שקופית, התנועה לשקיפות השלטון בית שמש (ע"ר) נ. ועדת הקצאות שע"י עיריית בית שמש

8 בבית המשפט העליון עע"מ 46993-07-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: שקופית, התנועה לשקיפות השלטון בית שמש (ע"ר) נגד המשיבים: 1. ועדת הקצאות שע"י עיריית בית שמש 2. עיריית בית שמש 3. משרד הפנים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 24.4.2025, בעת"מ 25307-01-25, שניתן על-ידי השופטת ת' בר-אשר בשם המערערים: עו"ד יובל גרינשטיין בשם המשיבות 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד עדי קליין עו"ד מתניה רוזין פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 24.4.2025, בעת"מ 25307-01-25 (השופטת ת' בר-אשר), בו נדחתה על הסף עתירת המערערת. רקע רלבנטי המצע לדיון, מצוי בהוראות "נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית" (חוזר מנכ"ל 5/2001) (להלן: הנוהל), אשר גובש על-ידי המשיב 3, משרד הפנים, במטרה להסדיר את ההליך ואת העקרונות על פיהם נדרשות רשויות מקומיות לפעול, בהקצאת מקרקעין שבבעלותן למוסדות חינוך, תרבות, דת ולצרכים ציבוריים דומים. בסעיף 2 לנוהל נקבע, כי "אחת לתקופה [...] תכין הרשות המקומית פרוגרמה לשטחי ציבור. במסגרת הפרוגרמה יקבעו ייעודים לשימוש בקרקעות המצויים בתחום הרשות המקומית". ביום 22.9.2024, שלחה המערערת אל המשיבות 2-1, עיריית בית שמש וועדת ההקצאות שלה (להלן יחד: העירייה), ואל משרד הפנים, פניה מוקדמת שעיקרה בטענה כי "עיריית בית שמש לא ערכה עד עצם היום הזה פרוגרמה כנדרש בנוהל", בעוד שעמדת העירייה, הידועה למערערת, לפיה "תקנוני התב"ע מהווים תחליף לפרוגרמה" – אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל. במקביל, הגישה המערערת בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע), לקבלת העתק מהפרוגרמה המשמשת את העירייה בהקצאת מקרקעיה. ביום 29.10.2024, ניתן מענה לבקשת חופש המידע, בו הובהר כי "הועדה מסתמכת על הפרוגרמות שהינן חלק בלתי נפרד מהתב"עות", ומשכך לא ניתן לספק העתק מהפרוגרמה כמבוקש. ביום 20.11.2024, לאחר תזכורת ששלחה המערערת ביום 11.11.2024, השיבה העירייה לפנייה המוקדמת. במסגרת המענה, טענה העירייה כי היא "התבססה מאז ומעולם על הפרוגרמות אשר נכללו בכל תב"ע ותב"ע"; זאת, כאשר לשיטתה, מדובר ב"מסמך זהה לפרוגרמה אשר נוהל ההקצאות מדבר עליה", ולכן "אין מניעה להמשיך ולהסתמך על הפרוגרמות שבתב"עות". תשובת העירייה לא הניחה את דעתה של המערערת. על כן, ובהעדר תשובה מטעם משרד הפנים לפנייה המוקדמת, הגישה המערערת ביום 10.1.2025 עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, בה התבקש להורות לעירייה: "א. [...] להכין פרוגרמה לצרכי ציבור בהתאם למתחייב מנוהל הקצאות מקרקעין ללא תמורה. ב. להורות כי פרסום לציבור על כוונה להקצות מקרקעין ייעשה בהתאם לנוהל. ג. להורות על ביטול החלטות הצפויות להתקבל בהעדר פרוגרמה כדין, החל ממועד הגשת עתירה זו". במסגרת הסעד השלישי, התבקש לחלופין להורות למשרד הפנים "שלא לאשר הקצאות מקרקעין מיום הגשת העתירה עד לקיומה של פרוגרמה כדין". ביום 24.3.2025, הוגשה תשובה לעתירה מטעם העירייה, שבה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף. זאת, בשל היותה כוללנית ומוקדמת, ובגין העדר זכות עמידה, אי-מיצוי הליכים, אי-צירוף משיבים רלבנטיים, שיהוי בהגשת העתירה והעדר עילה להתערבות שיפוטית. לגוף הדברים הוסבר, כי "התב"עות על נספחיהן, הכוללים נספח פרוגרמטי לשטחי ציבור