המוסד לביטוח בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 4690/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותר: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. עובדיה כרם בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ל' בניסן התשנ"ח (26.4.98) בשם העותר: עו"ד עירית אלטשולר בשם המשיב 2: עו"ד משה אפלמן פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: זוהי עתירה כנגד בית הדין הארצי לעבודה, שהכיר בדיכאון ובניסיונות התאבדות בעקבותיו כתוצאה מכישלון עסקו של המשיב עקב חובות מצטברים, כ"תאונת עבודה". השאלה העומדת לדיון ולהכרעה היא, האם יש להכיר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע קשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו, ולווה בניסיונות התאבדות, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- (להלן: החוק). העובדות 1. המשיב, יליד 1931, ניהל עסק ולטענתו קיבל ממס הכנסה דרישות תשלום מוגזמות החל מ1989-. הוא הגיע עם שלטונות המס להסדר תשלומים וכדי לעמוד בו נטל מן הבנקים הלוואות, שלפירעונן ערב באופן אישי. משלא פרעה החברה שבבעלותו את חובותיה לבנקים, החלו אלה להפעיל עליו לחץ כבד לסגירת יתרות החובה של החברה. במחצית השניה של 1991 החל המשיב לסבול - לטענתו - מ"דיכאון עמוק ומתמשך" כתוצאה מהלחץ הנפשי הכבד בו היה נתון מפאת המצוקה אליה נקלע עסקו. במהלך אותה תקופה ניסה פעמיים לשים קץ לחייו. הניסיונות לא צלחו. בסוף שנת 1991 נסגר עסקו ומאז איננו עובד. לטענתו, שרוי הוא בדיכאון ונזקק לטיפול. בעקבות זאת הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, תביעתו נדחתה על ידי המוסד ועל ידי בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי קבע, כי מדובר במתח נפשי מתמשך (החל משנת 1989) אשר אינו מהווה רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, החיוני לעצם התאונה לפי תורת המיקרוטראומה, ועל כן דחה את התביעה. בית הדין הארצי 2. הערעור לבית הדין הארצי התקבל ברוב דעות ובית הדין (מפי כבוד השופטת אלישבע ברק) קבע, כי מדובר ב"תאונת עבודה". בהנמקתו ציין בית הדין, כי יש לראות בדרישות שלטונות המס ובאי היכולת לעמוד בתשלום החובות, אירוע תאונתי, שבעקבותיו סבל המשיב מדיכאון, שתוצאתו היתה נסיון התאבדות שכשל. נסיון ההתאבדות - כמוהו כהתאבדות - ושניהם הם תוצאה של הפגיעה הנפשית. כשם שהתאבדות הבאה לאחר פגיעה פיזית בעבודה הוכרה כ"תאונת עבודה" כשהוכחה "שרשרת סיבתית" בין הפגיעה הפיזית בעבודה לבין ההתאבדות, כך גם התאבדות (או נסיון התאבדות) הבאה לאחר פגיעה נפשית תוכר כ"תאונת עבודה" במידה ומתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית לבין העבודה. בענייננו כאמור קבע בית הדין, כי קיים קשר סיבתי משפטי בין אירועים שארעו למשיב בעבודתו לבין הדכאון, נסיון ההתאבדות והטיפול בעקבותיו. התיק הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה-יועץ רפואי, שיחווה דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי רפואי. וכך קבע בית הדין: "בענייננו הדיכאון והטיפול בו החל המערער וניסיון ההתאבדות הראשון היו לאחר שנוצרו תנאים של אי יכולת לשלם חובות, לאחר שקודם לכן החלו דרישות לא סבירות של שלטונות המס, אשר הפרו את השלווה ומי המנוחות עליהם התנהל עסקו של המערער. נראה לנו, כי יש לראות בכך אירוע תאונתי, כאשר קיים קשר סיבתי, ובודאי שרשרת סיבתית משפטית בין האירועים הללו לניסיון ההתאבדות ולטיפול לאחר ניסיון ההתאבדות. ... עולה מכל האמור, שקיים קשר סיבתי משפטי בין העבודה ופרוץ הדיכאון. עולה מהאמור גם, ששיא השפל היה ביולי 1991, כשהמערער חשש שלא יוכל לעמוד בתשלומים לעובדים וספקים, כך שבאוגוסט 1991 פרץ הדיכאון, הוא ניסה להתאבד והחל בטיפול פסיכיאטרי. ניסיון ההתאבדות נבע, אם כן, ממצב נפשי שנבע מנסיבות בעבודה. הוא פרץ בחודש בו היה המצב קשה ביותר, לא היתה למערער אפשרות לשלם משכורות ותשלומים לספקים. ... אנו מכירים בפגיעה כתאונת עבודה. מומחה יועץ רפואי יחווה את דעתו לגבי הקשר הסיבתי הרפואי." (ההדגשות שלי - ט.ש.כ.) כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי באה עתירתו של המוסד לביטוח לאומי לפנינו. טענות הצדדים 3. העותר טוען, כי בית הדין טעה טעות משפטית כאשר פסק במקרה שלפנינו שעניינו פגיעה נפשית, תוך הסתמכות על פסיקה שדנה בסוגית ההתאבדות. לטענתו, מקרי ההתאבדות שנדונו בפסיקה, באו בעקבות אירוע "תאונה", שלא היה שנוי במחלוקת, ולפיכך במידה והתקיים קשר סיבתי בין ה"תאונה" לבין העבודה, הוכרו אותם מקרים כ"תאונת עבודה". בענייננו, מדובר במתח נפשי מתמשך שלא נוצר כתוצאה מאירוע פתאומי ובלתי צפוי, ואף אינו בבחינת פגיעות זעירות לפי תורת המיקרוטראומה, ועל כן אינו בבחינת "תאונה", שהינה תנאי להכרה בנפגע כמי שנפגע ב"תאונת עבודה". העותר מדגיש, כי בית הדין הארצי בפסיקתו, עד לפסק הדין נשוא עתירה זו, לא ייתר את דרישת אירועה של "תאונה" ופסק כי אין די בקשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה לצורך הכרה בפגיעה כ"תאונת עבודה". המשיב אינו טוען, כי קרתה לו "תאונה" במובן הקלאסי (אירוע פתאומי ובלתי צפוי), אלא שלטענתו, יש להכיר בנזקו הנפשי כנזק שנגרם ב"תאונת עבודה" לפי תורת המיקרוטרואמה. לשיטתו, דרישותיהם המופרזות של רשויות המס, לחצי הבנקים שבאו בעקבות ההלוואות שלקח לכיסוי החוב למס הכנסה, שיעבוד ביתו, שבירת תוכניות חיסכון וקופות גמל לשם תשלום החובות לבנקים וההתמוטטות הפיננסית של העסק, הם בגדר אירועים זעירים (מיקרוטראומות) שצירופם זה לזה מקנה להם את האופי