פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי - ירושלים

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 46758-01-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית ערעור למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אברהם אטיאס פסק-דין השופטת רות רונן: העתירה שלפניי מכוונת כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) מיום 16.1.2025, וכלפי החלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 1.1.2025 שלא לעכב את ההליך בבית הדין האזורי עד להכרעה בשאלת סמכותו. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בשנת 2010, ולהם שתי בנות קטינות (להלן: הקטינות). ביום 18.12.2024 בני הזוג התגרשו. לפני כן, ביום 23.8.2024 הגיש העותר בקשה לבית משפט לענייני משפחה בירושלים למתן צו מניעה האוסר על המשיבה לשנות את מקום מגורי הקטינות. זאת מאחר שהמשיבה הצהירה על כוונתה לשנות את מקום מגוריה לעיר פתח תקווה (י"ס 57756-08-24). ביום 12.9.2024 קיבל בית המשפט את הבקשה, והורה כי על המשיבה להחזיר את הקטינות לגור בירושלים. עוד נקבע כי אם המשיבה אינה רוצה לגור בירושלים – ביתן העיקרי של הקטינות יהיה ביתו של העותר. בהמשך, בימים 13.10.2024 ו-3.12.2024, קבע בית המשפט כי המשיבה פועלת בניגוד להחלטת בית המשפט בעניין מקום מגורי הקטינות, וכי היא "עושה בקטינות שימוש לצורך כפיית רצונה על האב"; והורה על קיום ההחלטה מיום 12.9.2024. זאת בהסתמך על קביעות בחוות דעתה של עובדת סוציאלית לסדרי דין ועל דו"ח מטעם יחידת הסיוע. ביום 30.10.2024 הגיש העותר תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בה ביקש כי הקטינות יגורו בביתו, וכי מפגשיהן עם האם יתקיימו בפיקוח (תלה"מ 56566-10-24). ביום 26.12.2024 הורה בית המשפט כי עד להחלטה אחרת, הקשר בין הקטינות לבין המשיבה יתנהל במרכז קשר, וזאת על בסיס עמדת האפוטרופסית לדין שמינה בית המשפט לקטינות. במקביל, הגישה המשיבה ביום 27.10.2024 תביעת גירושין לבית הדין האזורי. במסגרת ההליך בבית הדין ניטשה בין הצדדים מחלוקת באשר לסמכות בית הדין. בנושא המשמורת – בית הדין האזורי דחה את טענות העותר בדבר העדר סמכות, וקבע בהחלטה מיום 25.12.2024 כי הוא הערכאה המוסמכת לדון בענייני המשמורת על הקטינות. ביום 1.1.2025 הגיש העותר לבית הדין הגדול בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בעניין הסמכות, ועמה בקשה לעיכוב ההליך בבית הדין האזורי עד להכרעה בערעור. בו ביום דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה לעיכוב ביצוע, וקבע הוראות להמשך הדיון בבקשת רשות ערעור. בנושא מקום המגורים – ביום 26.12.2025 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בקשה לשינוי מקום מגורי הקטינות כך שיגורו עמה בפתח תקווה. העותר התנגד לסמכות בית הדין לדון בנושא שינוי מקום המגורים. ביום 5.1.2025 דחה בית הדין האזורי את טענות העותר בנדון, וקבע כי הסמכות לדון במקום המגורים נובעת מהסמכות לדון בשאלת המשמורת. ביום 12.1.2025 הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני, ולאיחודה עם בקשת רשות הערעור בנושא המשמורת. ביום 16.1.2025 קבע בית הדין האזורי, לאחר דיון שבו נשמעה גם עמדת האפוטרופסית לדין, כי הקטינות יחזרו לגור בבית המשיבה בפתח תקווה (להלן: ההחלטה בנושא המשמורת). בהחלטה נקבע כי לאחר שהצדדים התגרשו, אין לחייב את המשיבה לגור בקרבת מקום מגורי העותר, ויש לברר מהו מקום המגורים הנכון עבור הקטינות בעת הזו. בית הדין האזורי קבע כי האב נכשל בניהול חיי שגרה סבירים לקטינות