רביבה וסיליה נ. אליעזר בשן

החלטה בתיק רע"א 4685/12 בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 4685/12 - א' ע"פ 4686/12 לפני: כבוד הרשמת דנה כהן-לקח המבקשים: 1. רביבה וסיליה 2. רביבה אפל 3. עמוס אפל נ ג ד המשיבים: 1. אליעזר בשן 2. מנחם שפיר 3. עריית רמת השרון 4. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון בקשה למחיקת הערעור על הסף פסק-דין שני ההליכים שבכותרת מופנים כנגד אותן שתי החלטות של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' שיצר) - החלטה מיום 13.5.2012 והחלטה מיום 16.5.2012. כפל ההליכים שהוגשו בנוגע לאותן ההחלטות, מעורר שאלה בדבר דרך ההשגה המתאימה על החלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, הונחה לפתחי בקשה מטעם המשיבים 1-2 לסילוקו של רע"א 4685/12 על הסף בשל טענת איחור בהגשתו. בפתח הדברים אומר כי החלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים נשוא ההליכים שבכותרת, עניינן בסגירת עסק של המבקשים-המערערים (להלן: המבקשים). בעוד ההליכים שבכותרת תלויים ועומדים, התברר כי ביום 27.6.2012 ניתן למבקשים רישיון עסק קבוע. קיומו של רישיון קבוע כאמור, מייתר לכאורה את הצורך לדון בהוראתו של בית-המשפט קמא לסגירת העסק נשוא המחלוקת, בשל הקביעה כי לא היה בנמצא היתר כדין להפעלתו. יצוין כי ככל שקיימות טענות כנגד רישיון העסק הקבוע שניתן למבקשים, ההליכים שבכותרת אינם האכסניה המתאימה לבירורן. דומה, אפוא, כי ניתן היה להסכים על מחיקת ההליכים שבכותרת, ולוּ בשל התייתרות הצורך בהמשך ההתדיינות בערכאה זו. על-פני הדברים, נראה כי לכך כיוון כב' השופט רובינשטיין בהחלטות שנתן במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית-משפט זה עובר להגשת ההליכים שבכותרת, ואשר אליהן אתייחס בהמשך הדיון (בש"ם 3920/12). אף-על-פי-כן, הודיעו המבקשים כי הם מוסיפים לעמוד על ההליכים שבכותרת, נוכח החשש מפני טענה כי הפעילו את עסקם שלא כדין עובר לקבלת רישיון העסק הקבוע, וזאת על-מנת ש"שמם הטוב לא יפגע" - כך לשון המבקשים. משהוסיפו המבקשים לעמוד על בירור ההליכים שבכותרת, בחנתי לגוף הדברים את שאלת סיווגם וכן את בקשת המשיבים 1-2 למחיקתו של רע"א 4685/12 על הסף בשל איחור בהגשתו. מסקנתי היא כי דינם של שני ההליכים שבכותרת להימחק. הטעמים לכך יפורטו להלן. רקע הדברים 1. מקורן של ההחלטות נשוא ההליכים שבכותרת הוא בעתירה מינהלית שהגישו המשיבים 1-2 לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו. במסגרת העתירה, עתרו המשיבים 1-2 להורות למשיבים 3-4 לנקוט בכל האמצעים מכוח דיני התכנון והבניה ורישוי עסקים, ביחס לעבירות בנייה ורישוי עסקים שלפי הנטען התבצעו על-ידי המבקשים ביחס לבית-קפה שהם מנהלים בסמוך למקום מגוריהם של המשיבים 1-2. עוד התבקש ביטול רישיון עסק ככל שקיים, סגירת בית-הקפה ומתן צו להפסקת מטרדים. 2. בדיון שהתקיים לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים ביום 20.3.2012 בנוגע לעתירה המנהלית האמורה, הושג במעמד הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין לבקשת בעלי-הדין. פרטי הסדר הפשרה ופסק-הדין שאישר אותו, נרשמו בפרוטוקול הדיון בזו הלשון: "בשלב זה מגיעים הצדדים להסדר כדלקמן: המשיבים 3-5 (המבקשים בהליכים שבכותרת - ד.