גליל סואעד נ. חמד טבאש

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4691/18 וערעור שכנגד לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער והמשיב בערעור שכנגד: גליל סואעד נ ג ד המשיבים והמערערים בערעור שכנגד: 1. חמד טבאש 2. נביל טבאש 3. עזבון המנוח בכר טבאש ז"ל 4. עלי חמד טבאש 5. חמדה מחמד טבאש 6. סולטן סואעד ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 03.05.2018 בת"א 11943-09-16 שניתן על ידי כבוד השופט כ' סעב בשם המערער והמשיב בערעור שכנגד: עו"ד עבד אלהדי מג'דוב בשם משיבים 5-1 והמערערים בערעור שכנגד: עו"ד ליאן אלישע; עו"ד משה מור יוסף פסק-דין השופט נ' הנדל: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 11943-09-16, כב' השופט כ' סעב). השאלות שעולות בהליך זה הן שלוש: (1) האם יש לחייב את המערער באחריות נזיקית תחת פקודת הנזיקין [נוסח חדש]? (2) אם התשובה לשאלה (1) חיובית, האם ניתן לקבוע כי המערער ומשיב 6 חבים יחד ולחוד? (3) אם יש לענות בחיוב לשאלות הקודמות, כיצד ראוי לחלק את האחריות בין המערער ומשיב 6? לבחינת שאלות אלו נפנה כעת. במוקד הערעור עומד אירוע אלים ומצער אשר התרחש בשנת 2012. לפי עובדות כתב אישום מתוקן שבו הודו המערער ומשיב 6, ושעמדו בבסיס קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אחיהם של המערער ושל משיב 6 חלף ליד בית משפחת טבאש (משיבים 5-1. להלן: המשיבים) עם מכוניתו, בעודו מאזין למוזיקה בווליום גבוה. הוא התעלם מבקשתם להנמיך את המוזיקה והמשיך בנסיעתו. כמה דקות לאחר מכן חזר האח עם מכוניתו, ושלושה מבני משפחת טבאש פנו אליו בבקשה נוספת להנמכת עוצמת המוזיקה. לאחר חילופי דברים עזב האח את המקום. באותו ערב הגיעו המערער, משיב 6 וכמה אנשים נוספים לבית המשפחה. בשלב זה התפתחה תגרה אלימה בין המערער, משיב 6 וחבריהם, לבני משפחת טבאש. במהלך התגרה שלף משיב 6 נשק וירה לעבר בטנו של משיב 1. המנוח, אחיו של משיב 1, התקרב כדי לסייע לו, ונורה גם הוא בבטנו בידי משיב 6. משיב 2, אחיהם של המנוח ושל משיב 1, התקרב למשיב 6 ונורה ברגלו הימנית. לאחר מכן ירה משיב 6 באוויר והזהיר את הנוכחים כי יירה במי שיתקרב אליו. בשלב זה שלף גם המערער אקדח וירה באוויר. המערער ומשיב 6 נסוגו יחדיו לעבר רכבם ונמלטו מן הזירה. כתוצאה מהירי נפטר המנוח, משיב 1 סבל מקרע במעי הדק והמעי הגס ושהה באשפוז תקופה ארוכה, ומשיב 2 נזקק להתערבות כירורגית ולאשפוז. המערער ומשיב 6 הועמדו לדין, והודו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן שעיקרי עובדותיו תוארו לעיל (תפ"ח מחוזי (נצרת) 1018-12 מדינת ישראל נ' סועאד (1.1.2014)). משיב 6 הורשע בהריגה, חבלה בכוונה מחמירה, אחזקת נשק, נשיאה והובלת נשק, ירי במקום מגורים ואיומים, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר, מאסר מותנה ופיצויים בסך 100,000 ש"ח. המערער הורשע באחזקת נשק, נשיאה והובלת נשק וירי במקום מגורים, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל ועונש מאסר מותנה. מספר שנים לאחר מתן גזר הדין הוגשה תביעת הנזיקין מושא ערעור זה. הצדדים הגיעו להסכמה במסגרת הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, לפיה סכום הפיצויים שישולם למשיבים יעמוד על 