התאונתי, ובהיותם קשורים לעבודה, יש לראות בהם "תאונת עבודה". ראוי לציין, כי המשיב איננו טוען שאין צורך באירועה של "תאונה", בין כאירוע חד פעמי ובין כרצף של פגיעות זעירות, ואינו טוען כי די בכך שקיים נזק נפשי וקשר סיבתי בינו לבין העבודה על מנת לראות בו נפגע ב"תאונת עבודה". אף על פי כן נראה, כי ראוי לדון גם בשאלה, אם יש מקום להסתפק בקיומו של נזק נפשי ובקיומו של קשר סיבתי בינו לבין העבודה ללא צורך ב"תאונה", כדי לקבוע שלפנינו "תאונת עבודה". התערבות בג"ץ 4. נושא ההכרה בנזק נפשי גרידא כ"תאונת עבודה" לא עמד עד כה לדיון בבית משפט זה, ונראה כי יש בו חידוש לעומת פסיקתו של בית הדין לעבודה עצמו. על פי פסיקת בית משפט זה, בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בפסק דין של בית הדין לעבודה, אלא אם יוברר לו כי נעשתה טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ(1) 673, 693; בג"ץ 239/83 מילפלדר ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 210, 220). ההכרעה בנושא שלפנינו אינה פשוטה, ובלשונו של הנשיא ברק, מדובר בענייננו ב"מקרה קשה", שבו "על בית המשפט הגבוה לצדק לשקול את היתרונות של התערבותו כנגד חסרונותיה" (א' ברק "בית המשפט הגבוה לצדק ובית הדין לעבודה - הארה מנקודת מבטה של תורת המשפט" ספר בר-ניב (רמות, תשמ"ז) 103, 118-115). נושא העתירה שלפנינו הינו בעל חשיבות רבה מן הבחינה העקרונית והציבורית. חשיבותו מתפרסת אל מעבר למקרה הפרטני העומד בפנינו ויכולה להיות לו השלכה על קשת רחבה של מקרים הבאים בתחומיו. על כן בענייננו, הצדק מחייב את בדיקת הלכתו של בית הדין הארצי לעבודה על ידי בית משפט זה. המסגרת הנורמטיבית 5. חוק הביטוח הלאומי קבע שתי קטגוריות של נפגעי עבודה, הזכאים בתגמולים לפי החוק: אלה הנפגעים ב"תאונת עבודה" (או התלויים בהם) ואלה הסובלים "ממחלת מקצוע". "מחלת מקצוע" היא מחלה שנקבעה ככזו בתקנות שהותקנו לפי סעיף 85 לחוק, הכוללות רשימה סגורה של מחלות מקצוע, אליה מתווספות על פי דין מעת לעת מחלות נוספות. מחלת הדיכאון (או כל מחלת נפש אחרת) איננה מופיעה ברשימה האמורה ולא נטען כי עניין לנו ב"מחלת מקצוע". לפיכך, השאלה היא האם הדיכאון וניסיונות ההתאבדות בעקבותיו, נגרמו ב"תאונת עבודה". "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, כך: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו." מקריאת הסעיף מזדקר לעין, כי החוק דורש התרחשותה של "תאונה" ולכאורה לא די בכך שנגרם לעובד נזק תוך ועקב עבודתו, על מנת שיבוא בגדרה של "תאונת עבודה" כהגדרה בחוק. על מנת לבוא בכלל ההגדרה, צריכים להתקיים שני אלה: אירועהּ של תאונה וקשר סיבתי בין העבודה לתאונה. בטרם יחול על העניין כלל הסיבתיות, יש צורך להוכיח כי ב"תאונה" מדובר. משהוכח שכך הוא, יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התאונה לעבודה. בכלל הסיבתיות עוסק סעיף 83 לחוק הקובע: "83. תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים." הוראה זו מקימה חזקת סיבתיות, שעל פיה, אם אירעה תאונה "תוך כדי" עבודה, רואים אותה כתאונה שארעה "עקב" העבודה והנטל על המוסד להוכיח כי התאונה לא נגרמה עקב העבודה. ואולם אם מדובר בתאונה שאינה תוצאה של גורמים הנראים לעין - כפי שהדבר בענייננו - אזי, אם הוכח על-ידי המוסד שהשפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעתם של גורמים אחרים, לא יראו אותה כ"תאונת עבודה". פגיעה נפשית 6. ההיסטוריה השיפוטית מאופיינת ביחס חשדני לפיצוי בגין נזק נפשי, במיוחד במקרים שבהם עומד הוא בפני עצמו ואיננו מתלווה לנזק פיזי בר-פיצוי כשלעצמו. מקורו של היחס החשדני לנזק הנפשי נעוץ בחשש מהצפת בתי המשפט בתביעות סרק עקב התחזות; בחשש מפני הטלת נטל כבד על הציבור עליו יהיה לעמוד בחובת תשלום תגמולים לנפגעים אלה שמעגלם רחב; בקושי שבאבחון הנזק הנפשי, שאינו מתבטא בסימפטומים פיזיים ומתבסס - במידה רבה - על מידע שמוסר המטופל; בקושי שבחקר האטיולוגיה של המחלה ובספקנות שרווחה בעבר לגבי הרפואה הפסיכיאטרית, ספקנות שמקומה לא יכירנה עוד. תחילתה של ההכרה בפגיעה נפשית כ"תאונת עבודה", היתה, על ידי ההכרה בפגיעה נפשית הנלווית לפגיעה פיזית בעבודה. פגיעה כזו הוכרה מימים ימימה כ"תאונת עבודה" (דב"ע מז/ 0-158 מרי כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 43; דב"ע מו0-146/ אליעזר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 360. גישה לפיה יש ליתן פיצוי בגין נזק נפשי במקרים שבהם התלווה הנזק הנפשי לנזק פיזי דווקא, ניכרת גם כיום בחלק ממדינות ארה"ב. ראו גם: Larson's Workers' Compensation (Desk ed., vol. 1, 1998), 7-177 sec. 42.20) (להלן: לרסון)). בענייננו, מקובלת עלי עמדתו של בית הדין לעבודה, לפיה מתח נפשי שמביא לדיכאון שמביא לנסיון התאבדות (או להתאבדות) יכול להיות רכיב ב"תאונת עבודה", ובלבד שקרתה "תאונת עבודה". כיום מוכר בתחומי משפט שונים הנזק הנפשי כשלעצמו כנזק בר פיצוי, ובלבד שמתקיימים הרכיבים האחרים המקימים עילת תביעה. פגיעה נפשית ללא פגיעה גופנית, כמוה כפגיעה גופנית או כפגיעה נפשית בעקבות פגיעה גופנית. מכאן, שכאשר לפנינו "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק, די בנזק נפשי כדי שהעובד הסובל מנזק זה יחשב כנפגע עבודה ובלבד שנתקיימו יתר הדרישות שבחוק. כיון שכך, אף ללא נסיון ההתאבדות, אין מניעה להכיר בדיכאון כ"תאונת עבודה", ובלבד שהנזק הנפשי מקורו ב"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק. ניסיון התאבדות כהתאבדות אינם עונים על הרכיב התאונתי שב"תאונת עבודה", משום שאלה הם מסובב ולא סיבה, ואין הם "תאונת העבודה" עצמה, אלא הינם תוצאותיה, המהווים פועל יוצא ממנה. כך גם במקרים של התקף לב ואין אני רואה להבחין בין עובד שקיבל התקף לב אותו הוא מייחס ל"תאונת עבודה" לבין עובד הסובל מדיכאון המיוחס ל"תאונת עבודה". השאלה המתעוררת אם כן היא, האם אכן מתקיים בענייננו התנאי של אירוע "תאונת עבודה" כפי שפסק בית הדין. נראה לי שלא כך הוא, ואנסה בהמשך להבהיר עמדתי. תחילה תובהר משמעותה של "תאונה". בהמשך תיבחן השאלה אם יש לראות את ענייננו כ"תאונה" במסגרת תורת המיקרוטראומה; בהמשך תבחן השאלה אם יש לראות את עניינננו כעומד במבחן ה"אירוע חריג" שהביא לפרוץ הדיכאון; ובסופה של דרך תיבחן השאלה האם די בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנפשי לבין העבודה, ללא "תאונה", ללא מיקרוטראומה וללא "אירוע חריג", כדי לראות בתאונה "תאונת עבודה". תאונה 7. למונח "תאונה" כשלעצמו, אין הגדרה בחוק. הגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 1 לחוק היא טאוטולוגית. המגדיר הוא המוגדר. החוק מגדיר את צמד המילים "תאונת עבודה" בקבעו, כי "'תאונת עבודה' - היא תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו ובעובד עצמאי, תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו". בהעדר הגדרה של המונח "תאונה", בחוק הביטוח הלאומי, מוטלת עלינו המלאכה לפרשו ולמלאו בתוכן, לאור תכליתו של החוק ובמסגרת כללי הפרשנות המקובלים עלינו. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי. על התאמת פירושו של המונח "תאונה" להגשמת יעדיו הסוציאליים של החוק, עמד בית המשפט זה בבג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734 (להלן: בג"ץ לוסקי): "... החוק בו אנו עוסקים הינו בעל יעדים סוציאליים מובהקים. כאשר אנו נזקקים למונחים שונים המצויים בו, הקשורים במתן פיצוי לעובדים שנפגעו, או לתלויים בהם, עלינו לפרשם בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה. חוק הביטוח הלאומי מטיל חובת ביטוח על כלל העובדים במשק, במטרה לפרוש 'רשת ביטחון' כלכלי מינימלי, למקרה בו העובד, או התלויים בו, יהיו נזקקים לכך. עקב זאת חלה חובת הביטוח על כלל העובדים כאמור, ללא אבחנה בין בעלי סיכון רפואי גבוה לנמוך, בין מבוגרים לצעירים, וכן ללא קשר למצבם המשפחתי או הכלכלי. תשלום דמי הביטוח נכפה על כלל העובדים כאמור, מטעמים פטרנליסטיים, וכן מתוך מגמה לעודד יציאה לעבודה על אף הסיכונים הכרוכים בכך. ראוי כי שיקולים אלה יבאו בחשבון אף הם בפרשנות החוק" (סעיף 26). גם הגישה האמריקאית, מדגישה את אופיו הסוציאלי של החוק ויש הגורסים כי ראוי לפרשו באופן ליברלי לטובת העובד-הנפגע: “Accident” as used in state workers’ compensation acts is ordinarily to be interpreted liberally in favor of the injured employee. And, it has been said that the word "accident", as used in the phrase "injury arising by accident," and similar expressions, in compensation statutes, are to be interpreted in the popular and ordinary sense, and as having a wide signification, in this regard, the view has been expressed that the question of whether a particular event was an industrial accident was to be determined, not by any legal definition, but by the common-sense viewpoint of the average person. 82 Am. Jur 2nd (1992), 238: אלא שגם כאשר מדובר בחוק סוציאלי, עלינו לנקוט בפרשנות תכליתית ולעמוד על טיבו ויעדיו של החוק בהתאם לתכליתו. אין בעובדה שבחוק סוציאלי עסקינן, כדי לחייב פרשנות הפורשת כנפי החוק על ציבור נפגעים גדול ככל שניתן. עלינו למצוא את הזכאות לפי החוק בתוך החוק פנימה. עמד על כך בית המשפט, מפי הנשיא ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 שעה שנדרש לפרש את המונח "שימוש" ברכב מנועי, כרכיב של הגדרת "תאונת דרכים", לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975: "...גם לחוק סוציאלי או לחוק "בעל גוון סוציאלי" (..) יש גבולות. זאת ועוד: לשם פתרון השאלה הפרשנית העוסקת במיקום הגבול בין "שימוש" לבין מה שאינו "שימוש" אין כל סיוע פרשני בגישה, לפיה מטרת החוק הייתה 'מתן פיצוי לכל נפגע' (..) שכן "גם אם המגמה הלכאורית של חוק הפיצויים היא להבטיח פיצוי לכל נפגע, עדיין עלינו למצוא את החבות בגוף החוק (..)" (צוטט בהסכמה ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532,548 סעיף 10). מהי, איפוא, הפרשנות שניתנה לתיבה "תאונת עבודה"? 8. כבר בראשית דרכו, עמד בית הדין לעבודה על פרשנותו של המונח "תאונה" בחוק, בקובעו כי תאונה היא אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום: "לא רק בפסיקה, אלא גם בספרות המשפטית, רואים את גורם הפתאומיות, להבדיל מגורמים אחרים, כגורם מועיל ומצוי בכל המקרים שבהם הכירו באירוע כ"תאונת עבודה". נאמר על גורם זה כי הוא "חיוני ויסודי" לקיומה של "תאונה". את ה"פתאומיות" עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן, הווה אומר לקבוע בדיוק מתי אירע, ובשטח, הווה אומר, לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע..." (דב"ע לא5-0/ ושדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200 (להלן: פסק דין ושדי)): (להגדרה דומה ראו גם דב"ע לה/ 0-60 יצחקי נ' המוסד פד"ע ז 332; דב"ע 0/96 המוסד לביטוח לאומי נ' אמנון וייל, פד"ע יב 225 (להלן: פסק דין וייל); י. גלעד וע. סבר "אוטם שריר הלב כתאונת עבודה" הפרקליט מ (תשנ"א-תשנ"ג), 241. יסוד הפתאומיות כמרכיב העיקרי של המונח "תאונה" הודגש בפסק הדין האנגלי