כ.ל) מתחייבים לסגור את העסק הנדון עד ולא יאוחר מ- 5.4.12 ולא לפתוח אותו, אלא אם ינתן רישיון עסק כדין ובכפוף לרישיון כזה. ככל שינתן רישיון עסק הוא יועבר לב"כ העותרים והוא יהיה רשאי לטעון כל טענה על פיו, ככל שיראה באותו שלב, ולהגיש כל עתירה או בקשה לסעד על פי שיקול דעת עדכני. הצדדים מבקשים לאשר את הסדר הפשרה דלעיל ולתת לו תוקף של פסק דין. פסק דין אני מאשרת את הסדר הפשרה דלעיל שבין הצדדים ונותנת לו תוקף של פסק דין". [ההדגשות במקור-ד.כ.ל] 3. ביום 5.4.2012 הגישו המשיבים 1-2 לבית-המשפט לעניינים מנהליים בקשה שכותרתה "בקשה לכפיית ציות", בטענה כי המבקשים בהליכים שבכותרת הפרו את פסק-הדין המוסכם, והם ממשיכים להפעיל את בית-הקפה על-אף שלא ניתן להם רישיון כדין עד המועד שנקבע לכך בפסק-הדין. במסגרת בקשתם האמורה, עתרו המשיבים 1-2 לכך שבית-המשפט לעניינים מנהליים יאות "לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכח סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט ולכפות על המשיבים [המבקשים וכן המשיבים 3-4 בהליכים שבכותרת – ד.כ.ל] בקנס ו/או במאסר ו/או בכל צו שיפוטי אחר, לציית לפסק הדין...". 4. ביום 13.5.2012 נתן בית-המשפט לעניינים מנהליים את ההחלטה הראשונה נשוא ההליכים שבכותרת. בהחלטה זו הורה בית-המשפט קמא למשיבה 3 (העירייה) לבדוק תוך 48 שעות ולהמציא לבית-המשפט ולצד שכנגד תאריכים ותיעוד מסודרים של כל ההיתרים הזמניים שהוצאו לעסקם של המשיבים 1-2. נקבע כי במידה וסך התקופות הזמניות עולה על שנה – "יסגר העסק פיזית לאלתר". לחלופין, נקבע כי אם תקופת ההיתרים הזמניים אינה עולה על שנה, הרי בנסיבות העניין כפי שפורטו בהחלטה, אין זה ראוי שהמשיבה 3 (העירייה) תאריך את תוקף ההיתר הזמני האחרון מעבר לתקופה שנקצבה בו. לפיכך, נפסק כי "...בהעדר רישיון תקופתי יסגר העסק כשיפוג תוקף ההיתר הזמני הנוכחי, והיתר זמני נוסף לא יוצא כדי שסוף סוף יבוא הקץ לפרשה מתמשכת זו". 5. לאחר ההחלטה הנ"ל מיום 13.5.2012, עתרו המבקשים לבית-המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לעיכוב ביצוע ואילו המשיבים 1-2 עתרו ב"בקשה למתן החלטה משלימה בבקשה לכפיית ציות". בהחלטתו מיום 16.5.2012 קבע בית-המשפט לעניינים מנהליים כי המשיבה 3 (העירייה) לא מילאה אחר החלטתו הקודמת ולא צירפה את ההיתרים הזמניים לניהול עסקם של המבקשים. בהתאם לכך, נפסק כי נוכח ההחלטה מיום 13.5.2012 "העסק ייסגר מיידית", וכי על המשיבה 3 (העירייה) לדאוג לביצוע ההחלטה. 6. לשם השלמת התמונה יצוין כי טרם הגשת ההליכים שבכותרת, הגישו המבקשים לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע החלטותיו הנדונות של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום 13.5.2012 ומיום 16.5.2012 (בש"ם 3920/12). כב' השופט רובינשטיין ראה ליתן סעד ארעי לעיכוב ההחלטות הנדונות, בכפוף לסייגים שפורטו בהחלטותיו. ההליכים שבכותרת והבקשה למחיקה על הסף 7. ביום 13.6.2012 הגישו המבקשים את שני ההליכים שבכותרת - בקשת רשות ערעור אזרחית (רע"א) וערעור פלילי (ע"פ) - המופנים כנגד שתי החלטותיו הנזכרות של בית-המשפט לעניינים מנהליים. טענתם המרכזית של המבקשים בשני ההליכים היא