אברהם וזאנה נ. קופת חולים כללית

פסק-דין בתיק ע"א 4672/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4672/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: אברהם וזאנה נ ג ד המשיבה: קופת חולים כללית ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.8.03 בת.א. 1026/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשס"ו (13.12.05) בשם המערער: עו"ד נועם לאור בשם המשיבה: עו"ד יעקב אבימור פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערער הגיש תביעה בנזיקין כנגד המשיבה, זאת בגין רשלנות רפואית מצדה שבגינה, כך טען, נגרם נזק לכליותיו. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט עוני חבש) קיבל את התביעה, אולם קבע כי 20% מן הנזק נגרם בשל אשמו התורם של המערער. לאחר שכך קבע, נפנה בית המשפט המחוזי לקבוע את שיעור הפיצויים שהמערער זכאי לו. פסק-דינו המשלים בעניין אחרון זה הוא נשוא הערעור שבפנינו. בית המשפט פסק, על יסוד חוות דעת המומחים הרפואיים, כי אלמלא הרשלנות, היה המערער מגיע למצב של אי-ספיקת כליות בשנת 2008, כלומר, שבע שנים לאחר המועד שבו ארע הדבר בפועל. עוד קבע, כי ללא קשר לרשלנות ועובר לה, סבל המערער מבעיות רפואיות שונות, ובכלל זה בעיות לב שבגינן עבר ניתוח מעקפים. נקבעה לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות של 62.2%, והוא הפסיק לעבוד או צמצם את שעות עבודתו בצורה משמעותית. אשר לרמת הכנסתו של המערער, נקבע כי על פי תקצירי שומות מס הכנסה זו עמדה על סכום חודשי ממוצע של 2,634.46 ש"ח – סכום הסוטה באופן משמעותי מתצהיר של רואה-חשבון, שהגיש המערער, לפיו המערער השתכר סכום שנתי של 316,148 ש"ח. בית המשפט ציין כי המערער הגיע להסכם עם שלטונות מס הכנסה, לפיו תוקנה השומה בצורה משמעותית. בית המשפט תמה "מה מניע אדם להגיש ערר גבי הכנסה נמוכה ויבקש להגדילה בצורה משמעותית ומעבר לכל פרופורציה, אלא אם היתה לו כוונה לזכות ממקור אחר ב'פרס' יותר גדול מהמס אשר יתבקש לשלם עבור הסכום המוגדל". בית המשפט הטעים עוד כי לאור מצבו הרפואי שאיננו נובע מהתאונה, אין כל מקום לקבוע, כפי שטוען המערער, כי הוא היה ממשיך לעבוד עד גיל 65 ואף מעבר לכך. 2. על רקע הממצאים הללו קבע בית המשפט קמא כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 350,000 ש"ח בגין כאב וסבל. בגין אובדן השתכרות זכה המערער לסכום גלובאלי של 100,000 ש"ח, זאת בגין האפשרות ה"זעומה", כלשון בית המשפט, שהוא היה יכול להשתכר ולוּ ברמה נמוכה. המערער לא המציא חוות דעת בדבר צרכיו בתחום הסיעוד, גם לא ראיה שהוא נזקק לכך. לפי עדותו הוא מתגלח בנוכחות רעייתו, אולם לדבריו לא אושרה לו על-ידי עובדת סוציאלית עזרה. בנסיבות אלה, ולאור האפשרות שהמערער יזדקק לעזרה מסוימת ולוּ לשם ליווי לבית החולים, נפסק לו סכום גלובאלי של 150,000 ש"ח, לעבר ולעתיד. סכום נוסף, של 50,000 ש"ח, נפסק גם הוא על דרך האומדנה, בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד. בית המשפט ציין בהקשר זה כי לא הוגשו ראיות בעניין זה, וכי חלק מנסיעותיו של המערער הן בגין תחלואיו האחרים. גם בגין הוצאות רפואיות לא הונחה תשתית מספקת, אולם בית המשפט פסק למערער, על דרך האומדנה, סכום של 10,000 ש"ח. מסכומים אלה הורה בית המשפט לנכות את תגמולי המל"ל. 3. המערער משיג כאמור על פסק-הדין בעניין גובה הנזק. לטענתו, הקביעה