עמרי זילברמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 467/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 467/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עמרי זילברמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.12.08 בת"פ 2159/06 שניתנו על ידי כבוד השופט עוני חבש – סג"נ תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התש"ע (30.11.2009) בשם המערער: עו"ד אילון אורון בשם המשיבה עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (פ 2159/06), המייחס לו עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה של סטיה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של עקיפה בתוך צומת, לפי תקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה; ועבירה של מהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה. 2. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 12.5.2006 נהג המערער ברכבו בכביש ירושלים-מעלה אדומים, כשלצידו יושב חברו, ליאור שריקי (להלן: המנוח). לפני רכבו של המערער נסעו שלושה כלי רכב – רכב מתוצרת סיאט (להלן: הסיאט) שננהג על ידי איתי חיים ויצמן (להלן: איתי); לפניו רכב מתוצרת מזדה (להלן: המזדה) שננהג על ידי יעקב אמויאל (להלן: יקי); ולפניהם רכב מתוצרת סובארו (להלן: הסובארו), שנהגו אינו ידוע. על פי הנטען, עת התקרבו כלי הרכב לצומת, החל המערער לעקוף משמאל את רכב הסיאט ורכב המזדה, וזאת דרך נסיעה בנתיב המיועד לפנייה שמאלה בלבד, כשהוא נוסע במהירות של 120 קמ"ש, בעוד שהמהירות המותרת במקום היתה 60 קמ"ש בלבד. בהיותו בתוך הצומת הבחין המערער ברכב הסובארו וכדי להימנע מלהתנגש בו בלם את רכבו כשהוא מטה את ההגה ומנסה לחזור לנתיב הנסיעה ישר. בעקבות זאת איבד המערער את השליטה על הרכב, סטה ימינה והתנגש במעקה הבטיחות, אשר חדר לתא הנוסעים והביא למותו של המנוח. בתגובתו לכתב האישום כפר המערער בעבירות ההריגה, הסטייה מנתיב נסיעה ועקיפה בתוך צומת, והודה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, בטענו שמדובר במהירות שאינה עולה על 90 קמ"ש. המערער טען כי ניסה לעקוף רק את רכב הסיאט, והשלים את העקיפה טרם הכניסה לצומת, ורק לאחר מכן איבד שליטה על הרכב ופגע במעקה הבטיחות. בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא ע' חבש) הרשיע ביום 7.9.2008 את המערער בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע כי המערער והמנוח פגשו בערב האירוע במסיבה ארבעה צעירים נוספים, והחליטו לחבור לנסיעה למישור אדומים בכדי לצפות בתחרויות בין כלי רכב. כיוון שהמערער והמנוח לא הכירו את הדרך למקום החליטו לנסוע בעקבות הארבעה האחרים, אותם הכירו באופן שטחי מלימודיהם. במהלך הנסיעה נוצרה שיירה של כלי הרכב, אשר בראשה נסע רכב הסובארו שזהות נהגו אינה ידועה, לאחריו רכב המזדה בה נהג יקי ואשר עמו נסע נמרוד צומי (להלן: נמרוד); לאחריהם רכב הסיאט בו נהג איתי ועמו עידן אלביליה (להלן: עידן); ולבסוף רכבו של המערער, עמו נסע כאמור המנוח. לאחר בחינת ושקילת מכלול העדויות קבע בית המשפט כי המערער הגיע לצומת בו התרחשה התאונה בעודו מואר, מסומן, וכאשר הוא מבחין בשלט הקובע כי הנתיב השמאלי משמש לפנייה שמאלה בלבד. חרף זאת, המערער ביקש לעשות שימוש בנתיב הפנייה בכדי לעקוף אני שני כלי הרכב שקדמו לו. כדי להספיק לבצע את העקיפה למרות המרחק הקצר האיץ המערער את מהירותו כך שחרגה באופן משמעותי מזו המותרת. לאחר שחלף על פני שני כלי הרכב ובהיותו בתוך הצומת הבין את טעותו ובלם את רכבו, כשהוא מסיט את הרכב ימינה, וכתוצאה מכך איבד את השליטה ברכב. בית המשפט ביסס את