כי בזמנים הרלוונטיים היה בידם היתר זמני כדין לניהול בית-הקפה; כי היתר זה עלה בקנה אחד עם הסדר הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין; וכי לא היה בסיס להחלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים נשוא ההליכים שבכותרת בדבר סגירת העסק. 8. בכל הנוגע לשאלת דרך ההשגה המתאימה על החלטותיו הנדונות של בית-המשפט קמא, טענו המבקשים כי קיימת אי בהירות בסוגיה זו וכי הדבר הוביל להגשת כפל הליכים מטעמי זהירות. יוזכר כי למתן החלטותיו הנדונות של בית-המשפט לעניינים מנהליים קדמה הגשת בקשה מטעם המשיבים 1-2 לכפיית ציות לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן גם: הפקודה). לטענת המבקשים, ככל שהחלטותיו של בית-המשפט קמא בדבר סגירת העסק הן בגדר היעתרות לבקשה לכפיית ציות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הרי בהתאם לסעיף 8(1) לפקודה דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין היא באמצעות ערעור פלילי בזכות. זו הסיבה להגשתו של ע"פ 4686/12 שבכותרת. יחד עם זאת, לטענת המבקשים קיימת אפשרות לראות את החלטותיו של בית-המשפט קמא כך שבמסגרתן נדחתה הבקשה לכפיית ציות לפי פקודת בזיון בית-המשפט. במצב כזה, דרך ההשגה המתאימה היא באמצעות בקשת רשות ערעור. לשיטת המבקשים, על בקשת רשות הערעור האמורה חלים סדרי-הדין האזרחיים ולא סדרי הדין המנהליים. בהתחשב בכך, הגישו המבקשים את רע"א 4685/12 שבכותרת. 9. המשיבים 1-2 מחזיקים בדעה לפיה בהחלטות נשוא ההליכים שבכותרת דחה בית-המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה לכפיית ציות לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ורק חזר על שנקבע בפסק-הדין המוסכם לפיו על המבקשים לסגור את העסק אם לא יינתן רישיון כדין להפעלתו עד המועד שנקבע. לטענת המשיבים 1-2, המדובר ב"החלטה אחרת" שהדרך להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור (ולא ערעור פלילי בזכות). מאחר שההחלטות הנדונות ניתנו במסגרת עתירה מנהלית שהתבררה לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, הרי לטענת המשיבים 1-2 חלים על ההליך הערעורי סדרי הדין המנהליים. לפיכך, לפי הנטען, עמדו לרשות המבקשים 15 (ולא 30) ימים להגשתה של בקשת רשות ערעור מנהלית. על רקע זה, טענו המשיבים 1-2 כי רע"א 4685/12 הוגש באיחור ודינו להימחק על הסף בעקבות כך. ההתפתחויות לאחר הגשת ההליכים שבכותרת 10. מתשובת המבקשים מיום 16.7.2012 למדתי לדעת כי ביום 27.6.2012 - כשבועיים לאחר הגשת ההליכים שבכותרת - ניתן לבית-הקפה של המבקשים רישיון עסק קבוע. במידה רבה, הדבר מוביל להתייתרות המשך ההתדיינות בערכאה זו - הן מאחר שהדיון בשאלה של סגירת העסק בשל הקביעה בדבר בהעדר הצגת היתר זמני כדין להפעלתו, הפכה לאקדמית עם מתן רישיון עסק קבוע; והן מאחר שאם וככל שקיימות טענות כנגד רישיון העסק הקבוע שניתן למבקשים, אין מקומן להתברר לפני בית-משפט זה. נראה כי כב' השופט רובינשטיין כיוון לכך בהחלטותיו מיום 11.6.2012 ומיום 5.7.2012 בבש"ם 3920/12 הנ"ל (היא הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים עובר להגשת ההליכים שבכותרת). באותן החלטות, ציין כב' השופט רובינשטיין כי עם התקדמות "תהליך ההסדרה", הדיון בתוקפו של ההיתר הזמני להפעלת העסק עשוי להפוך לאקדמי. 11. כפי שצוין בראשית הדברים, על-אף מתן רישיון קבוע לעסקם של המבקשים, הללו מוספים לעמוד על בירור ההליכים שבכותרת. משכך, איזקק לשאלת דרך ההשגה המתאימה על החלטותיו של בית-המשפט קמא, ולבקשת המשיבים 1-2 למחיקתו של רע"א 4685/12 על-הסף מחמת איחור בהגשתו. אפתח בע"פ 4786/12 ולאחר מכן אדון בעניינו של רע"א 4685/12. ע"פ 4686/12 12. מבחינה דיונית, ע"פ 4686/12 יכול לעמוד רק אם בהחלטות נשוא ההליכים שבכותרת הטיל בית-המשפט לעניינים מנהליים סנקציות על המבקשים בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. בנסיבות אלה, תקום תחולה לסעיף 8(1) לפקודה לפיו דרך ההשגה על החלטה המפעילה סנקציה לפי סעיף 6 לפקודה, היא באמצעות ערעור פלילי בזכות. 13. למקרא טיעוני המבקשים בהודעת הערעור מטעמם, סברתי בתחילה כי הם מסכימים לגישת המשיבים 1-2 לפיה בהחלטה מיום 13.5.2012 דחה בית-המשפט קמא את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (ראו החלטתי מיום 5.7.2012). דא עקא, מתגובת המבקשים מיום 16.7.2012 עלה כי המבקשים מוסיפים להחזיק בדעה לפיה קיימת אפשרות ממשית לטעון כי בית-המשפט קמא נעתר בהחלטותיו לבקשה לכפיית ציות לפי הפקודה, ואם כך – הרי דרך ההשגה המתאימה היא באמצעות ערעור פלילי בזכות. 14. נוכח עמדתם האמורה של המבקשים, עיינתי היטב בהחלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים על רקע מכלול החומר שבתיק. לא מצאתי בסיס לקבוע כי בית-המשפט לעניינים מנהליים נעתר לבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט והפעיל סנקציות מכוח סעיף זה. ראשית, בית-המשפט קמא לא אזכר בהחלטותיו הנדונות את פקודת בזיון בית המשפט – ובכלל זה את סעיף 6 לפקודה – ולא הפנה אליהם. שנית, סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט עניינו בהטלת קנס או מאסר על-מנת לכוף ציוּת לצו שניתן, ואילו בהחלטות נשוא הערעור הורה בית-המשפט קמא על סגירת עסקם של המבקשים ללא הטלת קנס או מאסר. לטענת המבקשים (שאינני רואה להביע עמדה בעניינה), לוּ היה מדובר בהחלטות במסגרתן נעתר בית-המשפט קמא לבקשה לכפיית ציות מכוח פקודת בזיון בית המשפט, היתה מתבקשת המסקנה כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות, בין היתר מאחר שלטענת המבקשים סגירת עסק אינה מנויה על הצווים המפורטים בסעיף 6 לפקודה. לא מצאתי בנימוקי המבקשים טעם ממשי מדוע יש להניח - לפי שיטתם שלהם - כי בית-המשפט קמא פעל בחוסר סמכות (לעניין הסנקציות שניתן להטיל בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, ראו: משה קשת ביזיון בית-משפט 197 ואילך (2002)). לצורך הכרעה בשאלת הסיווג, ולאחר שבחנתי את החלטותיו של בית-המשפט קמא על רקע מכלול נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, באתי למסקנה כי עניינן של ההחלטות נשוא ההליכים שבכותרת הוא ביישום ובביצוע פסק-הדין שקדם להן, בלא הפעלת סנקציות לפי פקודת בזיון בית המשפט. כזכור, הסכם הפשרה המוסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין, קבע כי המבקשים מתחייבים לסגור את עסקם עד לתאריך עליו הוסכם "אלא אם ינתן רישיון עסק כדין ובכפוף לרישיון זה". בהחלטתו מיום 13.5.2012 נדרש בית-המשפט קמא לשאלה האם ניתן לבית-הקפה של המבקשים "רישיון עסק כדין" בתוך התקופה שנקבעה; אם לאו - שאז בהתאם לפסק-הדין המוסכם בין הצדדים התחייבו המבקשים לסגור את עסקם. בהחלטתו הנדונה מיום 13.5.2012, הורה בית-המשפט קמא על סגירת העסק, בכפוף לאפשרות לברר ולהציג לבית-המשפט בתוך 48 שעות קיומו של היתר זמני כדין להפעלת העסק. כפי שצוין לעיל, בהחלטה האמורה נקבע כי במידה וסך תקופות ההיתרים הזמניים עולה על שנה - "יסגר העסק פיזית לאלתר". לחלופין, נקבע כי אם תקופת ההיתרים הזמניים אינה עולה על שנה, הרי בנסיבות העניין כפי שפורטו בהחלטה, "...בהעדר רישיון תקופתי יסגר העסק כשיפוג תוקף ההיתר הזמני הנוכחי, והיתר זמני נוסף לא יוצא כדי שסוף סוף יבוא הקץ לפרשה מתמשכת זו". החלטה זו הינה טפלה לפסק-הדין המוסכם שקדם לה, ועניינה ביישום פסק-הדין נוכח השאלה שהתעוררה האם ניתן לבית-הקפה "רישיון עסק כדין" בתוך המועד שנקבע בפסק-הדין המוסכם, אם לאו. מסקנה דומה מתבקשת לגבי ההחלטה מיום 16.5.2012, שהיא החלטת-המשך להחלטה שקדמה לה מיום 13.5.2012, ובמסגרתה נקבע כי מאחר ולא הוצגו היתרים זמניים לניהול העסק כנדרש בהחלטה מיום 13.5.2012, "העסק ייסגר מיידית". הנה כי כן, גם ההחלטה מיום 16.5.2012 הינה טפלה לפסק-הדין המוסכם ועוסקת בביצועו וביישומו. בהתחשב בכך, המדובר ב"החלטות אחרות" שהערעור עליהן טעון רשות. כאן המקום להזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה, "החלטה אחרת" עשויה להכריע בזכויותיהם של צדדים ולהיות בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם. אף-על-פי-כן, היא עדיין תיחשב "החלטה אחרת" אם היא טפלה לפסק-הדין שקדם לה ועניינה במתן הוראות לביצועו (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993)). הנה כי כן, אף שבית-המשפט קמא הורה על סגירת עסקם של המבקשים, אין בכך כדי לשנות מאופיין היישומי של ההחלטות הנדונות ומהיותן טפלות לפסק-הדין המוסכם שקדם להן, כך שמדובר ב"החלטות אחרות" שדרך ההשגה המתאימה בעניינן היא באמצעות הגשתה של בקשת רשות ערעור. למען הסק ספק, יצוין כי אף אם נשקיף על ההחלטות הנדונות של בית-המשפט לעניינים מנהליים ונאמר כי במסגרתן נדחתה בקשת המשיבים 1-2 להפעלת סנקציה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט – אף אז תתבקש המסקנה כי מדובר ב"החלטות אחרות" שהדרך להשיג עליהן היא באמצעות בקשת רשות ערעור (ראו: ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (לא פורסם, 6.2.2007); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2006), בפיסקה 6; עוד ראו: רע"א 4660/11 אביטן נ' ראובך (לא פורסם, 25.7.2011)). 15. בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול הטעמים שהובאו, המסקנה המתבקשת היא כי אין בידי המבקשים זכות ערעור (להבדיל מערעור ברשות) על החלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום 13.5.2012 ומיום 16.5.2012. לפיכך, דינו של ע"פ 4686/12 להימחק מן המרשם. ממילא, יש להורות על ביטול הדיון שנקבע בע"פ 4686/12 הנ"ל. רע"א 4686/12 16. כפי שהובהר בפיסקה 14 לעיל, עמדתי היא כי בהחלטות נשוא ההליכים שבכותרת, לא הפעיל בית-המשפט קמא סנקציות מכוח פקודת בזיון בית המשפט. עניינן של ההחלטות הנדונות הוא בביצוע וביישום פסק-הדין המוסכם מיום 20.3.2012, והן טפלות לו. לפיכך, מדובר ב"החלטות אחרות" שהערעור עליהן הוא ברשות. כאמור, אף אם נאמר כי במסגרת ההחלטות הנדונות נדחתה בקשת המשיבים 1-2 להפעלת סנקציות לפי פקודת ביזיון בית-המשפט – אף אז תתבקש המסקנה כי מדובר ב"החלטות אחרות" שהדרך להשיג עליהן היא באמצעות בקשת רשות ערעור (ראו: האסמכתאות שהובאו בפיסקה 14 לעיל). 17. השאלה עליה חלוקים הצדדים בנוגע לרע"א 4685/12, הינה אילו סדרי דין חלים בנוגע לבקשת רשות הערעור על החלטותיו הנדונות של בית-המשפט לעניינים מנהליים – האם סדרי הדין האזרחיים כטענת המבקשים; או שמא סדרי הדין המנהליים כטענת המשיבים 1-2. הדין בעניין זה הוא עם האחרונים. מאחר שההחלטות הנדונות ניתנו על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה מנהלית; ומאחר שמדובר בהחלטות שניתנו לאחר פסק-הדין המוסכם שקדם להן והן עוסקות ביישומו; הרי על ההליך הערעורי בעניינן של החלטות אלה חלים סדרי-הדין המנהליים. אוסיף כי אף אם נאמר שבמסגרת ההחלטות הנדונות נדחתה בקשת המשיבים 1-2 להפעלת סנקציות לפי פקודת ביזיון בית-המשפט - אף אז תתבקש המסקנה כי סדרי הדין המנהליים הם החלים על ההליך הערעורי, שהרי מדובר בהחלטות שניתנו במסגרת עתירה מנהלית שהתבררה לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים. לשון אחר; תחולתם של סדרי הדין המנהליים מתחייבת בנסיבות העניין בהתאם לדיני הערעור הכלליים. יוער כי המבקשים - הטוענים לתחולתם של סדרי-הדין האזרחיים דווקא - לא הצביעו בטיעוניהם על הצדקה עניינית מדוע על הליך ערעורי בנוגע להחלטה של בית-המשפט לעניינים מנהליים הדוחה בקשה להפעלת סנקציה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט יחולו סדרי הדין האזרחיים, ואילו על הליך ערעורי בנוגע ל"החלטות אחרות" של בית-המשפט לעניינים מנהליים יחולו סדרי-הדין המנהליים. המבקשים ניסו להיבנות מדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס בע"פ 4793/05 נבון הנ"ל, בפיסקה 6 וכן מדבריו ברע"א 8813/05 עמותת במות הנ"ל, בפיסקה 8. באותן החלטות ציין כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס כי כאשר בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נדחית, כי אז נעשית ההשגה על כך בדרך של בקשת רשות ערעור אזרחי. עם זאת, בשתי הפרשות הנזכרות דובר היה בתיקים אזרחיים, בעוד שההחלטות נשוא ההליכים שבכותרת ניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים במסגרת הליך של עתירה מנהלית. לפיכך, אין באסמכתאות אליהן הפנו המבקשים כדי לשלול את תחולתם של סדרי הדין המנהליים בנסיבות העניין. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי על ההליך הערעורי בנוגע להחלטותיו הנדונות של בית-המשפט לעניינים מנהליים חלים סדרי הדין המנהליים (ולא האזרחיים), כך שהיה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור מנהלית (בר"ם) ולא בקשת רשות ערעור אזרחית (רע"א). (ראו בעניין זה: בר"ם 4717/06 אדם טבע ודין הנ"ל, שם התבררה השגה על החלטה של בית-המשפט לעניינים מנהליים שדחתה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת במסגרת בקשת רשות ערעור מנהלית ולא אזרחית). למען שלמות