מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 467/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 467/10 ע"א 1086/10 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. מדינת ישראל 2. משרד ראש הממשלה 3. משרד הבטחון נ ג ד המשיב: פלוני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 2693/05 שניתן ביום 27.12.2009 תאריך הישיבה: ח' בשבט התשע"א (13.01.11) בשם המערערים: עו"ד מיכל ברדנשטיין בשם המשיב: עו"ד פיני זינגר פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 27.12.2009. רקע כללי 1. ענייננו בתביעת פיצויים שהגיש המשיב בע"א 467/10 (להלן ולצורך הנוחות: המשיב), סייען לשעבר של השב"כ, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, במהלך ועקב שירותו כסייען. בכתב התביעה המתוקן נטען כי המשיב פעל בין השנים 2004-1987 כסייען של השב"כ. ביום 28.10.2004, לאחר שנחשפה פעילותו, הוא הוכה קשות על ידי מספר אנשי תנזים ונגרמה לו נכות צמיתה. עוד נטען, כי הובטח למשיב במפורש על ידי מפעיליו בשב"כ כי אם ייחשף הוא יחולץ מהשטח "ויינתן לו שיקום כלכלי מלא, לו ולבני משפחתו הקרובים. השיקום שהובטח לו כולל קבלת דיור חליפי קבוע ולא שכר דירה למשך שנה, ומקום עבודה חילופי קבוע, שכן בעבר עבד וכעת איבד את מקור פרנסתו". בהמשך נטען בכתב התביעה, כי ההבטחה שקיבל המשיב היא בגדר הבטחה מנהלית או כי נחתם בינו לבין המדינה הסכם בעל פה או חוזה עבודה לפיו אם ייחשף ויהיה נתון לסכנות נפשות הוא יועבר לישראל "ויקבל כאן שיקום כלכלי מלא כולל מקום מגורים חילופי, עבודה מסודרת וקיצבה. לתובע הובטח 'בית בטאבו' ומקור תעסוקה קבוע חילופי כגון: מאפיה, טאבון, מוסך בסטה וקיוסק". המשיב טען כי המדינה לא העמידה לרשותו שיקום מלא כפי שהובטח לו, והשתית תביעתו על מספר עילות: חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט. לכתב התביעה צורפה חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר ריסקין שהעמיד את נכותו של המשיב על 75%. סכום התביעה הועמד על כ-4.7 מיליון ₪. פסק דינו של בית משפט קמא 2. בפסק הדין נדחתה טענתה המקדמית של המדינה כי נושא הסייענים מוסדר במסגרת המנהלת לשיקום סייענים (להלן: המנהלה), שהוקמה מכוח החלטת ממשלה משנת 1994 על מנת להסדיר את נושא הסיוע והשיקום לסייענים וקליטתם בשטח מדינת ישראל. נקבע כי מאחר שהמשיב הוא אזרח ישראלי הנושא תעודת זהות ישראלית (מכוח נישואיו לאזרחית ישראל), לא חלים עליו כללי הסיוע המוענקים לסייענים, ומכל מקום, תביעתו של המשיב מבוססת על עילות מתחום המשפט האזרחי ולבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בתובענה. 3. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את עילות התביעה לגופן. העילה הנזיקית נדחתה, לאחר שנקבע כי אמנם קיימת חובת זהירות מושגית של המדינה אך לא הוכחה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. כנגד המשיב הופצו כרוזים בכפרו והוא נחטף והוכה קשות, אך בית המשפט קיבל את עדות רכז השב"כ, לפיו נאמר למשיב לצאת מהכפר למספר ימים אך הוא סרב לכך וטען כי הכרוזים נגדו הופצו בשל תחרות עסקית. נקבע אפוא כי לא הוכחה התרשלות של המדינה ולא הופרה חובת הזהירות כלפי המשיב. 