דהוד עביר נ. חטאב נאאל

החלטה בתיק ע"א 4681/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4681/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערערת: עביר דהוד נ ג ד המשיבים: 1. נאאל חטאב 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 193/02 שניתן ביום 15.4.2007 על-ידי כב' הנשיאה ב' גילאור תאריך הישיבה: י"ז בתמוז, התשס"ט (9.7.2009) בשם המערערת: עו"ד שושנה ברוידה בשם המשיבים: עו"ד מירב שלמה פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור) לפיו נפסקו למערערת פיצויים בסך כולל של 270,536 ₪ (לאחר ניכוי תשלומים תכופים וגמלאות מל"ל ובתוספת שכר טרחת עורך-דין) בגין נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים בה היתה מעורבת. רקע עובדתי וההליך בבית המשפט המחוזי 1. המערערת, עביר דהוד, ילידת 2.9.1973 נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים שאירעה ביום 24.6.2001 סמוך לישוב עוספיה בו היא מתגוררת. הפגיעות מהן סבלה המערערת כתוצאה מן התאונה ואשר אובחנו בחדר המיון של המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה (לשם הובהלה המערערת בעקבות התאונה) היו: חתך עמוק בקרקפת, שבר סגור בשליש העליון-אמצעי של הירך השמאלי והמטומה גדולה באספקט הפנימי ברקמות הרכות של הירך השמאלי. במהלך האשפוז טופלו מכלול פגיעותיה של המערערת והיא עברה ניתוח בהרדמה כללית להעמדה פתוחה של השבר בירך וקיבועו במסמר תוך-לשדי. ביום 19.7.2001 עברה המערערת ניתוח נוסף להוצאת בורג נעילה דיסטלי שהוכנס לקיבוע השבר. לאחר כל אחד משני הניתוחים הללו שהתה המערערת בבית חולים אלישע לשיקום. כמו כן, היתה המערערת במעקב במרפאה האורטופדית של מרפאות החוץ בבית החולים רמב"ם. באחת מבדיקות המעקב שהתקיימה ביום 3.1.2002 צוין כי החיבור של השבר בירך מתקדם היטב, אך בשל תלונות חוזרות של המערערת בדבר כאבים בברך השמאלית ומאחר שנצפה שינוי צבע ונמדד חום בשוק ובכף הרגל הועלה החשש כי היא סובלת מתסמונת RSD (Reflex Sympathetic Dystrophy), המתאפיינת בכאב כרוני, והיא הופנתה למרפאת כאב לצורך ייעוץ וטיפול. בהתאם לחשש שעלה כאמור בעניין הופעת תסמונת ה- RSD, אף אושפזה המערערת ביום 4.6.2002 במחלקה הפנימית בבית החולים רמב"ם לצורך טיפול במסגרת מרפאת כאב, ולאחר תלונות נמשכות על כאבים משמעותיים בברך השמאלית ובדיקה שנערכה לה ביום 9.2.2003 במחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם ובמרכז הרפואי רעות, המערערת אכן אובחנה כסובלת מתסמונת ה-RSD (או בשמה המעודכן של התסמונת, CRPS – Complex Regional Pain Syndrome). אולם, במסגרת בדיקת מעקב נוספת בבית החולים רמב"ם מיום 10.4.2003 ועל יסוד בדיקת CT וצילום רנטגן שנערכו בסמוך לאותה בדיקה, התברר כי בניגוד לרושם הקודם כי השבר התאחה, נמצא חלל גדול בין קטעי השבר ובצילום נראה קו השבר בחלק מהאזורים. התוצאות של בדיקות אלו הוליכו לממצא לפיו השבר בירך השמאלי עדיין לא התאחה ועל כן אושפזה המערערת ביום 10.6.2003 במחלקה האורתופדית בבית החולים רמב"ם ועברה ניתוח נוסף תחת הרדמה כללית ואפידוראלית במהלכו הוחלף המקבע הפנימי במסמר בקוטר יותר גדול לאחר שחזור השבר, וכן הושם שתל עצם עצמוני מן האגן (להלן: הניתוח השני). בעקבות האשפוז והניתוח שתוארו, שוחררה שוב המערערת ליחידת השיקום בבית החולים אלישע שם אושפזה עד יום 29.6.2003. בדיקות מעקב שעברה המערערת במהלך חודש נובמבר 2003 וכן ב- 8.1.2004 הראו חוסר איחוי מושלם של השבר והמערערת עדיין התלוננה על כאבים בירך ובברך משמאל, אך לבסוף בבדיקת CT מיום 16.5.2004, כשנה לאחר הניתוח השני, נמצאה התקדמות באיחוי השבר. 2. פרופ' מיכאל סודרי, מומחה לכירורגיה אורתופדית אשר