סעיד אברהים שהין משעל נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

החלטה בתיק ע"א 4664/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4664/08 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: 1. סעיד אברהים שהין משעל 2. יוסף אברהם שהין משעל 3. עינאד יונס רמילה 4. רפאת מחמד סלם שוויקי 5. מחמד עארף מחמוד שוויקי 6. מחמד עארף מחמוד שוויקי 7. טלאל טאלב גויהאן נ ג ד המשיב: האפוטרופוס לנכסי נפקדים ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 9.1.2008, בת"א 4293/02, שניתן על-ידי כב' השופטת מ' מזרחי תאריך הישיבה: י"ג באייר התש"ע (27.4.2010) בשם המערערים: עו"ד א' גורן בשם המשיב: עו"ד מ' גולן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. ביסודו של ערעור זה, ניצבת השאלה האם הנכס שהמערערים טענו לזכויות בו והמצוי במזרח ירושלים, הינו בגדר "נכס נפקד", כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: החוק, או חוק נכסי נפקדים), ולחלופין, האם הינו בגדר "נכס נפקד" ביחס לחלק מסוים ממנו. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 2. ביום 29.5.2002 הוציא מר יחזקאל שמש, שכיהן באותה העת כאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס, או המשיב), תעודה לפי סעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק, שלפיה חמשת האחים למשפחת שהין אחמד משעל – חג' מוחמד, עלי, מוחמד אבו עיסא, איברהים (להלן: איברהים) ואמין (כולם יחד, להלן: חמשת האחים) – שהיו רשומים במרשם המקרקעין כבעלי הזכויות במשותף בנכס הידוע כחלקה 100 בגוש 29983 (להלן: הנכס), הינם "נפקדים", והנכס הינו בגדר "נכס נפקד". בהסתמך על תעודה זו, פנה האפוטרופוס לרשם המקרקעין בבקשה להירשם כבעל הזכויות בנכס. ואכן, ביום 3.6.2002, נרשם האפוטרופוס בפנקס השטרות כבעל הזכויות בחלקה. אחד מחמשת האחים, איברהים, הינו אביהם של סעיד איברהים שהין משעל ויוסף איברהים שהין משעל, הם המערערים 1 ו-2 (בהתאמה). 3. המערערים הגישו תביעה לקבלת סעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבגדרה עתרו כי יוצהר שהנכס אינו בגדר "נכס נפקד". בתביעתם, טענו כי שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים, חתמו חמשת האחים על הסכם להעברת זכויותיהם בחלקה לאיברהים, וזמן לא רב לאחר מכן, מכר הלה את החלקה בשלמותה לבניו – המערערים 1 ו-2. עוד נטען, כי במרוצת השנים ולאחר החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, מכרו המערערים 1 ו-2, במועדים שונים, את זכויותיהם בחלקים שונים בנכס לחמישה אנשים שונים, הם המערערים 7-3. בצד האמור, טענו המערערים כי בעת החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, היו המערערים 1 ו-2 בעלי הנכס נושא המחלוקת ונמנו על תושבי העיר. משכך, לשיטת המערערים, אין לראות במערערים 1 ו-2 משום "נפקדים", ואין בסיס לקביעת האפוטרופוס כי הנכס נושא המחלוקת הוא "נכס נפקד". עוד גרסו המערערים, כי רכישת הזכויות בנכס על-ידי המערערים 7-3 מהמערערים 1 ו-2 נעשתה כדין. בעניין זה נטען על-ידיהם, בין היתר, כי עובר לרכישת הנכס, פנו המערערים 3, 4 ו-6 לאפוטרופוס בניסיון לברר האם הנכס הוא "נכס נפקד", ונענו בשלילה. משכך, טענו המערערים, כי רכישתן של הזכויות בנכס על-ידי המערערים 7-3 נעשתה בתום-לב, והאפוטרופוס מנוע בשלב זה מלטעון כי מדובר ב"נכס נפקד". לבסוף, עתרו המערערים לקבלת סעד חלופי, שלפיו אף אם יוכרז – בסופו של דבר – הנכס כ"נכס נפקד", אזי, למצער, יש להימנע מלהכריז על החלקות שנרכשו על-ידי המערערים 7-3 כ"נכסים נפקדים". 4. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי) דחה את תביעתם של המערערים. בפסק-דינו, קבע בית המשפט כי לביסוס טענתם, היה על המערערים להוכיח כי חמשת האחים (או למצער איברהים, אביהם של המערערים 1 ו-2), שעל שמם היו רשומות הזכויות בנכס, קיימו את התנאים המנויים בחוק הסדרי משפט ומינהל (נוסח משולב), התש"ל-1970 (להלן: חוק הסדרי משפט ומינהל), ולא היו בגדר "נפקדים" ביום תחילתו של צו החלת המשפט, היינו – ביום 28.6.1967 (להלן: היום הקובע). בית המשפט הוסיף, כי לחלופין, עמדה בפני המערערים האפשרות להוכיח, במצטבר, כי ביום הקובע היו המערערים 1 ו-2 בעלי הזכויות האמיתיים בנכס ולא חמשת האחים, וכי ביום זה הם היו תושבי העיר ירושלים, ומכאן שלא היו בגדר "נפקדים", לפי חוק הסדרי משפט ומינהל. באין מחלוקת כי חמשת האחים היו "נפקדים", כנטען על-ידי האפוטרופוס, התמקד בית המשפט בבחינת החלופה השנייה, קרי – בחינת האפשרות שהזכויות בנכס נמכרו למערערים 1 ו-2, וכי אלה לא היו בגדר "נפקדים" ביום הקובע. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לראות באחרונים "נפקדים". זאת, לאחר שמצא כי הם לא התפקדו במפקד האוכלוסין שהתקיים בשנת 1967 ולא נרשמו בקובץ מרשם התושבים במשרד הפנים (להלן: מרשם התושבים), ומשכך, לא היו תושבי מזרח ירושלים ביום הקובע. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח שעניינם של המערערים 1 ו-2 נכנס לגדרו של החריג שבהתקיימו ניתן להכיר באדם כתושב אף אם לא התפקד במפקד האוכלוסין ונרשם במרשם התושבים. עוד נקבע כי אין בטענה שהמערערים 1 ו-2 החזיקו ביום הקובע באזרחות אמריקאית – טענה שלא הוכחה על-ידיהם – כדי ללמד על מקום שהייתם באותו יום. בנסיבות אלו, לא נדרשה הכרעה בשאלה האם אכן נכונה טענת המערערים, שלפיה המערערים 1 ו-2 היו בעלי הזכויות בנכס, זאת מאחר שגם אם הייתה מתקבלת הטענה, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה כי הנכס נושא המחלוקת הוא נכס נפקד, בשל העובדה שאלה האחרונים הינם נפקדים. אף הטענה שלפיה הסתמכו המערערים 7-3 על מידע שנמסר להם מהאפוטרופוס, בטרם נרכשו הזכויות בנכס על-ידיהם, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי גם את תביעת המערערים לסעד החלופי שנתבקש על ידיהם, מהטעם שלא מצא "מצע עובדתי או משפטי שעליו ניתן להשתית בקשה מעין זו". לפסק-דין זה מכוון הערעור שלפניי. טענות הצדדים 5. בגדרי ערעורם, חוזרים המערערים, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי. המערערים חולקים על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לעניין היותם של המערערים 1 ו-2 בגדר "נפקדים" ושל הנכס נושא המחלוקת "נכס נפקד". לטענתם, הנכס נרכש על-ידי המערערים 1 ו-2 מאביהם לפני היום הקובע, וביום זה הם שהו במזרח ירושלים ואף התפקדו במפקד האוכלוסין. עוד טוענים המערערים כי המערערים 1 ו-2 נכנסים לגדרו של החריג, אשר עליו עמד בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, שבהתקיימו ניתן לראות באדם "תושב" אף מבלי שהתפקד במפקד האוכלוסין ומבלי שנרשם במרשם התושבים. בנוסף, טוענים הם כי אין לראות במערערים 1 ו-2 "נפקדים", מאחר שהחזיקו ביום הקובע בדרכונים אמריקאיים. לבסוף, גורסים המערערים כי הזכויות בנכס נרכשו על-ידי המערערים 7-3 כדין, וכראייה לכך נסמכים הם, בין היתר, על חיובים והיטלים שונים שהושתו עליהם ביחס לנכס. כן חוזרים המערערים על הטענה שהועלתה לפני הערכאה הדיונית, שלפיה עובר לרכישת השטחים על-ידי המערערים 7-3, נערך בירור אצל האפוטרופוס על-ידי מקצתם, ולכן – למצער – אין לראות בזכויות שנרכשו בנכס על-ידי המערערים 7-3 בגדר "נכסים נפקדים"; זאת – לגישתם – בשל הסתמכותם על המידע שנמסר להם על-ידי האפוטרופוס. 6. המשיב טוען בסיכומיו כי הערעור דנן הינו עובדתי בעיקרו, וכי אין בטענותיהם של המערערים כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. לדברי המשיב, המערערים חוזרים בערעורם על מרבית הטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי ואף נדונו על-ידיו בהרחבה. בצד האמור, טוען המשיב, כי אין כל נפקות לטענת המערערים, שלפיה החזיקו המערערים 1 ו-2 בתקופה הרלבנטית באזרחות אמריקאית, לעניין בחינת מעמדם כ"נפקדים". המסגרת הנורמטיבית 7. התשתית החקיקתית הנדרשת לענייננו, שלא הייתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, נסקרה בצורה מקיפה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. נעמוד על עיקרי הדברים הנחוצים לצורך הדיון דנן. סעיף 1(ב) לחוק נכסי נפקדים קובע כי "נפקד" הוא: "אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה - (I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או (II) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל ... " בצד האמור, קובע סעיף 1(ה) לחוק כי "נכס נפקד" הוא: "נכס אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948), חדל מהתקיים - נפקד היה בעלו החוקי או נהנה ממנו או מחזיק בו, בעצמו או על ידי אחר ... " לפי סעיף 4(א) לחוק, נכס החוסה תחת ההגדרה של "נכס נפקד" מוקנה לאפוטרופוס. כפי שנקבע בעבר בפסיקתו של בית משפט זה, "מהוראת סעיף 4(א)(1) [לחוק] נובע, שנכס נפקד נקנה לאפוטרופוס עם התקיימות תנאיו של החוק, ואין ההקניה מותנית בפעולה משפטית מצד האפוטרופוס" (ראו: בג"ץ 4713/93 גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 פ"ד מח(2) 638, 645 (1994); ההדגשה אינה במקור – ע' פ'). 8. כידוע, בתום מלחמת ששת הימים, נדרש המחוקק לסוגיית הדין שיחול על מזרח ירושלים. בסופו של יום, החליטה הממשלה להחיל את המשפט השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על מזרח ירושלים. בתיקון מס' 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, הוסף לפקודה סעיף 11ב, הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו" (ראו: בנימין רובין, "תחום תחולת המשפט, שטח המדינה ומה שביניהם" משפטים כה 215, 234-232 (1995)). במקביל, נקבע בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, מיום 28.6.1967 (הוא היום הקובע), כי "מזרח ירושלים הינו שטח של ארץ ישראל שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". דא עקא, שהרצון להחיל את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים עורר – מטבע הדברים – גם קשיים שונים, שחלקם נגעו גם בשאלת תחולתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים המצויים באזור זה. על מנת לתת מענה לקשיים אלה, נחקק חוק הסדרי משפט ומינהל (לעניין זה ראו: בג"ץ 282/88 עווד נ' שמיר ואח' פ"ד מב(2) 424 (1988) (להלן: עניין עווד); כן ראו: איל בנבנישתי ואיל זמיר הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי-פלסטינאי 29-23 (1998)). סעיף 3(א) לחוק קובע כי: "אדם שביום תחילתו של צו החלת המשפט נמצא בשטח תחולתו והיה תושב בו, לא יראוהו מאותו יום כנפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, לגבי נכס הנמצא באותו שטח". לפי הוראת סעיף זה, על אדם המתגורר במזרח ירושלים והמבקש שלא להיחשב בגדר "נפקד" לגבי נכס המצוי שם, להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, שהוא שהה פיסית בשטח, קרי – במזרח ירושלים, ביום הקובע; והשני, שהוא היה תושב מזרח ירושלים ביום הקובע (ראו: ע"א 54/82 לוי נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד פ"ד מ(1) 374, 383 (1986)). 9. בטרם ניזקק לטענות המערערים לגופן, נבקש להזכיר גם את הוראת סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, שכותרתו "דיני ראיות", הקובעת כדלקמן: "(א) אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. (ב) אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס לנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר." מן האמור עולה, כי חזקה שהכרזה של האפוטרופוס על אדם או על נכס כ"נפקד" נעשתה כדין, ומכאן שהנטל להפריך חזקה זו מוטל על כתפי הטוען לכך (ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, סעיף 15 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל והאסמכתאות המוזכרות שם (לא פורסם, 21.2.2007); להלן: עניין וינברג). דיון והכרעה 10. נקודת המוצא לדיון הינה כי בהיעדר ההוראות הרלבנטיות בחוק הסדרי משפט ומינהל, היו המערערים 1 ו-2 בגדר "נפקדים" לפי חוק נכסי נפקדים. עיקר המחלוקת – הן בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, הן בערעור שלפניי – התמקדה בטענה כי ביום הקובע היו המערערים 2-1 תושבי ירושלים, ולכן לא היו בגדר "נפקדים", לפי התנאים המנויים בסעיף 3(א) לחוק הסדרי משפט ומינהל. בית המשפט המחוזי דן, כאמור, בשאלת מעמדם של המערערים 2-1 בהקשרו של סעיף זה. כדי ללמוד על משמעות התיבה "תושב" המופיעה בסעיף, נדרש בית המשפט לאמור בסעיף 1(א) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין), הקובע, כי "תושב" הוא "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רשיון לישיבת קבע" (ההדגשה אינה במקור – ע' פ'). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ניתוח הסוגיה שלפנינו, קרי – שאלת תושבותו של פלוני היושב במזרח ירושלים, צריך להיעשות בהינתן סעיף זה, תוך שימת דגש על המאפיינים הייחודיים של תושבי מזרח ירושלים. לעניין אחרון זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בפסק-דינו בעניין עווד: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה חלים על מזרח ירושלים. מכוחה של תחולה זו, חל על מזרח ירושלים גם חוק הכניסה לישראל, ועל-פיו שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים, שלא התאזרחו, נעשית מכוח רישיון ישיבה, ורואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב- 1967כמי שקיבל רישיון לישיבת קבע. העותר נמנה עם אלה שהתפקדו ב-1967, ועל-כן יש לראותו כמי שהיה לו רישיון לישיבת קבע" (ראו: עניין עווד, בעמוד 431; ההדגשה אינה במקור – ע' פ'). מהאמור אנו למדים אפוא כי מעמדם של תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד האוכלוסין נחלק לשניים: כאלה שהוענקה להם – לבקשתם – אזרחות ישראלית; ואחרים שהתפקדו במפקד האוכלוסין האמור ובחרו שלא לקבל אזרחות ישראלית, ומעמדם הוא של מי שיש לו רישיון לישיבת קבע, קרי – מעמד של "תושב" (לפי החלופה הרביעית שבסעיף 1(א) לחוק מרשם האוכלוסין). מהדיון המפורט שערך בית המשפט המחוזי ביחס לשאלה האם יכולים המערערים 1 ו-2 להיחשב "תושבים" במועד הקובע, עלתה המסקנה כי אין לראות בהם ככאלה, הואיל ולא התפקדו במפקד האוכלוסין ולא נרשמו במרשם התושבים, ואף לא הוכח כי במועד הקובע היה מרכז חייהם בירושלים. 11. בערעורם, חוזרים המערערים על טענתם כי המערערים 1 ו-2 התפקדו במסגרת מפקד האוכלוסין, אך לא נרשמו כתושבים במרשם התושבים, וכי הם התגוררו דרך קבע בירושלים לפני שנת 1967 ואחריה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, במהלך השנים התעוררו מקרים ש"בהם ניתן מעמד של תושב קבע גם למי שלא התפקד במפקד שנערך בירושלים בשנת 1967 ועל כן לא נרשם כתושב, אך הוכח לגביו באופן חד משמעי שהתגורר בירושלים דרך קבע טרם החלת החוק הישראלי בשנת 1967, ושהמשיך להתגורר בירושלים באופן רצוף מאז שנת 1967" (ראו סעיף 30 לפסק-הדין; כן השוו: בג"ץ 3652/96 אבו סעד נ' המפקד הצבאי – איזור הגדה המערבית (לא פורסם, 14.6.2005)). יצוין, כי במקרים מעין אלה, אי ההתפקדות במפקד האוכלוסין – כמו גם אי הרישום כתושב – נבעו ממשגה של הרשויות. בענייננו, כאמור, קבע בית המשפט המחוזי, כממצא עובדתי, כי המערערים 1 ו-2 כלל לא התפקדו במפקד האוכלוסין ואף לא הוכח כי במועד הקובע מרכז חייהם היה בירושלים. 12. כאמור, הכרזה של האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי אדם או נכס הינם בגדר "נפקדים", בהתאם להוראות סעיפים 30(א) ו-(ב) לחוק, מהווה חזקה בדבר היות אלה "נפקדים", והנטל לסתרה מוטל על כתפי הטוען לכך. מכאן, שעל המערערים היה להרים נטל זה במסגרת תביעתם לבית המשפט המחוזי, וזאת לא הצליחו לעשות. בפסק-דינו, הצביע בית המשפט המחוזי על הקושי הרב שמעוררת התשתית הראייתית שעליה תלו המערערים את ערעורם, החל בהיעדר תיעוד מספק, דרך קשיי אמינות בגרסותיהם של העדים שהובאו על-ידיהם לביסוס גרסתם, וכלה בכך שהמערערים 2-1 "לא העידו, לא נחקרו, לא מסרו את המסמכים שברשותם ולמעשה כלל לא השתתפו באופן פעיל בהליכים" (ראו סעיף 42 לפסק-הדין). 13. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין וינברג, סעיף 14 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל). תפיסה זו מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בממצאי מהימנות, כפי שמתקיים במקרה דנן, וזאת "מאחר שאין עיון בפרוטוקול העדויות משתווה לרשמי השופטים בערכאה הדיונית, אשר שומעים את העדים, ויכולים ללמוד מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, ולבחון באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט" (ראו: ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2010); ראו גם ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007)). כפי שפסק בית משפט זה לא אחת, ערכאת הערעור תמשוך ידיה מלהתערב בהחלטות בית המשפט דלמטה כאשר הלה "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (ראו: ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 673, 684 (1983); כן ראו: עניין וינברג, סעיף 14 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל). בית משפט זה ייטה לבחון את הראיות במקומה של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפלה בהחלטה של הערכאה הדיונית "טעות של ממש" (ראו למשל: ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר-בית חולים "מאיר" פ"ד נא(4) 687 (1997); ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' אבנר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 24.2.2010)). במקרה דנן, לא מצאתי כי שגגה מהסוג האמור נפלה בפסק-דינו של בית המשפט קמא. מסקנתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם פרשנות הוראות החוק הנוגעות לעניין ועם ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה (השוו: עניין עווד; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים פ"ד נט(6) 411, 415 (2005); בג"ץ 7603/96 מלאעבי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים פ"ד נט(4) 337, 340 (2005)). זאת, נוכח התשתית העובדתית שעליה עמד בית המשפט – בין על יסוד הגדרת המונח "תושב" שבחוק מרשם האוכלוסין, בין על יסוד הגדרות אפשריות אחרות למונח זה. 14. הדברים יפים גם בהתייחס לטענת המערערים, שלפיה נערך בירור אצל האפוטרופוס על-ידי מקצת מהמערערים ביחס לאפשרות כי הנכס נושא המחלוקת הינו בגדר "נכס נפקד", ועל שאלה זו – לשיטת המערערים – נענו בשלילה. כאמור, בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את חומר הראיות, הגיע לכלל מסקנה כי אין ממש בטענה זו של המערערים. גם בעניין זה לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית, שנסבו על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידיה. 15. באשר לסעד החלופי שלו עתרו המערערים, שלפיו החלקות שנרכשו על-ידי המערערים 7-3 לא יוכרו "כנכסים נפקדים", הרי שנוכח מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הנכס נושא המחלוקת הוא "נכס נפקד" – מסקנה שבה, כאמור, לא מצאתי פגם – אין בטענה זו כדי להועיל למערערים. כאמור, טענה חלופית זו נטענה גם בפני הערכאה הדיונית, אשר דחתה‎ אותה על בסיס מסקנתה כי הנכס הינו בגדר "נכס נפקד", ובהיעדר תשתית חוקית שעל בסיסה ניתן "להחריג את מעמדן של החלקות" שרכשו המערערים 7-3 (סעיף 59 לפסק-הדין). גם בערעור שלפנינו לא נימקו המערערים את הטעם העומד ביסוד בקשתם זו, ולכן אין בידינו להידרש לה. 16. לא מצאתי ממש גם בטענת המערערים, שלפיה אין לראות במערערים 1 ו-2 "נפקדים", מאחר שהחזיקו באותה העת בדרכונים אמריקאיים. ראשית, בית המשפט המחוזי לא מצא – כעניין שבעובדה – כי הוכח שהמערערים 1 ו-2 אכן החזיקו בדרכונים אמריקאיים, ובקביעה זו אינני מוצא יסוד להתערב; שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אפילו היו מוכחות העובדות שעל בסיסן נסמכת טענה זו, לא היה בה כדי להועיל למערערים. כאמור, על מנת שאדם היושב במזרח ירושלים לא ייחשב "כנפקד", עליו – לפי סעיף 3(א) לחוק הסדרי משפט ומינהל – להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון, שהוא שהה פיסית בשטח, היינו – במזרח ירושלים, ב"יום הקובע"; והשני, שהוא היה תושב מזרח ירושלים ב"יום הקובע". משכך, אין בעובדה שהמערערים 1 ו-2 החזיקו גם באזרחות אמריקאית – אף אם זו הייתה מוכחת – כדי להטות את הכף לטובתם. על יסוד האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום כ"ט בתמוז התש"ע (11.7.2010) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08046640_M05.doc יב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il