בביתו, ומכאן שאין להורות על משמורת מלאה של הקטינות אצלו בכפוף למפגשים עם המשיבה במרכז קשר, כפי שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה. כן הוחלט כי באופן זמני ועד לקבלת תסקיר, הקטינות יעברו למקום מגורי המשיבה, תוך קביעת הסדרים למפגשים ביניהן ובין העותר. בשולי ההחלטה נקבע כי "בהתייחס לבקשת ב"כ האב, בסיום הדיון, להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה שטרם ניתנה במעמד הדיון, עקב רצונו לערער, יובהר: אין מקום להתייחס לבקשה המוגשת בטרם המבקש ראה את ההחלטה נשוא בקשתו, והציג בקשה מנומקת כמתחייב." בסמוך לאחר מכן, הגיש העותר בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בנושא המשמורת לבית הדין הגדול וזאת עד להכרעה בשאלת הסמכות. ביום 19.1.2025 קבע בית הדין הגדול כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. נקבע כי לאחר שניתנה ההחלטה, על העותר לפנות תחילה לבית הדין האזורי שנתן את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. בעתירה שלפניי העותר מבקש שני סעדים מרכזיים: האחד, לבטל את החלטת בית הדין האזורי בנושא המשמורת מיום 16.1.2025; והשני, להורות על עיכוב כלל ההליכים המתנהלים בבית הדין האזורי עד להכרעה בשאלת סמכותו – ובכך למעשה לבטל את החלטת בית הדין הגדול לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על להכרעה בערעור מיום 1.1.2025. בד בבד התבקש צו ביניים להשהות את החלטת בית הדין בנושא המשמורת עד להכרעה בעתירה. לטענת העותר, בית הדין הגדול דחה את בקשתו לעכב את ההליכים עד להכרעה בשאלת הסמכות מהטעם שלא צפויות להתקבל בתיק החלטות בלתי-הפיכות. אולם לגישתו, ההחלטה בנושא המשמורת היא החלטה הגורמת לנזק בלתי-הפיך לטובת הקטינות, ולכן מוצדק לבטלה או לעכב את ההליכים באופן כללי. כך, החלטה זו משנה לחלוטין את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ונוגדת את עמדות אנשי המקצוע שנשמעו לפניו. עוד נטען כי בבג"ץ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הרבני האזורי נתניה, פ"ד נו(5) 345 (2002) נקבע כי ניתן להגיש עתירות לבית משפט זה נגד החלטות של בית דין אזורי, עוד בטרם מוצה הליך הערעור, כאשר הסעד החלופי איננו יעיל שכן יש צורך בהתערבות מידית. העותר אמנם מעלה טענות רבות בנוגע לשאלת סמכות בית הדין לגופה, אך מוסיף כי הוא אינו מבקש "לדלג" על הכרעת בית הדין הגדול אשר טרם נדרש לעניין הסמכות בערעורים שהוגשו; אלא שהסעד המבוקש בעתירה הוא תחום: לבטל את ההחלטה בנושא המשמורת ולהשהות את המשך הדיון בבית הדין האזורי בכללותו, עד להכרעה בשאלת הסמכות. בהתאם להחלטת בית המשפט, הודיע העותר ביום 21.1.2025 כי הצדדים החלו בקיום החלטת בית הדין האזורי בנושא המשמורת, וכי בשלב זה הקטינות הועברו למשמורת המשיבה בהתאם להסדרים שנקבעו בהחלטה האמורה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, וכן בהודעות העותר שהוגשו בימים שלאחר הגשת העתירה, אני סבורה כי דינה להידחות על הסף. יובהר בפתח הדברים כי העתירה אינה נסובה על החלטות בית הדין האזורי בנושא הסמכות. העותר הגיש ערעורים מנומקים לבית הדין הגדול על החלטות אלה בנוגע לסמכות בית הדין בנושא המשמורת ובנושא מקום המגורים, וערעורים אלה טרם התבררו. בעתירה מובהר כי בירור שאלת הסמכות בבית הדין הרבני לא הסתיימה, ומשכך אין בפי העותר טענות בנושא זה במסגרת העתירה הנוכחית. הסעדים המבוקשים בעתירה הם כי נורה על ביטול ההחלטה בנושא המשמורת וכי נעכב את ההליך בבית הדין האזורי עד שתוכרע שאלת הסמכות. דין טענות העותר בנוגע לעיכוב ההליך כולו