וכן הוראות מפורטות בתקנון לגבי ייעודו של כל מגרש ומגרש, הן הפרוגרמה לאורן נבחנות בקשות ההקצאה השונות". עוד הודגש, כי הנוהל אינו מפרט כיצד צריכה להיראות פרוגרמה, וממילא אין בסיס לטענה, כי העירייה מבצעת הקצאות ללא פרוגרמה. ביום 3.4.2025, הוגשה תשובה מטעם משרד הפנים, שבה ביקש לסלק את העתירה נגדו על הסף; זאת, משום שאינה תוקפת כל החלטה שלו. עוד נטען, בין היתר, כי בכל הנוגע לסעד השלישי, שעניינו בכך שלא יאושרו עוד הקצאות עתידיות – מדוּבּר בעתירה מוקדמת. בפסק דין מיום 24.4.2025, נדחתה העתירה על הסף. תחילה נקבע, כי משלא נתקפה החלטה של משרד הפנים, יש לדחות את העתירה נגדו. באשר לראשי העתירה המופנים כלפי העירייה, נקבע כי דינם, אף הוא – להידחות על הסף. זאת, שכן בעתירה "מבוקשים סעדים כוללניים ולא ברורים שאינם נוגעים להחלטה כלשהי של [העירייה], להימנעות[ה] ממתן החלטה או כל כיוצא בזה"; מכיוון שהעתירה, בה התבקש לבטל או למנוע את אישורן של החלטות הקצאה עתידיות, ככל שיינתנו בהעדר פרוגרמה – היא "עתירה מוקדמת, המבקשת לתקוף החלטה שכלל לא ניתנה"; מאחר שהוגשה ללא מיצוי הליכים כנדרש, כאשר אין לראות את ההליכים שננקטו לפי חוק חופש המידע כמיצוי הליכים; ומפני ש"העותרת לא סתרה את העובדה שבפועל ישנה פרוגרמה כנדרש על-פי הנוהל", ולא הצביעה "על פגם של ממש בקביעת הפרוגרמות בדרך זו". נוכח כלל הטעמים הללו, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות העירייה ומשרד הפנים, בסך של 15,000 ש"ח ו-7,000 ש"ח, בהתאמה. מכאן הערעור שלפנינו, שבו טוענת המערערת, בעיקרו של דבר, כי ההחלטה לדחות את עתירתה על הסף – שגויה. באשר לקביעה כי העתירה אינה תוקפת החלטה של משרד הפנים, מסבירה המערערת כי הוא צורף לעתירה בהיותו הגורם המאסדר, אשר קבע את הנוהל, כך ש"לעמדתו משקל מהותי כמי שאחראי על נושא ההקצאות ועל הרשויות המקומיות". בנוגע לקביעה כי העתירה כוללנית, טוענת המערערת, כי היא אינה עוסקת בהליכי הקצאה ספציפיים או במדיניות כללית בעניין זה, אלא מתמקדת בשאלות קונקרטיות – קיומו של מסמך פרוגרמה כנדרש בהתאם לנוהל, וחוקיות השימוש של העירייה בנספחי תכניות המתאר לעניין זה. עוד נטען, בהתייחס לעיתוי הגשת העתירה, כי הסעד השלישי, המבקש לבטל החלטות הקצאה עתידיות, מכוון ביסודו ל"החלטה מתמשכת, של עיריית בית שמש, שלא לבצע פרוגרמה לצרכי ציבור, באופן שמדובר בפגם קבוע וכשל יום יומי [...] ואין צורך בהחלטה קונקרטית נוספת". המערערת אף מפנה לפניות המוקדמות ששלחה למשיבים, לבד מן ההליכים שננקטו לפי חוק חופש המידע, וטוענת כי מיצתה הליכים כנדרש. לבסוף טוענת המערערת, כי בית המשפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים באשר לקיומה של פרוגרמה, ללא דיון של ממש, וזאת חרף העובדה שמדובר בסוגיה משפטית ועקרונית, הנוגעת לגוף העניין. נוכח כלל האמור, מבקשת המערערת כי נקבל את הערעור, ונחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, תוך שינוי המותב, אשר גילה דעתו וכבר "הכריע בנושא, מבלי שקיים אפילו דיון ענייני". עוד התבקש, כי נורה על ביטול הוצאות המשפט החריגות שנפסקו לחובתה. זאת בפרט, משפסק הדין ניתן ללא דיון, על יסוד הכתובים, ומבלי שניתן משקל ראוי להיותה עותרת ציבורית, ולצורך בהבטחת זכות הגישה לערכאות. העירייה, מצדה, סמכה את ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בתוך כך נטען, בין היתר, כי אכן התבקשו בעתירה סעדים כוללניים, אשר "מבקשים הלכה למעשה לעצב מחדש את מנגנון ההקצאות בעיר