צבי עו"ד ברק נ. בית הדין הארצי לעבודה

החלטה בתיק בג"ץ 4690/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4690/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: עו"ד צבי ברק נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. מנורה מבטחים פנסיה בע"מ 4. דמיטרי שפלב עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 5561-01-17 (כב' השופט (סגן הנשיאה) א' איטח, כב' השופטת ל' גליקסמן, כב' השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור ש' צפריר וא' גדעון) מיום 6.5.2018, אשר דחה את טענות העותר כי הוא זכאי לשכר טרחה, על אף שנדחתה בקשה שהגיש לאישור תובענה ייצוגית, וזאת בפסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע בסע"ש 28351-07-13 (כב' השופט (סגן הנשיאה) א' סופר ונציגי הציבור פ' מרקוביץ וא' שטרית) מיום 11.12.2016. 1. העותר הוא בא-כוחו של התובע המייצג בהליך סע"ש 28351-07-13 והמערער בע"ע 5561-01-17, אשר הגיש בקשה להכיר כתובענה ייצוגית את תביעתו נגד מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (להלן: מנורה מבטחים), להשיב לו סכומי כסף שהופרשו לטובתו לקרן הפנסיה על חשבון פיצויי הפיטורים (להלן: כספי הפיצויים), והוחזרו למעסיקו, חברת סער בטחון בע"מ (להלן: סער בטחון), לאחר סיום עבודתו. בקשת התובע המייצג (ובקשת תובע מייצג נוסף שאוחדה עם בקשתו) נדחתה, לאחר שנקבע כי הבקשה אינה עומדת בתנאים הנדרשים לאישור תובענה ייצוגית. בין היתר, נקבע כי לתובע המייצג אין כל עילת תביעה אישית נגד מנורה מבטחים; כי כספי הפיצויים הושבו לו ולשאר עובדי סער ביטחון ומדובר היה בטעות נקודתית אשר תוקנה ולא בהפרה שיטתית של הוראות הדין; וכי ניהול התביעה כתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה להכרעה בסוגיה שבמחלוקת. 2. התובע המייצג הגיש ערעור על פסק הדין שדחה את בקשתו לפני בית הדין הארצי, אך לאחר דיון בערעור, הודיע כי הוא מקבל את הצעת בית הדין כי הערעור יימחק ללא צו להוצאות. אלא שבא-כוח המערער, העותר בהליך שלפנינו, הגיש הודעה כי הודעת המערער לפיה הוא חוזר בו מערעורו חלה על המערער בלבד, ואילו הוא מבקש שיינתן פסק דין שיתייחס לטענה כי הוא זכאי לשכר טרחה בזכות ההישג שהשיג לקבוצה. 3. בית הדין הארצי קבע כי ספק אם לאחר שהמערער הודיע כי הוא חוזר בו מערעורו, יכול בא-כוחו לעמוד על הערעור ועל הדרישה לתשלום שכר טרחה. זאת ועוד, בנסיבות העניין, שעה שהמערער עמד על מלוא טענותיו הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הארצי עד אשר שב בו מערעורו, ומשלא ברור מהתשתית העובדתית שבתיק כי השבת כספי הפיצויים הייתה אך ורק בשל הגשת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית או הגשת התראה, אין כל מקום לפסוק שכר טרחה לעותר. 4. העותר מיאן להשלים עם פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, והגיש עתירה זו. לטענתו, שגה בית הדין הארצי משנמנע להורות על תשלום שכר טרחתו. כן נטען כי בית הדין הארצי נוקט גישה מצמצמת ביחס לפסיקת גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא-כוחו בתובענה ייצוגית, באופן הפוגע בזכויותיהם של עובדים. עוד מלין העותר על מספר קביעות של בית הדין הארצי בפסק דינו: האחת, הקביעה לפיה כאשר בקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית, ייפסק שכר טרחה לבא-כוח תובע מייצג רק אם יוכח כי ההטבה לקבוצה נבעה אך ורק בשל הגשת הבקשה או התראה שקדמה לה; השנייה, קביעה עובדתית כי במקרה זה, השבת כספי הפיצויים לעובדים לא הייתה אך ורק בשל הגשת הבקשה לאישור; השלישית, הקביעה כי קיים ספק אם יכול בא-כוח תובע מייצג בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לעמוד על הערעור ועל הדרישה לשכר טרחה גם אם התובע המייצג חזר בו מן הערעור. 5. לאחר עיון בעתירה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה ידועה היא כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. המחוקק קבע סמכות ייחודית לבתי הדין לעבודה, ועל כן התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובהתקיים שני תנאים מצטברים: אם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ואם שיקולי צדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה. אמת מידה מרכזית לכך שבית משפט זה יידרש לדון בעתירה נגד פסיקת בתי הדין לעבודה היא חשיבותה הציבורית הכללית של הסוגיה וקיומן של השלכות רוחב להכרעה בה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 5393/12 ביטון נ' בית הדין האזורי לעבודה חיפה (5.8.2012); בג"ץ 369/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). 6. מקרה זה אינו בא בגדרי אמות המידה האמורות. אין המדובר בשאלה כללית רחבה הטעונה הכרעתו של בית משפט זה, על אף שהעותר מנסה לשוות לעתירתו נופך עקרוני. המדובר בטענות ערעוריות מובהקות שאינן מצדיקות התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 7. זאת ועוד, כבר נפסק כי הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיעורי ההוצאות ובשכר טרחה שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, יפה גם בעניין תובענה ייצוגית (ע"א 1509/04 דנוש נ' Chrysler Corporation, פסקה 15 (22.11.2007)). זאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ 5183/11 איל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (20.12.2011); בג"ץ 764/13 אלראי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (5.2.2013)). יתרה מזאת, העותר טוען כי באופן כללי בית הדין הארצי לעבודה נוקט גישה מצמצמת באשר לפסיקת גמול לתובע ושכר טרחה לבא-כוחו. טענה זו ממילא אינה מבססת כל עילה להתערבות בית משפט זה. 8. כך גם אין לשעות לטענות העותר כי שגה בית הדין הארצי בקובעו כי מהתשתית העובדתית לא הובהר אם השבת כספי הפיצויים לעובדים נעשתה בשל ההליך שנקט התובע המייצג, אם לאו. השאלה אם קיים קשר סיבתי בין בקשת המייצג לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית לבין השבת כספי הפיצויים הינה שאלה שבעובדה אשר מעצם טבעה אינה עניין לבית הדין הגבוה לצדק (ראו גם: בג"ץ 764/13 אלראי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (5.2.2012)). אשר על כן, העתירה נדחית. ניתן היום, ‏ה' בתמוז התשע"ח (‏18.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18046900_N02.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il