עד להכרעה בשאלת הסמכות – להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים – והתערבותו בשיקול דעתם שמורה למקרים חריגים שבהם נפל בהחלטה פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק או במקרים בהם מוצדק ליתן סעד מן הצדק (ראו, מיני רבים: בג"ץ 31342-01-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (16.1.2025); בג"ץ 59247-09-24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי באשדוד, פסקה 12 (26.12.2024)). על פי פסיקת בית משפט, דברים אלה נכונים ביתר שאת בנוגע להשגות על החלטות דיוניות של בית הדין הרבני בעניין עיכוב ביצוע – וזאת גם כשברקע הדברים מתבררת שאלת הסמכות של בתי הדין (בג"ץ 6228/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (22.8.2012); בג"ץ 1248/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פסקה ז (2.3.2010); בג"ץ 10871/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (26.12.2005)). אינני סבורה כי העותר הרים את הנטל הנדרש לצורך התערבות בהחלטה שלא לעכב את ביצוע ההליכים. כאמור, עיקר טענותיו של העותר ממוקדות בשאלת הסמכות לגופה או מופנות כלפי שיקול דעתו של בית הדין במסגרת ההחלטה בנושא המשמורת. אלה ואלה טענות שאינן מכוונות להחלטה בעיכוב הביצוע לגופה, והן נושאות אופי ערעורי מובהק, ומשכך אינן טענות המקימות עילה להתערבותנו בנדון. באשר לטענות העותר בנוגע לביטול ההחלטה בנושא המשמורת – הרי שהעותר טרם מיצה הליכים בפני בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, ומטעם זה יש לדחות את עתירתו (ראו, מיני רבים: בג"ץ 64647-08-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 11 (18.11.2024); בג"ץ 59468-09-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 12 (2.10.2024)). זאת מפני שהעותר לא ערער על החלטה בנושא המשמורת לבית הדין הגדול – ומכאן שההחלטה בנדון אינה סוף פסוק. די בכך כדי לדחות את הטענה שיש להורות על ביטולה. העותר מודע לקושי זה, והוא מציין כי מדובר בהחלטה המחייבת התערבות מידית של בית משפט זה על מנת למנוע את העוול שנגרם לו כתוצאה ממנה, וכי אין מקום להמתין עד להכרעה בהליך הערעור. אלא שגם האפשרות לעכב את ביצועה של ההחלטה לא מוצתה. כפי שקבע בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 19.1.2025 – דרך המלך לבקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה מתחילה בפנייה לבית הדין האזורי, ולאחר מכן לבית הדין הגדול. על פי המידע בעתירה ובהודעות העותר שהוגשו בסמוך לה – לאחר מתן ההחלטה העותר לא הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעכב את ביצועה, וממילא לא הגיש ערעור על החלטה שדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע – שכאמור כלל לא הוגשה. בהחלטה בנושא המשמורת בית הדין האזורי קבע כי לא היה מקום לשעות לטענות העותר לעיכוב ביצוע ההחלטה שנטענו לפני מתן ההחלטה במהלך הדיון, וכי אם הוא מעוניין בכך, עליו להגיש בקשה מנומקת לאחר שראה את ההחלטה שאותה מתבקש לעכב. כמו כן, יש לתת משקל אף לכך שההחלטה בוצעה באופן מידי, כך שבמועד הגשת העתירה הקטינות כבר הועברו למשמורת המשיבה. זאת מאחר שהמשמעות המעשית של קבלת העתירה בשלב זה לא תהיה הקפאה של המצב הקיים אלא השבה של הגלגל לאחור, והעברה נוספת של הקטינות מבית אמן לבית אביהן. סוף דבר: העתירה נדחית, ועמה הבקשה למתן צו-ביניים. משלא התבקשה תגובת המשיבים – לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ה (26 ינואר 2025). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת