מדינת ישראל נ. שלומי לוי

7 בבית המשפט העליון עפ"ג 46634-11-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: שלומי לוי ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 8.10.2024 בת"פ 6786-09-23 שניתן על-ידי השופט אמיר טובי תאריך הישיבה: ו' כסלו התשפ"ו (26.11.2025) בשם המערערת: עו"ד הדר פרנקל בשם המשיב: עו"ד מרק פרי בשם נפגעי העבירה: עו"ד גל מוטאי; עו"ד דיב מחמוד פסק דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר אמיר טובי) מיום 8.10.2024 בת"פ 26786-09-23, במסגרתו נגזר על המשיב עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים. בערעור שלפנינו משיגה המערערת (להלן: המדינה) על קולת רכיב המאסר בפועל שהושת על המשיב. כתב האישום המתוקן ביום 27.6.2024 הורשע המשיב על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, וזאת במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמות לעניין העונש. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 25.8.2023 בסמוך לשעה 03:11 פרץ המשיב, שלומי לוי (להלן: המשיב), לרכב מסוג טיוטה יאריס והתיישב בו. בהמשך לכך, בסמוך לשעה 03:21 פרץ המשיב לרכב נוסף, גנב ממנו מפתח ושלט של רכב אחר שהיו מונחים בו, והשתמש בהם על מנת לפרוץ לאותו רכב (שלישי במספר) – רכב משא מסוג שברולט סילברדו (להלן: הרכב). בסמוך לשעה 04:07 הניע המשיב את הרכב, ועל אף שאינו מחזיק ברישיון נהיגה, החל לנסוע בו ברחובות טירת הכרמל. במהלך הנסיעה, בסמוך לשעה 04:15, נכנס המשיב לכיכר, פגע במשאית גדולה שחנתה שם, ולאחר מכן נסע אחורנית, עקף את המשאית והמשיך בנסיעתו. בהמשך לכך, בסמוך לשעה 04:32, חצה המשיב צומת באור אדום, ביצע פניית פרסה ובמהלכה פגע בעמוד המוצב על אי תנועה. בחלוף כשתי דקות, בסמוך לשעה 04:34, הגיע המשיב לכיכר אחרת כשהוא נוהג במהירות בלתי סבירה ברכב. כאשר הוא החל בפנייה שמאלה (ביציאה מהכיכר) הוא איבד שליטה ברכב, עלה על שטח ההפרדה, פגע בתמרור שהוצב על אי תנועה המפריד בין הנתיבים, המשיך בתנועה לנתיב הנגדי – ופגע עם חזית הרכב בהולכת רגל אשר חצתה במעבר חציה ונהרגה במקום (להלן: המנוחה). הרכב לא נעצר לאחר שפגע במנוחה, אלא המשיך ופגע ברכב נוסף, ולבסוף פגע בחומת אבן בנויה שנמצאת במקום ונעצר (להלן: התאונה). המשיב, אשר ידע כי פגע עם הרכב במנוחה, יצא ממנו וברח מהמקום בריצה, מבלי לבדוק מה תוצאות התאונה ומבלי להזעיק עזרה, וזאת על אף שעוברי דרך קראו לו לעצור. בגין האמור הורשע המשיב, כאמור, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של המתה בקלות דעת (לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); הפקרה אחרי פגיעה (לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה)); נהיגה ללא רישיון נהיגה (לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה); נהיגה ללא ביטוח (לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970); פריצה לרכב לשם גניבה (לפי סעיף 413ו לחוק העונשין); גניבת רכב (לפי סעיף 413ד לחוק העונשין); גרימת נזק לרכוש (לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 68 לפקודת התעבורה); אי ציות לתמרור אור אדום (לפי סעיף 21(א) ו-(ב) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה); ואי מתן זכות קדימה במעבר חציה (לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה). עיקרי גזר דינו של בית המשפט קמא ביום 8.10.2024 ניתן גזר דינו של בית המשפט קמא (להלן: גזר הדין). בפתח דבריו, בית המשפט ציין כי הערכים המוגנים שנפגעו עקב מעשיו של המשיב הם קדושת חיי אדם, שלמות גופו וקניינו ושמירה על שלום הציבור בכללותו, לרבות ציבור משתמשי הדרך. לצד זאת, צוין כי עבירת ההפקרה מבטאת פגיעה בעיקרון הסולידריות האנושית והחברתית, ואילו העבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ללא פוליסת ביטוח ואי ציות לרמזור אדום פוגעות בעיקרון שלטון החוק והסדר הציבורי. במסגרת האמור, בית המשפט הדגיש כי המשיב בחר באופן מודע לעלות על רכב משא, אף שאינו כשיר לנהיגה, ולהמשיך בנהיגה פראית ומסוכנת, במהלכה פגע במספר כלי רכב חונים ובתמרורים, עד אשר פגע במנוחה וגרם למותה. עוד עמד בית המשפט קמא על חומרת החלטתו של המשיב לברוח מזירת הפגיעה מבלי לבדוק את מצבה של המנוחה או להזעיק עזרה, תוך שנדחתה טענתו לפיה הוא עזב את הזירה רק לאחר שראה כי נמצאים במקום אנשים אחרים היכולים לסייע לה. על רקע האמור, ולאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת, בית המשפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 7 ל-10 שנות מאסר. מכאן עבר בית המשפט קמא לבחון היכן ראוי למקם את המשיב בתוך מתחם העונש ההולם. לזכותו של המשיב, בית המשפט זקף את גילו הצעיר, את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ואת העובדה שהודה בעבירות המיוחסות לו. מן העבר השני, בית המשפט ציין כי על אף שהתשתית העובדתית שנאספה בעניינו הייתה מוצקה עוד בשלביו הראשונים של ההליך, המשיב כפר תחילה באשמתו, והודה במעשיו רק לאחר שהתקיימו שתי ישיבות הוכחות. עוד ניתן משקל מכביד לעברו הפלילי של המשיב, אשר חרף גילו הצעיר, הורשע בעבר במספר עבירות תעבורה ואף היה מעורב בהליכים פליליים שהסתיימו ללא הרשעה, לרבות בקשר למקרה נוסף בו נהג ללא רישיון. בהינתן האמור, בית המשפט קמא גזר על המשיב עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירה של המתה בקלות דעת או הפקרה אחרי פגיעה; 8 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים כל עבירת רכוש מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה; 3 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירה של נהיגה ללא ביטוח או אי ציות לתמרור אור אדום; פסילה מלהוציא או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 שנים ממועד שחרורו ממאסר; ותשלום פיצוי בסך של 75,000 ש"ח למשפחת המנוחה. הערעור שלפנינו מתייחס לקולת רכיב עונש המאסר בפועל. הערעור דנן במסגרת הערעור, ובהמשך גם בדיון שהתקיים לפנינו ביום 26.11.2025 (להלן: הדיון), טוענת המדינה כי העונש שהוטל על המשיב מקל יתר על המידה. לגישתה, עונש זה אינו משקף את חומרת העבירות שביצע המשיב ואת הנזק הכבד שגרם. במסגרת זאת, התייחסה המדינה לכך שהשתלשלות העניינים בענייננו – החל מהפריצה לרכבים ועד לפגיעה במנוחה והבריחה מזירת האירוע – מלמדת על כך שלא מדובר באירוע תעבורתי או בתאונת דרכים, אלא באירוע עברייני מתחילתו עד סופו. נטען כי המשיב בחר פעם אחר פעם להתעלם מהסכנות הכרוכות בהתנהגותו ומהנזקים שגרם, עד אשר היה מאוחר מידי, והוא גרם למותה של המנוחה. מכאן, שמדובר בהתנהגות המצויה ברף הגבוה ביותר של עבירת ההמתה בקלות דעת, שאף גובלת לעמדת המדינה בשוויון נפש לחייהם של המשתמשים בדרך. לצד זאת, המדינה הדגישה כי מלבד הרשעתו של המשיב בעבירת ההמתה בקלות דעת, הוא הורשע בעבירות חמורות נוספות להן לא ניתן משקל מספק במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם. לבסוף, המדינה טוענת כי שגה בית המשפט קמא בכך שמיקם את המשיב בתחתית מתחם העונש ההולם. זאת, משעה שלא ניתן משקל הולם לשיקולי הרתעה, ומשעה שלא הוצגו בפני בית המשפט נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות הקלה בעונש. מן העבר השני, המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור. במסגרת הדיון טען בא-כוחו כי מדובר באדם צעיר, המגיע מרקע אישי ומשפחתי קשה ונכנס לראשונה לבית סוהר. כן הוסבר, כי התנהגותו של המשיב לא נבעה מאדישות לתוצאות האפשריות של התנהגותו, אלא מתוך חוסר הבנה באשר לחומרת מעשיו. בנסיבות אלו, נטען כי אין מקום להתערב בעונש אשר הוטל על המשיב במסגרת גזר הדין. למען שלמות התמונה, יצוין כי במסגרת הדיון שמענו את אחותה של המנוחה שדיברה גם בשם אימה. היא סיפרה על האובדן הגדול ועל התחושות הקשות שמלוות אותן מאז האירוע. תנחומינו שלוחים למשפחה – אנו משתתפים בצערם ומקווים כי תמצא להם ולו מקצת נחמה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל; וכך אמליץ לחברי ולחברתי כי נעשה. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או כאשר הוא סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה (ראו, מיני רבים: ע"פ 2412/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (26.3.2025); עפ"ג 57199-03-25 קראריה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (3.12.2025)). לגישתי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור, שכן עונש המאסר בפועל אשר הוטל על המשיב רחוק מלהלום את חומרת מעשיו. אפרט. בית משפט זה עמד בהקשרים שונים על החומרה הרבה שמאפיינת מקרים בהם נהג שלא הוכשר לכך או אינו כשיר לכך בוחר לעלות על הכביש, ולסכן בבחירתו את ציבור משתמשי הדרך (אשר למקרים בהם הנהג לא הוכשר לנהיגה, ראו למשל: ע"פ 8189/17 בן חיים נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (7.2.2018); ע"פ 8295/17 מדינת ישראל נ' שאוור, פסקה 10 (29.5.2018); ע"פ 8718/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.12.2022) (להלן: עניין פלוני). אשר למקרים בהם הנהג לא היה כשיר לנהיגה, ראו למשל: ע"פ 1894/14 צ'אקול נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.1.2015); ע"פ 7478/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (9.6.2015); ע"פ 4107/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-25 (22.2.2017)). לעיתים, בדרך נס, הנסיעה מסתיימת ללא שנגרמו נזקים משמעותיים. אולם במקרים רבים, ולמרבה הצער רבים מדי, ההחלטה של הנהג ליטול את ההגה ביודעו כי עצם הימצאותו על הכביש מהווה סכנה לעצמו וליתר משתמשי הדרך, מובילה לתוצאה קשה ברכוש, בגוף או בנפש. בענייננו, המשיב בחר, על אף שאינו מחזיק ברישיון נהיגה (ואף לא החזיק בעבר ברישיון נהיגה), לפרוץ ולגנוב רכב משא השייך לאחר, ולצאת לנסיעה ארוכה ומסוכנת ברחבי טירת הכרמל. גם אם בשלב זה, וחרף האמור, המשיב לא היה ער לסיכון העצום שנטל בעצם בחירתו לעלות על ההגה, הרי שבמהלך הנסיעה הוא נתקל שוב ושוב בסימני אזהרה בוהקים המעבירים מסר חד וברור – מקומך אינו על הכביש. כפי שצוין לעיל, עוד בטרם התרחש האירוע בו נהרגה המנוחה, ובתוך פרק זמן קצר, המשיב התנגש במשאית; עלה על אי תנועה; פגע בתמרור; והתקשה לשלוט ברכב. ועדיין, למרות כל זאת, בחר המשיב להמשיך בנסיעה עד אשר איבד שליטה ברכב, סטה לנתיב הנגדי ופגע במנוחה באופן שהביא למותה. ניתן להבין בנקל כי מדובר בהתנהגות חמורה במיוחד המבטאת זלזול עמוק ובלתי נתפס בערך קדושת חיי האדם. ואם לא די בכך, הרי שגם לאחר שהבין המשיב כי פגע במנוחה, במקום לקחת אחריות על מעשיו, ולכל הפחות לנסות לסייע לה או להזעיק עזרה, הוא בחר לברוח מהזירה ולהפקיר את המנוחה למותה. התנהגותו של המשיב עומדת בניגוד מוחלט לחובה המוסרית הבסיסית המוטלת עליו לסייע למי שנפגע כתוצאה ממעשיו (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 198 (2002); ע"פ 6321/18 קריאף נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (18.12.2019); ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (12.8.2020) (להלן: עניין אספה); רע"פ 2720/22 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (3.5.2022); ע"פ 2250/24 מדינת ישראל נ' מוגרבי, פסקה 11 (7.8.2024)). על חשיבותה של חובה זו אף ניתן ללמוד מכך שבשנת 2011 בחר המחוקק להחמיר את העונש המירבי שניתן להטיל על נהג אשר היה מעורב בתאונה בה נהרג אדם או נגרמה לו חבלה חמורה, ולא עצר או הזעיק עזרה, מ-9 שנות מאסר ל-14 שנות מאסר (עניין אספה, בפסקה 6). ואולם, חרף חומרתם הרבה של מעשי המשיב – גניבת רכב משא; נהיגה מופקרת בכבישים עירוניים; והחמור מכל, הפגיעה הקטלנית במנוחה והפקרתה למר גורלה – והגם שהוא הורשע, כאמור, בעבירת ההמתה בקלות דעת (עבירה שהעונש בגינה עומד על 12 שנות מאסר), לצורך קביעת מתחם העונש ההולם בית המשפט קמא בחר להסתמך, בעיקר, על מקרים בהם הורשע הנהג, נוסף על עבירת ההפקרה, דווקא בעבירת גרם מוות ברשלנות (עבירה שהעונש בגינה עומד על 3 שנות מאסר). כתוצאה מכך, מתחם העונש ההולם שנקבע בגזר הדין (בין 7 ל-10 שנות מאסר) נמוך משמעותית מזה אשר ראוי היה להיקבע ביחס למעשים בהם הורשע המשיב (ראו להשוואה: ע"פ 167/19 חמד נ' מדינת ישראל (5.6.2019) (נדחה ערעור נאשם על חומרת עונש של 11 שנות מאסר בגין הרשעות שאינן רחוקות מענייננו); עניין פלוני (התקבל ערעור והופחת העונש של שני נאשמים, אחד מהם קטין אשר נהג ברכב, והשני בגיר שישב לצדו, מ-9 ו-8 שנות מאסר, בהתאמה, ל-7 שנות מאסר לשני הנאשמים, כאשר ביחס לנהג, ההפחתה בעונש נבעה מכך שלא ניתן משקל מספק לקטינותו); ע"פ 459/22 חכמון נ' מדינת ישראל (29.9.2022) (נדחה ערעור נאשם על עונש של 10 שנות מאסר במקרה דומה בו היה מעורב נהג שנסע תחת השפעה של אלכוהול)). בהקשר זה יוזכר, כי לצד עבירת ההמתה בקלות דעת ועבירת ההפקרה, בענייננו המשיב הורשע גם בעבירת גניבת רכב ונהיגה בו ללא רישיון וללא ביטוח, גרימת נזקי רכוש ועבירות תנועה שונות – אשר גם להן, מטבע הדברים, השפעה על מתחם העונש ההולם. בשקלול כל אלה, מתחם העונש הראוי במקרה כגון זה צריך היה להיות גבוה בשנתיים מזה שקבע בית המשפט קמא, כלומר לעמוד על בין 9 ל-12 שנות מאסר. לכך יש להוסיף, כי גם קביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש למקם את המשיב בתחתית מתחם העונש ההולם – על אף שלא מדובר בפעם הראשונה בה הוא נהג ללא רישיון נהיגה או מורשע בעבירות תעבורה; על אף שהוא הודה במעשיו רק לאחר שהתקיימו שתי ישיבות הוכחות; ובהתעלם משיקולי ההרתעה האישית והרתעת הרבים המתקיימים בענייננו (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין) – איננה ראויה. כך, במיוחד, בשים לב להלכה לפיה כאשר מדובר בעברייני תנועה אין מקום לייחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם משקל רב בגזירת העונש (ע"פ 5736/22 עסאספה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (18.5.2023); עפ"ג 30614-12-24 מדינת ישראל נ' סברה, פסקה 14 (20.7.2025)). המיקום הנכון של המשיב הוא איפוא באמצע מתחם הענישה, ולמצער בתחתית השליש השני של המתחם. על יסוד האמור – הן לעניין הצורך לקבוע מלכתחילה מתחם ענישה מחמיר יותר מזה שקבע בית המשפט קמא; והן לעניין מיקום המשיב הרחק מתחתית מתחם הענישה שנקבע – מן הראוי היה להעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב על מספר דו-ספרתי של שנים (10.5-10 שנות מאסר). חרף זאת, ואך מהטעם שאין זו מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם (ראו, מיני רבים: ע"פ 3867/23 מדינת ישראל נ' שנקור, פסקה 13 (11.7.2023); עפ"ג 30614-12-24 מדינת ישראל נ' סברה, פסקה 20 (20.7.2025)), סבורני כי יש להחמיר את עונשו במידה מתונה במעט מהראוי, ולהעמידו על 9 שנות מאסר בפועל. סוף דבר: אם תתקבל עמדתי, אמליץ לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור, ונגזור על המשיב עונש מאסר בפועל של 9 שנים, חלף עונש המאסר בן 7 השנים שגזר לו בית המשפט קמא. יתר רכיבי הענישה יעמדו על כנם. עופר גרוסקופף שופט השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ"ז בכסלו התשפ"ו (‏17.12.2025). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת