דוד יוספזון נ. עירית קרית גת

בבית המשפט העליון רע"א 4689/98 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקש: דוד יוספזון נגד המשיבים: 1. עיריית קריית גת 2. מינהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.7.98 בבש"א 605/98 (ה.פ. 1108/95) שניתנה על ידי כבוד השופט י' פלפל בשם המבקש: עו"ד י' עזגד בשם המשיבה 1: עו"ד א' שומר בשם המשיב 2: עו"ד ש' קרניאל פ ס ק - ד י ן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' פלפל), בה נדחתה בקשתו של המבקש לתקן את התובענה שהגיש נגד המשיבים, וכפועל יוצא מכך להרחיב את גדר ההיתר לפיצול סעדים שהוענק למבקש לאחר הגשת התובענה המקורית. לאחר עיון בתגובות המשיבים, הנני מחליט לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר מתן הרשות המבוקשת. 2. המעשה בקצרה: בשלהי 1995 עתר המבקש, על-דרך המרצת פתיחה, למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו במקרקעין מסוימים. במסגרת הליכי הביניים נעתר בית המשפט לבקשותיו, ונתן צו מניעה זמני האוסר העברת זכויות במקרקעין נשוא התובענה, וכן העניק למבקש היתר לפיצול סעדים. בקיץ 1996 הגישו המשיבים תצהירי תשובה. בשנת 1998 הגיע תורה של התובענה להתברר, ובית המשפט הועיד את שמיעת ההוכחות בה ליום 15.9.98. בקשת המבקש לתיקון התובענה הוגשה ביוני 1998. היה זה לאחר שהמבקש שיחרר את באי-כוחו המקוריים ומינה פרקליט אחר לייצגו. בבקשתו עתר המבקש להתיר לו להוסיף טענות עובדתיות וכן עתירות חדשות. הצורך בתיקון, לטענתו, נבע משינוי בעמדתו של המשיב 2, שבתצהיר התשובה מטעמו נכללה הודייה מסוימת בזכותו של המבקש. המבקש טען כי שינוי זה, ועובדות נוספות שנכללו בתצהירי התשובה, העמידוהו על הצורך לתקן את התובענה, במטרה להעמיד בפני בית המשפט לבירור את המחלוקת האמיתית הנטושה בין בעלי הדין. 3. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט לא קבע, שהעמדתה לבירור של המחלוקת האמיתית בין הצדדים אינה מותנית בתיקון התובענה. בהחלטתו נאמר, כי משלא העלה המבקש את בקשתו במסגרת קדם המשפט, הרי שלפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, שוב אין לדון בה, זולת אם ראה בית המשפט לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש למניעת עיוות דין. בית המשפט התרשם, כי הנימוק האמיתי להגשת הבקשה הוא מינויו של עורך-דין חדש לייצוגו של המבקש, ובכך - קבע - אין משום טעם מיוחד להתרת תיקון כתב-טענות לאחר סיומו של קדם המשפט. כן צוין בהחלטה, כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב - כשנתיים וחצי לאחר הגשת התובענה המקורית ולאחר שכבר נקבע מועד להוכחות. בהתנגדותם לבקשת התיקון טענו המשיבים, בין היתר, כי אין להתיר את התיקון, מפני שהעתירות החדשות שהוספתן מתבקשת מבוססות על עילות שחלה עליהן התיישנות. כיון שבית המשפט הגיע למסקנה שדין הבקשה להידחות מהטעמים שפורטו, לא ראה צורך להכריע בטענת ההתיישנות והניח אותה בצריך-עיון. 4. בטרם אחליט בבקשה ביקשתי מבאי-כוח הצדדים לדווח על מצב ההליך בבית המשפט המחוזי: האם שמיעת הראיות כבר החלה, לאיזה שלב הגיעה ומה לוח הזמנים הצפוי. בתשובתם הודיעו הפרקליטים, כי לאור הבקשה לרשות ערעור, ולנוכח הסכמת המשיבים, נעתר בית המשפט לבקשת המבקש לדחיית מועד שמיעת הראיות. המועד שנקבע לאחרונה לשמיעת ראיות הוא 23.3.99. 5. מן העיון בתובענה המקורית ובתצהירי התשובה אכן עולה, שכתבי הטענות הללו שוב אינם משקפים את המחלוקת האמיתית בין הצדדים. נראה לי, כי בנסיבות אלה היה על בית המשפט לשקול את הבקשה לתיקון התובענה לגופה ובמסגרת זו להכריע גם בטענת ההתיישנות. דחיית הבקשה על הסף עלולה לגרור את הצדדים וכן את בית המשפט לדיון בעניינים שחזית המריבה לגביהם שוב אינה כשהיתה במועד הגשת התובענה. חרף קושי זה, לא מן הנמנע כי לאחר בדיקה יגיע בית המשפט למסקנה, כי היעדר טעם מיוחד להצדקת האיחור בהגשת הבקשה מחייב לדחותה. אך השאלה אם להתיר תיקון, על אף איחור בהגשת הבקשה, היא נושא לשיקול דעת, שבהפעלתו מוטל על בית המשפט לבחון גם את תוצאות הסירוב לבקשה. המבחן להכרעה בשאלה, אם להתיר לבעל-דין לתקן את כתב-טענותיו, על-פי בקשה המוגשת לאחר סיום קדם המשפט, מן הדין שיתבסס על איזון האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין וכן על ההתחשבות בתקנת הציבור. יפים לכאן דברי המשנה לנשיא ש' לוין, שנאמרו בסוגיה דיונית שונה, אך הרעיון שביסודם הולם היטב גם את סוגייתנו: "ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91(א) רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קוימו לגביו הוראות התקנות, אך העניין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת הציבור, המעוניין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית המשפט" (ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ [טרם פורסם]). המבקש אמנם חדל מהגשת בקשתו במסגרת קדם המשפט, ואף משנסתיים קדם המשפט - השתהה בהגשת בקשתו במשך תקופה ארוכה. עם זאת ניכר, כי הצורך בתיקון נבע משינוי שחל בעמדת המשיב 2 ומעובדות נוספות שפורטו בתצהירי התשובה. בנסיבות אלו ראוי היה לבית המשפט המחוזי לשקול, אם קבלת הבקשה תכביד על המשיבים באופן שלא ניתן יהיה לפצותם עליו בתשלום הוצאות, או תפגע באינטרס מערכתי רלוואנטי. 6. התוצאה היא שהערעור מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת וההליך מוחזר אליו לדיון מחדש בבקשה לתיקון התובענה. במסגרת הדיון לפניו יידרש בית המשפט תחילה לטענת ההתיישנות שהעלו המשיבים, והיה אם לא יראה לקבל טענה זו (כולה או חלקה), ישוב ויחליט בבקשה לתיקון התובענה, בנושא הרחבת ההיתר לפיצול הסעדים ובנושא ההוצאות. בנסיבות העניין אני נמנע ממתן צו להוצאות בהליך שלפניי. ניתן היום, ב' בטבת תשנ"ט (21.12.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 03.98046890F