דרורי נאוה נ. משטרת ישראל (תחנת שדות)

פסק-דין בתיק בג"ץ 4688/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4688/17 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ג' קרא העותרים: 1. נאוה דרורי 2. איתן דרורי נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל (תחנת שדות) 2. מיטל עובדיה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד דני רונן בשם המשיבה 1: עו"ד הדס ערן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבה 1, משטרת ישראל, ליתן טעם מדוע לא תסייע לעותרת לפנות את המשיבה 2 מהמקרקעין בכפר יונה הידועים, בגוש 8123, חלקה 108/6 (להלן: הדירה) מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). 2. על-פי המפורט בעתירה ובתגובה המקדמית מטעם המשטרה, סכסוך קנייני נתגלע בין העותרת לבין המשיבה 2 על רקע הסכם מכר שנכרת ביניהן בנוגע לזכויותיהן בדירה; העותרת טוענת לבטלותו, והמשיבה 2 לקיומו (להלן: ההסכם או הסכם המכר). לאורך תקופה מסוימת הושכרה הדירה לצדדים שלישיים, ולאחר צאתם מהדירה ביום 29.5.2017, פלשה לכאורה המשיבה 2 לדירה ובו ביום הגישה העותרת תלונה נגדה בגין פלישתה הנטענת. כוחות משטרה הגיעו למקום, החלו בבירור התלונה וזימנו את הצדדים לחקירה. המשיבה 2 טענה כי היא מחזיקה כדין בדירה והציגה מסמכים שונים, ביניהם הסכם המכר ואישורים על העברות כספים עבור תשלומי השכירות בין השנים 2011-2010 כתימוכין לטענתה, ואילו העותרת מצִדה הגישה מסמכים נוספים כדי לתמוך בטענותיה לזכויות בדירה ולהחזקתה בה. על סמך חומרי החקירה שהצטברו, הודיעה המשטרה לצדדים על החלטתה, שלפיה נוכח טענות הצדדים הסותרות ומשאינה יודעת בוודאות מי בעלת הזכויות בדירה ומי המחזיקה בה, לא ינתן סיוע משטרתי למי מהצדדים, לפי הוראות סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. נוכח סירובה של המשטרה לפעול לפינויה של המשיבה 2, הוגשה העתירה שלפנינו. 3. ביום 18.7.2017, למעלה מחודש ימים לאחר הגשת העתירה, הגישה העותרת הודעת "עדכון בנוגע לעובדות העתירה ובקשה לצרף עותר נוסף". על-פי המצוין בהודעה, ביום 16.6.2017, הגיע העותר 2, לו על-פי הסכם המכר מחצית מהזכויות בדירה, לדירה ומצא אותה ריקה מאדם ומחפצים, ומיד פנה להחליף את המנעולים בדירה. יומיים לאחר מכן, הגישו העותרים המרצת פתיחה לבית משפט השלום בנתניה למתן צו מניעה קבוע ובקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 2 לפלוש לדירה (ה"פ 39695-06-17). מעיון ב"נט המשפט" עולה, כי בבקשה שהוגשה לבית משפט השלום, אשר לא צורפה להודעה המעדכנת, צוין כי במצב העובדתי הקיים עת החזיקה העותרת בדירה, התייתרה העתירה שלפנינו (פסקה 32 לבקשה). ביום 19.6.2017 ניתן צו ארעי כמבוקש על יסוד הצהרת העותרים, שלפיה הם מחזיקים כעת בדירה, בכפוף להפקדת ערבויות (השופטת ל' הר ציון). ביום המחרת הגיעה המשיבה 2 לדירה ומשנוכחה לדעת כי מנעולי הדירה הוחלפו, פנתה למשטרה ונאמר לה להזמין מנעולן כדי שיפרוץ את מנעולי הדירה. סמוך לאחר פריצת המנעולים, הגיעה העותרת לדירה ודיווחה למשטרה על פלישתה השניה לכאורה של המשיבה 2 לדירה. כוח משטרתי הגיע למקום ופתח בחקירה. לאחר שהעותרת הציגה לפני השוטרים את צו המניעה הארעי שניתן, הורו לה השוטרים להגיע לתחנת המשטרה כדי לברר את אופן יישומו של הצו. עוד באותו יום, 20.6.2017, הגישה העותרת תלונה נוספת במשטרה נגד המשיבה 2 בגין פלישתה לכאורה לדירה בניגוד לצו מניעה ארעי שניתן בנדון. לטענת המשטרה, לא הציגה העותרת אסמכתאות המעידות על מילוי התנאים הנדרשים לשם כניסת צו המניעה הארעי לתוקף. לאחר שהמשטרה ערכה חקירה נוספת בנושא והגיעה לאותן מסקנות באשר למצב הזכויות בדירה ומי החזיקה בה במועד הרלבנטי, וכן לאור העובדה כי הסכסוך הקנייני בין הניצים מתברר בהליך משפטי התלוי ועומד, החליטה המשטרה, שאין מקום להעניק סיוע למי מהצדדים לשם פינוי מהדירה. לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 25.6.2017 דחה בית משפט השלום את ה"בקשה להורות למשטרה למנוע הפרת צו מניעה" שהגישה העותרת, והורה לה לפנות למשטרה כדי לאכוף את הצו