיבה לגבות אגרה עבור רכישת זכויות מים מחברת "מקורות", יש לפרשו באופן תכליתי ולהתיר את גביית האגרה גם כאשר הפקת המים העודפת נעשתה בדרך שונה. 15. גם דינה של טענה זו להידחות. שבתי ועיינתי בחוק העזר ולא מצאתי בו כל הוראה המסמיכה את המשיבה לגבות אגרת זכויות מים. כאמור, סעיף 1(1) הנזכר מפרט את דרך חישובה של אגרת החיבור. די בכך כדי לקבוע כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת זכויות המים (ראו והשוו לעניין אילנות הקריה, בעמ' 589). מטעם זה אף אין צורך להידרש לטענת המשיבה בדבר האפשרות לגבות את האגרה גם כאשר הפקת המים לא נעשית בדרך של רכישת זכויות מים ממקורות, כפי שאירע בענייננו. סיכומו של חלק זה, אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא שלפיהן את אגרות המים נגבו שלא כדין בהיעדר הסמכה חוקית מתאימה. המישור ההסכמי – הסכמתן הנטענת של המערערות לתשלום אגרות המים ונפקותה 16. טענתה העיקרית של המשיבה היא כי גם אם נקבע כי אגרות המים נגבו שלא כדין, הרי שפגם זה נרפא מכוחה של הסכמת המערערות לשלמן. לטענת המשיבה, תשלום אגרות המים היה חלק מתנאיו הכוללים של כל מכרז ומכרז, כך שעם הגשת הצעותיהן קיבלו על עצמן המערערות ביודעין וברצון את החובה לשלם את אגרות המים; וכי בהתאם לדין ששרר במועד ההתקשרות במכרזים, היה בהסכמה זו כדי לרפא את אי החוקיות שבגבייה בחוסר סמכות. המשיבה הדגישה כי אין בהלכה שנפסקה בעניין דירות יוקרה, שלפיה אין בהסכמה חוזית לרפא פגם בדבר אי חוקיות בגבייה כדי להשליך על ענייננו (ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (27.6.2011) (להלן: עניין דירות יוקרה); בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 5547/11 גור אריה נ' דירות יוקרה בע"מ (4.1.2012)). זאת משום שפסק הדין בפרשה זו ניתן במועד מאוחר לאירועים הנוגעים לעניינו, והכלל הוא כי אין להחיל הלכה חדשה באורח רטרואקטיבי – כך המשיבה. 17. כדי להבין טענה זו לאשורה נקדים כמה מילים על אודות מוסד "הסכם הפיתוח". הסכם פיתוח הוא הסכם בין רשות מקומית לבין יזם פרטי הנכרת בדרך כלל אגב מיזם בנייה. במסגרת הסכם הפיתוח מתחייב היזם לבצע את עבודות התשתית המוניציפליות הדרושות למיזם במקום הרשות המקומית שעל פי רוב זו תתקשה לבצע את עבודות הפיתוח הדרושות ליזם בפרק זמן מהיר נוכח עלותן ומורכבותן (ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, פסקאות 9-8 (2.4.2015) (להלן: עניין רמת נילי); ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 21 (2.1.2011); ע"א ברדונו נ' עיריית תל-אביב, פסקה 9 (31.1.2010) (להלן: עניין ברדונו); עניין שדות התעופה, פסקה 13 (3.3.2008); שפיר, בעמ' 101). הרשות המקומית מצדה מתחייבת במסגרת הסכם הפיתוח להפחית מסכומי אגרות והיטלי הפיתוח שאותם היא מוסמכת לגבות על פי דין את סך הוצאות הפיתוח שביצע היזם בעצמו (ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ, פסקה 23 (28.10.2010); בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים פ"ד נח(4) 289, 299 (2004)). בעבר, ניתן היה למצוא בפסיקתנו ביטוי לגישה שלפיה במסגרת הסכם פיתוח יכולים היזם והרשות המקומית להסכים כי אגרה או היטל יגבו או כי יינתן פטור מתשלומם גם אם הדבר חורג מגדר סמכותה החוקית של הרשות המקומית (ע"א 7664/00 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 129 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין); עניין ברדונו, פסקאות 6 ו-10; עניין שדות התעופה, פסקה 27; ע"א 11371/05 המועצה האזורית באר טוביה נ' ישפרו חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ, פסקה 13 (20.2.2008)). גישה שונה באה לביטוי בעניין דירות יוקרה שבו נקבע כי גבולותיו החוזיים של הסכם הפיתוח כגבולות סמכותה של הרשות המקומית; כי אין בכוחה של הסכמת הצדדים "להתיר" גבייה או מתן פטור החורגים מגדרי סמכותה של הרשות המקומית; וכי הסכם פיתוח שנקבע בו הסדר כאמור הוא בלתי חוקי ויחולו עליו הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) (שם, פסקאות 51-50). האם נכרת הסכם פיתוח מחייב בין המערערות לבין המשיבה? 18. עולה אפוא כי כדי להכריע בטענת המשיבה בדבר הסכמת המערערות לתשלום אגרות המים יש לבחון בשלב ראשון אם נכרת הסכם פיתוח תקף בינה לבין המערערות. ונזכיר, בענייננו התקשרו המערערות בשני סוגי הסכמים – הסכם קנייני בעיקרו עם המינהל; והסכם פיתוח – המפרט מהן עבודות הפיתוח שתבצע יהל ומה הסכום שישלמו עבורן המערערות – עם יהל. אין חולק כי בין המערערות לבין המשיבה לא נכרת הסכם עצמאי. אף על פי כן, המשיבה טענה כי המערערות נטלו על עצמן התחייבות חוזית תקפה לשלם את אגרות המים, בבחינת מעין הסכם פיתוח חלקי. לטענת המשיבה, תוכנו של הסכם זה הוא כי המערערות קיבלו על עצמן לשלם את האגרות שפורטו בנספח ט' ובהן אגרות המים, ואילו המשיבה מצדה התחייבה לפטור את המערערות מתשלום אגרות והיטלי פיתוח עבור עבודות הפיתוח שביצעה יהל. על הסכמה זו ועל תוכנה למדה המשיבה משני מקורות טקסטואליים עיקריים: סעיף 6 להסכם המינהל ונספח ט' הנזכר. מפאת חשיבותם נביאם כלשונם (ההדגשות הוספו – ע' פ'): סעיף 6 להסכם המינהל: "היוזם מתחייב לשלם במועדם את כל המיסים הממשלתיים, העירוניים והאחרים [...] תשלומי חובה לסוגיהם וכל מיסי הפיתוח ואגרות הפיתוח מכל סוג שהוא החלים על פי דין על המקרקעין [...] בגין כל תקופת הפיתוח". נספח ט': "היזמים להם יוקצו מגרשים בתכנית שבנדון יקבלו פטור מאגרות והיטלים בגין עבודות פיתוח שיבוצעו ע"י חברת יהל [...] למעט האגרות וההיטלים שיגבו בדין בגין כל יחידה בתחום התכנית כדלקמן: [...] אגרת זכויות מים; אגרת חיבור רשת פרטית [...] הכל בהתאם לתעריפים שיהיו בתוקף בעת ביצוע התשלום". עולה אפוא, הגם שהמשיבה לא טענה זאת תחת הכותרת האמורה, כי טענת המשיבה שלפיה נוצר קשר חוזי מחייב בינה לבין המערערות (המקנה לה את הזכות לגבות את אגרות המים) היא למעשה טענה של "חוזה לטובת צד שלישי" הנסמכת על סעיף 34 לחוק החוזים. זה מורה כי: הקניית הזכות חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו. 19. כידוע, תנאי להשתכללותו של חוזה לטובת צד שלישי הוא כי בכוחו של החוזה המקורי בין א' לבין ב' ללמד על כוונת הצדדים להקנות לצד השלישי – שאינו צד לאותו החוזה – את הזכות לאכוף את החיוב הנטען כלפי החייב; ולא די בכך שאגב החוזה בין א' לבין ב' צמחה לצד השלישי טובת הנאה (ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ, פסקה 8 (11.3.2014); ע"א 1152/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ, פסקה 13 (16.11.2006); ע"א 253/82 חושי נ' הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, פ"ד לח(1) 640, 643 (1984); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 590-583 (2005)). בענייננו, סבורני כי קיים ספק של ממש אם אמנם התקיימו התנאים האמורים. אף אם הייתי נכון להניח לטובת המשיבה כי הסכם המינהל ונספח ט' לימדו על כוונה להקנות למשיבה זכות לגבות את אגרות המים, הרי שלדידי כוונה זו הוגבלה אך לתשלומן של אגרות מים שאותן רשאית המשיבה לגבות כדין. לשונם של סעיף 6 לחוזה המינהל ושל נספח ט' ברורים בעניין זה: סעיף 6 מתייחס בפירוש לאגרות "החלות על פי דין" על המקרקעין; ונספח ט' אף הוא מצהיר על זכותה של המשיבה לגבות "אגרות והיטלים שיקבעו כדין". כמו כן, נספח ט' מציין כי האגרות תשולמנה "בהתאם לתעריפים שיהיו בתוקף בעת ביצוע התשלום". ניסוח זה מלמד על כוונה לתשלום שמקורו בדין ושיקבע באורח חד צדדי על ידי הרשות המקומית, בשונה מתמורה חוזית המוסכמת על הצדדים במעמד כריתת החוזה. זאת משום שעולה ממנו כי תוקפם של התעריפים יוודע רק בעתיד, ועל פי קביעה חד צדדית של צד אחד לחוזה הנטען – הוא המשיבה. כמו כן, אין לפנינו כל אינדיקציה ואף לא נטענה טענה בהקשר זה, כי יש בנסיבות שאפפו את "כריתת החוזה", הן הנסיבות שאפפו את הגשת הצעותיהן של המערערות במכרזים, כדי ללמד על כוונת הצדדים להסכים על תשלום החורג מגדרם של תשלומים שנקבעו בדין. 20. זאת ועוד, המשיבה ביקשה כי נראה ב"פטור" מתשלום אגרות והיטלי חובה הנזכר בנספח ט' התחייבות חוזית העומדת אל מול התחייבותן של המערערות לשלם את אגרות המים. כך, ניכר כי גם בית המשפט קמא קשר בין תשלום אגרות המים לאי תשלומן של אגרות אחרות בתחום המים (אגרות הנחת צינורות וביב מאסף). ואולם, נדמה שהדברים טעונים הבהרה. כלל הוא כי הרשות המקומית אינה רשאית לגבות מהיזם אגרות והיטלים עבור עבודות פיתוח שביצע ומימן בעצמו, אחרת יהיה החיוב בבחינת "כפל היטל" אסור (עניין אשבד, פסקאות 34-33). נספח ט' מציין מפורשות כי הפטור יינתן מאגרות והיטלי פיתוח "בגין עבודות שיבוצעו ע"י חברת יהל". לפיכך, נראה אפוא כי מלכתחילה לא הייתה המשיבה מוסמכת לגבות אגרות והיטלי פיתוח עבור אותן העבודות שביצעה יהל. בתנאים אלה, נוטה אני לקבל את עמדת המערערות שלפיה את ה"פטור" הנזכר בנספח ט' יש לראות כהבהרה כי לא תתאפשר גבייה כאמור; וכי מדובר בעניין הצהרתי בעיקרו. 21. סיכומו של עניין: לא מצאתי כי המערערות נטלו על עצמן חיוב חוזי תקף לשלם למשיבה אגרות מים שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות. משכך, ממילא מתייתר הצורך להידרש לשאלת החלתה הלכת דירות יוקרה בנסיבות העניין. השבה 22. משמצאנו כי אגרות המים נגבו שלא כדין; וכי בין המערערות לבין המשיבה לא נכרת הסכם מחייב, יש לבחון האם חבה המשיבה בהשבת הסכומים שגבתה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. כידוע, דיון בשאלת ההשבה מחייב הכרעה בשתיים: בשאלה אם קמה בנסיבות העניין חובת השבה; ואם כן, בשאלה אם מתגבשות נסיבות חריגות המצדיקות מתן פטור מהשבה. חובת ההשבה קבועה בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובע כך: חובת ההשבה מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה. אך לאחרונה פסק בית משפט זה בהרכב מורחב כי גביית תשלום חובה מן האזרח על ידי הרשות שלא כדין מהווה קבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין" כמשמעות הביטוי בסעיף 1(א) הנזכר; וכי גבייה כאמור מקנה לאזרח זכות לתבוע את השבת הכספים שנגבו ממנו שלא כדין (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 38-33 (14.4.2015) (להלן: עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית)). נקבע כי הזכות להשבה קמה מעצם עובדת הגבייה הלא חוקית במנותק משאלת ידיעתו של האזרח על אודות אי חוקיות הגבייה או על קיומם של כפייה או אילוץ מצדה של הרשות המקומית. כמו כן, צוין כי הכרה בעילת השבה עצמאית מיישמת הלכה למעשה את עיקרון חוקיות המינהל; וכי חשיבותה נעוצה במסר ה"חינוכי" וההרתעתי כלפי רשויות ציבוריות (שם, בפסקאות 38-32). בכך אימץ בית משפט זה את ההלכה שנקבעה בערעור נושא בקשת הדיון הנוסף (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 46-42 (20.8.2009) (להלן: עניין שירותי בריאות כללית הראשון)). משכך, קביעתנו בדיון שלעיל במישור הסמכות שלפיה אגרות המים נגבו שלא כדין הינה בבחינת הכרעה בשאלה הראשונה קרי, כי המשיבה חבה בהשבת סכומי האגרות שאותן גבתה שלא כדין. 23. ויודגש, בית משפט זה הכיר מקדמת דנא בחובתה של רשות מקומית להשיב סכומי אגרות או היטלי פיתוח שגבתה שלא כדין (ע"א 412/54 עיריית תל אביב-יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י(3) 1835, 1847-1846 (1956); וראו גם עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית, פסקה 39; ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ פ"ד ס(4) 545, 566 (2006) (להלן: עניין רשות העתיקות); עניין רובינשטיין, פסקה 8 והאסמכתאות שם). בנתון לכך, עיקר המחלוקת העיונית בפסיקתנו התמקדה בשאלת סיווג עילת ההשבה ולא בדבר עצם קיומה. עמדה על כך השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין שירותי בריאות כללית הראשון: "השאלה היא האם זכות ההשבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר מקורה בעילת ה'טעות שבדין' או שמא בעילה אחרת – היא שאלה בדבר סיווג העילה ולא בדבר עצם קיומה" (שם, פסקה 34; לדיון מקיף ראו עניין רשות העתיקות, בעמ' 575-565). נפנה עתה לבחון האם בנסיבות העניין יש לפטור את המשיבה מהשבת הסכומים שגבתה עבור אגרות המים, כולם או חלקם. פטור מחובת השבה 24. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי: פטור מהשבה בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. 25. משהוכיח התובע כי הנתבע התעשר שלא כדין, חובת ההשבה היא הכלל והפטור ממנה הוא בבחינת חריג שיופעל במקרים מועטים (ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 323 (1991) (להלן: עניין שמש); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב' 1179 (מהדורה שנייה, 1998) (להלן: פרידמן); מנחם מזוז "'נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת' – סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979" משפטים י 487, 511 (התש"ם) (להלן: מזוז)). כידוע, סעיף 2 הנזכר אינו מבאר מהן הנסיבות שבעטיין תהא ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין (למעט בנסיבות, שאינן מענייננו, שבהן הזכייה לא הייתה כרוכה בחסרונו של המזכה, בהשראת הכלל במשפט העברי בדבר "זה נהנה וזה לא חסר", ראו: ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 17 (11.10.2012) (להלן: עניין חברת הירקון); עניין שמש, בעמ' 327; פרידמן, בעמ' 1201-1199; מזוז, בעמ' 508-505)), אלא מקים הגנה כללית מפני השבה המושתת על טעמי צדק ויושר. הלכה היא כי במסגרת זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לשקול שיקולים שונים במטרה להביא לתוצאה המשקפת צדק יחסי בין הצדדים. מבלי למצות, על שיקולים אלה נמנים תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל בינתיים במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת (לדיון בקליטתה של עילת "שינוי הנסיבות" בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ראו ע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז(1) 540, 555 (1993); עניין שמש, בעמ' 327; ע"א 827/76 ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153, 159 (1977); פרידמן, בעמ' 1197-1190; מזוז, בעמ' 523-511)); ו"מאזן הנזק", קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו (עניין דיון נוסף עיריית ירושלים, פסקה 56; עניין חברת הירקון, פסקה 18; דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פסקה 45 (17.7.2011); ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (16.12.2010)). כאשר הזוכה שהתעשר שלא כדין הוא רשות מינהלית, מצטרפים לסל השיקולים גם עקרונות שלטון החוק וחוקיות המינהל, ובפרט עיקרון חוקיות המס שהוא בסיס לכל משטר תקין (עניין אסולין, בעמ' 695). במקרים אלה נקודת המוצא שלפיה הזוכה חב בהשבת זכייתו שלא כדין מקבלת משנה תוקף, שכן "אין זה ראוי, מן ההיבט העקרוני, להותיר בידיהן של הרשויות כספים שנגבו בחוסר סמכות" (עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית, פסקה 40). האם בנסיבות העניין תהיה ההשבה בלתי צודקת? 26. בית המשפט קמא מצא כי חיוב המשיבה בהשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין נוכח שני שיקולים מרכזיים: ראשית, נקבע כי חיוב המשיבה בהשבת הסכומים שגבתה בגין אגרות המים יביא לתוצאה בלתי צודקת שלפיה המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות המים והביוב המוניציפליות. שנית, נקבע כי הגשת תביעת ההשבה בחלוף 8 שנים ממועד זכייתן של המערערות במכרזים הראשונים ולאחר שהפיקו את מירב ההנאה הכלכלית שהייתה גלומה בהם אינה עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות ותום הלב של משתתף במכרז. נבחן קביעות אלו כסדרן. (א) המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות המים והביוב המוניציפליות 27. בית המשפט מצא כאמור כי המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות המים והביוב במועצה. זאת בעוד שהכלל שעמד ביסוד שיטת ההיטלים קבע כי על מי שצפוי ליהנות מהתשתיות המוניציפליות לשאת בנטל מימונן לפי חלקו היחסי. עמדתי על כך בעניין אשבד: "התשתיות העירוניות ממומנות בידי שאר תושבי הרשות המקומית. עם מימוש הזכויות מתחיל בעל הנכס להשתמש בתשתיות וליהנות מהן, ולכן מוצדק לחייבו לשאת בחלקו היחסי בנטל מימונן. כל בניה באשר היא [...] מעמיסה עול נוסף על מערך התשתיות הקיימות והצטברות השימוש בהן עלולה להצריך שדרוגן או החלפתן. כל בניה מגדילה אפוא הן את ההנאה מן התשתיות הן את הנטל שבו נושאות התשתיות הקיימות, ועל תוספת הנאה זו ותוספת הנטל מוצדק וראוי לגבות תשלום מבעל הנכס, לפי חלקו היחסי בעוגת מימון התשתיות [...] שיטת ההיטל מבוססת על תחשיב אומדני המביא בחשבון עבודות תשתית שטרם בוצעו [...] היא מניחה מראש [...] כי חלק מהתשתיות כבר בנויות וחלקן ייבנה בעתיד. השיטה מאפשרת לכל אחד מבעלי הנכסים לשאת בחלקו בעוגת עלות התשתיות החל ממועד תחילת שימושו והנאתו מן התשתיות העירוניות" (שם, פסקאות 30-28). לטענת המערערות, בקביעה זו נפלה שגגה. נטען, בין היתר, כי בית המשפט ייחס את כלל הבנייה בשכונה הצפונית, העולה כדי 21% מכלל השטח המבונה – הוא סך השטח הבנוי והמותר לבנייה במועצה – למערערות. זאת בעוד שהמערערות בנו חלק קטן יותר מהשכונה הצפונית. כתוצאה מכך, קטן חלקן היחסי בכלל השטח המבונה, ובהתאמה, קטן החלק היחסי שבו היה עליהן לשאת במימון תשתיות המים והביוב במועצה. לפיכך, נטען כי סכום הוצאות הפיתוח ששילמו ליהל מגלם את התשלום המתחייב בשים לב לחלקן היחסי הנכון ואף למעלה מכך. 28. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית שהונחה לפני הערכאה קמא כמו גם את טיעוני הצדדים, ראיתי לקבל טענתן זו של המערערות. יסודה של הקביעה שלפיה חלקן היחסי של המערערות בכלל השטח המבונה במועצה הוא 21% בתחום המועצה הוא במסמך שהוגש לבית המשפט קמא שכותרתו "חישוב החלק היחסי של תב"ע 102 בכלל הבניה והקרקע בגן יבנה" (שסומן ת/17). במסמך זה, שעל נכונותו העיד גם מהנדס המשיבה, צוין כי השטח המבונה הכולל בשכונה הצפונית הוא 228,200 מ"ר, העולים כדי 21% מתוך 998,764 מ"ר שטח מבונה במועצה כולה. על בסיס זה קבע בית המשפט קמא כי חלקן היחסי של המערערות הוא 21% כלומר, ייחס להן את בניית כל 228,200 המ"ר בשכונה הצפונית. בהמשך לכך מצא כי 8,301,299 הש"ח ששילמו המערערות ליהל עבור עבודות פיתוח אינם עולים כדי 21% מתוך עלותן הכוללת של תשתיות המים והביוב שנקבעה כעומדת על 52,920,000 ש"ח. ואולם, על פי העובדות שהוסכמו על הצדדים, המערערות בנו 76,246 מ"ר בלבד בשכונה הצפונית בלבד ולא את כלל 228,200 המ"ר. לפי נתון זה, חלקן היחסי של המערערות בכלל השטח המבונה במועצה נמוך בהרבה ועומד על 7.6%. בנתון לכך, די בטעם זה לכשעצמו (בנפרד מהטעמים האחרים עליהם עמדו המערערות), כדי לשמוט את התשתית שעליה נסמכה קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות המים והביוב במועצה. 29. משאלה הם פני הדברים, ובשים לב לכך שהמערערות העלו טענה זאת במפורש בגדר ערעורן, היה זה לפתחה של המשיבה להצביע על כך שקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות המים והביוב עומדת בעינה (נזכיר כאן, במאמר מוסגר, כי גם בערכאה הדיונית הנטל להוכיח טענה זו – היה על כתפי המשיבה, שבקשה להימנע על יסוד טעם זה מהשבת כספי האגרות שנגבו שלא כדין). חרף זאת המשיבה לא צלחה משוכה זו ולא הציגה כל נתון, טענה או תחשיב בעניין זה. כל שטענה בהקשר זה, תוך שתמכה את הדברים בחוות דעת מומחה שהוגשה בערכאה הדיונית, הוא כי "הסכום המצרפי" ששילמו המערערות למשיבה בגין אגרות המים אינו עולה על המקובל בהסכמי פיתוח דומים; וכי סכומים אלה אינם חורגים ממתחם הסבירות. אין בטענות אלו כדי לסייע למשיבה שכן הן אינן מציגות טענה חלופית בדבר הסכום שהוציאו המערערות בפועל בגין מימון תשתיות המים והביוב במועצה; ואף לא נטען בגדרן כי סכום זה אינו עולה כדי חלקן היחסי של המערערות במימון תשתיות המים והביוב. עולה אפוא כי בנסיבות העניין לא עלה בידי המשיבה להניח תשתית ראייתית מספקת לטענה כי המערערות נשאו במימון תשתיות המים והביוב המוניציפליות בשיעור פחות מחלקן היחסי. משכך, לא יכול לשמש נימוק זה כטעם שבגללו תהיה ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין. (ב) העלאת טענת אי החוקיות לאחר השלמת המכרז 30. שיקול מרכזי נוסף בגינו פטר בית המשפט קמא את המשיבה מחובת ההשבה הוא העובדה כי תביעת המערערות הוגשה בחלוף 8 שנים מאז זכייתן בשני המכרזים הראשונים בשנת 1999. בית המשפט ראה בהגשת תביעת ההשבה במועד זה ניסיון לשנות בדיעבד את תנאי המכרז ולהוזיל את עלותו הכוללת. נקבע כי הדבר גורר פגיעה בשוויון המכרזי ואינו עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות ותום הלב החלות על מתמודד במכרז. בהקשר זה זקף בית המשפט קמא לחובת המערערות את ניסיונן בתחום הבנייה ואת היכרותן עם מכרזים דומים, כמו גם את העובדה שנהנו מייעוץ משפטי טרם הגישו הצעותיהן במכרז. לשיטתו, היה במאפיינים אלה של המערערות כדי לאפשר להן "לקבל נתונים מהמועצה אודות גובה האגרות [...] בטרם הגישו את הצעתן במכרז". נעמיק חקר בקביעות אלו. 31. טעמים של צדק והגינות, כמו גם של יעילות כלכלית, מחייבים כי מתמודד במכרז המבקש להלין על תנאי מתנאיו יעשה זאת במועד מוקדם ככל הניתן, ולא ימתין עד לאחר השלמת המכרז (בג"ץ 5377/90 לוי נ' עיריית אשדוד (16.1.1991); וראו גם עע"ם 7799/05 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' משרד האוצר החשב הכללי, פסקה ד(11) והאסמכתאות שם (14.5.2006)). השתהות בהעלאת טענה נגד המכרז עלולה לפגוע בהסתמכותו של הזוכה על זכייתו; באינטרסים של צדדים שלישיים או באינטרס ציבורי אחר בעל חשיבות. בשל כך נקבע כי יתכן שחלוף הזמן יקים מניעות כלפי המבקש לתקוף את המכרז בדיעבד (בג"ץ 252/71 "רסקו" חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כה(2) 582, 588-587 (1971); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג' 191-190 (2013); עומר דקל מכרזים כרך ב' 361-360 (2006)). 