אברהם הר שגיא נ. בנק דיסקונט לישראל

פסק-דין בתיק ע"א 4668/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4668/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. אברהם הר שגיא 2. גני באר שבע בע"מ נ ג ד המשיב: בנק דיסקונט לישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 466153-03-13 שניתן ביום 18.4.2016 על ידי כב' השופט מגן אלטוביה תאריך הישיבה: י"א בתמוז התשע"ח (24.6.2018) בשם המערערים: עו"ד רונן אגם בשם המשיב: עו"ד נועה סולומון פסק-דין השופט י' עמית: 1. בעקבות הסכם פשרה שנחתם בשנת 2006 בין המערערים ואחרים מצד אחד לבין המשיב (להלן: הבנק) מצד שני, ובעקבות טענת הבנק להפרת הסכם הפשרה ועקב כך להעמדת החוב לפרעון במלואו, עתרו המערערים לבית משפט קמא לשורה של סעדים הצהרתיים הנוגעים לפרשנותו של הסכם הפשרה. 2. בית המשפט דחה את מרבית הסעדים שנתבקשו, למעט סעד הצהרתי אחד הנוגע לשאלה אם על פי הסכם הפשרה ניתן היה לחייב את קרן ההלוואה בהצמדה. בית המשפט קבע כי הבנק לא היה רשאי לעשות כן, אך בד בבד הצביע על כך שדרך החיוב החלופית בה נקט הבנק, דווקא היטיבה עם המערערים. 3. על פסק דינו של בית המשפט קמא נסב הערעור שבפנינו. במוקד הערעור הציב המערער טענה מרכזית אחת, ולפיה, היה על בית המשפט לבחון אך ורק את חמשת הסעדים ההצהרתיים שנתבקשו בכתב התביעה, מבלי להתייחס לטענות הבנק, אשר חורגות ממסגרת אותם סעדים. לשיטת המערערים, בית המשפט קמא הרחיב בכך את חזית המחלוקת, כפי שנתחמה על ידי הסעדים להם עתרו בכתב התביעה. 4. דין הערעור להידחות וטוב היה אילולא הוגש מלכתחילה. כפי שהדין נגזר מהעובדות, גם הסעדים המתבקשים בכתב התביעה, נגזרים מהעובדות. משפירטו המערערים בכתב תביעתם את העובדות, לשיטתם-שלהם, לא ייפלא כי הבנק השיב בכתב הגנתו על טענות אלה. בניגוד לטענת המערערים, התובע אינו מכתיב חד-צדדית את חזית המחלוקת. אכן, התובע הוא שיוצר את המחלוקת בכתב התביעה, אך כידוע ""כתבי הטענות תוחמים את מסגרת המחלוקת בין הצדדים" (ראו, לדוגמה, ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 519, 526 (1993); בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, בפסקה 5 (22.11.2012)). ודוק: כתבי הטענות של שני הצדדים, ולא של התובע בלבד. כך גם במקרה שבפנינו. לדוגמה, משעתרו המערערים לסעד הצהרתי כי הבנק אינו רשאי לחייב אותם בהלוואה נוספת מעבר לשתי ההלוואות המפורטות בהסכם הפשרה, הרי שבית המשפט היה רשאי לקבל את טענת הבנק, כפי שהוכחה, כי לא הייתה כלל הלוואה נוספת. ככלל, בית המשפט לא דן בסעדים תיאורטיים, שאם לא כן, אין לדבר סוף, והמערערים יכולים היו לעתור למאה סעדים הצהרתיים נוספים בנוסח "כי הבנק אינו רשאי לעשות כך וכך" על פי הסכם הפשרה. משעתרו המערערים לחמישה סעדים הצהרתיים לגבי המותר והאסור לבנק לעשות על פי הסכם הפשרה, אך טבעי הוא שבית המשפט יידרש לתשובת הבנק לגבי אותם סעדים שנתבקשו, וזו חזית המחלוקת האמיתית. 5. סוף דבר, שהערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪. ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשע"ח (‏24.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16046680_E07.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il