מונה כמומחה רפואי על-ידי בית המשפט, בדק את המערערת פעמיים. הבדיקה הראשונה התקיימה ביום 24.4.2003, דהיינו לפני הניתוח השני, ואילו הבדיקה השניה התקיימה ביום 7.6.2004, כשנה לאחריו. בחוות דעתו קבע פרופ' סודרי כי בעקבות התאונה נגרמה למערערת נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועתיות מפרק ירך שמאל ובגין קיצור של 1 ס"מ שנמצא ברגלה השמאלית של המערערת. עוד קבע פרופ' סודרי כי נותרה למערערת נכות בשיעור של 10% בשל צלקות שנותרו בגופה בעקבות התאונה ובעקבות הניתוחים שעברה. הנכות הרפואית המשוקללת של המערערת בעקבות התאונה הועמדה, אפוא, בחוות דעתו של פרופ' סודרי על 19%. פרופ' סודרי הוסיף והתייחס בחוות דעתו – כהוראת בית המשפט המחוזי בהחלטת המינוי – לשאלה האם התובעת סובלת מתסמונת RSD בברך השמאלית, וציין כי לאחר איחוי השבר בירך השמאלי של המערערת (כפי העולה מצילומי הרנטגן שבוצעו לאחר הניתוח השני): "אין סימנים קליניים של RSD בגפה שמאלית תחתונה". 3. המערערת התקשתה להשלים עם קביעתו זו של פרופ' סודרי והשאלה האם היא סובלת אם לאו מן התסמונת הנ"ל היתה אחת הסוגיות המרכזיות בהן מיקדה המערערת את טיעוניה בבית המשפט המחוזי כמו גם במסגרת הערעור שבפנינו, כפי שיפורט להלן. פרופ' סודרי עמד על דעתו בתשובה לשאלות ההבהרה וכן בחקירתו הנגדית כי האבחנות והטיפולים שניתנו למערערת כמי שסובלת מתסמונת RSD נבעו מן הרושם אשר נתקבל תחילה על-פי צילום הרנטגן מיום 14.2.2002, לפיו קיים חיבור של השבר בירך השמאלי. על רקע זה פורשו תלונותיה של המערערת והסימפטומים שנמצאו אצלה כתסמונת RSD, אך לגישתו, נוכח הממצא המאוחר יותר לפיו הרושם הקודם בעניין איחויו של השבר היה מוטעה באשר הוא לא התאחה באותו שלב (ונדרשה כאמור התערבות כירורגית נוספת ביוני 2003 על-מנת להשלים את האיחוי), מדובר בסימפטומים ובממצאים (הכאב ושינוי צבע הגפה) התואמים מצב של חוסר חיבור וכדבריו: "אני טוען שהיה מצב של חוסר חיבור שהתגלה באיחור וזו הסיבה שאנשים חשבו שמדובר ב- RSD. זה משהו דמוי RSD אבל לא RSD קלאסי וזה משהו קל שאני בדעה שיעבור. כל יום שעובר המצב יהיה יותר טוב". פרופ' סודרי הוסיף והסביר כי לא נדרשת מומחיות מיוחדת למחלת RSD וכי במהלך עבודתו ראה ובדק מקרים רבים של התסמונת בדרגות שונות. פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית המשפט המחוזי הקדיש חלק נכבד מפסק דינו לליבון הטענות שהעלתה המערערת לפיהן למרות קביעותיו של פרופ' סודרי היא סובלת מתסמונת RSD, אך לאחר ניתוח הסוגיה על כל היבטיה החליט בית המשפט לאמץ את קביעותיו של פרופ' סודרי בעניין זה באומרו: "שוכנעתי שיש לאמץ את דעתו של פרופ' סודרי כי [המערערת] לא סבלה ואינה סובלת מתסמונת ה- RSD. למרות ההגזמה שאפיינה את עדות [המערערת], אני מודעת ומאמינה שסבלה מכאבים חזקים בגפה השמאלית מיום התאונה ועד בסמוך לאחר הניתוח להחלפת המקבע הפנימי ביוני 2003. פרופ' סודרי לא הטיל דופי באמינות תלונותיה של [המערערת] על כאבים חזקים ברגל שמאל, והסבירם במצב של חוסר איחוי השבר בירך השמאלי שהתפרש בטעות כ- RSD. ראיה ניצחת לכך, השיפור שחל במצבה של [המערערת] לאחר הניתוח ביוני 2003" (בעמ' 14-15 לפסק-הדין). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור 19%, כקביעת פרופ' סודרי, ואילו את הנכות התפקודית העמיד בית המשפט על 10% בקובעו כי הצלקות שנגרמו למערערת אין להן השלכה תפקודית. נוכח טענת המערערת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 30%, הוסיף בית המשפט וציין כי הראיות שהוצגו מלמדות על שיפור ניכר שחל במצבה של המערערת לאחר הניתוח השני בהתייחסו בהקשר זה, בין השאר, לעובדה כי המערערת החליטה להמשיך ולהשלים את הלימודים והמבחנים שנקטעו בעקבות התאונה בקורס "מטפלות בגיל הרך" וכן לעובדה כי לאחר מכן החליטה על מסלול מקצועי שונה והכשרה לעבודה כחוקרת נוער הכרוכים בשלושה ימי לימוד בשבוע, האחד בבית ברל בכפר סבא לשם היא נוסעת ברכבת או נוהגת ברכב ושני ימי לימוד נוספים בחיפה בבית בירם. מכאן למד בית המשפט כי: "מצבה הרפואי אינו פוגע ומשפיע באופן מהותי על כושרה ללמוד ולעמוד במטלות הכרוכות, בין היתר, בנסיעות ארוכות מחוץ לישוב בו היא מתגוררת. במילים אחרות, התמונה חיובית ושונה ממה שהוצג בתצהירה של [המערערת] וסיכומי באת-כוחה" (בעמ' 19 סיפא לפסק-הדין). 5. לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות שנגרמו למערערת העריך בית המשפט המחוזי את רמת השתכרותה אלמלא התאונה בשכר שנע בין 4,000 ₪ נטו ל- 5,500 ₪ נטו, ודחה את טענתה כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת, בהתחשב בעובדה כי טרם התאונה לא עלתה רמת השתכרותה של המערערת בתקופות שבהן עבדה על כ- 2,000 ₪ נטו בממוצע (בערכי אוגוסט 2000) וכן בהתחשב בכך שבמשך חודשים ארוכים לפני התאונה לא עבדה בעבודה כלשהי וקיבלה דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי לאחר התאונה לא השתלבה המערערת בעבודה כלשהי והיא בחרה לחזור למעגל הלימודים ולהמשיך ברכישת מקצוע חדש (חוקרת נוער), ללא קשר לפגיעתה בתאונה. בהינתן כל האמור לעיל ובהתחשב בתקופות אי הכושר ובנכויות הזמניות שמהן סבלה מאז התאונה לרבות תקופות האשפוזים, וכן בהתחשב בנכות התפקודית בשיעור 10% שנקבעה לה, כאמור, העמיד בית המשפט המחוזי את הפיצוי המגיע למערערת בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד על סך של 200,000 ₪. בית המשפט הוסיף ופסק למערערת פיצוי בסך 54,981 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, לרבות ימי אשפוז, וכן פסק לה פיצוי בסך 75,000 ₪ עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד (מעבר לעזרת צד ג' בהיקף של שעתיים-שלוש ביום שניתנה לה על-ידי המשיבה 2 במשך שלוש שנים לאחר התאונה). עוד פסק בית המשפט המחוזי למערערת פיצוי על דרך האומדנא בסכום כולל של 30,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד; 2,000 ₪ עבור התאמות בדיור (התקנת ידיות אחיזה במקלחת ובשירותים); ו-3,000 ₪ עבור שכר לימוד שנאלצה לשלם בגין קורס רענון ובחינות שעברה לאחר התאונה לצורך קבלת תעודת מטפלת בילדים בגיל הרך ואליהן נמנע ממנה לגשת במועד בשל התאונה. בית המשפט המחוזי דחה עם זאת את תביעתה של המערערת לתשלום פיצוי בגין הפסדי פנסיה בציינו כי נסיון העבר מלמד שהמערערת לא התמידה במקומות עבודתה ואינה חברה בקרן פנסיה. עוד דחה בית המשפט את תביעת המערערת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ולפיצוי בגין חובות והוצאות שונות שנגרמו לה לטענתה בשל כך שלא שולם לה תשלום תכוף מתאים על-ידי המשיבה. לאחר ניכוי התשלומים התכופים ששולמו למערערת ולאחר ניכוי הגמלאות שקיבלה בגין נכות כללית מן המוסד לביטוח לאומי, חויבה, אפוא, המשיבה 2 לשלם למערערת פיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה בסך כולל של 270,536 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ. טענות הצדדים 6. בערעור שבפנינו מלינה המערערת על מיעוט הפיצוי שנפסק לה וחלק הארי של ערעורה מוקדש לטענה כי היא סובלת מתסמונת RSD וכי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאימץ לעניין זה את חוות דעתו של פרופ' סודרי. עוד מלינה המערערת על כך שבית המשפט המחוזי חסם, כלשונה, את דרכה מלהוכיח כי היא סובלת מן התסמונת באמצעות שאלות הבהרה ושאלות בחקירה נגדית שביקשה להציג לפרופ' סודרי ונפסלו, וכן באמצעות העדת הרופאים שטיפלו