4. עם זאת, קיבל בית המשפט את תביעתו של המשיב בעילה החוזית. נקבע כי מטבע הדברים, ההסכמות בין המשיב לבין מפעיליו בשב"כ לא הועלו על הכתב, וכי תוכן ההסכמות צריך להיבחן בהתאם לראיות לגבי הדברים שהוחלפו בין המשיב למפעיליו, ובהתאם לניסיון החיים וההיגיון. נקבע כי סביר מאוד להניח כי מי שמתעתד לתת שירותים של העברת מידע לרשויות, תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון משמעותי, יבקש לדעת מה יהיו זכויותיו וזכויות בני משפחתו אם יפגע. נקבע כי המסקנה לפיה מדובר בדין ודברים רציני, שעונה לדרישת גמירות הדעת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, היא מסקנה סבירה ומתבקשת ולכן המשיב הוכיח את רכיב גמירות הדעת. מכאן עבר בית המשפט לבחון את רכיב המסוימות בחוזה, בקובעו כי רכיב זה הוא בעל משמעות פחותה וניתן להשלים חוסרים בהסכם מכוח הוראות ההשלמה בחוק החוזים. נקבע כי תוכן ההסכמות בין המשיב לבין מפעיליו צריך להיבחן הן בהתאם לראיות והן בהתאם לניסיון החיים וההגיון, בהתאם לשאלה אלו הבטחות סביר שהיו נדרשות ומתקבלות. עוד נקבע, כי טענתו של המשיב - כי הוסכם בינו לבין מפעיליו שאם הוא יפגע כתוצאה מפעילותו, הדבר לא יגרום לו לפגיעה כלכלית ומצבו יושב לקדמותו במלואו מבחינה כלכלית - היא טענה סבירה, המתיישבת עם פעילותו שהייתה מסוכנת מאוד. לכן, מובן רצונו של המשיב להבטיח כי אם יקרה לו משהו הוא יזכה לשיקום מלא. בית משפט קמא זקף לחובת המדינה את העובדה שהסוכן "רוג'ר", שגייס את המשיב לשירות השב"כ, לא התייצב לעדות, ולכן יש ליתן משקל לעדותו של המשיב שהוא היחיד שהיה שותף להסכמות בין הצדדים. 5. בית משפט קמא הזכיר כי גם המדינה אינה חולקת על כך שהמשיב זכאי לשיקום, אלא שלשיטתה השיקום הוא תהליך מתמשך ואינו נעשה בתשלום חד פעמי, בעוד שהמשיב עתר לפיצוי חד פעמי. נדחתה טענת המדינה כי ככל שהובטח למשיב שיקום מלא על פי גירסתו, המדובר בחריגה מסמכות של מפעיליו בשב"כ. נקבע כי לאור העדויות לפיהן מפעילי השב"כ מוסמכים להבטיח כסף לסייען כחלק מ"סל הכלים" שבידיהם, ומאחר שממכלול העדויות עלה כי גם קיימת אפשרות שסייען יקבל במהלך השנים דירת מגורים, הרי שהמסקנה לפיה המפעילים פעלו במסגרת סמכויותיהם איננה בלתי סבירה. לחילופין, ניתן להסתמך על דוקטרינת הסמכות הנחזית, באשר המשיב יכול היה להסיק כי ה"שלוח", במקרה זה רוג'ר, פועל במסגרת סמכותו. 6. על רקע קביעות ומסקנות אלה, קבע בית משפט כלהלן: דיור – נקבע כי סביר שהמשיב דרש כי אם כתוצאה מפעילותו עבור המדינה הוא לא יוכל לחזור לביתו בשטחים, יינתן לו סכום כסף שיאפשר לו מגורים בישראל, אם כי לא בהכרח סכום כסף לרכישת בית מגורים חלופי. חוות דעת השמאי שהוגשה מטעם המשיב לגבי ערך ביתו בשטחים נדחתה על ידי בית המשפט, ונקבע כי המשיב זכאי לסכום של 4,000 ₪ לחודש עד לתום תוחלת חייו ובמהוון. שכר – נקבע כי סבירה המסקנה כי למשיב הובטח שכר חלופי וכי חישוב הפיצוי צריך להתבצע בדומה לאופן שבו מחושב פיצוי נזיקי. מאחר שגם המדינה לא כפרה בכך שהמשיב זכאי לפיצוי עבור "דמי קיום" בסכום חודשי של 3,700 ₪, הועמד הפיצוי על סכום זה עד לתום תוחלת חייו של המשיב ובמהוון. כאב וסבל – משלא טען המשיב ולא הוכיח כי ביקש או כי הובטח לו פיצוי על כך, נקבע כי הוא לא זכאי לפיצוי בראש נזק זה בעילת התביעה החוזית. על פסק הדין נסבים שני הערעורים המאוחדים שבפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעורים 7. המשיב טען בערעורו (ע"א 1086/10) כי ראוי לראותו כמרגל ולא כסייען. בכתב הערעור, המשתרע על פני 33 עמודים – ואשר בלשון המעטה ניתן לומר לגביו כי אינו ממוקד - הלין המשיב על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו. המשיב טען כי היה על בית המשפט לפסוק בראש הנזק של כאב וסבל, לאור העובדה שהוכיח כי הוכה קשות על ידי חבורה של אנשים, ועקב כך איבד הכרתו ואושפז למשך חמישה ימים. לטענת המשיב, טעה בית המשפט בכך שלא הסתמך על חוות הדעת הרפואית מטעמו (בתחום הנפשי) עקב אי התייצבות המומחה הרפואי לחקירה, באשר המדינה לא ביקשה לזמנו לחקירה על חוות דעתו, וכי למעשה איבד את כושר השתכרותו בשיעור של 75%. בדומה, נטען כי המדינה לא ביקשה לזמן לחקירה את השמאי שערך חוות דעת לגבי ערך דירתו של המשיב בשטחים. מנגד, טענה המדינה כי עמדה על כך שהמומחים יוזמנו לחקירה כתנאי לקבלת חוות הדעת, אך ב"כ המשיב לא דאג לזימונם. ובכלל, המשיב אף לא טען בכתב התביעה (אליו לא צורפה כלל חוות דעת כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ואף לא בתצהירו, לבעיה בתחום הנפשי. 8. המדינה טענה בערעורה כי פסק הדין אינו מבוסס ונסמך על מסקנות שאינן מעוגנות בהיגיון ובניסיון החיים. פסק הדין עומד בסתירה להסדרי השיקום שנועדו לסייע לכל סייען וסייען באופן אינדיבידואלי. הליך השיקום הוא מורכב ומצריך גם שיתוף פעולה של הסייען בהליך השיקום, ופסק הדין מהווה התערבות בסמכויות המדינה לגבי אופן השיקום לסייענים. כן הלינה המדינה על הסכומים שנפסקו לזכות המשיב. דיון והכרעה 8. אקדים ואומר כי דין ערעור המשיב להדחות ודין ערעור המדינה להתקבל. פסק הדין אינו מבוסס על קביעות של מהימנות, אלא על שורה של הנחות ומסקנות, כך שאין בקבלת ערעור המדינה משום התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. בית משפט קמא נמנע אמנם מלהתייחס למהימנותם של העדים שהופיעו בפניו, אך דומני כי טענותיו של המשיב לוקות בחוסר מהימנות על פניהן. כך, טען המשיב כי הובטח לו שכר של 45,000 ₪ לחודש, על פי השכר שהשתכר. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, שהזכיר כי המשיב עצמו העלה טענה אחרת, לפיה הובטח לו שכר שהתבסס על השכר המשולם למפעיל בשב"כ, טענה שבעיני מופרכת לא פחות מהטענה הראשונה. 9. בית משפט קמא עמד על תרומתו של המשיב לביטחון המדינה. ואכן, אין חולק כי המשיב סייע משמעותית לשב"כ, בכך שמסר ידיעות חשובות שסייעו לסיכול פיגועי טרור. המשיב פירט בתצהירו בהרחבה מרובה את עלילותיו ופעילותו עבור השב"כ ואין צורך להידרש לדברים לצורך פסק הדין. בית משפט קמא השווה את המשיב לחייל המשרת את המדינה תוך סיכון ממשי ומשמעותי של חייו ובריאותו. דומני כי דווקא השוואה זו – שהמדינה חלקה עליה בתוקף – צריכה הייתה להביא למסקנה כי אין מקום לפסוק למשיב פיצוי בסכום חד פעמי. זאת, בדומה לחייל שאינו זכאי לתבוע את המדינה בנזיקין כאמור בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, נוכח המסלול הסוציאלי-שיקומי המיוחד הקבוע בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, לגבי חיילים שנפגעו במהלך ועקב שירותם הצבאי. בדומה לעקרון ייחוד העילה לגבי נכי צה"ל, הרי שיש היגיון בטענת המדינה כי זכויותיהם של הסייענים מוסדרים מכוח החלטת ממשלה, במסלול של שיקום וסיוע הניתן להם במסגרת המנהלה. העובדה כי המשיב נושא תעודת זהות ישראלית בשל נישואיו לישראלית אינה מוציאה אותו ממסלול זה, שניתן להיכלל בו על פי המלצת השב"כ, כפי שהומלץ לגבי המשיב במקרה דנן. לא למותר לציין כי טענות הנוגעות להיקף הסיוע והשיקום, או הקריטריונים לסיוע (החסויים כשלעצמם), הם בסמכות בג"ץ ולא בסמכות בתי המשפט האזרחיים. 