הארעי שניתן. ביום 5.7.2017 הורתה המשטרה על סגירת התיק הפלילי נגד המשיבה 2 בשל העדר עניין לציבור. עוד יצוין, כי ביום 4.8.2017 נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיבה 2 להארכת המועד להגשת כתב הגנה ותגובה לבקשה למתן צו המניעה הזמני, והוחלט להותיר את צו המניעה הארעי על כנו, עד למתן החלטה אחרת. 4. בתגובה המקדמית לעתירה, טענה המשטרה כי דין העתירה להידחות על הסף, ולחלופין לגופה. לטענתה, גרעין הסכסוך בין העותרת לבין המשיבה 2 מצוי במישור האזרחי, ולכן דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט, כפי שנעשה, לשם הכרעה במחלוקות ביניהן. לגופו של עניין, טוענת המשטרה כי אין מקום להתערב בהחלטתה. זאת, משום שהפעילה את סמכותה כנדרש, ומשהגיעה לכלל מסקנה על יסוד התשתית הראייתית, כי לא ניתן לקבוע מי מהצדדים היא בעלת הזכות בדירה ומי החזיקה בה, הרי שבנסיבות אלה, אינה יכולה להושיט יד לעותרת לפנות את המשיבה 2 מהדירה. המשיבה 2 לא נאותה להגיש תגובה מטעמה. 5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית מטעם המשטרה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין מתיר למחזיק כדין במקרקעין לעשות שימוש בכוח סביר כדי לפנות אדם שתפס את המקרקעין שלא כדין, תוך 30 ימים מיום התפיסה. על המשטרה לחוש לעזרתו של אדם הפונה אליה כדי לסלק את הפולש מן המקרקעין, ובבואה לעשות כן עליה לבחון את התקיימותם של תנאי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. ככלל, במקרים בהם מצאה המשטרה לאחר קיום בדיקה ברמת הוכחה מנהלית כי מתעוררים קשיים בבירור השאלה מיהו המחזיק כדין, כי אז עליה להשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה עובר למעשה הפלישה הנטענת. אולם כאשר לא הוכח ברמת "שכנוע גבוהה" דבר זהות האדם שהחזיק במקרקעין לפני מעשה הפלישה הנטענת, על המשטרה להימנע מלסייע בידו של המבקש בסילוק הפולש (בג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי של הכסא הקדוש בירושלים והמזרח הקרוב נ' שר המשטרה, ירושלים, פ"ד כה(1) 225 (1971); בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים, פ"ד נט(1) 331, 335-334 (2005); בג"ץ 384/09 הקרי (יטאח) נ' משטרת ישראל תחנת השכונות, פסקה 5 (2.2.2009); בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון, פסקאות 32 ו-43 (16.11.2008)). 6. מן הכלל אל הפרט. מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה, כי המשטרה עשתה מאמצים סבירים לבירור שאלת ההחזקה והזכות להחזקה בדירה, הסתייעה ביועציה המשפטיים, ובסופו של יום החליטה שלא היה די בתשתית הראייתית המנהלית שעמדה לפניה כדי להפעיל את סמכותה ולסייע בידי העותרת לסלק את המשיבה 2 מהדירה. כנ"ל אין המשטרה יודעת ברמת הוכחה מספקת מי החזיקה בדירה מיד לאחר עזיבת השוכרים את הדירה ביום 25.9.2017, ולאחר מועד זה שני הצדדים החזיקו בדירה לפרקים. כמו כן, טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות הוצגו לפני המשטרה במהלך החקירה, וניכר כי נטושה מחלוקת מהותית בין הצדדים באשר לזכויות מסוימות בדירה. יובהר, כי הדיון התלוי ועומד בבית משפט השלום עוסק בבקשה למתן צו מניעה קבוע למניעת פלישה על-ידי המשיבה 2 לדירה, ולא בבירור זכויות הצדדים בדירה (ראו והשוו: רע"א 6998/11 ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה (22.7.2012); רע"א 3642/02 ברייה (אטיאס) נ' עיריית אילת (22.5.2002)). בנסיבות האמורות, קיים ספק בשאלת זהותה של המחזיקה – בפועל וכדין – בדירה, ועל-כן אין מקום להתערב בהחלטת המשטרה מיום 29.5.2017 שנגדה כוונה העתירה (ראו למשל, בג"ץ 7429/09 בן יעקב נ' משטרת ישראל (5.1.2010)). ככל שלמי מהצדדים טענות הנוגעות לצו המניעה הארעי שניתן ולכאורה לא נאכף ולסגירת התיק הפלילי, וככל שיש להם עילה לעשות כן, יוכלו לנקוט בהליך המתאים. 7. העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' באלול התשע"ז (‏28.8.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17046880_O06.doc נד מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il