בה ואיבחנו אצלה את התסמונת הנ"ל ובהם נוירולוגים בתחום רפואת הכאב, אותם לא התיר בית המשפט המחוזי להעיד (להוציא ד"ר שטרמן שהעידה מטעם המערערת, אך גם לגביה לא התיר בית המשפט הצגת שאלות הנוגעות לאבחון התסמונת אצל המערערת). לטענת המערערת ההכרה בכך שהיא אכן סובלת מתסמונת RSD יש לה השלכה ישירה על שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שראוי היה לקבוע בעניינה על כל הנובע מכך לעניין שיעורי הפיצוי המגיעים לה בראשי הנזק השונים. המערערת מוסיפה ומלינה בערעורה על כך שבית המשפט ראה לחשב את הפסד השתכרותה לעבר ולעתיד שלא על בסיס השכר הממוצע במשק ובכך לטעמה קיפח אותה, נוכח נתוניה האישיים ורמת השכלתה, ומכל מקום, כך סבורה המערערת, ראוי היה לחשב את הפסדי השכר שלה על-פי נכות תפקודית של 30% לאחר שהוכח כי המערערת לא תוכל לשמש כגננת למרות שהוכשרה לכך. 7. המשיבים מצידם הגישו ערעור שכנגד ובו טענו כי הסכומים הגלובליים אותם פסק בית המשפט המחוזי למערערת (המשיבה-שכנגד) מופרזים ואינם עולים בקנה אחד עם ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט באשר לנכות המינורית שממנה היא סובלת ובהתחשב ביתר הנתונים הנוגעים אליה. דיון 8. הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש". יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי (באשר למקרים שיצדיקו התערבות בקביעות המקצועיות-רפואיות שבחוות דעת המומחה ראו, למשל: ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם, 7.8.1995); ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' סיכסך, פיסקה 5 (לא פורסם, 24.7.2001); ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 5 (טרם פורסם, 12.10.2008)). 9. במקרה שלפנינו סבורה המערערת כי שגה בית משפט קמא באמצו את קביעתו של פרופ' סודרי לפיה אין היא סובלת מתסמונת RSD. בחנתי את הטענות שהעלתה המערערת בהקשר זה ולא מצאתי כי יש בהן להצדיק את התערבותנו. כפי שכבר צוין, הקדיש בית המשפט המחוזי חלק נכבד מפסק דינו לדיון בטענות שהעלתה המערערת בהקשר זה. הוא נתן דעתו בהרחבה לאבחנות ולטיפולים שקיבלה המערערת מאז התאונה בעקבות תלונותיה החוזרות על כאבים בגפה השמאלית ובעיקר בברך. בית המשפט לא התעלם בהקשר זה מן העובדה שרופאים שונים שטיפלו במערערת איבחנו אותה בשלב מסוים כמי שסובלת מתסמונת RSD והוא אף היפנה במסגרת החלטת המינוי שאלה ישירה אל פרופ' סודרי בה נתבקשה התייחסותו לסוגיית התסמונת. פרופ' סודרי סבר, כאמור, כי המערערת אינה סובלת מן התסמונת הנ"ל ואף הסביר כי אבחונה של המערערת על-ידי הרופאים השונים שטיפלו בה כמי שסובלת מאותה תסמונת נבע מן ההנחה שהתבררה בדיעבד כשגויה, לפיה השבר בירך התאחה עוד בשנת 2002, בעוד אשר לאמיתו של דבר התברר כי השבר לא התאחה ונדרש ניתוח נוסף שבוצע ביוני 2003 על-מנת להביא לאיחוי השבר. פרופ' סודרי הוסיף והסביר כי הסימפטומים והתלונות של המערערת אשר פורשו בעקבות ההערכה השגויה בדבר התאחות השבר כמתאימים לאבחנה של RSD, הינם סימפטומים ותלונות המתאימים למצב של שבר שלא התאחה ונוכח העובדה כי בעקבות הניתוח השני חל שיפור ניכר במצבה של המערערת, סבר פרופ' סודרי כי אכן יש לייחס אותם לכך שהשבר טרם התאחה ולא לתסמונת RSD. 10. מסקנה מקצועית זו נותרה על עומדה במסגרת תשובותיו של פרופ' סודרי לשאלות ההבהרה שהועברו אליו על-ידי באת-כוח המערערת וגם בחקירתו הנגדית על-ידה. בית המשפט התרשם מן הדברים ושוכנע כי יש מקום לאמץ את חוות דעתו של פרופ' סודרי בסוגיה זו, וכפי שכבר צוין לא מצאתי בטעמים שהעלתה המערערת עילה מתאימה להתערב בכך. אשר לרמת מומחיותו של פרופ' סודרי ויכולתו לאתר ולאבחן את התסמונת, קבע בית המשפט כי אין מדובר בתחום המצריך מומחיות מיוחדת ונכון היה לסמוך על נסיונו של פרופ' סודרי כמומחה לכירורגיה אורתופדית ועל כך שהעיד על עצמו כי ראה ובדק מקרים רבים של התסמונת בדרגות שונות. גישה זו מקובלת עליי. כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי בכך שלא איפשר למערערת – במסווה של עדויות רופאים מטפלים – להביא בפניו לאמיתו של דבר חוות דעת הסותרות את קביעותיו של פרופ' סודרי, המומחה מטעם בית המשפט, בסוגיית אבחון המערערת כסובלת מן התסמונת. אכן, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) מאפשר הצגת עדויות ומסמכים בדבר טיפול רפואי שניתן לתובע (ראו ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה(3) 117, 121-122 1991)), אך על-פי המודל שאימץ חוק הפיצויים ניתנת חוות הדעת לעניין הנכות הרפואית של התובע או בכל נושא רפואי אחר, על-ידי מומחה המתמנה מטעם בית המשפט (למעט במקרים שבהם נקבעת דרגת הנכות על-פי דין לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים), ואילו בעלי הדין אינם רשאים להציג חוות דעת רפואיות בעניינים אלה מטעמם (ראו: סעיף 6א לחוק הפיצויים; תקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986; רע"א 6706/95 בטוח חקלאי, אגודה שיתופית הדדית בע"מ נ' לשם, פ"ד מט(5) 133 (1995); עניין נהרי, פיסקה 11; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים 562-564 (תש"ס)). על כן, מקום שבו עולה החשש כי במסגרת הצגת מסמכים ועדויות בדבר טיפול רפואי ינסה מי מהצדדים להביא בפני בית המשפט חוות דעת בדבר מצבו הרפואי של התובע, למשל במטרה לנסות ולסתור את קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, על בית המשפט למנוע את הדבר, כפי שעשה בית המשפט המחוזי במקרה דנן. אחרת תסוכל תכליתו של החוק שביקש לפשט ולייעל את ההליך ולשם כך הורה, בין היתר, כי חיווי הדעה בעניין נכותו הרפואית של התובע או בכל נושא רפואי אחר, ייוחד למומחים המתמנים מטעם בית המשפט. בפסק דינו הוסיף וציין בית המשפט כי גם בהנחה שהיה מוכח כי המערערת סובלת מתסמונת ה-RSD, לא היה בכך כדי לשנות או להעלות את שיעור הנכות הרפואית שקבע לה פרופ' סודרי (ראו עמוד 11 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בסעיף 10 סיפא), ואף אם נניח כי הקביעה לפיה סובלת המערערת מתסמונת RSD יכולה היתה להשפיע על שיעור נכותה התפקודית, לא שוכנעתי כאמור כי היה מקום לסטות במקרה דנן מחוות דעתו של פרופ' סודרי, אותה אימץ בית משפט קמא, ולפיה אין המערערת סובלת מן התסמונת. 11. ככל שהדבר נוגע לטענות שהועלו בערעור מזה ובערעור-שכנגד מזה לעניין סכומי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בראשי הנזק השונים, נראה כי המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בסכומי הפיצוי שנפסקו. אדרבא, בית משפט קמא ניתח לפרטיו כל אחד מראשי הנזק והסכומים שקבע הינם סבירים וראויים בנסיבות העניין (לעניין גדר ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בכגון דא, ראו: ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, פיסקה 9 (לא פורסם, 28.8.2005); ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי, פיסקה 17 (טרם פורסם, 23.1.2007); ע"א 8283/06 גור אש נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (טרם פורסם, 8.1.2008); ע"א 4975/05 לוי נ' מור, פיסקה 7 (טרם פורסם, 20.3.2008)). מן הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור-שכנגד בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ט' אב תש"ע (20.7.2010). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07046810_V11.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il