לפיה הפער בין אי-ספיקת הכליות בפועל לבין אי-ספיקת הכליות אלמלא הרשלנות עומד על שבע שנים, שגויה ואף מנוגדת לממצאי בית המשפט קמא בהחלטה לעניין החבות. לדבריו, הוא אמנם נזקק למכשיר דיאליזה מאז שנת 2001, אולם אי ספיקת הכליות החלה כבר בשנת 1995, לאמור, 13 שנים עובר למועד שבו קבע בית המשפט קמא כי אי-ספיקת הכליות היתה מתרחשת גם אלמלא הרשלנות. עוד טוען המערער כי על אף שהוא לקה במחלות גם עובר לאירוע נשוא התובענה, הרי שהפגיעה בכליותיו הסבה לו נזק משמעותי יותר מזה המשתקף בשיעור הפיצויים. לעניין כושר ההשתכרות, מדגיש המערער, בין היתר, כי עובר לפגיעה בכליות מיאן המוסד לביטוח לאומי להכיר באבדן כושר עבודה מלא, וכי המשיבה עצמה, בתחשיב הנזק מטענה, נקבה בסכום גבוה יותר מזה שנפסק בראש נזק זה. אשר לתיקון שומת מס ההכנסה, גורס המערער כי היו אלה רשויות המס – ולא הוא עצמו – שיזמו את ההליך, וכי יש ליתן משקל לאמור באותו הסכם עם רשויות המס, בעת שבאים לקבוע את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי. לדברי המערער, הוא החזיק בעסק עצמאי, שהניב הכנסות ניכרות ואלמלא הרשלנות, כך טוען המערער, הוא היה ממשיך להשתכר עד גיל 70 שנים, ואף למעלה מכך. בגין הכאב והסבל שהוסבו לו, טוען המערער כי יש לפסוק לו פיצוי בסך של 2 מיליון ש"ח, זאת בהתאם למגמה הניכרת בפסיקה של העלאת סכום הפיצוי בראש נזק זה. המשיבים סבורים כי אין להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. 4. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס רובו ככולו על ממצאים שקבע בית המשפט המחוזי ביחס להקדמת המועד שבו לקה המערער באי-ספיקת כליות; ביחס למצבו הרפואי עובר לתאונה וכושר ההשתכרות שלו בהינתן מצב רפואי זה; וכן על ממצאי מהימנות ביחס לנתונים העומדים ביסוד שומת הפיצויים. בשל שהמערער לא הביא ראיות מספקות, ובשל העמימות הטבועה בנסיבות מקרה זה, נדרש בית המשפט לדרך האומדנה והחישוב הגלובאלי. לאור כל אלה, ברי כי הנטייה היא שלא להתערב בסכומים שנפסקו אלא אם יש בהם טעות גלויה או סטייה משמעותית ובולטת ממתחם הסבירות. 5. המערער מלין, כאמור, על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אי-ספיקת הכליות הוקדמה, בשל התרשלות המשיבה, ב- 7 שנים. ממצא זה של בית המשפט קמא מבוסס על הקביעה כי המערער החל להיות מטופל בדיאליזה בשנת 2001, וכן על הקביעה – המיטיבה עם המערער – לפיה אלמלא ההתרשלות היה התובע מגיע למצב של אי-ספיקה כלייתית בשנת 2008. המערער טוען כי הירידה בתפקוד הכליות החלה בשנת 1995. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בממצא של בית המשפט המחוזי בהקשר זה. אכן, מקריאת החומר שבפני, ובעיקר ההחלטה בעניין האחריות, עולה כי הפגיעה בתפקוד הכליות החלה במחצית שנות ה- 90. יחד עם זאת, אין זה ברור לגמרי לאיזו רמה של אי-ספיקה התכוון בית המשפט בקבעו כי בשנת 2008 היה המערער בכל מקרה מגיע למצב של אי-ספיקת כליות, אולם רמז לעניין זה ניתן למצוא בתיאורו את דברי המומחה מטעם המערער, פרופ' פופובצר: "... התובע היה אמור להגיע למצבו כיום (שנת 2001) רק בעוד 10 שנים, 'דהיינו בסביבות 2010'" [ההדגשה שלי – א' ר']. זאת ועוד, המומחה האחר מטעם התובע, פרופ' רז, דיבר על איבוד התפקוד הכלייתי ואי-ספיקת כליות בתוך סדר גודל של 10-6 שנים או 10-3 שנים. במקום אחר דיבר פרופ' רז על כך שטיפול נאות היה מביא לכך