2,400,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד ומע"מ. שיעור תשלום שכר הטרחה במסגרת הפיצויים הועמד על 17%. לצד זאת, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע במספר מחלוקות לעניין אופן חלוקת האחריות. בכתב התביעה שהגישו המשיבים נטען, בין היתר, כי המערער ומשיב 6 תקפו אותם יחדיו, ובנוסף לכך נטען כי יש לקבל כראיה את הרשעת המערער ומשיב 6 בהליך הפלילי והעובדות שנקבעו בהליך זה. לצד זאת, במהלך ההליך הגישו המשיבים תצהירים שכללו עובדות נוספות שתומכות, לטענתם, באחריותו של המערער שלא נכללו בכתב האישום. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי ביסס את ממצאי העובדה רק על ההודאות שניתנו בהליך הפלילי, מבלי להידרש לטענות העובדתיות הנוספות שהוצגו בתצהירים. בפסק הדין נקבע כי משיב 6 קיים את יסודות עוולת התקיפה, ואילו המערער חב באחריות מכוח עוולת הרשלנות, שכן באותן נסיבות קמה לו חובה לנהוג אחרת מכפי שנהג. כן שורטטה הבחנה בין מעשיו של המערער ובין מעשיו של משיב 6, והוכרע כי חלקו של האחרון בגרימת הנזקים היה רב יותר. לבסוף הורה בית המשפט המחוזי כי סכום הפיצויים המוסכם יחולק בין האחים כך: משיב 6 יישא ב-60% מסכום הפיצויים שנפסק למשיבים, והמערער יישא ב-40% ממנו. בהחלטה נוספת הובהר כי אין לראות במערער ובמשיב 6 כמעוולים ביחד ולחוד, שכן נקבע כי ביצעו עוולות שונות, והנזק שנגרם ניתן לחלוקה. בהקשר זה נכתב בפסק הדין כי הואיל והמערער ומשיב 6 לא הורשעו כמבצעים בצוותא בההליך הפלילי, יש קושי להגדירם כמעוולים במשותף. מכאן הערעור והערעור שכנגד. המערער טוען כי אין בסיס לחיובו בפיצויים, שכן הוא לא גרם לנזק למי מן התובעים. לשיטתו, פועלו במסגרת האירוע אינו עולה כדי תקיפה ואף לא מהווה התרשלות. לפי קו זה הוא פעל כפי שאדם סביר ונבון היה פועל בנסיבות דומות, וממילא לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש ביחס לנזק שנגרם. נוסף לכך טען כי לא הוכח שפעל יחד עם משיב 6 בצוותא חדא, וכי כל שעשה היה לירות באוויר במטרה להביא לסיומו של האירוע ולאפשר את יציאתם מהאזור. כמו כן ציין כי אין אינדיקציות בכתב האישום לכך שסייע או התיר את התקיפה שביצע אחיו. בסיכומיו העלה המערער טענה ערעורית נוספת לפיה יש לנכות מסכום הפיצויים של משיב 1 את גמלאות הנכות החודשיות שהוא זכאי להן מטעם המל"ל, משום שזכאותו זו לא הוצגה בשלבי ההסכמה על סכום הפיצויים. בשולי הדברים טען המערער כי מצבו הכלכלי קשה. משיבים 5-1 טוענים כי גם המערער צריך לשאת באחריות בגין עוולת התקיפה. הודגש כי מן התצהיר שהגיש משיב 1 בהליך האזרחי עולה כי במהלך הקטטה המערער ירה לכיוונו ופגע באספלט לידו, ולאחר מכן ירה לכיוונו פעם נוספת והיה זה הוא אשר פגע בבטנו – ולא משיב 6 כפי שנכתב בכתב האישום בהליך הפלילי. הוטעם כי משיב 1 לא נחקר על תצהירו, והמערער לא הגיש תצהיר סותר. לעמדת המשיבים, בשל כך – ומפני שבהסכם הדיוני שאליו הגיעו הובהר כי הסכמתם מותנית בכך שיתאפשר למשיבים להסתמך על תצהיריהם – יש לקבל את העובדות העולות מן התצהיר כעובדות מוכחות לצורך קביעת החבות הנזיקית בהליך האזרחי. עוד טענו המשיבים כי יש לקבוע שהמערער ומשיב 6 הם מעוולים במשותף, ולחייבם בהתאם ביחד ולחוד. לחלופין, טענו כי מעשיהם