עיריית חולון נ. אתי משטא

פסק-דין בתיק בר"ם 4676/08 בבית המשפט העליון בר"ם 4676/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המבקשת: עיריית חולון נ ג ד המשיבה: אתי משטא בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו ב- ת"מ 102/06 מיום 14.4.2008 שניתנה על ידי כבוד השופטת ש' גדות תאריך הישיבה: י' בשבט התש"ע (25.1.2010) בשם המבקשת: עו"ד גיורא בן טל, עו"ד ליאון ברוך בשם המשיבה: עו"ד שלומית סלע, עו"ד עינב כהן פסק-דין השופטת מ' נאור: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות) לדחות בקשה שהגישה המבקשת להאריך את המועד הקובע כמוגדר בסעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק). אציע לחברי לקבוע כי דין הבקשה להימחק מאחר שלא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה שכזו להארכת מועד. הרקע וההליכים 1. ביום 22.3.2006 הגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן: העירייה) תובענה מינהלית ועמה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניין השבת כספי ארנונה, שלטענת המשיבה נגבו שלא כדין. בקצרה ייאמר כי הטענה הייתה נגד תעריף "המ"ר הראשון". מדובר בתעריף ארנונה שהוחל רק לגבי המ"ר הראשון של דירות. העירייה טוענת כי עוד בשנת 2005 – דהיינו לפני הגשת התובענה – החליטה מועצת העיר לבטל תעריף זה ולכן במקום לנהל הליך בשאלת חוקיות תעריף המ"ר הראשון – שלדעת העירייה הוא ממילא חוקי – ביקשה העירייה להודיע כי תחדל מגבייתו כאמור בסעיף 9 לחוק. ואולם, מאחר שלטענת העירייה לשם שינוי תעריפים נדרש אישור של שר הפנים ושר האוצר (להלן: השרים) – שבשלב זה טרם התקבל – לא יכלה העירייה לחדול מגביית התעריף במועד הקובע כנדרש בסעיף 9 לחוק – דהיינו עד ליום 21.6.2006. לכן, בטרם חלף מועד זה הגישה העירייה ביום 31.5.2006 בקשה להארכת המועד הקובע בחמישה חודשים ועד ליום 21.11.2006. מאחר שבית המשפט לא נתן החלטה בבקשה הגישה העירייה ביום 11.6.2006 בקשה נוספת למתן צו ארעי בבקשה להארכת מועד ולפיו תינתן הארכת מועד זמנית עד למתן החלטה בבקשה להארכת מועד. בו ביום ביקש בית המשפט את תגובת המשיבה לבקשה להארכת מועד וקבע כי "בשלב זה - ניתנת ארכה עד החלטה אחרת". בטרם ניתנה החלטה נוספת ומאחר שהבקשה המקורית להארכת מועד כללה הארכה של חמישה חודשים בלבד, שעמדו ממילא לחלוף, הגישה העירייה בקשה נוספת להארכת מועד. 2. ביום 4.12.2006, בטרם ניתנה החלטה בבקשות העירייה, התקבל אישור השרים לשינוי התעריף נשוא המחלוקת והעירייה הגישה לבית המשפט הודעה על חדילה מגבייתו ועל משלוח הודעות שומה מתוקנות לנישומים. בשלב זה ביקש בית המשפט לקבל את עמדת העירייה והמשיבה בשאלה האם העירייה מוסמכת להפסיק את גביית הארנונה, גם אם לטענתה הארנונה היא חוקית, במנותק מבקשתה לשרים לביטול התעריף. לאחר קבלת הטיעון בעניין ודיון במעמד הצדדים ניתנה ביום 14.4.2008 ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שלפנינו בה נדחתה כאמור בקשת העירייה להארכת המועד הקובע כמוגדר בסעיף 9(א) לחוק. בית המשפט קבע כי הוא אינו מקבל את עמדת העירייה לפיה אין היא מוסמכת להפסיק את הגבייה ללא אישור השרים. בית המשפט קבע כי "כשם שרשות רשאית להפחית תשלומי ארנונה במסגרת הסכם פשרה בהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי, במסגרתו נטען כי הארנונה נגבית שלא כדין, כך רשאית היא לעשות כן במסגרת סעיף 9 לחוק". כמו כן קבע בית המשפט כי הפסקה הגבייה לא הייתה חייבת להיעשות דווקא במסגרת צו הארנונה ולכן הפנייה לשרים אינה מהווה נימוק להארכת מועד. בית המשפט הוסיף כי מאחר שסעיף 9 לחוק מקנה לרשות זכות יתר ראוי שיעשה בו שימוש בזהירות ובמשורה מה גם שהגנת סעיף 9 לא נועדה כדי לאפשר לרשות למצוא מקור הכנסה אחר שיפצה אותה על אובדן ההכנסות הנובע מהחדילה הנדרשת. 3. על החלטה זו הגישה העירייה לבית משפט זה ערעור מינהלי, מתוך הנחה כי קיימת לה זכות ערעור. המשיבה מצידה הגישה בקשה למחיקת הערעור על הסף מן הטעם שכתב הערעור לא הומצא לה. לאחר קבלת תגובת העירייה לבקשה זו של המשיבה ביקש כבוד הרשם י' מרזל את התייחסות העירייה גם לסעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 "[שעניינו] עלה מבקשת המשיבה למחיקה על הסף" (החלטת הרשם מרזל מיום 25.11.2008). לאחר קבלת התייחסות העירייה וקיום דיון במעמד הצדדים קבע הרשם מרזל כי לעירייה לא עמדה זכות ערעור בגין ההחלטה שלא להאריך את המועד הקובע לפי סעיף 9(א) לחוק וזאת מאחר שמדובר בהחלטת ביניים באופייה. הרשם הוסיף וקבע כי נוכח סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים כנוסחו בעת שהוגש הערעור, שקבע רשימה סגורה של עניינים בגינם ניתן לבקש רשות ערעור, גם לא עמדה לעירייה אפשרות לבקש רשות ערעור. ואולם הוסיף הרשם, בינתיים תוקן סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים והוא כולל כיום אפשרות לבקש רשות ערעור לרבות בגין "החלטה לפיה רשות לא הוכיחה כי חדלה מגביה" (סעיף 12(ב)(3ו) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). הרשם קבע כי בענייננו אמנם "אין המדובר בהחלטה לפיה לא הוכחה חדילה מגביה, אולם לדידי משמעות ההחלטה שלא להאריך המועד להודעה על חדילה מגביה, זהה במשמעותה לאי הוכחה של חדילה מגביה" (החלטת הרשם מיום 8.1.2009). על כן, קבע הרשם, ישונה סיווג ההליך מערעור מינהלי לבקשת רשות ערעור והעירייה תגיש כתב טענות הערוך כבקשת רשות ערעור. העירייה הגישה כתב טענות כאמור וזה הובא בפני הרכב על פי החלטתי. הבקשה לרשות ערעור, התגובה והתשובה לתגובה 4. לטענת העירייה, נוכח החלטת בית משפט קמא מיום 11.6.2006 לפיה הוארך המועד "עד החלטה אחרת", ומאחר שהודעת החדילה הוגשה אכן בטרם ניתנה החלטה אחרת ממילא הוגשה הודעת החדילה במועד כנדרש בסעיף 9 לחוק. לחילופין טוענת העירייה כי בענייננו שגה בית המשפט שלא האריך את המועד. העירייה טוענת כי, שלא כפי שקבע בית המשפט, אין היא מוסמכת לחדול מגבייה ללא אישור השרים. לטענת העירייה גם הפחתת תעריפים כמו בענייננו מחייבת את אישור השרים ו"רק אישור השרים מכונן את סמכות העירייה לחדול מהגביה". לטענת העירייה שגה בית המשפט שהשווה את ההליך שבעניינו, שהוא הליך כללי, להסכם פשרה ספציפי שנעשה בין נישום אחד לרשות. כמו כן טוענת העירייה כי נוכח האופן בו התנהל ההליך בבית משפט קמא טעה בית המשפט בהחלטתו. בהקשר זה טענה העירייה כי הגישה את בקשתה המקורית להארכת מועד עוד בטרם חלף המועד ואם היה נותן בית המשפט את החלטתו לפיה היא מוסמכת לחדול מגבייה גם ללא אישור השרים, עוד בטרם חלף המועד המקורי, היה הדבר מאפשר לה לעמוד בדרישת "החדילה" כנדרש. העירייה הוסיפה כי החלטת בית המשפט לדחות, בדיעבד, בחלוף תקופת זמן ארוכה את הבקשה להארכת מועד לא מותירה בידי העירייה כל ברירה וכל דרך פעולה וכל זאת כאשר בפועל העירייה חדלה מגבייה זמן רב בטרם החלטת בית המשפט. 5. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענת המשיבה, ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור איננה החלטה לפיה רשות לא הוכיחה כי חדלה מגבייה במועד כאמור בסעיף 9(ב) לחוק אלא החלטה שלא להאריך את המועד כאמור בסעיף 9(א) לחוק. על כן, לשיטתה, נוכח סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים אין כלל לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור בגינה. המשיבה הוסיפה בהקשר זה כי היא חולקת על החלטת הרשם מרזל לפיה משמעות החלטה שלא להאריך מועד זהה במשמעותה להחלטה על אי-הוכחת חדילה מגבייה. לטענת המשיבה אם תתקבל עמדת הרשם ניתן יהיה להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטה בעניין מועדים בניגוד לפסיקה של בית משפט זה ולכוונת המחוקק. המשיבה הוסיפה כי ממילא אין ליתן בענייננו רשות ערעור מאחר שלעירייה לא ייגרם כל עיוות דין באם יימשך ההליך בבית משפט קמא שהרי מרבית טענותיה טרם נדונו כלל וממילא בסופו של דבר, אם תרצה, תוכל היא להגיש ערעור על פסק הדין הסופי ושם כל טענותיה שמורות לה. המשיבה הפנתה בהקשר זה להחלטות של דן יחיד בבית משפט זה לפיהן לא כל דחייה של טענה מקדמית מצדיקה מתן רשות ערעור שהרי אחרת יגרם פיצול של המשפט ותפגע יעילות הדיון (רע"א 4382/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה "דרום השרון" נ' רוטשילד (טרם פורסם, 30.4.2009); רע"א 3876/08 פנט נ' פקיד שומה תל אביב יפו (טרם פורסם, 5.4.2009)). המשיבה הוסיפה והפנתה לתיקוני חקיקה, שבוצעו לאחר ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, לפיהם אין ליתן רשות ערעור על החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 2169; צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ק"ת 6794). לטענת המשיבה כזו היא ההחלטה בענייננו. לגופו של עניין טענה המשיבה כי צדק בית משפט קמא שלא נעתר לבקשת העירייה להארכת מועד. לטענת המשיבה סעיף 9 נועד ליתן הגנה לרשות המודה בטעותה וחדלה מידית מן הגבייה הבלתי חוקית. בענייננו העירייה אינה מודה כי הגבייה הייתה בלתי חוקית ובנוסף העירייה המשיכה בגבייה במשך תשעה חודשים עד שמצאה מקור הכנסה אחר. בנסיבות אלה, כך טוענת המשיבה, אין להחיל כלל את הגנת סעיף 9. המשיבה הוסיפה בהקשר זה כי רשות אינה יכולה ליהנות מהגנת סעיף 9 כאשר היא טוענת כי אין בסמכותה לחדול מגבייה. כמו כן טוענת המשיבה כי אף אם היה מקום להחיל את סעיף 9 ממילא לא הראתה העירייה את אותם טעמים מיוחדים שיצדיקו הארכת מועד. בהקשר זה טענה המשיבה כי העירייה לא הייתה זקוקה לאישור השרים כדי לחדול מגבייה. 6. העירייה, במסגרת התגובה לתשובה, טוענת כי טענות המשיבה לפיהן ההחלטה נשוא ענייננו איננה מאפשרת הגשת בקשת רשות ערעור כמוהן כניסיון לתקוף את החלטת הרשם מרזל ואין לאפשר זאת. העירייה גם טוענת כי בענייננו מתן רשות ערעור דווקא יתרום ליעילות הדיון, שלא כפי שטענה המשיבה. באשר לתיקוני החקיקה אליהם הפנתה המשיבה טוענת העירייה כי הם אינם רלבנטיים לענייננו. העירייה הוסיפה וטענה כי אין לקבל את פרשנות המשיבה באשר לסעיף 9 ואין דבר בטענה כי הגנת הסעיף תינתן רק כאשר הרשות מודה כי הגבייה אינה חוקית. באשר להארכת המועד טוענת העירייה כי לפי החוק די בטעמים שירשמו ואין צורך ב"טעמים מיוחדים" כפי שטענה המשיבה ומכל מקום הצורך באישור השרים מהווה את הטעם הנדרש. העירייה הוסיפה כי משנתנו השרים את אישורם לשינוי התעריף תוקף תחילת האישור הוא רטרואקטיבי לתחילת השנה בה הוא ניתן, ועל כן גם הוצאו שומות רטרואקטיביות מתוקנות. בנסיבות אלה טוענת העירייה ממילא עמדה היא במועד הקובע אף ללא כל ארכה. דיון 7. כפי שנאמר בראשית הדברים דין הבקשה להימחק מאחר שעל פי סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לפי סעיף 9(א) לחוק הדוחה בקשה להארכת מועד. אכן, לדעתי, ושלא כפי שקבע הרשם, החלטה שכזו אינה באה בגדר רשימת המקרים הסגורה שבסעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים בגינם ניתן לבקש רשות ערעור (ראו בר"ם 7026/06 פארח נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת, פסקה 7 (טרם פורסם, 