ע"א 4670/03
טרם נותח
י.מ.ש השקעות בע"מ נ. כלל (ישראל ) בע"מ
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 4670/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4670/03
ע"א 5702/03
בפני:
כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
המערערת 1 בע"א 4670/03
והמשיבה 1 בע"א 5702/03:
המערער 2 בע"א 4670/03
והמשיב 2 בע"א 5702/03:
1. י.מ.ש השקעות בע"מ
2. יוסף שגב
נ ג ד
המשיבה 1 בע"א 4670/03
והמשיבה 3 בע"א 5702/03:
1. כלל (ישראל ) בע"מ
המשיבה 2 בע"א 4670/03
והמערערת בע"א 5702/03:
2. כלל אינווסטמנט האוס בע"מ
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב
מיום 7.4.2003, בת.א. 2289/90, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ג' קלינג
תאריך הישיבה:
י"ב באייר התשס"ד
(03.05.2004)
בשם המערערים בע"א 4670/03
והמשיבים 1 ו-2 בע"א 5702/03:
בשם המשיבה 1 בע"א 4670/03
והמשיבה 3 בע"א 5702/03:
בשם המשיבה 2 בע"א 4670/03
והמערערת בע"א 5702/03:
עו"ד יוסף שגב; עו"ד אפי פרי;
עו"ד אופיר נאור
עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד ניר אמודאי;
עו"ד קרן פסח
עו"ד אילן שביט; עו"ד ניצה פוזנר;
עו"ד ליאורה כהנא; עו"ד רונן ברק
פסק-דין
הנשיא (בדימ') א' ברק:
הרקע העובדתי
1. כלל אינווסטמנט האוס בע"מ (להלן: כלל
אינווסטמנט) היא בית השקעות. מנכ"ל כלל אינווסטמנט היה אריה גולדין (להלן:
גולדין). במניות כלל אינווסטמנט החזיקה (בשרשור) חברת כלל ישראל בע"מ (להלן:
כלל ישראל). ביום 5.6.89 פתחה חברת י.מ.ש. השקעות בע"מ (להלן: י.מ.ש. השקעות)
חשבון בכלל אינווסטמנט (להלן: חשבון י.מ.ש. השקעות). ביום 28.11.89 פתח גם בעל
המניות ב י.מ.ש. השקעות, עו"ד ד"ר יוסף שגב (להלן: שגב), חשבון בכלל
אינווסטמנט (להלן: חשבון שגב). חשבון י.מ.ש. השקעות וחשבון שגב (להלן: החשבונות)
נועדו להשקעות בעסקאות פורוורד (Forward) במטבע חוץ. עסקאות פורוורד במטבע
הן עסקאות חליפין של מטבעות בשערי חליפין מוסכמים כאשר תאריך החליפין/המסירה הוא
תאריך עתידי (ראו: ק' קריזלר, מכשירים פיננסיים:
אופציות, חוזים עתידיים, איגרות חוב ועוד (תל-אביב, 2005)). עם פתיחת
החשבונות, חתמו י.מ.ש. השקעות ושגב על הסכם תנאים כלליים לעסקאות פורוורד. עוד חתם
כל אחד מהם על בקשה לפעול בחשבונו על פי הוראות טלפוניות. כן ייפה כל אחד מהם את
גולדין לפעול בשמו לביצוע עסקאות פורוורד.
2. י.מ.ש. השקעות ושגב הפקידו בחשבונותיהם
במספר הזדמנויות סכום כולל של כ-2 מליון דולר ארה"ב להשקעה בעסקאות פורוורד.
מדי פעם הציג גולדין לי.מ.ש. השקעות ולשגב דפי חשבונותיהם שהצביעו כביכול על
עסקאות פורוורד רווחיות ביותר, שהעמידו את היתרה בחשבונות על סך של 4,499,538 דולר
ארה"ב, נכון ליום 30.8.1990. אלא שהתברר כי דפי חשבון אלה הם דפים כוזבים שערך
גולדין מחוץ למשרדי כלל אינווסטמנט וכי היא לא ידעה עליהם כלל ועיקר. עוד התברר
לשגב בסוף חודש אוגוסט 1990 כי היתרה בחשבונות על פי דפי החשבון של כלל אינווסטמנט
עומדת על אפס. זאת, בין היתר, בעקבות מעילה של גולדין בחשבונות כשהוציא מהם סך של
3,680,000 ₪. משהתבררו דברים אלה לשגב הוא הודיע על כך מיד למנכ"ל כלל ישראל,
מר אהרון דברת. זה מסר את העניין לטיפולו של היועץ המשפטי, עו"ד שוויגר.
עו"ד שוויגר מסר את פרטי התלונה לגולדין ששהה באותה עת בחו"ל. גולדין
העביר ממקום מושבו בחו"ל לי.מ.ש. השקעות ולשגב סך כולל של 2,150,000 דולר
ארה"ב. אך הדבר לא מנע פתיחת הליכים פליליים נגדו. בסופם הורשע גולדין בפסק
דין חלוט של בית משפט זה בעבירות גניבה וקבלת דבר במרמה (ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1). כן לא מנע הדבר
הליכים אזרחיים מצידם של י.מ.ש. השקעות ושל שגב כנגד כלל אינווסטמנט וכנגד כלל
ישראל.