ומחדליהם של המערער ומשיב 6 עונים על יסודות עוולת הרשלנות. אשר לטענה בדבר ניכויי תגמולי המל"ל, לעמדת המשיבים העלאתה בשלב הגשת הסיכומים היא הרחבת חזית אסורה ועל כן אין מקום להידרש לה. לאחר הדיון שנערך בפנינו, הציע ההרכב לצדדים לנסות להגיע להסכמה. בהמשך הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם לעשות כן. עלינו להכריע אפוא בערעור ובערעור שכנגד. כפי שעולה מטענות הצדדים, ישנה מחלוקת עובדתית ביחס לזהותו של היורה במשיב 1. המערער טוען כי מדובר במשיב 6, ואילו המשיבים טוענים כי המערער הוא שירה. בענייננו, לא מצאתי כי מתעורר צורך להכריע בטענות המשיבים נגד הממצא העובדתי שנקבע בהקשר זה, שכן לשיטתי בין כך ובין כך מעשיו של המערער מקימים אחריות בנזיקין, שמאפשרת לחייבו כלפיהם ביחד ולחוד עם משיב 6. סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "אחריותו של משתף ומשדל", קובע כך: "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם". הפקודה מכירה אפוא בכך שמי שמשתף עצמו או מסייע לאחר לעשות מעשה, יהא חב עליהם כמו המעוול העיקרי. ההנחה כאן היא שהשותף לא ביצע את כל יסודות העוולה, שהרי לו היה זה המצב ניתן היה לחייבו בנזיקין באופן ישיר. החידוש מצוי באפשרות לייחס לאחד את פעולותיו של שותפו. ואימתי ניתן לראות שניים כמעוולים במשותף? אחת התשובות לכך היא במקום שבו מדובר ב"מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת" (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 708-707 (1976)). עוד נפסק כי די במודעות של השותף "לקראת מה הולכים": "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 84 (2002)). המשיבים טענו כי יש לראות במערער כמי שפעל יחד עם משיב 6. אמנם בהליך הפלילי לא הורשע המערער בכך שפעל בצוותא עם משיב 6, ואולם לא נקבע גם ממצא אחר, ואין ללמוד מכך שהמערער לא הועמד כלל לדין ביחס לביצוע בצוותא כי אין לקבוע כך במסגרת ההליך האזרחי. בהליך הפלילי נטל ההוכחה גבוה ביותר – מעבר לספק סביר – ואילו בהליך האזרחי יש להוכיח טענות עובדתיות במאזן הסתברויות. הכלל הוא כי ממצא מרשיע כלפי נאשם בהליך הפלילי מחייבו בהליך אזרחי, אך העדר ממצא אינו מחייב בהליך האזרחי (ראו בהקשר הרחב את סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). השאלה היא אפוא האם לפי העובדות שנקבעו בהליך קמא, סבירה יותר הטענה שהמערער ומשיב 6 הגיעו יחד לזירת האירוע, ביודעם כי פני שתי הקבוצות לקטטה, והמערער הגיע כדי להשתתף בה או כדי לסייע למשיב 6 במסגרתה; או שדווקא טענת המערער סבירה יותר, דהיינו כי הוא לא היה קשור לתקיפה אלא להפך – כל פעולותיו היו כפי שהאדם הסביר היה נדרש לנהוג, ונועדו למנוע אותה. סבורני כי התמונה המצטיירת מעובדות כתב האישום מתיישבת טוב יותר עם טענות המשיבים. לאמור, גם אם נניח כי משיב 6 לא ירה באחד מהם בפועל, ניכר כי המערער פעל יחד עם משיב 6 בשיתוף פעולה לכל אורך האירוע. השניים הגיעו יחד למקום מגוריהם של המשיבים במסגרת קבוצה. הם הגיעו בתיאום ובאותה השעה. שניהם היו מצויידים בנשק חם. הם הגיעו על רקע מחלוקת שפרצה באותו יום בין אח שלהם למשיבים. אין בסיס לכך שהמערער ניסה לעצור את אחיו בשעה שהחל לירות בחלק מן המשיבים בזה אחר זה עם