15.11.2006) והאסמכתאות שם לגבי מקרים נוספים בהם נדחו על הסף בקשות רשות ערעור מטעמי סעיף 12). סעיף 12(ב)(3ו) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים מאפשר הגשת בקשת רשות ערעור רק על החלטה המאשרת תובענה ייצוגית או על החלטה כי רשות לא הוכיחה כי חדלה מגביה לפי סעיף 9(ב) לחוק. לדעתי, ההחלטה בענייננו לפי סעיף 9(א) לחוק אינה באה בגדר אלו ואין היא זהה להן במשמעותה כלשון הרשם. העירייה טוענת כי לא ניתן כעת לאפשר למשיבה לתקוף את החלטת הרשם עליה לא הוגש ערעור. דין הטענה להדחות. אכן, המשיבה לא ערערה על החלטת הרשם אך "שתיקת" המשיבה בעניין ואף לו הייתה מסכימה להגשת בקשת רשות ערעור אינם יכולים להקנות את האפשרות לבקש רשות ערעור במקום שהדין אינו מאפשר לעשות כן (ראו והשוו דבריי ב- ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 479 (2005)). מכל מקום, החלטת הרשם בכגון דא אינה מחייבת את ההרכב הדן בבקשת רשות הערעור. כפי שקבע הנשיא ברק: "אנו סבורים שאין [החלטת הרשם] מחייבת את ההרכב הדן בערעור. אכן, מוסמך רשם בית המשפט, עקרונית, לבטל הליך שלא הוגש כראוי אם המדובר בהליכים המובאים בפניו על פי החוק והתקנות שהותקנו מכוחו (ב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה נ' קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379, 381). כן מוסמך הוא לברר אם הגשת הערעור נעשתה בזכות וכדין (מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 122 (2004)). אולם, החלטת הרשם ניתנה במסגרת בקשת המערער לפטור מעירבון. הוא נדרש לשאלת ההליך הראוי משום שהוזכרה בתשובת המשיבה לבקשה לפטור מערבון, אך מבלי שהוגשה מטעמם בקשה עצמאית למחיקת ההליך. מדובר אפוא, בקביעה אינצידנטלית, שהכרעה בה לא נדרשה באותו הליך. משכך הם פני הדברים, דין הערעור להימחק." (ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 9 (טרם פורסם, 15.8.2005)). כן ראו והשוו דבריי ב- ע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך, פסקה 6 (טרם פורסם, 14.9.2006): "גם בהחלטת רשמת בית המשפט, אשר קיבלה בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת ערעור [...], אין כדי לחייב את ההרכב בשאלה [האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת המחייבת בקשת רשות ערעור]" אכן, גם בענייננו קביעתו של הרשם לא באה אלא במסגרת בקשת המשיבה למחוק את ההליך מחמת אי המצאת כתב הערעור למשיבה כאשר שאלת ההליך הראוי הוזכרה בדרך אגב ולא הוגשה בעניין בקשה עצמאית. בהחלטתו מיום 25.11.2008 אף קבע הרשם מפורשות כי "בהליך זה לא הוגשה בקשה נפרדת למחיקה בשל סעיף 12 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000". על כן, מדובר בקביעות אינצידנטליות שההכרעה בהן לא נדרשה להליך שהיה בפני הרשם והן אינן מחייבות את ההרכב הדן בבקשת רשות הערעור. אפרט אפוא מדוע לדעתי לא ניתן לבקש רשות ערעור על ההחלטה בענייננו. 8. סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע כאמור רשימה סגורה של עניינים בגינם ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. כל יתר החלטות הביניים שמתקבלות בבית המשפט לענינים מינהליים אינן נתונות לערעור מיד אלא במסגרת פסק הדין. מטרת הסעיף היא לפשט ולייעל את ההליכים בבית המשפט לעניינים מינהליים כמו גם בערכאת הערעור ולמנוע סרבול ומעבר בין ערכאות. כך גם מושג חיסכון במשאב הזמן השיפוטי (ראו והשוו ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), פסקה 15 (טרם פורסם, 13.7.2008)). בנוסף, פעמים רבות נזקק ההליך המינהלי להכרעה מהירה וסעיף 12 מאפשר זאת. הוראת סעיף 12 קובעת אפוא הסדר כולל והיא מבטאת את השקפת המחוקק באשר להליך השיפוטי הראוי בעניינים מינהליים. אכן, כפי שכבר ציינתי בעבר "הוראת סעיף 12 היא חשובה" (עניין פארח, פסקה 7). על כן, בעת בחינה האם החלטה באה בגדר הרשימה הסגורה הקבועה בסעיף 12 יש להיזהר שלא להרחיב את תחומי התפרשותו של הסעיף מעבר לכוונתו של המחוקק ולתכליתו של הסעיף. 