32. האם ראוי להחיל כלל זה גם על טענות הנוגעות לתנאי במכרז שענייננו חיוב בתשלומי חובה שיסודם בדין? האם אי העלאת טענת אי חוקיות ערב הגשת ההצעה במכרז צפויה להוות שיקול שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין? לצורך דיון זה יש לחדד כי ההנחה היא שבמצב הדברים הרגיל אין למתמודדים במכרז ידיעה מוקדמת על אודות אי חוקיותם של תשלומי החובה הצפויים להיגבות במסגרתו. לפיכך, תשובה חיובית לשאלות שהצגנו משמעה כי על המתמודדים במכרז מהסוג שבו עסקינן יוטל נטל לבדוק את סוגיית חוקיות תשלומי החובה הצפויים ערב הגשת ההצעות. שאלות אלו מחייבות הכרעה בין כמה שיקולים מתחרים שעליהם נעמוד להלן. הגינות ושוויון בדיני המכרזים 33. עיקרון השוויון ניצב בבסיסם של דיני המכרזים והוא נועד להבטיח תחרות הוגנת וחלוקה צודקת ויעילה של משאבים ציבוריים. משמעותו המעשית היא כי יש להבטיח כי לכל המתמודדים במכרז תינתן הזמנות שווה לזכות בו (עע"ם 4363/14 מדינת ישראל – משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' עמותת אקים ישראל, פסקה 6 (12.4.2015); בג"ץ 1234/10 א.דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי, פסקה 28 (21.7.2010)). העלאת טענה בדבר אי חוקיות גבייתם של תשלומי חובה בדיעבד, לאחר שהמכרז הוא בבחינת "מעשה עשוי", משמעה תקיפה מאוחרת של תנאי המכרז הואיל ותשלומי החובה מהווים חלק בלתי נפרד מתנאיו ומעלותו הכוללת (ע"א 2273/11 בר יהודה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 17 (7.1.2013) (להלן: עניין בר יהודה). לו תתקבל תביעת ההשבה יביא הדבר להוזלה בדיעבד של עלותו הכוללת של המכרז לזוכה. תוצאה זו פוגעת בשוויון המכרזי שכן לו מלכתחילה הייתה העלות הכוללת פחותה, ניתן להניח כי היו בנמצא יותר מתמודדים שיכלו להתחרות במסגרתו. 34. ניתן לטעון גם לשיקולים של הגינות ותום לב כתימוכין למתן פטור מהשבה במצב הדברים האמור. יש לזכור כי בדרך כלל תהיה ההצעה במכרז כדאית מנקודת מבטו של הזוכה במכרז שאחרת לא היה משתתף בו מלכתחילה. קבלת תביעת השבה לאחר שהזוכה במכרז הפיק את מלוא התועלת הכלכלית שבו באופן שצפוי להוסיף ולהגדיל את רווחיו מהעסקה מעוררת תחושת חוסר צדק. זאת ועוד. אם מתמודד במכרז לא יחויב להעלות גם טענה בדבר אי חוקיות תשלומי החובה הכרוכים בו מבעוד מועד, יווצר תמריץ שלילי מובהק גם למתמודדים במכרז שידוע להם או שיש להם חשש מבוסס כי אין בסיס חוקי לגביית תשלומי החובה הצפויים. כך משום שאם ניתן להעלות את הטענה בכל מועד לאחר השלמת המכרז מבלי שתהיינה לכך השלכות כלכליות כלשהן על המתמודד, הלה עשוי להעדיף לנצור את לשונו ולכלכל את צעדיו בהנחה שאם יזכה במכרז בסופו של דבר יושבו לו תשלומי החובה. שלטון החוק, חוקיות המינהל וחוקיות משטר המיסוי 35. הטעם המרכזי שבגינו אין לפגוע בזכותו של מתמודד במכרז לתבוע השבת כספים שנגבו ממנו שלא כדין גם אם לא העלה טענת נגד חוקיותם ערב הגשת הצעתו במכרז נעוץ בעקרונות שלטון החוק, חוקיות המינהל וחוקיות משטר המיסוי. כפי ששנינו בפסיקתנו, נקודת המוצא היא כי ביחסיו עם הרשות המינהלית זכאי האזרח להניח שהרשות פועלת על פי דין ובדל"ת אמות הסמכות שהוקנתה לה. הנחה זו היא תמונת הראי של עיקרון חוקיות המינהל והיא חיונית לקיומו של משטר תקין המבוסס על יחסי אמון בין השלטון לבין אזרחיו. כך בפרט בתחום המיסוי ותשלומי החובה, הנושא עמו פוטנציאל של ממש לפגיעה בזכויות היסוד של האזרח. כפועל יוצא מכך, האזרח אינו צריך "לעמוד על המשמר" ולהרהר אחר מקור חוקיותם של תשלומי החובה שאותם הוא נדרש לשלם (ע"א 415/59 דוידוב נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד טז(1) 648, 655 (1962); עניין שירותי בריאות כללית הראשון, פסקה 64) ו"חובת הזהירות" בהקשר זה מוטלת לפתחה של הרשות המינהלית. לפי גישה זו, אין לראות בחוקיות גבייתם של תשלומי החובה סיכון חוזי רגיל שמקצים הצדדים לחוזה ביניהם במסגרת חוזה; ולכן אין מקום לכלל שלפיו העלות הנובעת מאי בדיקתו של "סיכון" זה תושת על האזרח. לפיכך, הטלת הנטל על הפרט לבדוק מראש את חוקיותם של תשלומי חובה הכרוכים במכרז היא בבחינת היפוך יוצרות. אף יש בה כדי להביא למדיניות משפטית בלתי ראויה המאלצת את האזרח להשקיע משאבים ניכרים ולעתים אף לקבל ייעוץ משפטי בהתנהלות השוטפת מול הרשויות השונות. עמד על כך פרידמן: "שלילת זכות ההשבה במקרי תשלומי מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עיקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עימו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת התשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו" (פרידמן, בעמ' 878-877). לשיטה זו גם אין לייחס משמעות יתרה לעובדה שהמשתתף במכרז הוא בעל ניסיון קודם במכרזים דומים או שזכה ליעוץ משפטי ב"זמן אמת". על דברים דומים עמדה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין שירותי בריאות כללית הראשון: "העובדה שקופת החולים כגוף גדול נהנית מייעוץ משפטי אינה משנה ממסקנתי. ככלל, נטל ההקפדה על קיום דרישת החוקיות בגביית תשלומי חובה מהפרט מוטל כאמור על הרשות המינהלית ולא על הפרט" (שם, פסקה 64). "מאזן הצדק" – האיזון הראוי בין מכלול השיקולים 36. מהי אפוא נקודת האיזון הראויה בין מכלול השיקולים שעליהם עמדנו זה עתה? להשקפתי, מבין כלל השיקולים שנמנו, יש ליתן את הבכורה לעקרון חוקיות המינהל שבו פתחנו את דיוננו. עקרון חוקיות המינהל הוא אבן המסד לפעילותה של הרשות המינהלית באשר היא ועליה להקפיד בו קלה כבחמורה בכל הנוגע לגביית תשלומי חובה מן האזרח. יש לזכור כי גביית תשלומי חובה מן האזרח אינה פעולה המבוססת על שיתוף פעולה רצוני בין הרשות המינהלית לבין האזרח, אלא פעולה שלטונית הנעשית בכוחה הכופה של הרשות המינהלית המעוגן בדין. לפיכך, כאשר נתקל האזרח בדרישת תשלום העוטה אצטלה רשמית, זכאי הוא להניח כי מאחוריה מקור סמכות מתאים ואין לחייבו להוסיף ולבדוק סוגיה זאת מיוזמתו. הדברים יפים הן כאשר מדובר בתשלומי חובה "רגילים" כגון תשלום ארנונה, הן כאשר מדובר בתשלומי חובה שהרקע להטלתם הוא מכרזי. כך משום שלדידי, אין בעובדה כי האזרח נכנס מרצונו למסגרת המכרזית כדי לשנות מאופייה המינהלי–שלטוני של פעולת הגבייה. במילים אחרות, העובדה שעקב ההתמודדות במכרז קיבל על עצמו האזרח לשלם תשלומי חובה הכרוכים במכרז, אין משמעה כי "חשף" עצמו לסיכון של תשלום תשלומי חובה הנעדרים בסיס חוקי, סיכון שאין זה ראוי להכיר בו מבחינה נורמטיבית. מסקנה שונה אף עלולה ליצור תמריץ שלילי לרשויות בנוגע להקפדה על חוקיות פעולת הגבייה. בהקשר זה יש לזכור כי היכולת למנוע את פעולת הגבייה הלא חוקית נמצאת בראש ובראשונה בידי הרשות המקומית. זו אמונה על התקנתם ותקינותם של חוקי העזר שלה, בידיה מלוא המידע הדרוש לכך ובאפשרותה לתקנם מעת לעת. 37. אין בכך כדי לומר כי יתר השיקולים שעליהם עמדנו בדבר פגיעה בשוויון המכרזי, ביעילות ובתחושת הצדק אינם בעלי משקל. להשקפתי, אלה צריכים למצוא את מקומם במסגרת הדיון בחובת ההשבה של הרשות המינהלית והיקפה, שהוא גמיש על פי טיבו, להבדיל מהטלת חובת בדיקה א-פריורית על מתמודד במכרז ושלילה גורפת של האפשרות להגיש תביעת השבה, ככל שזו לא תיערך על ידו. לעומת זאת, התנהלותו של המתמודד במכרז ערב הגשת הצעתו, אך גם לאחר מכן לאורך ההליך המכרזי כולו ולאחריו, עשויה להשפיע על עצם זכאותו להשבה ועל היקפה. אכן, ייתכנו מקרים שבהם הפגיעה בתחושת הצדק או בשוויון המכרזי תהיינה חמורות באופן שיהיה בהן כדי לגבור על הפגם שבהותרת תשלום שנגבה שלא כדין בידי הרשות המקומית. כך כאשר מתמודד ידע או היה עליו לדעת בתור מתמודד סביר במכרז (ראו והשוו לעניין בר יהודה, פסקה 11) כי התשלום הנדרש במכרז נעדר בסיס חוקי, אך נמנע מלהשמיע טענתו עד לאחר השלמת המכרז והפקת מלוא התועלת הכלכלית הגלומה בו. מעת התגבשותה של ידיעה בפועל או בכוח כאמור, המתמודד אינו רשאי למלא פיו מים וליהנות בדיעבד מפירות שתיקתו. התנהלות שכזו עשויה להצביע על חוסר תום לב מצדו, ובנסיבות מתאימות יכול הדבר לשמש כנימוק שיוביל למתן פטור, מלא או חלקי, לרשות המינהלית מחובת ההשבה. יוער כי במסגרת שיקולי הצדק הנוגעים לשאלת ההשבה, יש ליתן משקל גם לניסיונו הקודם של המתמודד במכרזים דומים ולשאלה אם זכה ליעוץ משפטי או יעוץ רלוונטי אחר (עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית, פסקה 50). מן הכלל אל הפרט 38. בענייננו גביית אגרות המים נגועה באי חוקיות כמבואר לעיל. הותרתן בידי המשיבה תביא לתוצאה שלפיה המשיבה תותיר בידיה נתח מקניינו של הפרט שאותו לא הייתה מוסמכת ליטול. מנגד, התנהגותן של המערערות – כל אחת על פי דרכה – מעוררת קשיים אף היא. המערערות הן חברות מבוססות ועתירות ניסיון שאין זה להן המכרז הראשון מסוג זה. המערערות גם נהנו מנגישות לייעוץ משפטי ואחר לאורך ההליך המכרזי כולו (עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית, פסקה 