3. י.מ.ש. השקעות ושגב (להלן: התובעים) הגישו
לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה אזרחית כנגד כלל אינווסטמנט וכנגד כלל ישראל
לתשלום היתרה שהופיעה בדפי החשבון שהוצגו להם על ידי גולדין בסך 4,499,538 דולר
ארה"ב (להלן: התביעה). הם ביססו את תביעתם על עילה חוזית ועל עילה נזיקית.
בעילה החוזית, טענו התובעים כי עסקאות הפורוורד בחשבונות בוצעו עם כלל אינווסטמנט
בתור סוחרת שהתחייבה באמצעות גולדין לרכוש/למכור מטבע מול התובעים. נטען כי עסקאות
אלה הניבו רווחים כפי שהוצג לתובעים על ידי גולדין בדפי החשבון. על כן, זכאים
התובעים לרווחי העסקאות על פי דפי החשבון שהוצגו להם. התובעים הדגישו, כי כלל
אינווסטמנט לא פעלה בתור סוכן שמשקיע את כספי הלקוחות. על כן, אין נפקא מינה
לעסקאות או להשקעות שביצעה או לא ביצעה כלל אינווסטמנט בכספי התובעים אל מול צדדים
שלישיים. אף אם עסקאות אלה הניבו הפסדים או לא בוצעו כלל הרי שהדבר איננו מעניינם
של התובעים. עוד טענו התובעים, כי גולדין התחייב כלפיהם לרווחים שהוצגו
בדו"חות שהציג להם. בפעולתו זו פעל גולדין כאורגן או כשלוח של כלל
אינווסטמנט. על כן, התחייבותו מחייבת את כלל אינווסטמנט ומכאן אחריותה החוזית
לעמוד בהתחייבות ולשלם את היתרה בחשבונות כפי שהופיעה בדפי החשבון שהציג גולדין
(בסך 4,499,538 דולר ארה"ב). בעילה הנזיקית, טענו התובעים, כי כלל אינווסטמנט
אחראית שילוחית על מעשי גולדין ומכאן אחריותה לפצות אותם על נזקיהם. כן טענו
התובעים, כי כלל אינווסטמנט התרשלה בפיקוח על גולדין ולכן חייבת היא מכוח אחריותה
הנזיקית הישירה לפצות אותם על נזקיהם. לשיטתם, נזקיהם מתבטאים בהפסד הרווחים
שהוצגו להם על ידי גולדין בדפי החשבון. באשר לאחריותה של כלל ישראל, טענו התובעים
כי היא חייבת חוזית מאחר שהיא התחייבה לשאת בחובותיה של כלל אינווסטמנט. כן טענו
כי כלל ישראל חייבת לשאת בחובות כלל אינווסטמנט מאחר שיש להרים את מסך ההתאגדות,
על רקע כלל נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובכלל זה המצגים שהציגה כלל ישראל והערבוב
העסקי שקיים בין כלל ישראל לכלל אינווסטמנט.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא
ד"ר גבריאל קלינג) דן בתביעה על שתי עילותיה. לעניין העילה החוזית, בחן בית
המשפט את ההתקשרות שבין התובעים לכלל אינווסטמנט וקבע כי "העולה מהאמור הוא
כי משמתייחסים לעסקאות שבין התובעים לנתבעת כאל עסקאות מכר, הרי הנתבעת יכולה
לעשותן בכל תנאים שייראו לה, ואשר הוצגו על ידה לתובעים. אין חשיבות לעסקאות
שהנתבעת עשתה עם אחרים. על פי גישה זו דומה ענייננו לחברה העוסקת במסחר במכוניות
משומשות ועובד שלה מסכם על רכישת מכונית מסויימת במחיר גבוה במיוחד וזאת על סמך
הנחה כי יש לקוח המוכן לרכוש את המכונית במחיר גבוה. היה ואותה הנחה מתבדית, לא
תהיה לכך השלכה על רכישת המכונית על ידי החברה. כן אין השלכה על התובעים לכך
שהתוצאה המצטברת מהעסקאות שנעשו עם התובעים והעסקאות שנעשו עם צד שלישי הביאו
להפסדים אדירים. ... מאחר שהנתבעת פעלה כ'סוחר' אחראית הנתבעת למצגים שנעשו בשמה
על ידי גולדין בדו"חות אשר המציא לתובעים" (שם, פסקה 10). במישור
הסעד החוזי, קבע בית המשפט כי "מאשר נאמר לעיל בדבר טיבה של העסקה שקשר
גולדין בשם הנתבעת עם התובעים, עולה כי התובעים זכאים לסכומי הרווח שהופיעו
בדו"חות של גולדין, שכן אלו הן העסקאות שהתובעים עשו עם הנתבעת מס' 1 אשר
פעלה כלפי התובעים באמצעותו של גולדין" (שם, פסקה 18). על כן, כך נקבע, זכאים התובעים ליתרה שהופיעה
בדו"חות גולדין בסכום של 4,499,538 דולר ארה"ב נכון ליום 30.8.90. מסכום
זה יש לנכות את הסכומים שהחזיר גולדין ומסתכמים ב 2,150,000 דולר ארה"ב.
היתרה המתקבלת היא 2,349,538 דולר ארה"ב. בית המשפט חייב את כלל אינווסטמנט
לשלם לתובעים את הסכום הנ"ל מכוח העילה החוזית בתוספת ריבית של 11% לשנה החל
מיום 30.8.90.
