גימנסיה- בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ נ. עיריית חיפה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 467/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרות: 1. גימנסיה - בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ 2. בית ספר תיכוניים וגימנסיות בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. עיריית חיפה 2. מדינת ישראל- שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד מוני עזורה פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: עניינה של העתירה בחיובן של העותרות בתשלום ארנונה לפי סיווג של "ארנונה עסקית". העותרות מפעילות רשת מוסדות חינוך, בתי ספר תיכוניים מוכרים שאינם רשמיים, בעיר חיפה. העותרות טוענות כי המשיבה 1, עיריית חיפה (להלן: העירייה), מפלה אותן לרעה בכך שהיא מסרבת ליתן למוסדותיהן פטור מתשלום ארנונה, בהתאם להוראות הפטור שנקבעו בפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין). לטענתן, אין בסיס להבחנה ביניהן לבין כל מוסד חינוכי אחר בחיפה, אשר זוכה לפטור מכוח פקודה זו ומכאן שמדובר בהפליה אסורה. המשיב 2 צורף לעתירה כמי שמאשר את צווי הארנונה של העירייה מבלי שנתקפת בעתירה החלטה שנתן. בהחלטתי מיום 18.1.2023, נתבקשו העותרות להודיע מדוע לא תימחק עתירתן מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות נקיטת הליך בבית המשפט לעניינים מינהליים. העותרות עמדו על בירור העתירה וטענו כי זו מצויה בסמכותו הייחודית של בית משפט זה, מן הטעם שלבית המשפט לעניינים מינהליים אין לשיטתן סמכות לדון בטענת ההפליה העומדת במרכז העתירה. לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק), מורה כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון באלה: "עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)". התוספת הראשונה לחוק מונה בפרט 1(א): "ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". ובתוספת השנייה מצויה התייחסות נוספת לענייני ארנונה בפרט 7 הקובע כדלקמן: "ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976". כפי שצוין לא אחת, על החלטות הרשות המקומית בענייני ארנונה ניתן להשיג בשני מסלולי השגה עיקריים: האחד, מסלול עררי, אשר נפתח בהגשת השגה לפני מנהל הארנונה ברשות המקומית, בהתאם לקבוע בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). לפי מסלול זה רשאי הטוען נגד חיובו בארנונה להעלות טענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר. על החלטת מנהל הארנונה ניתן להשיג באמצעות הגשת ערר לוועדת הערר לפי סעיף 6 לחוק הערר, והחלטת ועדת הערר נתונה לערעור בזכות לפני בית המשפט לעניינים מינהליים; המסלול השני הוא מסלול שיפוטי ישיר, המתקיים על דרך של הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. מסלול זה נועד בעיקרו להתמודד עם טענות שאינן מנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר (ולהרחבה בנוגע להבחנה בין המסלולים האמורים, ראו: בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ, פסקאות 18-13 (22.11.2016) (להלן: עניין יוניברס)). עיון בעתירה מגלה כי העותרות היו מודעות למסלולי ההשגה האמורים, וכי עניינן אף נדון לא אחת לפני ועדת הערר (ראו: נספח 9 לעתירה), ואף לפני בית המשפט לעניינים מינהליים בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר (ראו: עמ"ן (מינהליים חי') 23966-06-21 גימנסיה – בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ נ' עיריית חיפה (28.7.2021)). דרך ההשגה בכל אחד מן המסלולים אף הובהרה לעותרות בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ס' מצא), שניתן בעניינן ביום 5.10.2022 בת"א 1953-06-21, בגדרו נדחתה על הסף תביעה שהגישו נגד העירייה, בשל היעדר סמכות עניינית (ראו: נספח 13 לעתירה). בדומה לעתירה שלפנינו, גם שם ביקשו העותרות כי יינתן סעד הצהרתי, ולפיו יוכרז כי הן מוסד חינוך הזכאי לפטור מארנונה מכוח פקודת הפיטורין. יש לתמוה אפוא מדוע בחרו העותרות להגיש עתירה לבית משפט זה חרף דברים ברורים אלה. מכל מקום, כאמור, דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. העותרות מבקשות לתקוף את עצם סיווגן כ"עסק" לעניין חיובן בארנונה. בשים לב למסלולי ההשגה שפורטו לעיל והוראות הדין שחלות בנושא, בית משפט זה אינו הכתובת המתאימה לבירור טענותיהן של העותרות בהקשר זה (ראו: בג"ץ 1996/22 כל בו חצי חינם בע"מ נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, פסקה 3 (31.3.2022); בג"ץ 2946/07 משה נ' עיריית ירושלים, פסקה 3 (31.7.2007); בג"ץ 3543/18 ועד מקומי בית נקופה נ' מועצה אזורית מטה יהודה, פסקה 5 (4.9.2018)). אף אין בטענותיהן של העותרות להפליה, שלכאורה ננקטה כלפיהן, כדי להוציא את עניינן מגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו לעניין זה: בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 9 (5.3.2015); עניין יוניברס, בפסקה 15); וכן ראו והשוו גם לבג"ץ 1115/19 אבו אלקיעאן נ' מנכ"ל רשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 6 (28.8.2019); ובג"ץ 1052/19 אברהם נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (19.8.2019)). אשר על כן – העתירה נדחית על הסף. רק לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשפ"ג (‏20.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23004670_X02.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1