9. בענייננו מדובר בהחלטה שלא להאריך את המועד הקובע לפי סעיף 9(א) לחוק. ואולם, הוראת סעיף 12(ב)(3ו) קובעת כי ניתן לבקש רשות לערער רק על החלטה ל"אישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, לרבות החלטה ולפיה רשות לא הוכיחה כי חדלה מגביה לפי סעיף 9(ב) לחוק האמור". לדעתי כאמור ההחלטה שבענייננו אינה באה בגדר אלו ואין לומר כי היא זהה להן במשמעותה. זאת מאחר שאף אם לא ניתנה הארכה של המועד לפי סעיף 9(א) לחוק עדיין במקרים לא מעטים יתכן, ואיני קובעת מסמרות בדבר, ניתן יהיה להוכיח חדילה כאמור בסעיף 9(ב) לחוק. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו שהרי העירייה טוענת כי אישור השרים הוא רטרואקטיבי וכי הוצאו שומות רטרואקטיביות מתוקנות (לגבי הרטרואקטיביות בתחום הארנונה של אישור השרים ראו בג"ץ 7712/04 וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 22 (טרם פורסם, 13.7.2006)). העירייה טוענת למעשה כי נוכח הרטרואקטיביות של אישור השרים עמדה היא בדרישת החוק בדבר חדילה בפועל אף ללא כל ארכה. העירייה הוסיפה וטענה כי גם אם נדרשת ארכה עדיין הודעת החדילה הוגשה במועד נוכח החלטת בית המשפט לפיה "ניתנת ארכה עד החלטה אחרת" וכאשר הודעה החדילה הוגשה אכן בטרם התקבלה החלטה אחרת. למותר לציין כי אינני מביעה כל עמדה לגבי טענות אלה ולגבי היחס שבין דיני הארנונה לדיני התובענות הייצוגיות. העיקר הוא שבית משפט קמא טרם נתן כל החלטה בשאלה האם הוכחה חדילה כאמור בסעיף 9(ב) לחוק וההחלטה שלא להאריך את המועד לפי סעיף 9(א) לחוק לא סתמה לכאורה את הגולל על דיון שכזה. במילים אחרות: החלטה לפי סעיף 9(א) אינה מייתרת בהכרח דיון לפי סעיף 9(ב) לחוק וטענות העירייה לפנינו, שטרם נדונו בבית משפט קמא ושאיננו מביעים לגביהן כל עמדה, הן שיוכיחו. על כן אין לדבר על זהות בין ההחלטות ואין לאפשר לעירייה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לפי סעיף 9(א) לחוק. 10. ודוק: אף אם לא ניתן להוכיח חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק ללא שהוארך המועד הקובע לפי סעיף 9(א) לחוק עדיין אין לומר כי ההחלטות "זהות במשמעותן". ניתן לדמות זאת למצב בו ניתנה החלטה הדוחה בקשה למתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר. גם לאחר החלטה שכזו נחרץ ככלל גורלה של התביעה להתקבל ועדיין הלכה היא כי החלטה זו אינה זהה במשמעותה לפסק דין בתביעה עצמה. כפי שקבע בית משפט זה כאשר נטען בפניו כי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן "כוללת בחובה גם פסק-דין": "טענה זו אינה מקובלת עלינו [...] משלא נאמר בהחלטה דבר על חיובם של המערערים, וכל עניינה אך ורק בבקשת המערערים לתת להם רשות להתגונן, אין מקום לומר, כי ההחלטה כוללת פסק-דין שהוא סמוי מן העין, ולפיכך יש לראות את ההחלטה כפסק-דין." (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)). דברים אלה יפים לענייננו שהרי גם בענייננו לא ניתן לומר כי בית המשפט באופן "שהוא סמוי מן העין" קבע כי העירייה לא הוכיחה חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק. כל שנאמר בהחלטה עניינו הארכת המועד הקובע לפי סעיף 9(א) לחוק ואין בהחלטה כל התייחסות לשאלת הוכחת החדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק. על כן, ממילא אין לומר כי ההחלטה שלא להאריך את המועד הקובע כאמור בסעיף 9(א) לחוק "כוללת בחובה" או "זהה במשמעותה" להחלטה לפיה לא הוכחה חדילה כאמור בסעיף 9(ב) לחוק וכי ניתן לבקש בגין כך רשות ערעור לפי סעיף 12(ב)(3ו) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. סעיף 12(ב)(3ו) כזכור אינו מפנה לסעיף 9 "סתם" אלא הוא מפנה באופן ספציפי לסעיף 9(ב). לכך יש לתת משמעות. בענייננו טרם התקבלה החלטה לפי סעיף 9(ב) לחוק ואין לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה לפי סעיף 9(א) לחוק. 11. חיזוק למסקנה כי אין לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שלא להאריך מועד לפי סעיף 9(א) לחוק נמצא בכך שאין מדובר בהחלטה מסוג אותן החלטות שאלמלא האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור יגרם בגינן עיוות דין שאינו ניתן לתיקון בהמשך ההליך (ראו והשוו רע"א 6425/04 בנק הפועלים בע"מ נ' ביק, פסקה 5 (טרם פורסם, 28.9.2005); וכן סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; כן ראו והשוו צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ק"ת 6794). כאמור, כל טענות העירייה לגבי החדילה מן הגביה בפועל שמורות לה מבלי שנביע לגביהן כל עמדה ואך מובן הוא שאם תתקבל החלטה אחרת שלא תישא חן בעיני העירייה (בין החלטה שלא הוכחה חדילה ובין החלטה לאשר את התובענה כייצוגית) הרי שמורה לה הזכות לבקש רשות לערער לבית משפט זה (בגדרי סעיף 12(ב)(3ו) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים) ולמצער להמתין ולערער בזכות על כל החלטת ביניים לכשיינתן פסק דין. לעירייה לא יגרם אפוא כל עיוות דין שאינו ניתן לתיקון. למעשה, בנסיבות העניין שלפנינו אפשר כי שאלת הארכת המועד הקובע תתייתר בהמשכו של ההליך מה שמחזק עוד יותר את המסקנה כי אין לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור לגביה. 12. יצויין, כי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישה העירייה גם בקשה להוספת אסמכתא: מדובר בפסק דין שניתן בבית משפט זה לאחר ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור (עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה (טרם פורסם, 18.11.2008)). לטענת העירייה פסק הדין בעניין אולמי מצפור נוף האגם בע"מ מחזק את טענתה לגוף העניין כי לא הייתה יכולה לשנות את תעריפי הארנונה ללא אישור השרים ולכן, ההמתנה לאישור מהווה טעם לבקשה שהגישה להארכת המועד הקובע. המשיבה טוענת כי פסק דין זה דווקא תומך בעמדתה (בעניין אישור השרים ראו שם וכן: בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 215 ואילך (1999); עניין וינברג, בפסקה 16). נוכח המסקנה אליה הגענו לפיה דין הבקשה להימחק איננו נדרשים לבקשה להוספת אסמכתא או לטענות הצדדים לגבי משמעות פסק הדין בסוגיית החדילה בפועל. גם בעניין זה טענות הצדדים שמורות להם ואם הדבר יובא בפני בית משפט לעניינים מינהליים הוא יכריע בעניין והכרעתו תהיה נתונה לערעור בשלב זה או אחר. 13. אשר על כן אם תישמע דעתי תימחק בקשת רשות הערעור בלי שנדון ביתר טענות הצדדים. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. 14. בענייננו נטענו טענות לגבי החלטות השרים ומשמעותם. היועץ המשפטי המייצג ככלל את השרים אינו צד לדיון. בית המשפט המחוזי ישקול אם אין זה ראוי לבקש את עמדת היועץ המשפטי בעניין זה (השוו, למשל, עע"ם 8223/07 היים נ' מועצה אזורית דרום השרון (טרם פורסם, החלטה מיום 8.6.2009)). ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"ז שבט, תש"ע (11.2.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08046760_C15.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il