5. לעניין העילה הנזיקית, קבע בית המשפט
המחוזי כי כלל אינווסטמנט אחראית על מעשיו של גולדין בהיותו אורגן או שלוח שלה. כן
קבע, כי כלל אינווסטמנט התרשלה בפיקוח על גולדין ולכן היא אחראית באחריות ישירה
מכוח התרשלותה עצמה. עוד קבע בית המשפט קמא, כי אין לייחס לתובעים כל רשלנות תורמת
ולכן אחריותה הנזיקית של כלל אינווסטמנט היא אחריות מלאה. ביחס לסעד המתקבל על פי
העילה הנזיקית, קבע בית המשפט המחוזי כי "אין התובעים יכולים לזכות בסכומי
הרווחים שנחזו מהדו"חות של גולדין, אלא בפיצוי על הנזק שנגרם להם עקב גזילת
כספם. מכיוון שאין חולק על כך שהכספים שנגזלו על ידי גולדין היו מיועדים להשקעה
הרי זכאים התובעים לפיצוי על בסיס הרווח שבו יכלו לזכות בהשקעה חלופית. לענין זה
אינני רואה מקום לבסס את החישוב על השקעות שהסיכון בהן גבוה כמו עסקאות פורוורד.
... כאשר בא בית המשפט לקבוע פיצוי על אבדן רווחים לאורך תקופה די ממושכת, יש
לנקוט באמת מידה שמרנית. שיעור הריבית הראוי הוא של 6% לשנה על הסכומים שהתובעים
השקיעו החל ממועד השקעתם" (שם, פסקה
20).
6. באשר לאחריות כלל ישראל קבע בית המשפט כי
המצגים שהציגה כלל ישראל לא היה בהם כדי להטיל עליה אחריות חוזית בגין חובותיה של
כלל אינווסטמנט. כן קבע כי לא הוכחו נסיבות חריגות ורצון להתחמק מאחריות שיש בהם
כדי לבסס עילה להרמת מסך ההתאגדות שבין כלל אינווסטמנט לכלל ישראל. לאור כל זאת,
דחה בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד כלל ישראל. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
הוגשו שני הערעורים שבפנינו, האחד הוגש על ידי כלל אינווסטמנט כנגד החיוב שהוטל
עליה (ע"א 5702/03). השני הוגש על ידי י.מ.ש. השקעות ושגב כנגד דחיית תביעתם
כלפי כלל ישראל (ע"א 4670/03).
ערעור כלל אינווסטמנט (ע"א
5702/03)
7. כלל אינווסטמנט מערערת בפנינו על עצם
חיובה מכוח העילה החוזית ועל הסעד שניתן על פי עילה זו. לטענתה, אף בהנחה כי היא
פעלה כ "סוחר" הרי שהיא מחויבת על פי עסקאות שביצעה בעצמה או באמצעות
עובדיה עם התובעים. עסקאות כאלה לא נעשו ולכן אין מקום להטיל עליה כל חיוב.
העסקאות שהופיעו בדפי החשבון של גולדין לא נעשו ו/או לא הניבו רווחים כפי שהוצג
אלא הפסדים. על כן, אין מקום לחייבה לשלם רווחים שלא היו. היא הדגישה כי אין כל
מקום לחייב אותה על פי דפי חשבון כוזבים שערך גולדין שלא עומדות מאחוריהם עסקאות
כלשהן. בלשונה "רשום כוזב אינו יכול להקים זכויות משפטיות או עילת תביעה לקבלת
הסכומים הרשומים בו" (סעיף 14 לסיכומים). עוד טענה כלל אינווסטמנט כי אף אם
דו"חות אלה מהווים התחייבות של גולדין הרי שאין היא אחראית שילוחית בגין
התחייבותו זו של גולדין משום שהשלוח חרג מסמכותו ופעל באופן בלתי חוקי. בנוסף טענה
כלל אינווסטמנט כי לא היה מקום להוסיף ריבית של 11% על הסכום הדולרי שנפסק, אלא,
היה צורך בפיצוי שקלי בתוספת הצמדה וריבית שקליים על פי החוק. באשר לעילה הנזיקית,
הרי שכלל אינווסטמנט לא ערערה בפנינו על עצם חיובה מכוח עילה זו. יחד עם זאת, היא
ערערה בפנינו על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לייחס לתובעים כל רשלנות
תורמת. לטענתה של כלל אינווסטמנט, ידעו התובעים או היה עליהם לדעת על מעשיו של
גולדין, והם לא עשו למען מניעת המעשים הבלתי חוקיים, ולכן, היה מקום לייחס להם
רשלנות תורמת בשיעור של 25% לפחות. כלל אינווסטמנט הוסיפה ומסרה לנו כי סכום
הפיצוי על פי העילה הנזיקית שולם במלואו לתובעים.
8. מנגד, טענו י.מ.ש. השקעות ושגב כי הם
ביצעו עם כלל אינווסטמנט 3-4 עסקאות פורוורד בחודש בשיחות טלפוניות עם גולדין.