שהמערער היה מגיע לאי-ספיקת כליות בשנת 2003, ולא בשנת 1995. במאמר שהוגש לבית המשפט דובר על תקופה של קרוב ל- 7 שנים, וגם המומחה מטעם המשיבה לא נקב בזמנים שונים באופן מהותי. בהינתן הנתונים הללו, ובמיוחד דברי המומחים מטעם המערער, לא ראיתי עילה מספקת להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לאמור, בקביעה כי הפגיעה של אי-ספיקת הכליות הוקדמה ב- 7 שנים, תוצאה אליה הגיע בית המשפט, כפי שציין, על בסיס החומר כולו והטענות שנשמעו. 6. גם הממצא בדבר מצבו הבריאותי של המערער עובר לאירוע הרשלני, אינו מצדיק התערבות. כאמור, המערער סבל מבעיות לב, עבר ניתוח מעקפים אולם הבעיות במידה רבה נותרו בעינן והוא המשיך לסבול מתעוקת חזה. כאמור, המוסד לביטוח לאומי נתן קבע למערער אחוזי נכות גבוהים, ללא קשר לאירוע הרשלני, ובית המשפט קמא, בצדק, נתן משקל גם לדברים שבאו מפי המערער עצמו, להליכים שיזם במוסד לביטוח לאומי ולחוות דעת שהוגשו בעניינו בעבר. יודגש: אין כל ספק כי פגיעה בכליותיו של אדם, ובכלל זה גם הקדמת אי-ספיקה כליתית בשבע שנים, היא פגיעה משמעותית באורח חייו. היא גורמת לו כאב וסבל ובשום אופן לא ניתן להקל בה ראש. לא אחת ראשי הנזק הממוניים אינם משקפים את מלוא הפגיעה, למשל משום שמבחינת יכולת ההשתכרות האובדן אינו משמעותי. זהו לעיתים כשל מובנה בפסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין, ואחת הדרכים להתמודד עמו היא באמצעות ראשי הנזק הלא-ממוניים. ואולם ככל שמדובר בראשי נזק ממוניים, יש לפעול על-פי הכללים, ובענייננו, לאור הממצאים של בית המשפט קמא, אכן יכולת ההשתכרות של המערער, עובר לאירוע הרשלני, ככל שהיתה קיימת, היתה פחותה ביותר, וגם לגבי בסיס השכר התקשה המערער לתמוך את גרסתו. למקרא טענותיו של המערער – למשל הטענה כי היה מוסיף ומשתכר סכומים גבוהים עד לאחר גיל 70 – נוצר רושם של הפרזה רבה, ובמיוחד ניכר הדבר לאור תלונותיו שלו, ההליכים שיזם הוא עצמו במוסד לביטוח לאומי ועדותו שם כי הוא חדל לעבוד בשנת 1994. על רקע זה, ולאור הקשיים שעלו ביחס לראיות שהציג המערער בהקשר זה, וכן לנוכח ההלכות ביחס לנפקות הצהרות מס על שומת הפיצוי, לא ראיתי בסיס להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא בעניין זה. 7. אחרי שאמרנו את שאמרנו, נותרנו עם עובדה אחת, והיא, שלמערער נגרם נזק המתבטא בכך שכליותיו הגיעו למצב של אי-ספיקה, עד כדי היזקקות לטיפולי דיאליזה, שבע שנים קודם למועד שבו היתה תוצאה זו מתרחשת ממילא. שבע שנים יקרות של תפקוד כליות נגרעו מן המערער, מחמת הרשלנות, ובמקומן באו שבע שנים של התמודדות מפרכת עם משטר הדיאליזה. עובדה זו צריכה לקבל ביטוי בפסיקת הפיצויים, ולוּ בראש הנזק הלא ממוני. על כן, בנסיבות המקרה כולן, ובהתחשב גם בשיעור אשמו התורם של המערער, סבורני כי יש להוסיף לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל סכום של 100,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. הערעור מתקבל, אפוא, במובן זה שלסכום הפיצוי יתווסף סך של 100,000 ש"ח. שעור שכר טרחת עורך הדין בבית המשפט קמא יגדל בהתאם. בנסיבות המקרה יישא כל צד בהוצאותיו בבית המשפט העליון. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ח' בשבט התשס"ו (6.2.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04046720_P10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il