משכבר הימים שליחו לא נס עד עצם היום הזה בעניין Fenton v. Thorley [1903] A.C. 443, אותו מקובל לציין שם כבסיס לדיון בפירוש המונח "תאונה". שם נקבע, כי "תאונה" היא: "an unlocked for mishap or untoward event which is not expected or designed". כך גם במילונים המשפטיים: Workers compensation acts. A befalling; an event that takes place without one's foresight or expectation; an undersigned, sudden, and unexpected event; chance; contingency often, an undersigned and unforeseen occurrence of an affective or unfortunate character; casualty; mishap [...]" (Black's Law Dictionary (5th ed.), 15) (ראו גם The Dictionary of Canadian Law (2nd ed., 1995), 7 שם מובאת ההגדרה שבפסק דין Fenton; 44(2) Halsbury's Laws of England (4th ed. By Lord Hailsham, 1997), 149 sec. 131 ). יסוד הפתאומיות הודגש גם בבג"ץ לוסקי: "תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית" (סעיף 27). 9. "תאונת עבודה" במובנה הקלאסי, משמעותה, אירוע פתאומי וחד פעמי הנראה לעין. באירוע כזה, הסיבה לתאונה היא בלתי צפויה וניתן לתחמה בזמן ובמקום. כאשר קורית ה"תאונה" תוך כדי העבודה, קם הקשר בין הפגיעה לבין העבודה (בכפוף לחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק ולאפשרות סתירתה). לא בכל פגיעה בעבודה ניתן לאתר אירוע פתאומי ונזק בעקבותיו. פגיעות רבות בעבודה, אינן מאופיינות בקווים ברורים של פתאומיות התרחשותו של האירוע הגורם לנזק, או פתאומיותו של קרות הנזק עצמו, ולא ניתן לזהות בברור את הגורם לנזק ואת מיקומו בנקודה מסוימת, על ציר הזמן והמקום. כמו כן, לעיתים ניתן לאתר אירוע פתאומי, אך כיון שהוא בא על רקע קונסטיטוציונלי, הקשר הסיבתי בינו לבין העבודה אינו ברור וקיימת אפשרות שהנזק אירע ללא קשר לעבודה (כגון: אוטם שריר הלב). מצבים אלה דרשו התייחסות מיוחדת לאלה שהאינטואיציה המשפטית וחוש הצדק מצדיקים הכללתם בין נפגעי התאונה, גם אם לא נפגעו באירוע פתאומי בלתי צפוי, או שקיים קושי לזהות קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה. 10. בית הדין לעבודה, שהיה ער לבעייתיות זו, נטה לפרש את המונח "תאונה" בצורה המרחיבה את תחום פריסתו על מנת להתאימו למציאות המגוונת של פגיעות בעבודה. על פי פסיקתו, מתרחשת "תאונה" באחד משלושה מצבים: האחד, אירוע עובדתי פיזי המתרחש בעבודה בפתאומיות ובנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין. בגדרו של אירוע כזה באים המקרים הקלאסיים של חבלה פיסית הנגרמת עקב אירוע לא שגרתי (כגון: החלקה, כוויה, התפוצצות וכיוצ"ב). כאן מצויים אנו על קרקע יציבה ובטוחה של 'תאונת עבודה' במובנה הקלאסי; השני, שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין, שאינן ניתנות למיקום בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמקום וכמוהם כטיפות מים החוצבות בסלע, המצטברות כדי הפגיעה ממנה סובל העובד. זוהי תורת המיקרוטראומה; השלישי, אירוע הבא על רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בהקשר לתקרית בעבודה. על העובד להוכיח "אירוע חריג" בעבודה שגרם להתפרצות המחלה במועד שהתפרצה, על מנת שניתן יהא לייחס את התפרצותה לעבודה דווקא ולראות בה "תאונת עבודה". דומה, כי אין חולק, שבענייננו הדיכאון על רקע הקשיים הפיננסיים אינו נופל בגדר "תאונת העבודה" הקלאסית. על כן נותר לבחון האם ניתן לראות בו "תאונת עבודה" במסגרת תורת ה"מיקרוטראומה" או במסגרת פריצת מחלה קונסטיטוציונלית עקב "אירוע חריג" בעבודה? לשם כך נסקור בקצרה כל אחת משתי קטגוריות אלה, כפי שעוצבה בפסיקת בתי הדין לעבודה. תורת המיקרוטראומה 11. על-פי תורת המיקרוטראומה, לא רק נזק שאירע כתוצאה מתאונה אחת, ייחשב כ"תאונה", אלא גם נזק שאירע כתוצאה מהצטברותן של מספר פגיעות זעירות שגרמו כולן יחד לנזק הסופי. מקורה של תורה זו הוא בפסק הדין האנגלי בענייןBurrell v. Selvage LR (1921), 355 . באותו מקרה, הפכה עובדת לנכה עקב הרעלה שנגרמה לאחר שאצבעות ידיה נשרטו תדיר בעבודתה ונוצרו בהן פצעים מוגלתיים, מהם חדרה המוגלה והתפזרה בכל הגוף. נקבע, כי אף שלא ניתן לייחס את הנזק לשריטה מסוימת, ניתן לייחסו להצטברותן של השריטות, שכל אחת מהן בפני עצמה מהווה פגיעה זעירה. בית הדין לעבודה אימץ תורה זו, וציין כי היא באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה. באחד מפסקי הדין הראשונים בעניין זה נאמר: "...תורת ה"פגיעות המצטברות" או כפי שיש ומכנים אותן, "הפגיעות הזעירות micro-trauma", באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה לא מצה, או שלא מצה בעתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ"מחלת מקצוע", ולא במקום מבחן ה"פתאומיות". (פסק דין ושדי) (להתפתחות תורת המיקרוטרואמה ואימוצה בדין הישראלי ראו: ש' קובובי "רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה" (תשנ"ט) 103-89 (להלן: קובובי) ופסק דין וייל). 12. יחד עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". בית הדין לעבודה הביע לא אחת עמדתו, כי כוחה של התורה מוגבל על-ידי המונח "תאונה" באשר היא נולדה וחיה בתחומי התפרסותו של מונח זה ו"אין לרוקן מתוכנו את הדיבור 'תאונה' אשר לו הזדקק המחוקק, אלא למלאו תוכן, המתיישב עם שינוי זמנים וגישות לנושא" (פסק דין ושדי, סעיף 8). מכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד - כשלעצמה - במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות). הכלל העולה מהפסיקה הוא שתורת הפגיעות הזעירות המצטברות הוא שאין באותה הלכה לסלק את המחסום כך שכל מחלה תוכל להגיע למצב של "פגיעה בעבודה" אלא רק להרימו כך של"פגיעה בעבודה" יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה. (דב"ע לה16-0/ המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב לוי, פד"ע ז 345 (להלן: פסק דין לוי). ראו גם: דב"ע מו0-64/ מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); ודב"ע מח0-77/ מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538) 13. בהלכות שיצאו מלפני בית הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של "תאונה" לבין "תהליך תחלואתי", שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת "מחלה" ככל שהיא מופיעה ברשימת "מחלות המקצוע". תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. לא נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה, גרמה לנזק קטן (דב"ע תש"ן/ 0-232 המוסד לביטוח לאומי נ' רבוס, פד"ע כג 31; קובובי, 70). 14. בית הדין לעבודה בפסיקתו הציב מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה": ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח - באמצעות חוות דעת רפואית - שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובדו. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (פסק דין לוי). יישומם של תנאים אלה בעניין מתח נפשי מתמשך, הוביל את בית הדין לעבודה לפסוק באופן עקבי - עד לפסק הדין נשוא עתירה זו - כי "מתח נפשי ממושך או מתמיד (stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע מז89-0/ אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 413 (להלן: פסק דין אוחנה). להתבטאות דומה ראו גם דב"ע נו/ 0-260 משה מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל(5), 77: "אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה" וכן דב"ע מט/ 0-97 המוסד לביטוח לאומי נ' מלאך, פד"ע כא 102). משכך, נתבקשה הגישה, לפיה לצורך הכרה בנזק נפשי שנגרם ב"תאונת עבודה", נדרשת הוכחת "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד". (דב"ע נא/ 0-191 המוסד לביטוח לאומי נ' נחתום, פד"ע כד 89 (להלן: פסק דין נחתום. עתירה לבג"צ שהוגשה על החלטה זו, נדחתה); "אירוע חריג" 15. מה גורלו של עובד שארע לו אירוע חולני פתאומי על רקע מחלה קונסטיטוציונלית? כיצד יכול הדבר להתקשר בקשר סיבתי לעבודה? המקרים הבולטים בעניין זה הם מקרי אוטם שריר הלב. בתביעות בגין אוטם שריר הלב, פותח ויושם על ידי בית הדין מבחן "המאמץ המיוחד" או "האירוע החריג". על פי מבחן זה, ייחשב האוטם כנזק שנגרם ב"תאונת עבודה", אם ניתן יהיה לקשור את היווצרותו לעבודה, על ידי הוכחת 'מאמץ מיוחד' או 'אירוע חריג' בעבודה. "כל הנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר. ... קנה המידה לבחינת אותו מאמץ הינו סובייקטיבי. כלומר, השפעתו של המאמץ הנבחן נשקלת לא ביחס למאן דהוא, אלא ביחס לנפגע עצמו לפי מצבו בעת קרות האירוע." (בג"ץ לוסקי ע' 760-759; וראו גם: דב"ע מו/ 0-139 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315, 331; דב"ע לא/ 0-17 המוסד לביטוח לאומי נ' הרשקוביץ, פד"ע ב 177, 180; בג"ץ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לו(4) 267, 271-270). "אירוע חריג" משווה לפגיעה את אופייה התאונתי ומשמש ליצירת קשר בין הנזק לבין העבודה. העובדה שהאוטם בא על רקע קונסטיטוציונלי והעובדה שהוא עלול היה להתרחש בזמן כלשהו בעתיד ללא קשר לעבודה, איננה גורעת מן האופי התאונתי של התרחשותו בפועל במועד מסוים, אם ארע עקב "מאמץ מיוחד" או "אירוע חריג" בעבודה. דרישת ה"אירוע החריג" ממלאת תפקיד כפול. ראשית, תפקיד ראייתי: כיון שהפגיעה נוצרת על רקע קונסטיטוציונלי והקשר הסיבתי בינה לבין העבודה אינו ברור, ה"אירוע החריג" מקל על הוכחת הקשר הסיבתי. שנית, תפקיד מהותי: באמצעות ה"אירוע החריג" מתמלאת דרישת ה"תאונה" שבחוק, שהינה תנאי לזכאות בתגמולים. עמד על כך השופט מצא בבג"ץ 1619/91 זהר פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד מו(3) 386, 393 (להלן: פסק דין פרץ): "כיצד יוכיח העובד התובע, שאוטם שריר הלב, שפקד אותו תוך כדי עבודתו, הינו בגדר תאונה? הלוא מדובר בהתרחשות שאין לה גורמים חיצוניים גלויים לעין. הוכחת סיבותיה של התרחשות כזאת איננה משימה קלה, ואולי אף בלתי אפשרית. להקלת נטל זה כיוונה פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, בפרשת דן יצחק, בקביעתו של מבחן "האירוע החריג". כל הנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא ראשית ראיה להתרחשות בעבודה, שלפי מהותה עלולה היתה לגרום להתקף, או להחישו. ... הוכחתו של אירוע חריג בעבודה מיועדת להראות, כי התקף של אוטם, שבנסיבות אחרות היה בגדר חולי גרידא, היה במקרה נשוא הדיון, לכאורה, בגדר תאונה." 16. יישומו של מבחן זה בפסיקה הוביל את בית הדין לעבודה לראות "אירוע חריג" במצבים הבאים: ויכוח עם פקח עירוני שרשם לנפגע דו"ח בגין מפגע תברואתי (דב"ע שן/ 0-33 ברבר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 427); צעקות קללות ויריקות מצד נוסע כלפי נהג אוטובוס (דב"ע מח/ 0-61 המוסד לביטוח לאומי נ' ניב אריה, פד"ע יט 547); התרגזות מורה על תלמידיו בשל תוצאות בחינת מגן שערך להם (דב"ע שן/ 0-179 אליהו זיו נ' המוסד לביטח לאומי, פד"ע כג 24). ולא להכיר באירועים הבאים כחריגים: תביעת לקוח כנגד עורך דין להחזרת שכר טרחת עורך דין (דב"ע מח/ 0-106 ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 47); צרוף של שניים: האחד, ויכוח עם עובד הנתון לפיקוח על ידי הנפגע, והשני, נסיעה בתנאי חום כבד (פסק דין פרץ); התרגזותו של נפגע המשמש כמבקר מוסיקה בעקבות קיצוץ של מאמר ביקורת שכתב (דב"ע שן/ 0-42 נתן מישורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 436); שופט שנאלץ להפסיק חקירתו הנגדית של עד על ידי עורך דין מאחר וזה לא שעה לאזהרות מספר של השופט (דב"ע מח/ 0-210 בו חיים שלו נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 393). באשר למתח נפשי מתמשך, פסק בית הדין לעבודה, כי מתח נפשי מתמשך - כשלעצמו - איננו יכול להיות "אירוע חריג" המספק את תנאי הפתאומיות, ולפיכך הנזק הנפשי שבא בעקבות מתח נפשי ממושך ללא "אירוע חריג" בעבודה, אינו בגדר "תאונת עבודה" (פסק דין נחתום, פסקה 22; ופסק דין אוחנה, פיסקה 5). נזק נפשי ששימש כמחולל להתאבדותו של העובד הוכר כ"תאונת עבודה", רק כאשר קדמו לו "אירועים חריגים" (דב"ע נג/ 0-44 המוסד לביטוח לאומי נ' טישלר, פד"ע כו 199). לא למותר לציין, כי במסגרת פסיקתו העניפה של בית הדין לעבודה, נעשה נסיון לאמץ את מבחן הסיכון בעקבות משנתו של המלומד לרסון. על פי מבחן זה נעשתה הבחנה בין "סיכון נייטראלי" - סיכון שבגורמים חיצוניים לאישיות הנפגע - לבין "סיכון אישי" - סיכון הטבוע בעצם אישיותו של הנפגע, כגון מחלה או מום. במקרה בו קיים "סיכון אישי", הפגיעה תוכר כ"תאונת עבודה" רק אם תרומת העבודה לובשת צורה של מאמץ גדול מהמאמץ שבעבודה הרגילה או שבחיים מחוץ לעבודה; ובמקרה בו אין "סיכון אישי", כל מאמץ בעבודה הקשור סיבתית רפואית לפגיעה, דיו לענות על המבחן המשפטי של סיבתיות. לבד מכך שמבחן זה מסתפק בסיכון בעבודה במקום "תאונה" ומייתר על ידי כך את דרישת ה"תאונה", הרי שגלומים בו קשיים רבים נוספים ויישומו יצר בעיות קשות לפתרון. מבחן הסיכון אינו מבטל את הצורך ב"אירוע חריג", שהרי במקרים של "סיכון אישי" (מחלה קונסטיטוציונלית) ידרש ממילא "אירוע חריג", ואילו במקרים של "סיכון נייטראלי" שאין בו "סיכון אישי", על פי רוב הפגיעה תהיה תוצאה של "תאונת עבודה". מטעם זה ומטעמים של קשיים אחרים שלא כאן המקום לפרטם (סקירה בנושא זה ראו: קובובי, ע' 47-37), בית הדין לעבודה נטש - ובצדק - מבחן זה וחזר ואימץ את מבחן ה"מאמץ המיוחד", או ה"אירוע החריג". מבחן זה מקובל עד עצם היום הזה ולא שונה בפסק הדין נשוא העתירה שלפנינו. 17. שאלה מעניינת בהקשר זה היא, האם ניתן לראות ברצף של מספר אירועים חריגים שבהצטרפם זה לזה גרמו לנזק הסופי, מענה לדרישת ה"אירוע החריג". ניתן לטעון, כי כשם שבית הדין לעבודה היה מוכן להרחיב את פרשנות רכיב ה"תאונה" ולכלול בתוכו גם רצף של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן המצטברות כדי הפגיעה ממנה סובל העובד (תורת המיקרוטראומה), כך גם ניתן לראות בהצטברות של מספר "אירועים חריגים" הקורים לאורך זמן, "אירוע חריג" העונה על דרישת ה"תאונה". לבד מכך שבתי הדין לעבודה ובית משפט זה לא ראו בעבר הצטברות של "אירועים חריגים" כ"ארוע חריג" ובענייננו לא נטען הדבר על ידי הצדדים ולא נקבע על-ידי בית הדין, מעוררת הרחבה כזו קושי רב הן במישור העיוני והן במישור המעשי. עצם התרחשותם של מספר אירועים בעבודה לאורך זמן, מכרסמת בחריגותם ומלמדת שאירועים כאלה הם חלק מתנאיה הרגילים של העבודה. זאת ועוד, אירועים מסוימים אינם "אירוע חריג" כאשר הם ארוע בודד ואינם הופכים ל"אירועים חריגים" בהצטרפם יחד. נראה, כי התראות מס הכנסה וחובות לבנקים הכרוכים באי יכולת פרעון, אינם מסוג האירועים הבאים בגדרם של "ארוע חריג" או "ארועים חריגים" (על כך להלן בסעיף 23). סיכום ביניים 18. ניתן לסכם ולומר, כי בית הדין לעבודה בפסיקתו בעבר, יצר מספר קטגוריות לשם הכרה בפגיעות שונות בעבודה כתאונות עבודה, אך הקפיד לשמור על דרישת ה"תאונה" שמציב החוק. בבסיסה של תורת המיקרוטראומה, כמו גם בבסיסו של מבחן "האירוע החריג", עומדת התפיסה, כי אין לייתר את דרישת ה"תאונה" לצורך הכרה בפגיעה בעבודה, כ"תאונת עבודה" המזכה בתגמולים. על פי תורת המיקרוטראומה מתמלאת דרישת ה"תאונה" על ידי אותו רצף של תאונות זעירות, ואילו כשמדובר במחלה קונסטיטוציונלית, מתמלאת דרישה זו על ידי קיומו של "אירוע חריג" שקדם לפרוץ המחלה. בית הדין לעבודה פסק, כי דרישת ה"תאונה" אינה מתמלאת כאשר מדובר במתח נפשי מתמשך. משפט השוואתי 19. הבעיות המתעוררות בענייננו אינן נחלתנו בלבד. במדינות השונות של ארצות הברית מסתמנות גישות שונות לסוגיה שלפנינו. במספר מדינות לא נדרשת "תאונה" כתנאי להכרה ב"תאונת עבודה", ואת גישת יתר המדינות, בהן קיימת בחוק דרישה להתרחשות "תאונה", ניתן לסווג לארבע קבוצות: לפי האחת, די בקשר סיבתי בין מתח נפשי מתמשך לבין העבודה, על מנת שהמקרה ייחשב כ"תאונת עבודה" ואין צורך להוכיח אירוע חריג בהשוואה לחייו הרגילים או לתנאי העבודה הרגילים של העובד; לפי השניה, יש להוכיח שהנזק הנפשי נגרם עקב אירוע חריג על מנת שייחשב כ"תאונת עבודה"; לפי השלישית, רק כאשר הגורם לנזק הנפשי הוא טראומתי-פתאומי יראו בכך "תאונת עבודה"; ולפי הרביעית, נשללת באופן מוחלט הכרה ב"תאונת עבודה" במקרים בהם מתח נפשי מתמשך גרם לנזק נפשי, כל עוד לא לווה לכך גם נזק פיזי (לרסון, לעיל בסעיף 42.25; ראו גם H. Lasky Psychiatric Claims in Worker's compensation and Civil litigation (Vol. 1) 77). 20. המדינות התומכות במבחן ה"אירוע החריג", סומכות ידיהן על פסק הדין בעניין School District no. 1 v. I.L.H.R. 215 N.W. 2nd 373 (1974) במדינת וויקונסין. באותו מקרה נדון עניינה של מורה שהחלה לסבול כאבים פסיכוסומטיים וחרדה לאחר שנודע לה כי הומלץ להעבירה מתפקידה. תביעתה נדחתה ונקבע כי מדובר במתח נפשי רגיל שהוא מנת חלקו של כל עובד. מבחן "האירוע החריג" הוגדר כמבחן אובייקטיבי המשווה בין הלחץ הנפשי בו עמד העובד-התובע לבין הלחץ הנפשי בו עומדים כלל העובדים באופן רגיל ובלשונו: "... mental injury non-traumatically caused must have resulted from a situation of greater dimensions than day-to-day emotional strain and tension which all employees must experience" (לאימוץ המבחן של וויסקונסין ראו: לרסון, לעיל ע' 7-177; G.W. Dawes "Eligibility for Worker's Compensation in Cases on Nontraumatic mental injury: The development of The Unusual Test in Wisconsin" Wis l.Rev. (1987) 363). 21. פרמטר נוסף לבחינת זכאותו של העובד לפיצוי, שאומץ על ידי אותן המדינות בהן נדרש "אירוע חריג", הוא, תום ליבו של המעביד. אירועים מסוימים עשויים להיחשב חריגים, אם נעשו בחוסר תום לב, אף שאין בהם, אם נעשו בתום לב, כדי להקים זכאות לפיצוי. במסצ'וסטס נקבע בחוק, כי לא יינתן פיצוי בשל העברת עובד ממקום עבודה אחד לאחר ובשל פיטורין וכדומה, אם נעשו בתום לב. (לפירוט ראו לרסון 7-173 ובמיוחד הערה 72.28). בוויומינג הוכרה תביעתו של נהג שכיר שסבל מהתמוטטות עצבים לאחר שלא קודם בעבודתו. הדבר קרה לאחר שזכה במעמד של נהג בכיר בהתערבות ארגון העובדים ומיד לאחר מכן שב ופוחת מעמדו למעמד של נהג זוטר. הדבר יצר אצלו מבוכה, לחץ ואי ודאות וגרם לנזק נפשי כאמור. נהג המשאית תבע את החברה שבה עבד בטענה שהנוירוזה והתמוטטות העצבים ממנה סבל, נוצרו עקב העבודה. נקבע, כי תנועת המטוטלת לה נחשף על ידי מעבידו, היתה בלתי צפויה במידה מספקת ויצרה מתח גדול מזה היום-יומי הרגיל. תביעתו התקבלה ( Consolidated Freightways v. Drake 678 Pa. 2nd 874 (Wyoming, 1984)). עם זאת, התפתחה כאמור גם גישה לפיה די בקיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה ובין העבודה כדי שהפגיעה תוכר כ"תאונת עבודה". גישה זו מייתרת את הצורך ב"תאונה", ומסתפקת בנזק ובקשר בינו ובין העבודה. המלומד לרסון תומך בגישה זו. לדעתו, ניתוח הפסיקה האמריקאית מוביל למסקנה, כי במקום בו בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה, בית המשפט מצא דרך להכיר ב"אירוע חריג" זה או אחר שגרם לפגיעה ולזכות את הנפגע בתגמולים. לפיכך - לטענת לרסון - מתייתרת לכאורה דרישת ה"תאונה" וניתן להסתפק בקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין העבודה (סעיפים 38.80 38.81). גישה זו, אף שמקובלת היא במספר מדינות בארה"ב, מוקשית בעיני, שכן גם כאשר ברור קיומו של קשר סיבתי בין העבודה לבין הפגיעה, עדין המשיכו בתי המשפט ובדקו אם היה "אירוע חריג". במקרים בהם לא היה "אירוע חריג", לא הכירו בתי המשפט בארה"ב - אף לפי הדוגמאות המובאות על ידי לרסון - בהיות התאונה "תאונת עבודה" וגם בפסיקה המקומית, אין מוצאים הכרה כזו. כשלון עסקי - האם מיקרוטראומה או "אירוע חריג"? 22. בענייננו מדובר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע קשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו. הדיכאון הוא פרי פועלם המשותף של מבנה אישיותו של האדם, ושל נסיבות חייו, הן בעבודה והן בחיי היום-יום שמחוצה לה. הוא מתפתח על ידי תהליכים שהם בתוך הנפש פנימה, והקשר הסיבתי בינו לבין העבודה הוא בעייתי ביותר. לצורך הדיון, יצאנו מתוך הנחה עובדתית - שלשם ברורה הוחזר התיק לבית הדין האזורי, שטרם הכריע בה - שהדיכאון התפתח על רקע קשייו הכספיים של המשיב בעסקו בעקבות דרישות מס הכנסה וחובות לבנקים. משכך, יש לבדוק האם קיים קשר סיבתי משפטי בין הנזק נפשי לבין העבודה, בין במסגרת תורת המיקרוטראומה ובין כ"אירוע חריג" שארע על רקע קונסטיטוציונלי. לאור הניתוח המשפטי של סוגית המיקרוטראומה (סעיף 14 לעיל), אינני סבורה כי האירועים שהובילו לדיכאון, הינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה. על כן נותר לבחון קיומו של "אירוע חריג". 23. נראה לי, כי אין לראות בהתראות מס הכנסה בחובות כבדים ובכישלון עסקי בעקבות זאת - להם חשופים במציאות שלנו בעלי עסקים עצמאיים רבים - משום "אירוע חריג" הבא בגדרה של "תאונת עבודה" לפי החוק, ואין גם לראות באלה מערכת של "אירועים חריגים". מרבית האוכלוסיה היא אוכלוסיה עובדת. טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים, מתחים, לחצים, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. מצבים אלה עלולים לגרום למחלות ממחלות שונות. חוק הביטוח הלאומי מכיר בתנאים מסויימים בנכות כללית כנכות הבאה בגדר החוק ללא דרישת קיומו של רכיב ה"תאונה" (פרק ט' לחוק). האם החוק מיועד לכסות גם את תוצאותיהם של כל אלה על ידי הכרה בהם כ"תאונת עבודה"? האם לכך הוא מכוון? נראה כי לאור הגדרתה של "תאונת עבודה" כ"תאונה", אין הדבר כך ואם מוכן המחוקק לפרוש כנפיו על כל אלה והקופה הציבורית מאפשרת זאת, עליו המלאכה לעשותה. אין זו מדיניות ראויה להרחיב על ידי פסיקה את פריסתו של החוק. זוהי הרחבה רחבה מכדי שתתאים ל"חקיקה שיפוטית". 24. גישה דומה עולה מן הפסיקה האמריקאית. השאלה אם כשלון עסקי הוא "תאונת עבודה" נדונה במספר פסקי דין בארה"ב. במקרה אחד, טענה התובעת, בעלת עסק, כי בעקבות אי תשלום חובות על ידי לקוחות, נוצרה בעיית נזילות חמורה עד שלא היה בידה לשלם חובות לנושיה. היא נאלצה לנהל התדיינויות משפטיות במהלכן גם שיעבדה חברת אחות שבבעלות בעלה. מומחים מטעמה העידו כי ההפרעות הנפשיות מהן סבלה נגרמו כתוצאה מבעיותיה העסקיות הפיננסיות והמשפטיות. בית המשפט לערעורים בוויסקונסין, ציטט בהסכמה את הערכאה הנמוכה, שקבעה שני עקרונות: האחד, כי המבחן לקיומו של לחץ בלתי שגרתי הוא מבחן אובייקטיבי המתייחס לכלל העובדים ולא מבחן סובייקטיבי; השני, כי בעיות נזילות, התדיינויות משפטיות, מגעים עם נושים, הם אירועים שגרתיים בעסקים מסוג זה. תביעתה נדחתה, וכך אומר בית המשפט: "Looking at employees in general, nonpayment of accounts, cash flow problems, litigation and repeated contacts from creditors are circumstances common to their daily lives. If the pool of employees is limited to executive officers running small businesses.. then the emotional strains and tensions the applicant experienced ... are exceedingly common (479)." (Probst v. Labor & Ind. Review Comm'n 450 N.W. 2nd 478,480 (1989)). כך גם באריזונה, שם נקבע כי מתח נפשי הנלווה לכישלון עסקי לא יכול להיחשב בלתי צפוי, בלתי רגיל או חריג מבחינה אובייקטיבית, על רקע המציאות של השוק האמריקאי וכי מתח נפשי הנובע מכישלון עסקי איננו נזק שדין הפיצויים לנפגעי תאונות עבודה מתכוון לפצות בגינו: "the emotional stress arising from the entrepreneurial risk of business failure is not an injury that was intended to be covered by the worker's compensation act. The mental stress that accompanies the entrepreneur's prospect of economic loss or business failure cannot be considered 'unexpected, unusual or extraordinary' from an objective view of the economic realities of the American marketplace" (Ziv v. Ind. Comm'n of Arizona 773 P. 2nd 228 (1989) ( גם בפנסילבניה בה הדין מקל יותר עם העובדים (ראו סעיף 17 לעיל), נפסק, כי נזק נפשי הנגרם בשל כשלון עסקי איננו בר פיצוי במסגרת פיצוי לנפגעי עבודה (אם כי שם נומקה ההחלטה בכך שנזק זה לא נגרם בשל מעמדו של התובע כעובד, כי אם בשל מעמדו כמשקיע; Klein v. W.C.A.B. 496 A 2nd 1346 (1985)). 25. לסיכום פרק זה, רכיב ה"תאונה", הנדרש לצורך הכרה ב"תאונת עבודה", אינו מתקיים בענייננו, לא במסגרת תורת המיקרוטראומה ולא במסגרת "אירוע חריג". על כן, אין לראות בדכאונו של המשיב "תאונת עבודה" המזכה בתגמולים. עדיין נותר לבחון את הגישה המייתרת את רכיב ה"תאונה" ומסתפקת בקשר הסיבתי שבין הנזק הנפשי לבין העבודה לשם הכרה בנפגע, כנפגע ב"תאונת עבודה". ויתור על רכיב ה"תאונה" 26. כאן ראוי לציין ולהדגיש, כי החוק עצמו עשה הבחנה ברורה וחדה בין קבוצות שונות של זכאים מכחו, כגון: ביטוח נכות (פרק ט' לחוק) בו נכללים כל בעלי נכות בשיעור מסוים ללא קשר למקור הנכות. תנאי הכשירות והסכומים המשתלמים, שונים. לא כך לגבי נפגעי "תאונת עבודה" שם נדרשת על פי החוק "תאונה" כתנאי לזכאות הנפגע על פיו. כאמור, בית הדין לעבודה היה עקבי בשיטתו שלא לוותר על דרישת ה"תאונה" כתנאי להכרה ב"תאונת עבודה" (ראו הפסיקה בסעיפים 12 ו- 16 לעיל). נשאלת השאלה האם עלינו לשנות זאת בהקשר לנסיבות שלפנינו. נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. הגישה, לפיה די בקשר הסיבתי שבין הפגיעה לבין העבודה כדי להכיר ב"תאונת עבודה", הינה גישה המרחיבה עד למאד את פרשנות החוק ומייתרת את רכיב ה"תאונה" שהוא הרכיב הראשון והמרכזי בהגדרתה של "תאונת עבודה". כמו כן מרחיבה היא ביותר את מעגל הנפגעים שיוכרו כנפגעי "תאונת עבודה". אמנם זוהי אופציה פרשנית אפשרית וכאשר החוק ניתן לכמה אופציות פרשניות, יש לבחור את זו המשרתת את תכלית החוק. האם אכן אופציה פרשנית זו משרתת את תכלית החוק? האם מיועד הביטוח הסוציאלי של נפגעי עבודה לחול על מקרים כאלה והאם זהו סיכון שהחוק ביקש לבטח מפניו? נראה לי שלא כך. 27. לדעתי, לא בכדי קבע המחוקק את דרישת התרחשותה של "תאונה". המצב האופטימלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא, אך בשל מגבלות תקציביות אין אלה הם פני הדברים. אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו. בבואנו לפרש את החוק עלינו להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק לשם תשלום התגמולים. המחוקק הגדיר "תאונת עבודה" תוך שימוש במילה "תאונה", ללמדנו, כי לא כל אירוע שארע לעובד במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא רק זה שיש לראותו כ"תאונה". על מהותה של ה"תאונה" עמדתי לעיל, ודומה כי ממנה עולה, שהמחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון אליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שארעו במהלך העבודה. אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת. הפסיקה הרחיבה עד כה ככל שניתן את מעגל הבאים במסגרת "תאונת העבודה" על ידי ההרחבות שפורטו לעיל, תוך השארת האלמנט התאונתי בתמונה. עיקורו של אלמנט זה, משנה את פני החוק, את מילותיו, את תחום התפרסותו ונראה כי גם את תכליתו. לא למותר לציין בהקשר זה, כי כאשר בחר המחוקק לתגמל נפגעים באופן רחב יותר, לא דרש בחוק ארועה של "תאונה" והחיל את החוק על קבוצות אוכלוסיה מוגדרות, תוך קביעת מערך של איזונים ובלמים פנימיים. כלומר, המחוקק ביטא את כוונתו על ידי הסדר שונה לחלוטין, הן על ידי מילות החוק והן על ידי תכנו ותכליתו (ראו לדוגמא: החוק, פרק ט' (ביטוח נכות) וההסדר שבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט1959- [נוסח משולב]), בכך שונה ההסדר החוקי בענייננו מהסדרים אחרים ועל כן אין להקיש מהם לענייננו. 28. סוף דבר, אני מציעה לקבל את העתירה, לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ולהחזיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ח' בניסן תשנ"ט (25.3.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן /מזכיר ראשי 97046900.J05