עיקר הכרעתו על עדויותיהם של ארבעת הנערים שהיו בכלי הרכב הנוספים, כמו גם על עדויותיהם של שני עדי ראיה נוספים לתאונה, ומנגד דחה את הגרסאות הסותרות אותן מסר המערער, כאשר בחקירתו השנייה הודה למעשה בכך שעקף את שני כלי הרכב שהיו לפניו (בהתאם לסקיצה שצורפה להודעתו) במהירות של 120 קמ"ש. בנוסף התבסס בית המשפט על עדויותיהם של עדים מומחים, אשר שללו את האפשרות לכך שמקור איבוד השליטה על הרכב נעוץ בכשל טכני. בכל הנוגע ליסוד הנפשי שבעבירת ההריגה קבע בית המשפט כי המערער נטל בבירור סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית תוך תקוות שווא להימנע ממנה, כך שהתגבשה אצלו מחשבה פלילית בדרגה של קלות דעת. כן קבע בית המשפט כי נוצר קשר סיבתי עובדתי בין מעשי המערער לתוצאה הקטלנית, בהיותם סיבה מהותית והכרחית, בלתה לא היתה מתרחשת התוצאה; וכי נוצר קשר סיבתי משפטי שכן מדובר בתוצאה אותה היה על המערער לצפות. 3. ביום 24.12.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של ארבעים ושנים חודשי מאסר בפועל; שלוש שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס סמלי בסך 1,000 ש"ח. כן פסל בית המשפט את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך חמש עשרה שנים, והורה כי יפצה את משפחת המנוח בסכום של 50,000 ש"ח. 4. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה ולחילופין כנגד חומרת העונש. טענות הצדדים 5. לטענת בא כוח המערער, שגה בית המשפט המחוזי משהרשיע את המערער בגרימת מותו של המנוח, שכן אין הוא נושא באחריות לתוצאה זו. לחלופין טוען בא כוח המערער כי אף באם נושא המערער באחריות פלילית לתאונה הרי שלכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. לחילופי חילופין טוען בא כוח המערער כי העונש שנגזר על המערער חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה בעבירות מסוג זה. 6. בא כוח המערער אינו מבקש לטענתו לצאת כנגד נסיבותיה העובדתיות של התאונה, כפי שאלו נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, לטענתו משנקבע אף על ידי בית המשפט המחוזי כי איבוד השליטה על הרכב נתרחש לאחר שהושלמה העקיפה, הרי שאין ללמוד מהעובדה שזו נעשתה שלא כדין כי מדובר ברשלנות של המערער, שכן איבוד השליטה נבע בשל טעות רגעית, שאינה מקימה את המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת ההריגה. לטענתו אף אם התנהגות המערער היתה רשלנית הרי שאין מדובר במי שהסתכן במודע תוך תקווה שיצליח להיחלץ, אלא במי שהופתע והבין את טעותו רק בדיעבד. לטענת בא כוחו, המערער לא היה מודע לסיכונים הגלומים באופן נהיגתו בכביש, ולכן לא מתקיים יסוד המחשבה הפלילית שבעבירה, ולכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. טענה אחרת אותה מעלה בא כוח המערער הינה כי ניתק הקשר הסיבתי בין מעשי המערער ובין התוצאה הקטלנית, שכן מעקה הבטיחות, אשר לא נסתיים "במגלש" לעבר המדרכה כנדרש, מהווה גורם זר מתערב, שכן פגם זה במעקה היווה את הגורם הישיר והבלעדי לתוצאה הקטלנית, אשר הינה במהותה אקראית. לטענתו, המערער לא יכול היה ולא צריך היה לצפות מראש כשל חמור זה במעקה, שתפקידו הינו למנוע התרחשויות מסוג זה ולא לגרום להן. לבסוף טוען בא כוח המערער כי העונש שנגזר על המערער מוגזם בחומרתו ומתעלם מנסיבותיו האישיות. לטענתו, המערער הינו אדם נורמטיבי, אשר מעשהו, שהינו תוצאה של טעות אנוש ושל חוסר שימת לב רגעי, הביא למותו של חברו הטוב. בנסיבות אלו, העונש הכולל שנגזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה עמו. 7. מנגד סומכת המשיבה ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. דיון 8. יאמר בראשית הדברים כי בא כוח המערער טוען אמנם כי אין הוא מבקש לצאת כנגד הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אולם בפועל המסכת העובדתית עליה מבקש הוא להסתמך במסגרת הערעור אינה עולה בקנה אחד עם ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, וראוי על כן לשוב ולעמוד על קביעותיו. לאור היעדרן כאמור של טענות מצד המערער כנגד קביעות אלו אמנע מלשוב ולבחון אותן, אך אציין כי מבוססות הן לעילה ולעילה על הראיות והעדויות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, ובהן עדויותיהם של מספר עדי ראיה, ומספר ראיות מוחשיות שגובו בחוות דעת מומחים. יתרה מכך, קביעה זו אף עולה מחקירתו השנייה של המערער (ת/11), אשר כבר בראשיתה ציין כי בחקירתו הקודמת מסר דברים שאינם נכונים. 9. כפי שעולה מהראיות – וכאמור מהודאתו של המערער (יצוין כי חרף טענות בא כוחו כנגד הודאה זו, הרי שלא ביקש לפסול אותה והסכים להגשתה), בעקבות מסיבה בחנות לאביזרי רכב החליטו הצעירים המעורבים לנסוע לצפות בתחרות רכב במישור אדומים. הצעירים יצאו מירושלים בשעה 22:30, והחלו בשלב מסוים לנסוע בשיירה אשר בראשיתה רכב הסובארו, לאחריו רכב המזדה בו נסעו יקי ונמרוד, לאחר מכן רכב הסיאט בו נסעו איתי ועידן, ולבסוף המערער והמנוח. מהירות הנסיעה בסמוך לאזור האירוע היתה בין 80 ל-100 קמ"ש. עם הגיעם בסמוך לפנייה שמאלה, החליט המערער לעקוף את הרכב שלפניו. לשם כך סטה המערער לנתיב הפנייה ובמקביל הוריד את הילוך הרכב להילוך רביעי והאיץ את מהירות הרכב ל-120 קמ"ש. המערער ניסה לעקוף את שני כלי הרכב שלפניו, ובעת שמצוי היה במרכז הצומת, עם הבחינו ברכב הסובארו שלפניו בלם את רכבו והסיט את הרכב במהירות ימינה, כדי לחזור לנתיב נסיעתו. כתוצאה מכך איבד את השליטה על הרכב וסטה לנתיב הימני, שם עלה על המדרכה והמשיך בנסיעתו עד אשר פגע במעקה הבטיחות אשר חדר לרכב והביא למותו של המנוח. 10. לאור מסכת עובדתית זו, יש לבחון את השאלות המשפטיות אותן מעלה בא כוח המערער, ביחס למהות המחשבה הפלילית אשר נתגבשה במערער בעת האירוע, וביחס לקיומו של קשר סיבתי בין מעשיו ובין מותו של המנוח. הוכחת המחשבה הפלילית 11. כאמור, לטענת בא כוח המערער לא התקיימה במערער מודעות לכך שמעשיו עלולים להביא לתוצאה הקטלנית ובהתאם לא ניתן להסיק מהתנהגותו כי היה מודע לסכנה שבמעשיו וכי פעל תוך קלות דעת ביחס לסכנה זו. לפיכך טוען הוא כי מדובר לכל היותר בעבירה של רשלנות. 12. אין לקבל טענה זו. אמנם, לא פעם דק הגבול בין גרימת מותו של אדם מתוך קיומה של מחשבה פלילית ברמה של קלות דעת – שבצידה הרשעה בעבירה חמורה מאוד של הריגה; ובין גרימת מותו של אדם כשבצידה מחשבה פלילית מסוג רשלנות, המביאה להרשעה בעבירה הפחותה יותר של גרם מוות ברשלנות (ראו ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80, 87-88 (2000) (להלן: עניין מגידיש). עם זאת, הבחנה זו עלינו לבצע במקרים מסוג זה. 13. מבחינה עקרונית, ההבחנה בין רשלנות ובין מחשבה פלילית המתאפיינת בקלות דעת נעוצה בשאלת המודעות. כך, בעוד שבמרכזה של קלות הדעת מצויה המודעות לאפשרות כי מעשי העושה יביאו לתוצאה, אף ללא חפץ מצדו בהתרחשותה אך תוך נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשותה, הרי שרשלנות משמעותה היעדרה אף של מודעות זו (ראו עניין מגידיש, בעמ' 88; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 523 (2003) (להלן: עניין שטרייזנט); ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום (לא פורסם, 3.10.2006), בפסקה 16 (להלן: עניין שלום); ע"פ 2855/08 יעקב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2009), פסקה 9). אין הכרח כי מודעות זו תתייחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה המדויקת אשר נתרחשה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ודי במודעות לסיכון הגלום במעשים (ראו עניין מגידיש, בעמ' 93; עניין שטרייזנט, בעמ' 523). 14. הוכחתה של מודעותו זו של העושה לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית כתוצאה ממעשיו נעשית, על פי רוב, בהיעדר יכולת להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה, המאפשרות ללמוד ממעשיו אודות מחשבתו. חזקה עובדתיות אחת מסוג זה הינה כי אדם מודע למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, התקיימות נסיבותיה ואפשרות התרחשותן של התוצאות הטבעיות הנובעות ממנה. חזקה זו נועדה לאפשר את הוכחתו של רכיב המודעות, בהסתמכה על כך שמטבע הדברים אדם מודע לרוב למשמעות מעשיו ולהשלכותיהם הטבעיות. חזקה נוספת שבעובדה, הנוגעת להוכחתו של היחס החפצי הנדרש במסגרת המחשבה הפלילית, קובעת כי התנהגות המצביעה על התרשלות רבתי מצד העושה מלמדת לכל הפחות על התקיימותו של מצב נפשי מסוג קלות דעת (ראו עניין שטרייזנט, בעמ' 524). שתי חזקות אלו משתלבות במקרים מהסוג הנדון, ליצירתה של מסקנה עובדתית אודות מחשבתו הפלילית של הנאשם: "באירוע של תאונת דרכים קטלנית היווצרותן של החזקות הינה נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם. כך למשל שעה שמוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה שתקום חזקה ולפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית, ועמה קלות דעת לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית." (שם; וראו עניין מגידיש בעמ' 89-93; עניין שלום בפסקה 17). 15. בנסיבות המקרה שבפנינו, אין ספק בעיני כי מעשי המערער מהווים "התרשלות רבתי", שיש בה כדי להקים חזקה עובדתית בדבר התקיימותה של מחשבה פלילית של קלות דעת. כפי שעולה מהתשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי – ואשר עליה אין כאמור עוררין – המערער מודע היה לכך שמהירות הנסיעה המותרת במקום הינה 60 קמ"ש, וכי מתקרב הוא לצומת, כאשר הנתיב שמשמאלו הינו נתיב המשמש לפנייה שמאלה בלבד. חרף זאת, סטה המערער לנתיב השמאלי, כשהוא מאיץ את רכבו למהירות של 120 קמ"ש, בכדי לעקוף את כלי הרכב שנסעו לפניו. בהמשך, ובשעה שמצוי היה כבר בצומת עצמה, ביקש לחזור לנתיב נסיעתו ולשם כך בלם את רכבו והסיטו ימינה. לא זו בלבד שמעשים אלו מהווים מספר עבירות בפני עצמם, הרי שבנסיבות המקרה – נסיעה בשעת לילה בכביש שאינו מוכר למערער – התנהגות זו מהווה רשלנות פושעת, תוך הפגנת זלזול מוחלט בביטחונם של יתר נוסעי הדרך, ובהם גם המנוח שישב לצידו של המערער. יצוין בהקשר זה כי הניתוק בו מבקש בא כוח המערער להתמקד, בין התנהגותו של המערער עובר "להשלמת העקיפה" ובין איבוד השליטה לאחריה הינו ניתוק מלאכותי החסר כל אחיזה בנסיבות המקרה. אבדן השליטה ברכב הינו תולדה ישירה ומיידית של נהיגתו הפרועה של המערער, אשר בליבה של צומת, תוך נהיגה במהירות הכפולה מהמהירות המותרת, הסיט את רכבו מתוך ניסיון כושל לחזור ולהשתלב בשיירת המכוניות. אבדן השליטה במקרה זה אינו תולדה של רגע בלתי צפוי של חוסר ריכוז, אלא תוצאה מתבקשת של התנהגות המערער ושל הנסיבות אותן יצר בהתנהגותו. ניתוק הקשר הסיבתי 16. כאמור, לטענת בא כוח המערער, ניתק הקשר הסיבתי בין מעשי המערער ובין מותו של המנוח, בשל היותו של הכשל במעקה הבטיחות משום "גורם זר מתערב". 17. דין הטענה להידחות. הסוגיה הבסיסית בנוגע לקשר הסיבתי הינה בדבר יכולת הצפיות של התוצאה שאירעה בפועל, כתוצאה טבעית של מעשה העבירה. משכך, השאלה המתבקשת הינה קביעת גדריה של הצפיות כעניין נורמטיבי במקרה המסוים. בכדי לענות על שאלה זו, נדריך עצמו לא פעם באמצעות קביעותיו של המחוקק, המעמידות את הנוהגים בכלי רכב אודות מסוכנותן של פעולות מסוימות ומורות לו להימנע מהן: "הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם לצפייה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך, וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו. עם זאת, לעיתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול-דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכול חייבים לציית להם." (עניין שטרייזנט בעמ' 518). באמצעות קביעה כי נהיגה בדרך מסוימת מהווה עבירה פלילית, מבהיר המחוקק כי מדובר במעשה המהווה סכנה, דהיינו כי צפוי הוא שיגרום לפגיעה. אמנם יש להבחין קביעה זו מעצם הקביעה כי ביצוען של עבירות אלו מהווה רשלנות, אולם יש בהן כדי "לתייג" מעשים אלו כמסוכנים, דהיינו כמעשים שיש לצפות את פגיעתם האפשרית. 18. מעשיו של המערער היוו בעת ובעונה אחת מספר עבירות, האוסרות על ביצוען של התנהגויות מסוכנות – נסיעה במהירות מופרזת, ביצוע עקיפה בתוך צומת, ביצוע עקיפה בנתיב המיועד לפנייה שמאלה בלבד, וסטייה מסוכנת מנתיב הנסיעה. כל אלו מצטרפים לכדי מסוכנות כפולה ומכופלת של המעשה, אשר ברי שהמערער היה מודע לה וצריך היה לצפות את האפשרות שתביא לתוצאה קטלנית. ודוק, אף ללא קביעתן של נסיבות אלו כעבירות פליליות היה בהן כדי ללמד על כך שבנסיבות המקרה, מדובר היה במעשה אשר כל בר דעת מבין היה את הפוטנציאל הקטלני הגלום בו. "התערבותו" של הכשל במעקה אין בה כדי לשנות מצפיותה של התוצאה הקטלנית ולנתק את הקשר הסיבתי בינה ובין מעשי המערער. אמנם אין להמעיט מחומרתו של כשל זה, ויש לצפות כי האחראים לו נתנו על כך את הדין. אולם אין בכך כדי לשנות מהיותה של התוצאה תולדה ישירה של מעשי המערער, אשר אלמלא הם לא היתה תוצאה זו מתרחשת. בדומה אין בכך כדי לשנות מקביעה נורמטיבית לפיה מותו של המנוח הינו תוצאה צפויה של נהיגתו הפרועה והעבריינית של המערער. 19. לסיכום האמור, איני מוצא מקום להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת ההריגה. הערעור כנגד גזר הדין 20. כפי שנקבע לא פעם, טבען של עבירות התנועה, המתבצעות במסגרת פעולה שגרתית ויום-יומית, מביא לכך שעבירות חמורות, שתוצאותיהן קשות ביותר, מתבצעות על ידי מי שלכאורה הינם אנשים "נורמטיביים": "עברייני-תנועה הם, על דרך הכלל, אנשים מן-הישוב, אנשים "נורמטיוויים" כפי שנהוג לכנותם. אלא שאל לנו ללכת שולל. בקפחם חיי אדם, כפי שהמערער קיפח את חייה של אשה צעירה, הופכים אותם אנשים "נורמטיוויים" לעבריינים מן השורה, ובהיותם מה שהם חובה היא המוטלת עלינו למוד להם כרישעתם" (ע"פ 8103/05 עותמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2005)). 21. אין בנורמטיביות של עברייני התעבורה בעבר כדי לשנות מחומרת מעשיהם, עליהם נותנים הם את הדין בהווה. בענייננו, נהיגתו הפרועה של המערער יצרה סיכון חמור כלפי סביבתו, וכפי שלצערנו לא פעם קורה בכבישי ארצנו, נהיגה זו מצאה לבסוף את קורבנה ומעשי המערער הביאו לקטילת המנוח. אכן, אין ספק כי מצפונו של המערער מייסרו בשל קטילת חברו, אולם אין בכך כדי לפטור אותו מנשיאה בעונש הראוי אשר נובע מאחריותו הפלילית למות המנוח. העונש שנגזר עליו לפיכך הינו מאוזן וראוי, ואיני מוצא מקום להתערב בו. 22. אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח בשבט התש"ע (2.2.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09004670_H09.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il