עסקאות אלה הניבו רווחים. הרווחים הוצגו להם על ידי גולדין בדו"חות הנחזים
להיות דוחותיה של כלל אינווסטמנט. על כן, כך נטען, חייבת כלל אינווסטמנט לשלם להם
את הרווחים כפי שהשתקפו ביתרת החשבונות על פי דפי החשבון שהוצגו להם על ידי
גולדין. עוד טענו י.מ.ש השקעות ושגב כי גולדין פעל כאורגן ו/או כשלוח של כלל
אינווסטמנט. על כן, כך נטען, המצגים שהציג וההתחייבויות המתבטאות במצגים אלה
מחייבות את כלל אינווסטמנט. מכאן אחריותה של כלל אינווסטמנט לשלם לי.מ.ש. השקעות
ולשגב את יתרת החשבונות בניכוי סכומי ההחזר שקיבלו מגולדין, הכל כפי שפסק בצדק בית
המשפט המחוזי. לבסוף, טענו י.מ.ש. השקעות ושגב כי צדק בית המשפט המחוזי משלא ייחס
להם כל רשלנות תורמת.
ערעור י.מ.ש. השקעות ושגב (ע"א
4670/03)
9. י.מ.ש. השקעות ושגב מערערים בערעורם
בפנינו על דחיית תביעתם כנגד כלל ישראל. לטענתם, כלל ישראל הציגה את עצמה
בהזדמנויות שונות ובמצגים שונים כמי שעומדת מאחורי כלל אינווסטמנט ולוקחת על עצמה
את התחייבויות כלל אינווסטמנט. על כן, כך נטען, היה מקום להטיל אחריות גם על כלל
ישראל לתשלום הסכום שנפסק בבית משפט קמא. עוד טענו י.מ.ש השקעות ושגב כי טעה בית
המשפט המחוזי משסירב להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין כלל אינווסטמנט וכלל ישראל.
לטענתם, מתקיימת עילה להרמת מסך בנסיבות המקרה והיה מקום לעשות זאת ולחייב את כלל
ישראל בסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי.
10. מנגד, תמכה כלל ישראל בפסק דינו של בית
המשפט המחוזי שדחה את התביעה כנגדה. לטענתה, המצגים שהציגה אינם מגלמים גמירות דעת
ומסוימות ליצירת התחייבות חוזית. המצגים, כך נטען, מבטאים רק את העובדה שכלל ישראל
החזיקה בכלל אינווסטמנט עם המשמעויות הכלכליות שיש לכך. אך, אין משמעות הדבר כי
ההפרדה המשפטית הקיימת בין שתי החברות נעלמת. עוד טענה כלל ישראל כי לא מתקיימת כל
עילה או הצדקה להרמת מסך ההתאגדות שבינה ובין כלל אינווסטמנט.
האחריות החוזית של חברה
11. נקודת המוצא היא כי חברה היא אישיות משפטית
נפרדת. היא נושאת בזכויות ובחובות משפטיות. זהו עקרון היסוד בדיני חברות (ראו: ג'
פרוקצ'יה, התאגיד, מהותו ויצירתו
(התשכ"ה) 11-21; א' פרוקצ'יה, דיני חברות
(המכון למחקרי חקיקה, ירושלים, 1989) 35-45; י' גרוס, "לשאלת עקרון האישיות
המשפטית הנפרדת של החברה", עיוני משפט א
(תשל"א) 287; Pennington's Company Law (7th
ed., London, 1995) 39).
אלא, שהחברה, מעצם אופייה, איננה יכולה לפעול בעצמה. היא זקוקה לאנשים בשר ודם
לפעילותה. מכאן מרכזיותם של "האורגנים" בפעילות החברה (ראו: Gower’s Principles of Modern Company Law
(6th Ed, London, 1997) 178-233). פעולת האורגן וכוונתו נתפסת כפעולת החברה וכוונותיה (ראו: Lennard's Carrying Co. V. Asiatic Petroleum Co., 1915 App. Cas. 705;
H.L. Bolton (Eng'g) Co. v T.J. Graham & Sons, [1957] 1 Q.B. 159). זו תמציתה של תורת האורגנים
שנתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד
מה(4) 364; ע"פ 109/72 מדינת ישראל נ' שושנה פז,
פ"ד כח(1) 93). תורת האורגנים יוצרת זהות בין פעולות וכוונות האורגן ובין
פעולות וכוונות החברה. היא חלה בתחומי המשפט השונים ומהווה בסיס להטלת אחריות
אישית על החברה בחוזים (ראו: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד
לה(2) 713); בנזיקין (ראו: ע"א 536/65 יעקב כץ נ' חברת קציף בע"מ, פ"ד כ(3) 533; ע"א 725/78 קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד
לה(4) 253); בפלילים (ראו: ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד
נב(2) 105; ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשיה
בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)(ניתן ביום 2.6.2005)) ועוד
(ראו: א' ברק, "חוק השליחות ותורת האורגנים", עיוני משפט ב' 302, 315 (תשל"ב); א' פלמן, ה' בר מור, דיני חברות בישראל – להלכה ולמעשה (כרך א', 1994) 526, 532). תורת
האורגנים מצאה לה ביטוי מסוים בסעיף 100 לפקודת החברות (נוסח חדש),
תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), שבו נקבע כי:
"חוזה שנעשה או שטר שנעשה, הוסב או קובל בשם החברה או על חשבונה
בידי אדם הפועל לפי הרשאתה, יראוהו כחוזה שנעשה או כשטר שנעשה, הוסב או קובל בידי
החברה".
עיגון ברור ורחב של תורת האורגנים נעשה בחוק החברות,
תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), וכך נקבע בסעיף 47 לחוק החברות:
"פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה
וכוונותיה".
על כן, חוזה שנכרת בידי מנהל החברה כמנהל הוא חוזה
שנכרת בידי החברה ויש בו כדי לזכות ולחייב אותה.
12. למסקנה דומה מגיעים גם על פי דיני השליחות.
דיני השליחות חלים בצד דיני החברות על פעילותו של מנהל החברה. שהרי יחסי חברה
ומנהל באים בגדרי הגדרת השליחות על פי סעיף 1 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965
(להלן: חוק השליחות) שלפיה:
"שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח
פעולה משפטית כלפי צד שלישי".
תחולת דיני החברות על פעילותו של המנהל אין בה כדי
להוציא את תחולתם של דיני השליחות על פעילות המנהל. עמדתי על כך במקום אחר באומרי:
"אמת, לאורגן ייחוד משלו בתחומי משפט שונים. עם זאת, בכל הנוגע
לדיני השליחות, דינו כדין שלוח. הוא מבצע פעולה משפטית בשם התאגיד (ולא בשם עצמו)
כלפי הצד השלישי. על כן יחול חוק השליחות על משולש היחסים תאגיד-אורגן-צד שלישי.
זו תורת 'המעמד הכפול' עליה עמדנו במקום אחר. אכן, יש שוני בין אורגן לשלוח. עם
זאת, שוני זה אינו מספיק עמוק כדי למנוע תחולתם העקרונית של דיני השליחות על
האורגן המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי. המשפט המשווה תומך בגישה זו" (ראו:
א' ברק, חוק השליחות 69 (כרך א', 1996). כן ראו: א' ברק, "חוק השליחות
ותורת האורגנים", עיוני משפט ב' 302 (תשל"ב). לדעה שונה ראו: ג'
פרוקצ'יה, "חוק השליחות, תשכ"ה-1965 ומנהלי החברה", עיוני
משפט א'
234 (תשל"א); ג' פרוקצ'יה, "חוק השליחות ומנהלי החברה (מס' 2)", עיוני
משפט ב' 627
(תשל"ג)).
סעיף 2 לחוק השליחות קובע את דין השליחות ומורה כי:
"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו,
מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח".
סעיף זה מאמץ את תורת כוח הייצוג (ראו: א' ברק, חוק השליחות 345 (כרך א', 1996)). גם מסעיף זה ועל פי תורת כוח
הייצוג מתבקשת הגישה כי חוזה שנכרת בידי מנהל החברה בתור שכזה יש בו כדי לזכות
ולחייב את החברה בהיות המנהל שלוח של החברה (ראו: Fridman's
Law of Agency (6th Ed., 1990) 193).
13. דיני החברות ודיני השליחות מוסיפים
ומתייחסים למצב שבו פעל המנהל ללא הרשאת החברה או בחריגה מהרשאתה. וכך נקבע בסעיף
105 לפקודת החברות:
"פעולה משפטית שנעשתה בשביל חברה ללא הרשאה ממנה או בחריגה מן
ההרשאה, והצד שכלפיו נעשתה ידע או היה עליו לדעת על החריגה, אין לה תוקף כלפי
החברה אלא אם אושרה בהחלטת האסיפה הכללית או - אם מתן ההרשאה היה בסמכות הדירקטורים
- בהחלטת הדירקטורים".
וכך קובע כיום סעיף 56 לחוק החברות:
"(א) פעולה שנעשתה עבור חברה ... בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה,
אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף
קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על
העדר ההרשאה".
ובחוק השליחות נקבע (בסעיף 6) כי:
"(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה
מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד;
ואישור בדיעבד — כהרשאה מלכתחילה, ובלבד
שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.
(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה
מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל
דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.
(ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו
הוראות סעיף זה ".
אם כן, חוזה שנכרת בידי מנהל חברה ללא הרשאה או
בחריגה מן ההרשאה יכול בתנאים מסוימים שלא לחייב את החברה (ראו: י' גרוס, י' כהן,
"חריגה מהרשאה לאור חוק לתיקון פקודת החברות (תיקון מס' 17)
התשמ"א-1980", עיוני משפט י'
(תשמ"ד-ה) 589; י' גרוס, י' כהן, "חריגה מהרשאה לאור סעיפים 105-106
לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983 (חלק ב')", עיוני משפט י"א (תשמ"ו) 281; צ' כהן, "חריגה מסמכות
על ידי הפועל בשביל חברה – דיני החברות ודיני השליחות", מחקרי משפט י"א (תשנ"ד) 175); Y.
Stern, "Corporate Liability for unauthorized contracts – unification of
the rules of corporate representation" 9 U. Pa. J. Int'l Bus. L.
649 (1987)). לעניין דיני
החריגה מהרשאה, הרשאה משמעותה הרשאה ממשית והרשאה נחזית. הדגש הוא על חזותה
החיצונית של ההרשאה בעיניו של הצד השלישי וזאת מטעמים של הגנה על אינטרס ההסתמכות
שלו. ככל שפעולת המנהל נחזית להיות בעיני הצד השלישי על פי המצגים שהוצגו לו
כפעולה בהרשאה הרי שכך יש לסווגה לעניין בחינת תוצאותיה (ראו: א' ברק, חוק השליחות 456 (כרך א', 1996); ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל,
פ"ד מד(3) 331, 341; J. Montrose, "The Apparent
Authority of an Agent of a Company", 50 L.Q.R. 224 (1934); A. Thompson, "Company Law Doctrines and Authority to Contract",
11 Univ. of Toronto L. J. 248 (1956); American Law Institute, Restatement
2nd, Agency, §159, P. 375)).
