בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4693/01
בפני: כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערת: מדינת
ישראל
נ
ג ד
המשיב: אנטולי
בביזאיב
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע,
בת"פ 8058/00 שניתן ביום 30.4.01 על ידי כבוד השופטת חני סלוטקי
תאריך
הישיבה: כ"ח בתמוז
תשס"ב (8.7.02)
בשם
המערערת: עו"ד אלון אינפלד
בשם
המשיב: עו"ד קובו עמי,
סנגוריה ציבורית
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת
חני סלוטקי), בהכרעת דינו מיום 18.3.01, זיכה את המשיב מעבירה של חבלה בנסיבות
מחמירות שיוחסה לו בכתב האישום ותחתיה הרשיע אותו בעבירה של תקיפה. לפי הנטען בכתב
האישום, בתמצית, תקף המשיב, יחד עם אחרים, את המתלונן וחבט בו בפניו ובכל חלקי
גופו באגרופים ובבעיטות. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות חמורות, שבר בגולגולת
ובלסת התחתונה וכן שיניים שבורות ושברים בפנים. בית המשפט המחוזי גזר על המשיב
עונש של ששה חודשי מאסר על תנאי שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה שיש בה אלימות
הגורמת לחבלה של ממש וכן קנס בסך 2000 ש"ח.
המדינה מערערת על זיכויו של המשיב מן
העבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועל קולת עונשו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי סמך את הכרעת דינו על
עדותו של שוטר שהיה עד ראיה לאירוע במסגרת סיור. כאמור בהכרעת הדין ראה השוטר
"אדם שכוב על הרצפה, כאשר קבוצה של אנשים חובטת בו ואחד החובטים הוא הנאשם,
אשר עזב את המקום כדי להימלט, אך העד ראה אותו וביקש ממנו לבוא עמו לניידת".
בית המשפט המחוזי דחה כבלתי מהימנה את גרסתו של המשיב שטען כי נכח במקום באופן
מקרי וכי "לא ראה אף אדם מכה את המתלונן ולא ראה אדם פצוע בזירת
האירוע". עם זאת, זיכה אותו מן העבירה של גרימת חבלה חמורה מן הטעם שהמתלונן
לא זיהה את המשיב במסדר זיהוי תמונות. לפיכך קבע כי לא ניתן להרשיע את המשיב
בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות אלא רק בעבירה של תקיפה "שכן אין לדעת אם יתר
התוקפים חברו יחדיו לביצוע התקיפה או שהנאשם הצטרף לתוקפים בלי שהכירם ומבלי שחברו
יחדיו לתקיפת המתלונן. בנסיבות אלה - - - לא ניתן גם לקבוע את הקשר בין החבלות
שנגרמו למתלונן לבין תקיפתו ע"י הנאשם".
טענות המדינה בערעור
3. טענתה העיקרית של המדינה בערעורה היא כי
אפילו לא הכיר המשיב את התוקפים ולא נועד איתם מראש לתקוף את המתלונן הרי ברגע
שהצטרף ליתר התוקפים ותקף את המתלונן יש לראותו כמי שחבר יחד איתם לביצוע המעשה.
לטענתה, חבירה יחד אינה דורשת "היוועדות, היוועצות או תכנון מוקדמים לעצם
מעשה התקיפה המשותף". מכאן שיש להרשיע את המערער לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(2)
לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין").
דיון
האם "תקיפה" או "גרימת חבלה חמורה"?
4. כאמור לעיל, יוחסה למשיב עבירה לפי סעיף 333
לחוק העונשין - המורה כי "החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו - מאסר שבע
שנים" - וזאת בנסיבות המחמירות שהוגדרו בסעיף 335(א)(2) לחוק העונשין שבו
נאמר:
חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות
(א) נעברה עבירה לפי סעיפים 333 או 334 -
(1) ....
(2) כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה
בידי אחד או אחדים מהם, דינו של כל אחד מהם - כפל העונש הקבוע לעבירה.
5. לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין "המשתתפים
בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל
המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". האם
השתתפותו של המשיב בהכאתו של המתלונן עושה אותו למבצע בצוותא?
כבר נפסק כי אחריות נאשם כמבצע בצוותא
אינה מצריכה ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו
(ראו, בין היתר, דנ"פ 1294/96 עוזי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד
נב(5) 1). גרסתו של המשיב, לפיה נקלע למקום במקרה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.
בכך אין להתערב. אולם אפילו נקבל את גרסתו, יש לראותו כשותף לעבירה שיוחסה לו.
אמנם, יש מקום לסברה כי בנסיבות המקרה היתה השותפות בין המשיב לבין האחרים
"שותפות ספונטנית", "אולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה
עבריינים למבצעים בצוותא" (ראו ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). כאמור היה המשיב במקום המעשה והיה אחד מן המכים. בכך היה לשותף
בביצוע העבירה של גרימת חבלה חמורה, בין אם קדמו לכך הדברות, או תכנון ובין אם
לאו. הצטרפות אל חבורה - אפילו היא ספונטנית וללא תכנון מוקדם - כאשר כל אחד מבני
החבורה נוטל חלק בביצוע עבירה ואינו מונע את ההתנהגות הקבוצתית, די בה כדי לקבוע
שהיה ביצוע בצוותא מצדו של המצטרף (ראו ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן,
פ"ד נג(5) 747). מודעותו של המשיב למעשיו, אפילו לא היה חלק מתכנון מוקדם של
המעשה העברייני ואפילו לא היה שותף למטרת החבורה, עושה אותו למבצע בצוותא של
העבירה. מכאן שניתן לראות אותו כמי שגרם לחבלות. כזכור, קבע בית המשפט המחוזי שלא
ניתן למצוא קשר בין החבלות שנגרמו למתלונן לבין תקיפתו על ידי המשיב. אכן, דברים
אמורים בעבירה תוצאתית הדורשת קיומו של קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין ההתנהגות
לבין התוצאה האסורה. אולם, כאמור לעיל, המשיב אחראי במישרין לחבלות שנגרמו למתלונן
אפילו לא גרם להן במו ידיו. כך נאמר:
"כאשר נפנים ארבעה בצורה מאיימת ותוקפנית כלפי
אחר - - - אין נפקא מינה, מבחינת האחריות הפלילית, בין מי שהולם באגרופו לבין מי
שמחפה בגופו על המכה או מסכל בדרך אחרת התנגדות מצד הקורבן - - - וזאת גם אם לא
קודמים לכך דיון והחלטה אלא הפעולה נעשית ספונטנית, על אתר, אך במשותף" (דברי
השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"פ 872/76 יוסף ישראל נ' מדינת ישראל,
פ"ד לא(3) 573, 579 - 580).
לענין זה יפים דברים שנאמרו על מעשה
עבירה של גרימת מוות בדקירה, שנעשה על ידי שני אנשים: "בנסיבותיו של מקרה זה
הייתי מגיע למסקנה בדבר אחריותם של כל אחד מן השניים לגרימת המוות, גם אלמלא היה
כל אחד מן השניים בין הדוקרים ולו הדקירה היתה מבוצעת רק על ידי אחד מן
השניים" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 418/77 ברדריאן ופחימה נ' מדינת
ישראל, פ"ד לב(3) 3, 10; השוו גם ע"פ 4188/93 לוי ואח' נ מדינת
ישראל פ"ד מט(1) 539). לא היה, אפוא, צורך להוכיח שמכותיו של המשיב הן
שגרמו לחבלותיו של המתלונן ויש לראות במשיב מבצע בצוותא של עבירת גרימת החבלה.
האם "נסיבות מחמירות"?
6. המדינה מבקשת להרשיע את המשיב בעבירה של
גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי הוראת סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, שצוטט לעיל.
אכן, יש לראות את המשיב כמבצע בצוותא של העבירה, אולם נראה לי שאין להחיל עליו את
הוראת הסעיף. לדעתי, משתמע מלשונו של סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין - "- - -
כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה" [ההדגשות לא
במקור - י' ט'] - שהחלתו מותנית בהתחברות בין עושי המעשה לפני עשייתו של
המעשה ולא בשעת מעשה. יתר על כן, אותה "חבירה יחד" שבה מדובר בסעיף אינה
יכולה להיות - מן הבחינה הלשונית ומבחינת המטרה שביסודו, המשתקפת גם בהכפלת העונש
- מעין "חבירה משתמעת" או "חבירה קונסטרוקטיבית". עליה להיות
חבירה שיש עמה התקשרות מוקדמת, היוועדות או תכנון מראש, בדומה לעבירה של קשירת קשר
לפי סעיף 499 לחוק העונשין. "חבירה ספונטנית" בשעת מעשה לא די בה. אם לא
תאמר כן, הרי שכל מי שהורשע כמבצע בצוותא של עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף
333 לחוק העונשין, או עבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, ייראה מיניה
וביה, כמי שפעל בנסיבות מחמירות. כך נאמר כי " הדיבור 'שחברו' מחייב 'הסכמה'
לפעול במשותף; ובעקרון - המדובר ב'שותפים לעבירה', להבדיל מ'נוכחים' המזדמנים
באקראי למקום" (י' קדמי על דין בפלילים (תשנ"ה) בעמ' 705). זאת
ועוד, ניתן אמנם לפרש את המונח "חברו יחד" גם כמצב של הצטרפות למעשה
חבלה או פציעה אחרי שהמעשה התחיל, אולם כלל גדול הוא כי בפרשנות של הוראת חוק
פלילית יש לנקוט בפרשנות המקילה עם הנאשם. כך נאמר בסעיף 34כא לחוק העונשין, שהוסף
בתיקון 39, כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי
הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". לפיכך יש
לקבוע כי המשיב לא פעל ב"נסיבות מחמירות" כאמור בסעיף 335(א)(2) לחוק
העונשין.
7. מכאן מסקנתי שיש לקבל את ערעור המדינה
במובן זה שהמשיב יורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין,
במקום בעבירה של תקיפה שבה הורשע, אך לא יורשע בעבירה "בנסיבות
מחמירות", לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי
לצורך גזירת העונש.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אינני רואה להצטרף לפסק-דינו של חברי
השופט טירקל. ואלה טעמיי לכך.
1. המשיב הועמד לדין בעבירה של חבלה חמורה
לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין או החוק),
בנסיבות מחמירות הקבועות בסעיף 335(א)(2) לחוק. וזו לשון הסעיפים:
333. (א) החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו -
מאסר שבע שנים".
335. (א) נעברה עבירה לפי סעיפים 333 או 334 -
(1) ...
(2) כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחדיו
לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם, דינו של כל אחד מהם- כפל העונש הקבוע
לעבירה".
"חבלה
חמורה
"חבלה
ופציעה
בנסיבות
מחמירות
במסגרת היסוד העובדתי של הנסיבה המחמירה
הקבועה בסעיף 335(א)(2) הנ"ל, נדרש להוכיח כי שניים או יותר חברו יחדיו לשם
ביצוע עבירה לפי סעיף 333 (חבלה חמורה) או לפי סעיף 334 (פציעה), וכי מעשה העבירה
בוצע על-ידי אחד או אחדים מהם. עוד נדרש להוכיח נוכחות בזירת העבירה של מי שחברו
יחדיו לביצועה. במסגרת היסוד הנפשי, על הנאשם להיות מודע לכך שהוא חובר לאחר או
לאחרים לשם תקיפת קורבן העבירה, וכן מודע לאפשרות כי תיגרם לקורבן חבלה חמורה או
פציעה.