50; עניין בר יהודה, פסקה 11; ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים פ"ד סג(2) 1, 64 (2009)). למרות מאפייני הפעילות האמורים אף אחת מהמערערות לא הגישה תביעה להשבת אגרות המים בטענה כי אלו נגבו שלא כדין קודם להגשת התביעה נושא הערעור בשנת 2007, לאחר שהושלמו ארבעת המכרזים, שהתנהלו כאמור לאורך שנים מספר, יחידות הדיור נמכרו, והמערערות מיצו את מלוא הרווח הכספי שהיה טמון בהם. כך, פרץ בוני הנגב פנתה מיוזמתה לקבל ייעוץ מ"טסקא בע"מ – ייעוץ וטיפול במיסוי נדל"ן" (להלן: טסקא), ככל הנראה זמן קצר לאחר ששילמה למשיבה את אגרות המים (באת כוחם של המערערות בהליך לפנינו היא שפנתה למשיבה בשם פרץ בוני הנגב מטעם טסקא). בעקבות הייעוץ שקיבלה סברה פרץ בוני הנגב כבר בשנת 2001 כי אגרות המים נגבו ממנה שלא כדין. אף על פי כן, לא נקטה בצעדים המשפטיים המתחייבים להשבת סכומי אגרות המים עד לשנת 2007. גם אם לא ניתן לקבוע כי חלוף הזמן מאז אוגוסט 2001 (אז שלחה את המכתב האחרון בנושא למשיבה) עד למאי 2007 עולה כדי ויתור על זכותה לתבוע השבה (והשוו לע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 330 (1974)), הרי שפרץ בוני הנגב לא הציגה כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת התביעה. אשר לדמרי, זו ניגשה לשלושה מכרזים עוקבים בין השנים 2004-1999, כולם בתנאים זהים שכללו את תשלומן של אגרות המים. לפיכך, גם אם נניח כי ערב הגשת הצעתה במכרז הראשון דמרי לא הייתה מחויבת לבדוק את סוגית חוקיות אגרות המים, ברור כי בדיקה מתאימה בהמשך הדרך הייתה מעלה את הממצאים שאליהם הגיעה ברבות השנים. בהקשר זה יש לציין גם כי גילוי הפגם בשלב מוקדם על ידי פרץ בוני הנגב, מלמדת כי גם דמרי הייתה יכולה לדעת עליו מבעוד מועד. הימנעותה מבחינה יזומה של שאלה זו גם בשני המכרזים העוקבים, ובמשך תקופה של כ-5 שנים עד לאחר שכל שלושת המכרזים הושלמו עד תום, נזקפת אפוא לחובתה. בהתייחס לאופן התנהלותן של שתי המערערות שלפנינו בהקשר זה, יפים דברי חברי השופט י' עמית, בשינויים המחויבים: "קשה להלום כי לאחר שהמערערת רדתה את כל הדבש מהסכם הפיתוח, בנתה שכונת קוטג'ים יוקרתית והפיקה רווחים, היא תחזור לקופה הציבורית בתביעת השבה" (עניין רמת נילי, פסקה 16). 39. התנהגותן האמורה של המערערות פגעה במשיבה ובמתמודדים פוטנציאליים אחרים. תחילה למשיבה. זו אמנם לא טענה להתקיימותה של הגנת התקציב ולכן עניין זה ממילא לא הוכח. אולם בנפרד מכך, יכול שהעלאת הטענה בדבר אי חוקיות אגרות המים במועד מוקדם יותר הייתה גורמת למשיבה לתקן את דרכיה, להימנע מלחזור על הגבייה הלא חוקית גם במכרזים המאוחרים לשנת 1999 ולמצוא דרכי מימון אחרות. בנוסף לכך, נגרם נזק גם לצדדים שלישיים. העיכוב הניכר בהעלאת הטענה מצד המערערות גרם לפגיעה ברורה בשוויון המכרזי וקיפח את זכותם של אחרים להתמודד על המכרז בעלות מופחתת, בקיזוז אגרות המים, שכן ניתן לשער כי אלה כלכלו את צעדיהם על סמך אומדן הנסמך על סכומי אגרות המים המקובלים במכרזים דומים. אף אין בידי לקבל את טענת המערערות כי מדובר בסכום זניח. התביעה שהגישו וההליכים המורכבים שהתנהלו בעקבותיה מלמדים כי הסכום אינו זניח בעיניהן כלל ועיקר. 40. בנתון לשיקולים אחרונים אלה, בצד שיקולי אי חוקיות הגביה ומסקנתנו שלפיה לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענה כי המערערות נשאו במימון תשתיות המים והביוב המוניציפליות בשיעור הנמוך מחלקן היחסי, הרי שתוצאת האיזון בגדר "מאזן הצדק" לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מחייבת השבה חלקית בלבד של הסכום שנגבה. אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה בהשבה חלקית של סכומי אגרות המים בשיעור של 50% מסכום הקרן שפורט בהודעה בדבר עובדות מוסכמות שהוגשה לבית המשפט קמא; וכי לסכום זה תתווסף הצמדה בלבד, ללא ריבית ממועד התשלום עד למועד ההחזר בפועל. כך, על מנת שלא תצמח למערערות הנאה מעצם ההמתנה עד להגשת התביעה. הסכום ישולם על ידי המשיבה תוך 45 יום, שאם לא כן יווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דיננו ועד לתשלום בפועל. המשיבה תישא בהוצאות המערערות בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ט' באלול התשע"ה (‏24.8.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14047080_M10.doc על מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il