בית שמש באמצעות צווים רוחביים"; כי אף אם העתירה ממוקדת באי-הכנת הפרוגרמה, הרי שהיא "תוקפת בפועל החלטה משנת 2014 ומכאן שהוגשה אף באיחור ובשיהוי ניכר"; כי טענת המערערת לגבי פרסום ההקצאות, במסגרת הסעד השני שהתבקש בעתירה, אף היא טענה תיאורטית ומופשטת, שאינה מצביעה על הליך קונקרטי שבו הקצאה לא פורסמה כנדרש; כי המערערת, בהתמודדותה עם היות עתירתה מוקדמת, מתעלמת מניסוחו של הסעד כפי שהתבקש על-ידה בעתירה; וכי אין בסיס בדין לבקשה להשיב את הדיון למותב אחר. בתשובה מטעם משרד הפנים, התבקש לדחות את הערעור על הסף, ולחייב את המערערת בהוצאות הולמות. על עמדתו מההליך הקודם הוסיף, כי המערערת "לא מיצתה הליכים ביחס לטענה לפיה משרד הפנים נדרש להביע את עמדתו כרגולטור"; וכי אין בעתירה "זכר לטענה בעניין חובתו של המשיב כרגולטור האמון על נושא ההקצאות". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור ובתשובות המשיבים, על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל באופן חלקי. כך אציע לחברַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). להלן אבחן את קביעות בית המשפט המחוזי באשר לעילות הסף, כסדרן. עתירה כוללנית – בכל הנוגע לסעד הראשון, כפי שהובהר בטענות המערערת, ועולה גם מעיון בעתירה עצמה, המערערת תוקפת את אי-הכנתה של פרוגרמה לשטחי ציבור. הנטען הוא למחדל באי-הכנתו של מסמך קונקרטי, אשר רשות מקומית נדרשת להכינוֹ בהתאם לסעיף ספציפי בנוהל. אין לומר אפוא כי הסעד המבוקש הוא סעד כוללני, המתייחס "לדרך ההתנהגות הנדרשת בסוג של מקרים, שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח‏(‏4‏)‏ 403, 411 ‏(‏1994‏); בג"ץ 201/19 הפורום לישראל ירוקה נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 10 ‏(‏7.11.2019‏)). המחדל הנטען – ברור; כך גם הסעד המבוקש. סבורני אפוא, כי לגבי סעד זה, לא היה מקום לדחייתה של העתירה על הסף. לצד זאת, בכל האמור בסעד השני, הנוגע לפרסום הקצאות בהתאם לנוהל – לא ראיתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי. סעד זה אינו מכוּון כלפי הקצאה קונקרטית שלא התפרסמה; הוא נוסח בכלליות, במבט צופה פני עתיד, ומבלי להתייחס להקצאות ספציפיות כלשהן. משכך, דומה כי סעד זה אכן מכוּון לקבוצת מקרים בלתי מסוימת, "שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים". אמנם, לשיטת המערערת, בהעדר פרוגרמה כדין, ממילא לא ניתן למלא אחר הוראות הנוהל לגבי אופן הפרסום. ברם, בכך אין כדי לסייע לה. ככל שהעירייה אינה מבצעת פרסום בהתאם לנוהל, יש לתקוף מחדל זה על רקע מקרה קונקרטי שבו התרחש, ובמסגרת עתירה הנוגעת להליך הקצאה פרטני, ומציגה תשתית עובדתית מפורטת, המגבה טענה זו כדבעי. כאמור, אין זה מצב הדברים בענייננו. עתירה מוקדמת – גם בעניין זה, הנוגע לסעד השלישי שביקשה המערערת, סבורני כי בדין נדחו טענותיה. ניסוח סעד זה בעתירה מלמד, כי הוא מכוּון כלפי "החלטות הצפויות להתקבל" במסגרת הקצאות עתידיות, ולא כלפי ההחלטה המתמשכת לאשר הקצאות ללא פרוגרמה, כפי שנטען בערעור. כידוע, אין מקום לעריכת 'מקצה שיפורים' לטענות הצדדים בשלב הערעור, וברי כי הדברים יפים גם באשר לאופן ניסוח הסעדים (השוו: עע"מ 1237/24 פלונית נ' משרד הבריאות, היחידה לקנאביס רפואי, פסקה 7 ‏(‏19.2.2024‏); עע"מ 247/24 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה, פסקה 5 (‏9.1.2024‏)). אם כן, ההחלטות שנתקפו במסגרת ראש זה של העתירה – טרם התקבלו, ולמעשה, כלל לא הונחו על שולחנם של המשיבים; מדובר אפוא, בהקשר זה, בעתירה מוקדמת, שאין מקום להידרש אליה בשלב זה. צירוף משרד הפנים לעתירה – כאן המקום לציין, כי אף שבדין דחה בית המשפט המחוזי את הסעד השלישי, אשר כּוּון בחלקו כלפי משרד הפנים, אין משמעות הדבר כי יש להורות על מחיקתו מן העתירה. תקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, קובעת, כי "המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). קשה לחלוק על כך שמשרד הפנים אכן נוגע בדבר; לעמדתו בעניין זה, כמאסדר הרלבנטי וכמי שקבע את הנוהל – משקל מהותי. צירופו לעתירה עולה אפוא בקנה אחד עם הוראת התקנות, ולא היה מקום למחיקתו. מיצוי הליכים – כפי שעולה מהנספחים שצורפו לכתב הערעור, העתירה הוגשה לאחר שתי פניות שנשלחו אל המשיבים, כאשר העירייה דחתה מכל וכל את טענות המערערת, בעוד שמשרד הפנים לא השיב לשתי הפניות שנשלחו אליו (אשר כללו הסכמה אפשרית להארכת המועדים), גם לאחר שחלפו למעלה מ-100 ימים. רק לאחר מכן הוגשה העתירה. נראה אפוא כי נעשה ניסיון כן לפנות לרשויות על מנת ללבן את הסוגיה מחוץ לכותלי בית המשפט – אלא שפנייה זו נדחתה או לא זכתה למענה. די בחלוף תקופה זו, ללא כל תשובה מצד משרד הפנים, כדי לקבוע בנסיבות אלו כי נעשה מיצוי הליכים כנדרש (השוו לסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958; וראו, מִני רבים: בג"ץ 30302-11-25 מועצה מקומית בוקעאתא נ' ראש הממשלה, פסקה 4 ‏(‏16.11.2025‏)). העדר עילה – בית המשפט המחוזי קבע, כעילה לדחיית העתירה על הסף, כי המערערת "לא סתרה את העובדה שבפועל ישנה פרוגרמה כנדרש על-פי הנוהל". כפי שנקבע בפסיקה, דחייה על הסף מקום שבו העתירה "על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט" (תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים), צריכה להיעשות בזהירות רבה, וזאת רק כאשר "ברור כבר בשלב הראשוני כי אף אם טענות העותרים תתבררנה כנכונות, לא תקום עילה להתערבות שיפוטית" (עע"מ 2638/20 עמותת בר-קיימא לתרבות אמנות מוסיקה נ' ראש עיריית ירושלים, פסקה 15 (6.9.2020)). יסודה של העתירה דנן, בדרישת הנוהל להכין פרוגרמה לשטחי ציבור "אחת לתקופה שתקבע הרשות המקומית, אך לא יאוחר מתום שנה למועד פרסום נוהל זה בחוזר מנכ"ל"; אלא שהנוהל אינו מפרש מה יש לכלול באותה פרוגרמה, לבד מכך שעליה לקבוע "ייעודים לשימוש בקרקעות המצויים בתחום הרשות המקומית". בהקשר זה אציין, כי הנוהל נקבע בשנת 2001, בהמשך לפסק הדין בבג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות, פ"ד נד(4) 220 (2000), שהבהיר כי הקצאת מקרקעין לצרכים ציבוריים, אף שאינה חייבת במכרז, כפופה לחובות הכלליות החלות על הרשות לפי כללי המשפט המינהלי. בתוך כך, הודגשה החובה להתבסס על תשתית עובדתית מלאה ועדכנית, ולפעול בשקיפות במסגרת ביצוע הקצאה: "על הרשות לבדוק את צורכי הציבור בטרם מוקצים על ידיה משאבים לגופים אלה או אחרים, [...] לאפשר בקורת ציבורית ושיפוטית על הנעשה בכספי הציבור [...] [ולתת] אפשרות להתמודדות הוגנת על משאבי הציבור שבידי העירייה ועל הקצאת משאבים אלה לצרכיו האמיתיים של הציבור" (שם, בעמ' 230). דומה כי תכליות אלו, בין היתר, הן שעומדות בבסיס הדרישה שבנוהל, להכין פרוגרמה לשטחי ציבור ולעדכנה מעת לעת. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה המתעוררת בנדון דידן, האם הפרקטיקה בה נקטה העירייה אכן עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל, סבורני כי טענות המערערת אינן חסרות סיכוי, והן ראויות להישמע ולידון לגופן. המערערת פירטה בעתירתה היבטים שונים שלגביהם יש הבדל בין פרוגרמה כוללת ומפורטת לשטחי ציבור, לבין הסתמכות על נספחי תכניות המתאר השכונתיות. אף לא למותר לציין בהקשר זה, כפי שהזכירה המערערת, כי התנהלות העירייה בסוגיה כבר 'זכתה' לביקורת בדו"ח של מבקר המדינה, מלפני קרוב לשני עשורים: "עיריית בית שמש מסתמכת על תקנוני תב"ע [...]. ההסתמכות על התב"ע בלבד והיעדרה של פרוגרמה יישובית מלאה ומפורטת עלולים להביא לשימוש בלתי מושכל בקרקעות, ולמנוע הקצאת קרקעות ומבנים לפי צורכי האוכלוסייה וצביונה" (מבקר המדינה "הקצאת מקרקעין לצורכי ציבור ברשויות המקומיות והפיקוח על השימוש בהם" 156-155 (10.2.2008)). אם כן, נוכח האמור, סבורני כי לא היה מקום לדחיית העתירה על הסף, מחמת העדר עילה; מובן, כי לגוף הדברים – איני מביע עמדה. שיהוי – בשולי הדברים אציין, כי גם טענת העירייה לשיהוי, שנטענה בקיצור נמרץ, כטענה חלופית לטענת כוללניות הסעד – אינה מצדיקה לדחות על הסף את העתירה. אמנם, ההחלטה להסתמך על נספחי תכניות המתאר, התקבלה באופן רשמי על-ידי ועדת ההקצאות של העירייה, ואושרה על-ידי מליאת מועצת העיר, בשנים 2013-2014, ומאז חלף זמן רב. ברם, כפי שנקבע בפסיקה, "טענת השיהוי נועדה – על דרך העיקרון – למעשים או למחדלים חד-פעמיים ולא למעשים או למחדלים נמשכים-והולכים" (בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 111 (1999)‏; עע"מ 1777/14 חן המקום בע"מ נ' עיריית קרית אונו, פסקה 22 (16.6.2016)). בעתירתה, מבקשת המערערת לתקוף, למעשה, מחדל מתמשך של העירייה. מחדל זה, לשיטתה, החל סמוך לשנת 2001, לאחר שחלף הזמן שנקצב בנוהל להכנת פרוגרמה לשטחי ציבור, וטרם הגיע לסיומו עד היום. אין לקבל אפוא, בנסיבות אלו, את הטענה לשיהוי; זאת בפרט, כאשר לא הוברר מה הנזק שנגרם לעיריה כתוצאה מחלוף הזמן, בכל הנוגע לאינטרס ההסתמכות שלה; ולעומת זאת, מקומו של השיקול בדבר שלטון החוק בעתירה זו – משמעותי (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' בוים, פ"ד מב(1) 678, 693 (1988); עע"מ 3874/02 עיריית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5) 877, 885-883 (2004); עע"מ 1012/12 קופי טיים בע"מ נ' אחוה המכללה האקדמית לחינוך, פסקה 14 (22.8.2012)). סיכומם של דברים: בכל הנוגע לסעד העיקרי שבעתירה, לפיו מתבקשת העירייה להכין פרוגרמה לשטחי ציבור בהתאם לנוהל, סבורני כי לא היתה הצדקה לדחות את העתירה על הסף; לא כן באשר ליתר הסעדים, לגביהם אין הצדקה להתערבות. 21. אציע אפוא כי נקבל את הערעור בחלקו, כך שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע את טענות הצדדים לגבי הסעד הראשון, ידון, ויכריע כחכמתו. לא מצאתי לנכון להורות על שינוי המותב, אשר נעשה במצבים מעין אֵלו כחריג שבחריגים (ראו: רע"א 5022/07 יאמפולסקי נ' בלצקי ‏(‏11.11.2007‏); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 358-357 (2006)). משעה שהערעור נתקבל ביחס לסעד הראשי בעתירה – יבוטל החיוב בהוצאות שנפסק לחובת המערערת. המשיבות 2-1 והמשיב 3 ישאו בחלקים שווים בהוצאות המערערת בהליך זה, בסך כולל של 5,000 ש"ח. נעם סולברג משנה לנשיא הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט על קבלה חלקית של הערעור כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נעם סולברג. ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ו (24 מרץ 2026). יצחק עמית נשיא נעם סולברג משנה לנשיא גילה כנפי-שטייניץ שופטת