2. השאלה שמעלה הערעור שלפנינו נוגעת לפרשנות
הביטוי הסטטוטורי "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק. מבחינה לשונית,
הוגדר הביטוי "חובר" כ- "מצטרף, מתקשר, מתאחד, נצמד" (ראו:
מילון ספיר (מהדורה שנייה)). מהות ה"חבירה יחד" מבחינה לשונית טמונה,
איפוא, בהצטרפות-באיחוד בין שניים או יותר. לשם בירור הפרשנות המשפטית הראויה
לביטוי "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק, אין להסתפק בפירוש
הלשוני-מילוני הצר של הביטוי, ויש להוסיף ולבחון את הקשרו בחוק העונשין, לפי
תכליתו. ככלל, הקשרו של ביטוי בחוק מורכב משניים: הקשר פנימי והקשר חיצוני. ההקשר
הפנימי הוא ההקשר הנוגע ליחס בין הביטוי בחוק לבין סעיפי חוק אחרים שהוא מצוי
בקירבתם. ההקשר החיצוני עניינו מעבר להקשר הטקסטואלי, והוא כולל את ההיסטוריה
החקיקתית, את המצב המשפטי ששרר לפני החוק ואת זה שאחריו, את הרקע לחקיקתו ואת
תכלית החקיקה, את המסגרת הכללית של הדין בו מצוי הביטוי הנתון לפרשנות, וכן את
הרקע החברתי ואת עקרונות היסוד של השיטה (ראו: א' ברק פרשנות במשפט - תורת
הפרשנות הכללית (כרך א, 1992) 256).
אשר להקשר הפנימי-הטקסטואלי, קיים דמיון
רב בין היסוד של "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק, לבין ההגדרה של
מבצעים בצוותא לפי סעיף 29(ב) לחוק. בשני המקרים, מדובר בשניים או יותר המשתתפים
בביצוע עבירה, כשאין נפקא מינה אם המעשים נעשו על-ידי כולם, או אם נעשו מקצתם
על-ידי אחד ומקצתם בידי אחר. בשני המקרים, מדובר בשותפים המהווים גוף אחד הפועל
להשגת מטרה משותפת, באופן שכל אחד מהם אחראי להתממשות התוצאה שהיתה בבסיס ההסכמה
המשותפת לפעול. הנה כי כן, פרשנות הביטוי "חברו יחדיו" בהקשר הפנימי של
החוק ומתוכו, מובילה למסקנה כי החוברים יחדיו הם הלכה למעשה מבצעים בצוותא.
לשם פרשנות הביטוי "חברו
יחדיו" על רקע ההקשר החיצוני, יש לבחון את תכליתו של סעיף 335(א)(2) לחוק,
בעומדו אל מול המצב המשפטי שקדם לו והטעמים שבחקיקתו. נוסחו הנוכחי של סעיף
335(א)(2) לחוק העונשין נקבע בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 35),
תשל"ג1973-. בחוק זה הונהגו תיקונים הנוגעים לשורה של מעשים פליליים, לגביהם
נקבעו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק החמרה בענישה עקב המעשה האלים כשלעצמו. בכולם
הוספו לעניין זה שתי חלופות מחמירות: נשיאת נשק בעת ביצוע העבירה, או חבירה יחדיו
של יותר ממבצע אחד. כך נקבע שנוכחות של שניים או יותר שחברו יחדיו לביצוע מעשה
עבירה, תהווה נסיבה מחמירה בעבירה של חבלה חמורה, וכן במספר עבירות נוספות: אינוס,
ניסיון לאינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה בכוח, חבלה, ועבירות שונות של תקיפה. בדברי
ההסבר לסעיף 12 בהצעת החוק, נאמר בזו הלשון:
"הסעיף בא להחמיר ענשם של העוברים עבירת אינוס,
נסיון לאינוס או מעשה סדום כשהעבירה היא בנסיבות מחמירות...
הנסיבות מחמירות כשהעבריין נושא בשעת מעשה נשק חם או
קר או אם העבירה נעברה בידי שני אנשים או יותר שחברו יחד לביצוע העבירה.
מאסר של עשרים שנה לאינוס בצוותא קבוע היום בסעיף
152(1), והוא מצומצם לעבירה זו בלבד. מוצע להרחיב את ההחמרה על מעשה סדום ועל
נסיון לאינוס".
(הצ"ח 1021, תשל"ג, עמ' 24; ההדגשה אינה
במקור)
בדברי ההסבר לסעיף 15 בהצעת החוק,
שעניינו הוספת הנסיבה המחמירה בעבירה של חבלה חמורה, נאמר:
"בדומה לעבירות מין בכפיה או באיומים, מוצע
לקבוע נסיבות מחמירות גם לגבי עבירות של חבלות גוף או של תקיפות למיניהן לרבות
מעשים מגונים. העונש המוצע הוא כפל העונש הקבוע לאותה עבירה בנסיבות רגילות".
(הצ"ח 1021, תשל"ג, עמ' 25)
יצויין כי בחוק העונשין (תיקון מס' 12),
תש"ם1980- נוספה הנסיבה המחמירה האמורה גם לעבירות של הדחה בחקירה, הדחה
בעדות והטרדת עד. בדברי ההסבר להצעת החוק, נקבע כי ההחמרה בעונשן של העבירות
האמורות היא בגין כך שנעברו "בצוותא" (הצ"ח 1400, תשל"ט, עמ'
184).
בקביעת הנסיבות המחמירות כאמור, צעד
המחוקק בדרך סלולה משכבר הימים. שכן אלה אותן נסיבות מחמירות שנקבעו עוד בפקודת
החוק הפלילי באשר לעבירת השוד. וכך קובע בסעיף 402(ב) לחוק העונשין בנוסחו כיום:
402.
(א)...
(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש
בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו
הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים
שנים" (ההדגשה אינה במקור).
"שוד
אין בעיני ספק כי הנוסח בדבר פעולה
"בחבורה" נובע מסגנונו של המחוקק על רקע התקופה בה נחקק הסעיף במקורו,
ואין הדבר משנה ממהותה של הנסיבה המחמירה כביצוע בצוותא (ראו: ע"פ 625/79 נזרי
נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 330).
הנה כי כן, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף
335(א)(2) ושל סעיפים נוספים בחוק העונשין הקובעים את אותה נסיבה מחמירה, עולה כי
הביטוי "חברו יחדיו לביצוע המעשה", משמעו ביצוע בצוותא של העבירה.
פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 335(א)(2) לחוק. ביצוע עבירת אלימות
בחבורה, מגדילה את פערי הכוח שבין מבצעי העבירה לבין הקורבן, ומגבירה את החשש מפני
עשיית שפטים בקורבן תוך סיכון רב לשלמות גופו ונפשו. לפיכך, ראה המחוקק להכפיל את
העונש המקסימלי בגין חבלה חמורה שנגרמה על-ידי שניים או יותר שחברו יחדיו לשם כך.
על-אף שהביטוי "חברו יחדיו"
משמעו ביצוע בצוותא, קיימים שני הבדלים מרכזיים שהמחוקק קבעם במפורש, בין ביצוע
בצוותא לפי סעיף 29 לחוק שתחולתו כללית והוא קובע דין אחד לכל העבירות, לבין
הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 335(א)(2) לחוק שעניינה דין מיוחד. ככלל, ביצוע
בצוותא לפי סעיף 29 אינו מהווה נסיבה מחמירה בעונש. לפיכך, אילולא נחקק סעיף
335(א)(2) לחוק, ביצוע בצוותא של חבלה חמורה, הוא כשלעצמו, לא היה מוביל להחמרה
בעונש כפי שקורה כיום. שנית, נוכחות פיזית בזירת העבירה אינה תנאי לנשיאה באחריות
כמבצע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק (ראו: ע"פ 3390/98, 3443, 3511 רוש ואח' נ'
מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 871, 878 והאסמכתאות המוזכרות שם). מנגד, על-פי
סעיף 335(א)(2) לחוק, נדרשת נוכחות בזירת העבירה של מי שחברו יחדיו לגרימת החבלה
החמורה. דומה כי המחוקק ראה חומרה מיוחדת כלפי הקורבן בכך שהשותפים לגרימת החבלה
החמורה נוכחים בזירת העבירה ותורמים את חלקם להשגת המטרה המשותפת, אף אם לא כולם
נוטלים בו-זמנית חלק בביצוע מעשה האלימות בקורבן. (ראו והשוו: ע"פ 256/86 חשדי
ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 86 (4) 201; ע"פ 1849/90 שחאדה
ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 92 (1) 2363). ודוק, נוכחות אקראית בזירת העבירה,
כשלעצמה, אין בה כדי להטיל אחריות לפי סעיף 335(א)(2) לחוק. לשם הטלת אחריות
כאמור, על הנאשם להיות מודע לכך שהוא חובר לאחר או לאחרים לשם השגת המטרה המשותפת של
תקיפת הקורבן, כשכל אחד תורם את חלקו למטרה האמורה. כן עליו להיות מודע לאפשרות כי
תיגרם לקורבן חבלה חמורה או פציעה.
3. הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לשם ביצוע
בצוותא של עבירה, אין הכרח בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש בין השותפים למעשה.
ובמילותיו של השופט חשין: "...גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה עבריינים
למבצעים בצוותא" (ראו: ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל, תק-על
98 (2) 308 והאסמכתאות המובאות שם; עוד ראו: ע"פ 377/67 מדינת ישראל נ'
בן-הרוש, פ"ד כג (1) 197, 219; ע"פ 4188/93, 5235 לוי ואח' נ'
מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 539, 550; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ'
עזיזיאן, פ"ד נג (5) 747, 756).
חברי השופט טירקל מסכים להלכה האמורה,
אולם סבור כי היא אינה חלה על מי "שחברו יחדיו לביצוע המעשה" לפי סעיף
335(א)(2) לחוק. לכך אין בידי להסכים. כאמור, הן המשמעות הלשונית של הביטוי
"חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק, והן הפרשנות התכליתית של הביטוי
על-פי הקשרו הפנימי והחיצוני, מובילים למסקנה כי משמעותו המשפטית היא ביצוע
בצוותא. לפיכך, יש להחיל על סעיף 335(א)(2) לחוק את דיני השותפות הרגילים, לרבות
ההלכה לפיה אין הכרח בתכנון מוקדם של השותפות, ודי בשותפות ספונטנית שנוצרה על אתר
לשם השגת מטרה משותפת שבני החבורה מודעים לה. תחולתה של ההלכה האמורה על סעיף
335(א)(2) לחוק מתבקשת מתכליתו. החומרה בגינה ראה המחוקק להכפיל את עונשו של
העבריין במסגרת סעיף 335(א)(2), נעוצה בפעולה המשותפת של שניים או יותר לשם גרימת
חבלה חמורה או פציעה. לעניין זה, אין נפקא מינה אם ההסכמה לפעול במשותף היתה פרי
תכנון מוקדם, או שמא התגבשה באופן ספונטני (ראו והשוו: י' קדמי על הדין בפלילים
(תשנ"ה, כרך ב) 769). אוסיף עוד כי הגישה לפיה יש לראות כנסיבה מחמירה את
התכנון המוקדם דווקא, להבדיל מריבוי עבריינים הפועלים במשותף, אינה עולה בקנה אחד
עם תפיסתו הכללית של החוק, שכן המחוקק לא הבחין לחומרה בין הביצוע בצוותא לבין מצב
של קשר מוקדם. אשר על כן, הצטרפות אל אחר או אחרים - אפילו היתה ספונטנית ללא
תכנון מוקדם - תוך נטילת חלק בתקיפת הקורבן ומודעות לאפשרות של גרימת חבלה חמורה
שנתממשה, יש בהם כדי להטיל אחריות פלילית לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2)
לחוק.
4. ומן הכלל אל הפרט; בית-המשפט קמא קבע
בהכרעת-הדין כי המשיב נכח בזירת העבירה והיה אחד מתוך קבוצת אנשים שחבטה במתלונן
בעודו שרוע על הריצפה. בממצאים עובדתיים אלה איננו רואים להתערב. בהתחשב בכך, ברי
כי המשיב היה מודע לכך שהוא חובל במתלונן במשותף עם אחרים. כאמור, אין נפקא מינה
אם המשיב הכיר את שאר השותפים ותיכנן עימם מראש את תקיפת המתלונן, או שמא הצטרפותו
לחבורה היתה ספונטנית. בין כך ובין אחרת, נכח המשיב בזירת העבירה ותרם את חלקו
למטרה המשותפת של תקיפת המתלונן כמבצע בצוותא, בהיותו מודע לאפשרות כי תיגרם
למתלונן חבלה חמורה עקב כך. ממילא, אחראי המשיב לחבלות החמורות שנגרמו למתלונן אף
אם לא הוכח כי גרם אותן במו ידיו, שהרי אחריות כמבצע בצוותא אינה מחייבת ביצוע של
כל מרכיבי היסוד העובדתי בעבירה.
אשר על כן, אני סבורה כי דין הערעור
להתקבל, באופן שהמשיב יורשע בעבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2) לחוק
העונשין. באשר לעונש - אני מציעה להיעתר לבקשתם המשותפת של הצדדים להחזיר את הדיון
לבית המשפט קמא, על מנת שיגזור את הדין.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
במחלוקת שנפלה בין חברי, אני מצרף את קולי לתוצאה אליה
הגיעה כב' השופטת ד' ביניש.
אניח לטובת המשיב, כי השוטר אפרים
אבוטבול לא היה עד לכל האירוע, אלא לחלקו, ואפשר לסופו בלבד. עם זאת, שתי עובדות
שוב אינן שנויות במחלוקת, וכוונתי, ראשית, לממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו נטל
המשיב חלק בתקיפתו של המתלונן, ושנית, שחומרתה של החבלה שנחבל המתלונן מגעת לכדי
"חבלה חמורה". במצב זה, וכאשר לא הובאו ראיות לכך שהמשיב גרם במו ידיו
לאותה חבלה חמורה, יהיה מקום לראותו כמי שנושא באחריות פלילית לביצועה של עבירה
לפי סעיף 333 לחוק העונשין, אם נראה בו "מבצע-בצוותא" (בלשונו של סעיף
29(ב) לחוק העונשין). על מנת שיורשע באותה עבירה גם ב"נסיבות מחמירות",
יש להראות כי הוא חבר יחד עם האחרים לביצועה של התקיפה, כדרישתו של סעיף 335(א)(2)
לחוק.
אני שותף להשקפתה של כב' השופטת ד'
ביניש, לפיה החבירה בה עוסק סעיף 335(א)(2) לחוק, אינה חייבת להיות תולדה של תכנון
מוקדם בין המבצעים, ודי בחבירה ספונטנית. באשר לערעור זה, ההכרעה בו נגזרת מהראיות
שהובאו והנסיבות שהוכחו בבית המשפט, ומכל אלה עולה כי משנדחתה גרסת המשיב לפיה
נקלע לזירה באקראי, ומשנקבע כי הוא נטל חלק בתקיפתו של המתלונן, האפשרויות הן
שתיים:
א) הוא נטל חלק בתקיפתו של המתלונן
מראשיתה, ואם זה היה המצב, מותר להניח לחובתו כי לא זו בלבד שהוא נמנה על מבצעיה
של העבירה מכוח סעיף 29 לחוק העונשין, אלא שהוא גם חבר לאחרים, בין מראש ובין
באופן ספונטני עובר לתקיפה.
ב) האפשרות האחרת היא שהמשיב הצטרף
לתקיפה לאחר שזו החלה, והרי גם במצב זה עצם הצטרפותו מעידה עליו כמי שגמלה בו
ההחלטה לחבור לתוקפים לביצועה של העבירה אותה שמו לנגד עיניהם, ודי בכך כדי
להכניסו לגדרם של אלה ש"חברו יחד לבצוע המעשה".
יתכן, ובפני המשיב היתה פתוחה דרך לחלץ
את עצמו מהרשעה כעתירת המדינה, לו טען כי בעת שהצטרף לתקיפה כבר נגרמו למתלונן כל
אותן חבלות חמורות שאובחנו אצלו. אך לא זו היתה גרסתו, והוא דבק בטענה כי לא נמנה
כלל על התוקפים. משגרסה זו נדחתה, לא נותרה, כך על פי השקפתי, מסקנה אחרת זולת זו
שבמשיב מתקיימים יסודותיה של העבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ובנסיבות המנויות
בסעיף 335(א)(2).
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט להרשיע את המשיב בעבירה של
גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין; וברוב דעות, נגד דעתו החולקת של
השופט י' טירקל, גם בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. הדיון
יוחזר לבית המשפט המחוזי כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן היום, ט"ו באב התשס"ב
(24.7.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
____________
העתק מתאים למקור 01046930.M08
נוסח זה כפוף לשינוי עריכה וניסוח
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות
לבתי המשפט אתר באינטרנט www/court/gov.il