10. דומה כי פסק דינו של בית משפט קמא מערב סעדים נזיקיים במסגרת תביעה חוזית. מכל מקום, אני מתקשה לקבל את ההנחה שבבסיס פסק הדין, בדבר קיומה של גמירות דעת שהביאה לכריתת הסכם העונה על דרישת המסוימות, ולפיו הוסכם כי המשיב יהא זכאי לתשלום פיצוי חד פעמי השקול להשבת מצבו הכלכלי לקדמותו. ככל שבסבירות עסקינן, הרי שסביר להניח כי המשיב קיבל הבטחה כללית כי ידאגו לשיקומו במקרה ופעילותו תיחשף והוא יפגע בעקבות כך. 11. למעשה, ראיות המשיב כללו אך ורק את תצהירו ועדותו, אך אפילו המשיב לא טען כי הובטח לו בטרם גיוסו כסייען, או בכל שלב שהוא, כי המדינה תעניק לו פיצוי חד פעמי שיעמיד אותו באותו מצב בו היה טרם החל לסייע למדינה. בתצהירו הארוך של המשיב, המגולל בעיקר את פעילותו עבור השב"כ, נאמר כי הובטח למשיב שהוא יהיה זכאי ל"שיקום מלא". במקום אחר בתצהיר נאמר כי השיקום כולל עבודה במקום מסודר ומשכורת. בסוף התצהיר (סעיף 94) נכתב כי הובטח למשיב בעל פה שיקבל "בית זהה בגודלו בישראל ועבודה/פיצוי הולם אם אתפס". אך גם משפט כללי זה, שאינו מפרט קונקרטית מי אמר למשיב, מתי והיכן, אין כדי לבסס את הטענה כי הובטח לו פיצוי על פי שיטתו בכתב התביעה. 12. בית המשפט ייחס משקל לכך שרוג'ר , שגייס את המשיב, לא הובא לעדות. דא עקה, שלא הוכח כי רוג'ר הוא מי שגייס את המשיב כסייען, ואין לכך עיגון בחומר הראיות. המדינה טענה כי רוג'ר החל לעמוד בקשר עם המשיב רק בשנת 2002, בעוד שהמשיב החל לעבוד כסייען כבר בשנת 1986. מעורבותו של רוג'ר נזכרת לראשונה בתצהירו של המשיב (בסעיף 36) בהקשר לטענתו כי במהלך פגישה בשנת 2002 אמר למפעיליו שחייו בסכנה, ואז הובטח לו על ידי בנימין ורוג'ר כי "יסייעו לי בשיקום מלא ומושלם, לי ולכל משפחתי". מכאן, שלא היה מקום לזקוף לחובתה של המדינה את אי העדתו של רוג'ר. מנגד, המדינה הגישה תצהירים והעידה שני מפעילים של המשיב ועובד בכיר במנהלה. בנוסף, הוגשו דוחות שנכתבו בזמן אמת על ידי מפעיליו של המשיב. המצהירים מטעם המדינה העידו מפורשות כי לשום גורם, פרט למנהלה, לא הוקנתה סמכות להבטיח דבר בעניין שיקום או סיוע, וכי סמכותם של גורמי השב"כ בעניין זה מתמצת בהמלצה למנהלה לשיקום הסייען. בתצהירו של "בנימין", מפעילו הישיר של המשיב, נאמר כי במהלך כל התקופה לא הבטיח למשיב כי במסגרת הליך של "שיקום מלא" יהא המשיב זכאי לקבל בית בישראל או סכום חד פעמי. גם מדוחות הפגישה עם המשיב עולה כי הוא ביקש פיצוי חד פעמי, אך בקשתו נדחתה לאחר שהוסבר לו כי הדברים אינם מתיישבים עם הסדרי השיקום. מאחר שמדובר בדוחות שנכתבו בזמן אמת, ראוי לטעמי ליתן להם משקל, בודאי יותר מהמשקל שניתן היה לייחס לדברי המשיב שטען כי הובטחה לו משכורת בסך של 45,000 ₪ לחודש. חלק מדוחות הפגישה הרלבנטיים נכתבו בשנת 2005, לאחר האירוע בו הוכה המשיב, אך הם משקפים את העובדה כי המשיב עצמו לא סבר כי קיימת התחייבות חוזית של המדינה כלפיו, ואך העלה אפשרות לקבל פיצוי חד פעמי, אפשרות שנדחתה על ידי נציגי המנהלה. חלק מהדוחות הם עוד לפני שנת 2004. כך, בדו"ח הפעלה מיום 14.7.2002 (מע/10), נכתב כי המשיב מרגיש מאוים וכי הרגיש נבגד מאחר שבקשתו לשיקום נדחתה אך הוסבר לו כי כיוון שיש לו אזרחות ישראלית הוא לא יכול לקבל תוכנית שיקום מלאה (עמדה שהשתנתה לאחר מכן נוכח המלצת השב"כ). למרות זאת המשיב הצהיר בפגישה כי הוא מתכוון להמשיך לעבוד עם השב"כ "תוך נכונות לסיכון צוואר". בסיכום פגישה זו, כשנתיים לפני האירוע בו נפגע המשיב, יש כדי להעיד על כך שהמשיב היה נכון להמשיך בפעילותו, למרות שהובהר לו מפורשות כי לא יהא זכאי לשיקום מלא. 13. העובדה שמפעיליו של המשיב בשב"כ רשאים היו לתגמל אותו כספית בגין פעילותו - במסגרת "סל הכלים" שניתן להם, כלשונו של בית משפט קמא - אינה מוליכה למסקנה כי הם היו יכולים להבטיח למשיב שיקום מלא על פי גרסתו, או כי כך עשו בפועל. לפי השכל הישר והגיונם של דברים, בסמכותם של מפעילי השב"כ לתגמל נקודתית את הסייען שהם מפעילים, עד לסכום מסוים ובגבולות סמכויותיהם. אך מכאן ועד למסקנה כי אותם מפעילים גם היו רשאים להתחייב בהתחייבות שאין לה שיעור, לגבי שיקומו של המשיב אם וכאשר תופסק פעילותו, רחוקה הדרך. ייתכן כי לאור תרומתו של המשיב לשב"כ ולמדינה, ולאור גילויי רצון טוב ונכונות לסייע לו, המשיב פיתח ציפיות לגבי היקף הסיוע והשיקום שהוא זכאי לקבל מהמדינה על פי השקפתו. אך לא הובא שמץ של ראיה אובייקטיבית כי לציפיות אלה היה בסיס בהבטחות או במצגים שהוצגו למשיב. 14. סיכומו של דבר, שאין בסיס ראייתי לטענת המשיב כי נכרת חוזה בין הצדדים, לא במפורש ולא מכללא, לא בכתב ולא בעל פה, ולא הוכחו היסודות של גמירות דעת ומסוימות. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי סוכמו הפרטים הבסיסיים לצורך חישוב הפיצוי כגרסת המשיב, כגון בסיס הפסד ההשתכרות, מתי יבוצע התשלום ובאיזה אופן, תשלום עיתי או תשלום חד פעמי (וראו בדומה פסק דינו של השופט בנימיני מיום 4.3.2009 בת"א 1449/01, שם נדחתה תביעה דומה שהגיש סייען). לא למותר לציין, כי המשיב לא השכיל להצביע ולו על תקדים אחד, בו נתקבלה טענה לכריתת הסכם מחייב בין סייען למדינה לקבלת "שיקום מלא" בסכום חד-פעמי, למרות שמן המפורסמות הוא כי מאות, אם לא אלפי סייענים, טופלו לאחר שפעילותם נחשפה ויש להניח כי לא כולם שבעי רצון ממצבם. מנגד, הצביעה המדינה על מספר פסקי דין בהם נדחו בערכאות השונות תביעות דומות של סייענים בעילה של הפרת התחייבות חוזית או הבטחה שלטונית (ראו, לדוגמה, ע"א 1087/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.1999); ע"א 2333/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.8.2002)). 15. משהגענו למסקנה כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים ולא ניתנה התחייבות למשיב על ידי מפעיליו מהשב"כ "לשיקום מלא", כגרסתו של המשיב, איני רואה להידרש לשאלת הסמכות הנחזית או החריגה מסמכות, או הבטחה שלטונית וכיוצא בזה טענות שהעלה המשיב. 16. אשר לעילה הנזיקית, בדין דחה בית משפט קמא עילה זו. עצם פעילותו המסוכנת של המשיב עבור המדינה, אינה מקימה לו עילת תביעה בנזיקין ולא הוכחה התרשלות של המדינה. כך, די לעיין בתצהירו של המשיב עצמו כדי להבין כי מפעיליו אף הפצירו בו בשלב מסוים לעזוב מיידית את הכפר, אך הוא סרב בשל אמו המבוגרת (סעיף 68 לתצהיר). בינואר שנת 2003 פורסמו כנגד המשיב כרוזים בכפר, הוצע לו לעזוב את הכפר למספר ימים אך הוא סירב וטען כי הוא חושד שהכרוזים פורסמו על ידי שני תושבים שיש להם תחרות עסקית אתו. עוד נציין כי לאחר שנודע לשב"כ כי המשיב נחטף והוכה, נשלח אמבולנס צבאי לפנותו, בניגוד לטענתו כי הופקר כביכול על ידי השב"כ. בהיעדר עילה נזיקית, ממילא איננו נדרשים לטענות המשיב לגבי חוות הדעת שהוגשו על ידו. למעלה מן הצורך אציין כי למרות שהמשיב הגיש חוות דעת המעמידה את נכותו בתחום הנפשי על 75% (!!!) הוא אף לא טרח לציין בתצהירו את השלכות הפגיעה הנפשית הקשה הנטענת. מדוחות הפעולה משנת 2005 ואילך עולה כי המשיב מסוגל לעבוד והצדדים דנים אודות מספר אפשרויות תעסוקה עבורו, כך שהתמונה המצטיירת לגביו, שונה לחלוטין משיעור הנכות הגבוה שהוענק לו במחי קולמוס חוות דעת. בעמ' 1 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.9.2009 נכתב כי ב"כ המדינה מתנגדת לכך שחוות הדעת יהיו חלק מתצהירו של המשיב ודרשה חקירת נותני חוות הדעת. משלא התייצבו אלה לחקירה על חוות דעתם, אין ליתן משקל לחוות הדעת, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. 17. אין חולק כי המשיב זכאי לשיקום מלא על ידי המדינה, שאינה מתנערת מהחובה המוסרית לגמול לו על תרומתו לבטחון המדינה. כפי שנמסר לנו, זכאי המשיב לקצבת דמי מחייה בסך 3,700 ₪ וכן להטבות ולסיוע נוספים, כמו השתתפות בשכר דירה עד לסך של 4,000 ₪ לחודש, מימון רכישת ריהוט, מענק ביגוד, חינוך לילדים וסיוע בשיעורים פרטיים, ועזרה ותמיכה במציאת עבודה (עד עתה קיבל המשיב כ-200,000 ₪, שאותם צריך היה לנכות בכל מקרה מהפיצוי שנפסק לזכותו על פי פסק הדין). לכל אלה זכאי המשיב במסגרת תמיכה שיקומית-סוציאלית, המלווה על ידי אנשי מקצוע. במסגרת השיקום, וכפי שהוסבר על ידי המצהיר מטעם המנהלה, "נתפרת" חליפת שיקום המותאמת אינדיבידואלית לכל סייען. הסדרי השיקום אינם מבוססים על תשלום פיצויים בסכום חד פעמי, בין היתר מחשש שמא מקבל הפיצוי יעשה שימוש לא מושכל בכספו וכך יפלו הוא ובני משפחתו למעמסה על הציבור. הליך השיקום מורכב, ארוך ומדורג, ובנוסף לסיוע הכספי הישיר, הוא מבוסס על שיתוף פעולה של הסייען בהליך השיקום, כאשר בסופו של דבר הסייען גם עשוי לזכות בדיור של קבע בבעלותו. מכאן, שהמשיב לא הופקר חלילה לנפשו, והמדינה לא התנערה ממנו. מהדוחות שצורפו נמצאתי למד כי המשיב התבצר בהליך המשפטי וסירב לשתף פעולה עם נציגי המנהלה, ויש להצר על כך. יתכן שבסופו של יום המשיב אף יצא נשכר מקבלת הערעור ומדחיית תביעתו. שמא סל השיקום שהמשיב זכאי לו כיום ויהא זכאי לו בהמשך הדרך – על ההטבות השונות והליווי הצמוד במסלול השיקום במסגרת המנהלה - אף יעלה על סכום הפיצוי החד פעמי שנפסק לזכותו בפסק הדין. 18. סיכומו של דבר שדין הערעור של המשיב (ע"א 1086/10) להידחות ודין ערעור המדינה (ע"א 467/10) להתקבל. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ו' בתשרי התשע"ב (4.10.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10004670_E10.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il