14. מכל האמור עולה, איפוא, כי בבואנו לבחון את
שאלת האחריות החוזית של חברה ביחס לפעולה חוזית שנעשתה בידי המנהל כמנהל כלפי צד
שלישי, עלינו לעבור שרשרת חוליות כדי לקשור קשר חוזי ישיר בין החברה והצד השלישי
ולהטיל אחריות חוזית על החברה. בחוליה הראשונה יש לבחון האם נכרת חוזה כדין
לפי דיני החוזים בין המנהל כמנהל לבין הצד השלישי. שהרי, בהעדר חוזה לא יכול שתקום
אחריות חוזית על החברה. זה הנדבך הבסיסי ביותר שבלעדיו אין כל אחריות חוזית על
החברה. במידה שנכרת חוזה כדין לפי דיני החוזים, יש לבחון בחוליה השנייה, אם
המנהל פעל בהרשאה ובגדריה. ככל שהתשובה חיובית הרי שיש בחוזה שנכרת על ידי המנהל
כמנהל כדי לזכות ולחייב את החברה במישרין ביחסיה עם הצד השלישי, הן על פי תורת
האורגנים והן על פי דיני השליחות. ככל שהתשובה שלילית, הרי שיש לבחון בחוליה
השלישית את נפקויות פעולת המנהל ללא הרשאה או בחריגה ממנה. בחינה זו תלויה
באישור או העדר אישור בדיעבד לפעולה על ידי החברה ובידיעת הצד השלישי (בפועל או
בכוח) על החריגה מההרשאה. ככל שהחברה לא אישרה את הפעולה והצד השלישי ידע או היה
עליו לדעת על החריגה מן ההרשאה, הרי שהחברה לא תהא חייבת באחריות חוזית כלפי הצד
השלישי. על פי מתווה נורמטיבי זה נבחן את אחריותה החוזית של כלל אינווסטמנט לפעולה
החוזית שנעשתה בידי מנהלה גולדין כלפי י.מ.ש. השקעות ושגב. לכך נפנה עתה.
אחריותה החוזית של כלל אינווסטמנט
15. כזכור, התובעים ביקשו להטיל אחריות חוזית
על כלל אינווסטמנט על סמך המצגים שהציג להם גולדין בתור מנהל כפי שמצאו את ביטוים
בדו"חות שהגיש להם והצביעו על רווחים נאים. לשיטתם, דו"חות אלה מבטאים
את עסקאות הפורוורד שנעשו בין התובעים ובין כלל אינווסטמנט ואת הרווחים שצמחו
מעסקאות אלה כפי שהוצג להם. הדו"חות, כך נטען, הם בבחינת התחייבות שנעשתה
בידי גולדין כמנהל כלפי התובעים לשלם להם את הרווחים שהוצגו ולכן יש בה כדי לחייב
את כלל אינווסטמנט בהיות גולדין אורגן ושלוח שלה. השאלה הבסיסית היא, איפוא, האם
פעילותו של גולדין כלפי התובעים היא בבחינת חוזה שנכרת כדין שכולל בחובו התחייבות
לתשלום הרווחים שהוצגו.
16. כידוע, על פי מצוות סעיף 1 לחוק החוזים
(חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) "חוזה נכרת בדרך של הצעה
וקיבול". סעיף 2 לחוק החוזים מוסיף וקובע כי "פנייתו של אדם לחברו היא
בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא
מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה". סעיף 5 לחוק החוזים מתייחס
לקיבול ומורה כי "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת
דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה". ניתן לראות כי גמירות הדעת
היא יסוד מרכזי ביותר בכריתתו של החוזה. החוזה הוא מכשיר משפטי שבא לשקף ולשרת את
הרצון הפרטי של הצדדים לחוזה. רצונם של הצדדים להתקשר בהתקשרות שיוצרת זכויות
וחובות היא לב לבו של החוזה המשפטי. העדר רצון כאמור שולל את כריתתו של החוזה. אלה
מושכלות יסוד בדיני החוזים (ראו: ג' שלו, דיני חוזים –
החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2000) 133;
ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך א',
1991) 156; ס' דויטש, "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים
במשפט העברי, האנגלי והאמריקאי", שנתון המשפט
העברי ו-ז (תשל"ט) 71).
17. בשעה שעסקינן בכריתת חוזה של חברה על ידי
אורגן הרי שהרצון הרלבנטי הוא רצונו של האורגן. רצונו של האורגן הוא רצון החברה על
פי תורת האורגנים. רצונו של האורגן הוא גם הרצון הרלבנטי על פי דיני השליחות.
עמדתי על כך במקום אחר בצייני:
"אכן, הפעולה המשפטית המתבצעת כלפי הצד השלישי היא פעולתו
המשפטית של השלוח. ההצעה נעשתה על ידו והקיבול נעשה על ידו. הפעולה המשפטית
משתכללת אצלו. ההתנהגות הרלבנטית לפעולה המשפטית (ה- actus
reus) היא התנהגות השלוח. המצב הנפשי
הרלבנטי לפעולה המשפטית (ה- mens rea)
הוא המצב הנפשי של השלוח. ההתנהגות והמצב הנפשי משכללים את הפעולה המשפטית אצל
השלוח. עם זאת, התוצאות של הפעולה המשפטית – החובות והזכויות (במובן הרחב) שהיא
מעניקה – פועלות על השולח" (א' ברק, חוק השליחות 474 (כרך א', 1996). ראו עוד:
ג' פרוקצי'ה, דיני שליחות בישראל (1986) 182).
על כן, בענייננו, הרצון הרלבנטי הוא רצונו של
גולדין. יובהר, כי הרצון הרלבנטי הוא הרצון שהוצג בדו"חות מאחר שהתביעה
החוזית מבוססת על הדו"חות. התביעה אינה מבוססת על שיחותיו של גולדין עם התובעים
לביצוע עסקאות פורוורד. התובעים לא הציגו נתונים אודות תוכנן של השיחות וממילא לא
הוכיחו כי הדו"חות משקפים עסקאות שבוצעו על פי שיחות הטלפון. השאלה היא,
איפוא, האם ביסוד מצגיו של גולדין בדו"חות שנמסרו לתובעים עומדים גמירות דעת
ורצון להתקשר בחוזה.
18. לדעתי, התשובה על כך היא בשלילה. ביסוד
מצגיו של גולדין כלפי התובעים לא עמדה כל גמירות דעת ורצון להתקשר בחוזה. ביסוד
פעולתו לא עמד כל רצון ליצור זכויות וחובות משפטיות על פי המצגים שהוצגו לתובעים.
ביסוד הדו"חות שהציג גולדין לתובעים כמבטאים כביכול רווחים לא עמד כל רצון
אמיתי לביצוע עסקאות. דו"חות אלה הם דו"חות כזב שלא עומד מאחוריהם רצון
ליצירת זכויות וחובות משפטיות מחייבות. המדובר במצגים גרידא שלא עמד מאחוריהם כל
רצון אמיתי ליצירת עסקאות או חוזים. כך מתבקש סובייקטיבית ואובייקטיבית. מבחינה
אובייקטיבית, ביקשו הדו"חות להציג כביכול את מצב חשבונם של התובעים.
הדו"חות לא ביקשו ליצור התחייבות משפטית לתשלום הסכומים המופיעים בהם. זה
המצג האובייקטיבי החיצוני שהוצג לתובעים. אין לייחס לו אובייקטיבית משמעויות מעבר
לכך. הסכומים שהוצגו היו שרירותיים לגמרי. הם יכלו להצביע על כל סכום של רווחים.
הם גם יכלו להצביע על הפסדים ואין לשער כי אז היו נתלים התובעים בטענתם כי מדובר
בחוזה מחייב אם לאמיתו של דבר הופקו רווחים בעסקאותיהם ובחשבונותיהם. אין לומר על
הסיטואציה שבפנינו כי היא סיטואציה של רצון להתקשר בחוזה מחייב, לא סובייקטיבית
ולא אובייקטיבית. זו תהא בבחינת מתיחת המבחן האובייקטיבי לעבר מחוזות רחוקים שיש
בהם מן האבסורד. אכן, יהא זה מלאכותי ומאולץ לדבר בסיטואציה הנדונה על יחסים
חוזיים. קשה לומר כי המצגים הכוזבים שהוצגו הם תנאי החוזה שנכרת. מאחורי
הדו"חות הכוזבים עמדה כוונה להטעות ותו לא. הרצון היחיד שעומד בבסיס מצגי
גולדין לתובעים הוא הרצון להטעות אותם וליצור אצלם רושם כי הם מפיקים רווחים מן
הכספים שבחשבונותיהם, בשעה שכספים אלה נגנבו על ידי גולדין ושולשלו לכיסו. המצגים
הכוזבים של גולדין אינם יוצרים, איפוא, חוזה משפטי מחייב. טענת כלל אינווסטמנט כי
"רשום כוזב אינו יכול להקים זכויות משפטיות או עילת תביעה לקבלת הסכומים
הרשומים בו" מקובלת עליי. ודוק: אין עסקינן בסיטואציה של מצגים כוזבים שגרמו
להתקשרות בחוזה אחר בעל תנאים אמיתיים (סיטואציה של הטעיה), אלא, עסקינן בסיטואציה
שבה נטען כי המצגים הכוזבים הם עצמם מבטאים את תוכן החוזה שנכרת. זאת אין בידי
לקבל. חוזה כזה לא נכרת. אין לקבל חוזה שכל כולו מצגים כוזבים. המצגים הכוזבים
אינם הופכים לתנאי החוזה. ככל שנקשרו חוזים בשיחות הטלפון של התובעים עם גולדין, הרי
שלא הוכח כי הם באים לכלל ביטוי בתוכן המצגים שבדו"חות.
19. אשר לחוזה המסגרת שבין כלל אינווסטמנט
לתובעים לביצוע עסקאות פורוורד שנחתם בשעה שפתחו התובעים את חשבונותיהם בכלל
אינווסטמנט, הרי שחוזה זה לא הצמיח רווחים. חוזה זה הוא חוזה מסגרת בלבד. הרווחים
עשויים לצמוח מביצוע עסקאות פורוורד מוצלחות במסגרת החוזה, אך זאת, על פי חוזים
נוספים שנכרתים בעל פה או בכתב עם ביצועה של כל עסקה ועסקה. נטען כי עסקאות כאמור
מוצגות במצגיו של גולדין לתובעים בדו"חות הכוזבים. זה הבסיס לתביעתם החוזית
של התובעים כלפי כלל אינווסטמנט. אך מסקנתנו היא כי בסיס חוזי זה אינו קיים. מצגיו
של גולדין לא יצרו חוזה מחייב בהעדר רצון ליצור זכויות וחובות. מצגיו היו כוזבים
ונועדו להטעות. על כן, הם בבחינת תרמית. תרמית איננה מקימה אחריות חוזית על יסוד
המצגים הכוזבים במעשה התרמית. מצגי התרמית אינם הופכים להיות חלק מתנאי החוזה. כשם
שמצגים כוזבים שמוסכמים על ידי שני הצדדים אינם הופכים להיות חוזה תקף (סעיף 13
לחוק החוזים), כך גם תרמית של אחד הצדדים אינה הופכת את מצגי התרמית לחלק מהחוזה.
תרמית היא עוולה נזיקית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת
הנזיקין). היא מצמיחה אחריות נזיקית. דיני הנזיקין מגנים על האינטרסים של הצד
השלישי שהסתמך על מצגי התרמית שהוצגו לו על ידי גולדין ואין למתוח את דיני החוזים
מעבר לנדרש. הפיצוי הנזיקי הוא הפיצוי שחל בסיטואציה כזו ולא הפיצוי החוזי (השוו: (McGregor On Damages
(16th ed., London, 1997) 1276); A. Burrows, "Contract, Tort and
Restitution – A Satisfactory Division or Not", 99 L.Q.R. 217, 244 (1983)).
20. משהגענו למסקנה כי לא נכרת חוזה לתשלום
הסכומים המופיעים בדו"חות הכוזבים שהציג גולדין, הרי שלא יכולה לקום אחריות
חוזית על כלל אינווסטמנט, לא על פי תורת האורגנים ולא על פי דיני השליחות ואין
בידי לקבל את מסקנתו השונה של בית המשפט המחוזי. לאור מסקנתנו זו, אין לנו צורך
לבחון את ההרשאה ותוצאות החריגה ממנה ככל שהיתה ואת טענות הצדדים בהקשר זה. כן אין
לנו צורך לדון בטענות ביחס לשיעור הריבית שקבע בית המשפט המחוזי על הסכום החוזי
שפסק. נותר לנו, איפוא, לדון באחריותה הנזיקית של כלל אינווסטמנט.
אחריותה הנזיקית של כלל אינווסטמנט
21. המחלוקת בשאלת אחריותה הנזיקית של כלל
אינווסטמנט מצומצמת. כלל אינווסטמנט לא חלקה על אחריותה הנזיקית. היא אף מסרה כי
הפיצוי הנזיקי שולם במלואו. המחלוקת היא אך בשאלת הרשלנות התורמת של התובעים. כלל
אינווסטמנט טענה, כזכור, כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת בשיעור של 25%. אין
בידי לקבל טענה זו. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בעניין זה מעוגנים כראוי
ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה. כן לא מצאנו להתערב במסקנתו של
בית המשפט המחוזי, על יסוד הממצאים העובדתיים, בדבר העדר רשלנות תורמת. לכן, כלל
אינווסטמנט אחראית באחריות נזיקית מלאה ועליה לפצות את התובעים על מלוא נזקיהם.
22. כידוע, הפיצוי הנזיקי נועד להעמיד את
הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה. הפיצוי נועד להחזיר את המצב לקדמותו (ראו:
ע"א 9474,10353/03 יורם גדיש תשתיות ובניה בע"מ
ואח' נ' מוסא ואח' (טרם פורסם) (ניתן ביום 21.11.2006); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון, פ"ד
נא(1) 68). כאלה הם הפיצויים שנפסקו לתובעים על ידי בית המשפט המחוזי בעילה
הנזיקית. הם פוצו על הנזקים שנגרמו להם בעקבות מעשי העוולה. כן הם פוצו על אובדן
הרווחים הסבירים שנמנעו מהם עקב מעשי העוולה. ממילא אין מקום להתערב בסכום
הפיצויים שנפסקו. נותר לנו, איפוא, לדון אך באחריותה של כלל ישראל לתשלום הפיצויים
לתובעים.
אחריותה של כלל ישראל
23. נמסר לנו, כי הפיצוי הנזיקי שולם לתובעים.
משכך, נפקותה של המחלוקת בין כלל ישראל לבין התובעים נוגעת לאחריותה לתשלום הסכום
החוזי שנפסק בבית המשפט המחוזי. משהגענו למסקנה כי אין כל אחריות חוזית על כלל
אינווסטמנט הרי שאין לנו צורך לדון באחריותה של כלל ישראל בתור מחזיקת מניות
(בשרשור) בכלל אינווסטמנט. לאור מסקנתנו, השאלה הזו התייתרה ולכן אין לנו לעסוק
בה.
סוף דבר
24. התוצאה היא איפוא כי יש לקבל חלקית את
ערעורה של כלל אינווסטמנט (ע"א 5702/03) ולבטל את החיוב החוזי שהוטל עליה
בפסק דינו של בית המשפט קמא. לאור מסקנה זו, יש גם לדחות את ערעורם של י.מ.ש.
השקעות ושגב (ע"א 4670/03) כנגד אי חיובה של כלל ישראל. בנסיבות העניין, אין
שינוי בפסיקת ההוצאות בערכאה הדיונית ואין צו להוצאות בערכאתנו.
ה
נ ש י א (בדימ')
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא (בדימ')
א' ברק.
ניתן היום, כ"ב בכסלו התשס"ז
(13.12.2006).
ה נ ש י א (בדימ') ש ו
פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03046700_A22.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il