התמונה, אוסיף ואציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשים לפיה בהתאם לסדרי הדין המנהליים, לא עמדה לפניהם אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור מנהלית. כפי שבואר לעיל, ההחלטות הנדונות של בית-המשפט קמא עסקו ביישום ובביצוע פסק-הדין המוסכם שקדם להן, והן טפלות לו. די אם אפנה בהקשר זה לסעיף 12(ב)(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, המאפשר הגשתה של בקשת רשות ערעור מנהלית לבית-משפט זה על "החלטה שניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו". 18. הנה כי כן, ככל שהמבקשים רצו להשיג על החלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום 13.5.2012 ומיום 16.5.2012 היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם לסדרי הדין המנהליים החלים על העניין. בהתחשב בכך, בקשת רשות הערעור מטעמם היתה אמורה להיות מוגשת בתוך 15 ימים מעת המצאת ההחלטות הנדונות לידיהם (ראו: תקנה 33(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; להלן: תקנות בתי משפט לענינים מנהליים). בקשת רשות הערעור שבכותרת הוגשה לאחר חלוף תקופת 15 הימים הקבועה בדין (מדובר באיחור שמשכו קרוב לשבועיים). יודגש כי אין לפניי בקשה ערוכה כדין להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור מנהלית. המבקשים הסתפקו בפיסקה קצרה בסוף תגובתם מיום 16.7.2012, במסגרתה התבקש בית-המשפט לחלופין "להאריך את מניין הימים בנסיבות המיוחדות של תיק זה". מיותר לציין כי הדבר אינו יכול לבוא במקום הגשתה של בקשה להארכת מועד ערוכה כדין, המפרטת את "הטעמים מיוחדים" לאיחור בהגשת ההליך כנדרש בתקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים, והנתמכת בתצהיר. 19. נוכח האיחור בהגשתה של בקשת רשות ערעור מטעם המבקשים, ובהעדר בקשה להארכת מועד ערוכה כדין, דינו של רע"א 4685/12 להימחק מן המרשם כמבוקש על-ידי המשיבים 1-2. אציין כי אין בהחלטתי כדי למנוע מהמבקשים להגיש בקשה ערוכה כדין להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור מנהלית (אף שבמקרה כזה עשויה שוב להתעורר השאלה האם הצורך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים בערכאה זו לא התייתר בעיקרו, נוכח קבלת רישיון עסק קבוע כמבואר לעיל). מכל מקום ולמען הסר ספק, יובהר כי אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה לגוף המחלוקות המהותיות בין הצדדים. סוף דבר 20. בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, אני מחליטה כדלקמן: א. ע"פ 4686/12 יימחק מן המרשם. מועד הדיון הקבוע בהליך הנ"ל ליום 6.9.2012 יבוטל. ב. רע"א 4685/12 יימחק מן המרשם אף הוא. ג. המבקשים ברע"א 4685/12 (הם המערערים בע"פ 4686/12) יישאו בשכר-טרחת עורכי-דין המשיבים 1-2 בהליכים שבכותרת בסך כולל של 5,000 ₪. המזכירות תדאג בטוּבה להעברתו של ע"פ 4686/12 ליומן בית-המשפט, לצורך ביטול מועד הדיון כאמור בפיסקה 20(א) לעיל. החלטה זו תועבר לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה. ניתן היום, ו' באב תשע"ב (25.7.2012). דנה כהן-לקח, שופטת ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12046850_F04.doc טו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il