אקדחו. להפך, המערער ירה באוויר כדי להבטיח את הימלטותם מהמקום באמצעות הרכב לאחר מעשים אלה, ובכך סייע לאחיו, ולו לאחר מעשה (לדיון באפשרות לראות במי שסייע למעוול לאחר מעשה כמעוול במשותף, ואפילו סיוע שבאמירה או בשתיקה, ראו למשל ע"א 3024/10  ויינר נ' מויאל (02.04.2013)). עולה אפוא כי הוכח, לפי הנטל הנדרש במשפט האזרחי, כי המערער היה מעוול במשותף יחד עם משיב 6, ולו בעוולת הרשלנות, גם אם לא ביצע את הירי בעצמו, ואפילו אם לא ידע בעת שהגיע למקום עם חבריו כיצד בדיוק תסתיים הקטטה ומה יבצע כל אחד מן החברים לה. על כן ניתן לקבוע, ללא תלות בשאלה מי פגע בגופו של מי מן המשיבים באמצעות הירי, כי המערער ומשיב 6 ביצעו את מעשה העוולה בצוותא חדא. הקביעה כי משיב 6 והמערער ביצעו את העוולה יחד סוללת את הדרך לקביעה כי חיובם כלפי המשיבים הוא ביחד ולחוד (סעיף 11 לפקודת הנזיקין; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 98 (1990)). אין צורך להרחיב בנקודה זו, שכן בנסיבות העניין אין מקום לספק בקשר לכך, וממילא טענותיו של המערער בהקשר זה נטענו תחת ההנחה שהוא לא ביצע את מעשה העוולה יחד עם משיב 6, ולא נטען כי גם אם יראו בו כמי שביצע את העוולה במשותף אין בסיס לחיוב ביחד ולחוד. אשר לאופן חלוקת האחריות בין שני המעוולים עצמם, בכגון דא יש להתייחס בעיקר לחלקו של כל אחד במעשה העוולה ובמידת האשמה הרובצת על כתפי כל אחד מהם (ראו סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין); כזכור, בית המשפט המחוזי הורה על חלוקת האחריות בין המשיב 6 למערער ביחס של 40:60 (בהתאמה). דומה כי חלוקה זו היא כמעט שווה, ולא משקפת דיה את השוני בפעולות שביצעו השניים והאשם המוסרי שהן מגלות. משיב 6, כפי שתיאר בית המשפט המחוזי בפסק הדין מושא ערעור זה, היה הדומיננטי מבין שני האחים. היורה המרכזי, אשר אחראי, בין היתר, לנטילת חיי המנוח. כפי שנלמד גם מגזר דינו השונה מזה של המערער, עליו לשאת בנטל אחריות כבד יותר. תחת כל אחת מן הגרסאות העובדתיות שהוצגו בפנינו, חלקו של המערער היה נמוך מזה. לטעמי, בנסיבות העניין יש להעמיד את חלקו של משיב 6 באחריות על 80%, בחלוקת האחריות הפנימית שבינו ובין המערער, ואילו האחרון יישא ב-20% מהסכום שנפסק. אשר לטענת המערער בדבר ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצויים – אף טענה זו דינה להידחות. די לומר כי המערער מעוניין לסטות מההסדר הדיוני, וזאת בשלב דיוני מאוחר מאוד. סוגיית ניכוי התגמולים אינה עניין מפתיע או בלתי צפוי, ואף לא הוגשה לערכאה קמא בקשה בעניין בסמוך לאישור ההסדר הדיוני. אין אפוא בסיס למעין טענת "טעות או הטעיה" ביחס לנתון זה, ואין מקום להתערב בהסדר הדיוני שאושר בבית משפט קמא. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את מרבית ערעורו של המערער ולקבל את הערעור שכנגד מטעם המשיבים, באופן הבא: יש לחייב את המערער בנזיקין, הואיל וביצע את העוולה במשותף עם משיב 6. המערער ומשיב 6 יחובו כלפי משיבים 5-1 ביחד ולחוד. בחלוקה הפנימית שבין המערער למשיב 6, יש לחייב את המערער ב-20% מסכום החיוב, ואת משיב 6 ב-80% מהסכום. אין בסיס להתערב בסכומים – שיעור הנזק ואופן חישוב שכר הטרחה – שנקבעו בבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, המערער יישא בהוצאות משיבים 5-1 ובשכר טרחת עורכי דינם ביחס להליך זה בסך מופחת של 12,000 ש"ח. המשנה לנשיאה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' גרוסקופף: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה, השופט ניל הנדל. 2. המערער והמשיב 6, שהם אחים, הגיעו יחדיו לבית משפחת המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים), בעקבות חילופי דברים שהיו בין אח אחר שלהם לבין בני משפחת המשיבים, כשכל אחד מהשניים חמוש באקדח. עובדות בלתי שנויות במחלוקת אלה מלמדות, על פי הרף הנדרש במשפט אזרחי, על כוונה ברורה של שניהם להתעמת יחדיו עם המשיבים, בסכסוך שניתן היה לצפות שיסלים באופן שהסלים. די בעובדות אלה, על מנת לבסס מעבר למאזן ההסתברויות את הקביעה כי, למצער, המערער פעל כמי ששיתף עצמו במעשה העוולה במסגרת סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), וזאת אף אם נניח כי היריות שגרמו למות המנוח ולנזקי המשיבים נורו כולן על ידי המשיב 6 בלבד (והשוו ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1, 6 (1987) ("ניתן היה להשתית את חיובו של המשיב גם על סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמי ששיתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית. אף לפי סעיף זה אין זה כלל חשוב, אם בפועל המשיב אחז באקדח אם לאו, ודי בהצטרפות חברו, בידיעה לקראת מה הוא הולך, כדי שנראה בו שותף למעשה הנזיקין" (ההדגשה במקור))). 3. במצב דברים זה יש לראות במערער ובמשיב 6 כמעוולים במשותף (joint tortfeasors), כאשר מבחינה משפטית אחריותם היא בגדר חבות יחד ולחוד לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין. ודוק, בשונה ממזיקים בנפרד, שאם ניתן להפריד בין הנזקים שגרמו, נושא כל אחד מהם באחריות לנזק שגרם בלבד, אחריותם של מזיקים במשותף היא משותפת למכלול הנזקים שגרמו (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 715-707 (1976); ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 98-97 (1990)). לפיכך שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אחריות המערער מבוססת על רשלנות בלבד ומטילה עליו אחריות ל-40% מהנזק שנגרם בלבד. תחת זאת יש לפיכך לקבוע כי המערער נושא באחריות מלאה בנזיקין כלפי המשיבים למכלול הנזק שנגרם. משמעות הדברים היא שכלפי המשיבים נושאים הן המערער והן המשיב 6 באחריות מלאה, יחד ולחוד, למלוא סכום הפיצויים שנפסק, ושבו אין כל עילה להתערבותנו. 4. לעניין חלוקת האחריות הפנימית בין המערער לבין המשיב 6, מקובל עליי כי מידת האשם שיש ליחס למערער נמוכה במידה משמעותית מזו שיש ליחס למשיב 6, וכי ראוי להעמידה על יחס של 80:20 כקביעת חברי (לכללים לחלוקת אחריות במקרה של ריבוי חייבים ראו דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 205-188 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). למען הסר ספק אבהיר כי אין בקביעה זו כדי לגרוע מאחריותו המלאה של כל אחד מהם למלוא הנזק כלפי המשיבים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"ז באלול התשפ"א (‏25.8.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18046910_Z13.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1