עדנאן אבו שאהין נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4661/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערער: עדנאן אבו שאהין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 47255-03-22 מיום 20.4.2023 שניתן על ידי כבוד השופטת עינב גולומב תאריך הישיבה ט"ז באדר ב התשפ"ד (26.3.2024) בשם המערער: עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבה: עו"ד עומרי מנור פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב), מיום 20.4.2023 בת"א 47255-03-22, במסגרתו נדחתה על הסף תביעתו של המערער מטעמים של מעשה בית דין, היעדר עילה והתיישנות. 1. המערער הגיש תביעה נגד המדינה ביום 22.3.2022 בטענה שיש לבטל את רישומה כבעלים מכוח הליכי הסדר בחלקות 2, 7, ו-9 בגוש 20213 ברמת הגולן (להלן: חלקות 2, 7 ו-9, וביחד: המקרקעין), וכי יש לרשום, חלף זאת, את המערער או את אביו כבעלים של החלקות. נעמוד בקצרה על ההליכים המשפטיים שקדמו להגשת התביעה. 2. בשנות ה-80', קודם להליכי ההסדר במקרקעין, נתגלעה מחלוקת בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין אביו המנוח של המערער (להלן: האב), לגבי הבעלות באדמות המצויות בכפר בוקעתא ואשר מכונות בשם "מוקע אל בראגית". האפוטרופוס לנכסי נפקדים סבר כי הזכויות באדמות שייכות לו נוכח נפקדות בעליהן, ואילו האב טען כי רכש אותן ובידו קושאן המוכיח זאת (להלן: הקושאן). בפסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' ר' זועבי), בת"א 465/84 מיום 27.9.1987, נקבע כי במהלך ניהול ההליך האב צמצם את חזית המחלוקת ונשאר עם טענה יחידה לפיה הוא בעליו של שטח עליו עומד דיר צאן (להלן: הדיר). נמצא, כי הדיר מצוי על קרקע אותה רכש האב בשנת 1973, כי הקרקע אינה של נפקד והאב הוא בעליה. עם זאת, נקבע כי לא הוכחו הגבולות בין שטח הדיר לשטח המצוי בבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולפיכך הוחלט לקבוע גבול ארעי שיעמוד עד "לבירור סופי בהסדר" (להלן: פסק הדין הראשון). לגבי שאר טענותיו של האב ביחס לקושאן, נקבע כי אלה יוכלו להתברר במסגרת הליכי הסדר עתידיים. 3. בסוף שנות ה-80' החלו הליכי הסדר בהם נכללו המקרקעין. האב לא העלה טענות ביחס לחלקות 7 ו-9 והן נרשמו בשנת 1990 כמצויות בבעלות המדינה בייעוד של דרך. לעומת זאת, הן המדינה והן האב טענו לבעלות במספר חלקות אחרות, בהן חלקה 2. בירור התביעות הסותרות הועבר לבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: התביעות הסותרות). האב, שלא היה מיוצג (חרף המלצת בית המשפט שימצא לו ייצוג), תמך טענותיו בקושאן ובמסמכי מכר, וכן בקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין הראשון. ביום 9.11.1994 ניתן פסק הדין בתביעות הסותרות (כב' סגן הנשיא א' אסא), בו נקבע כי הקושאן ומסמכי המכר אינם מוכיחים, ולו לכאורה, את גבולות השטחים המצוינים בהם, וכי היה על המערער לתמוך טענותיו בעניין זה בראיות רלוונטיות. משכך, נקבע כי האב לא הוכיח בעלות בשטחים הנטענים על ידיו. בכל הנוגע להסתמכותו של האב על פסק הדין הראשון, נקבעו הדברים הבאים: פסק הדין ניתן בהליך בין האב לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ולפיכך אין הוא חל ביחס למדינה, שלא הייתה צד לו; פסק הדין עסק רק בבעלות המערער בדיר, ששטחו קטן עשרות מונים מהשטח הנדון בתביעות הסותרות; בית המשפט באותו עניין אף ציין כי ההכרעה בשאר המקרקעין תיוותר להליכי ההסדר, קרי, לדיון בתביעות הסותרות. עוד נקבע כי חרף הזדמנויות רבות שניתנו לו, האב בחר שלא להביא ראיות שיוכיחו כי קיימות לו זכויות מכוח חזקה ועיבוד של המקרקעין במשך תקופת ההתיישנות הקבועה בדין העותומאני (החל על הליכי ההסדר). מנגד, נקבע, המדינה הראתה שמדובר באדמות בלתי מוקצות שלא הוכחה בעלותו של איש בהן וכי הן לרוב בלתי מעובדות, ולפיכך יש לרשום אותן על שם המדינה (להלן: פסק הדין השני). ערעור שהוגש על פסק הדין השני לבית משפט זה נדחה על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 7255/94 אבו שאהין נ' מדינת ישראל (8.9.1998)) (להלן ובהתאמה: התקנות הישנות ו-פסק הדין בערעור). 4. בשנת 2017 הגישה המדינה תביעה לבית משפט השלום בנצרת לסילוק ידו של המערער מהמקרקעין (להלן: התביעה לסילוק יד). התביעה התקבלה בפסק הדין בת"א 2949-06-17 מיום 14.2.2022 (כב' השופטת ר' זועבי), תוך שנדחו כלל טענות המערער באשר לבעלותו במקרקעין. על פסק הדין הוגש ערעור, במסגרתו ניתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים (ע"א 24402-04-22 מיום 7.9.2023) לפיו הוסכם לעכב את ביצוע סילוק היד עד לסיום בירור ההליכים דנן. 5. ביני לביני, הגיש המערער, יורשו של האב, את התביעה שביסוד הערעור שלפניי, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה על מחיקת רישום המדינה כבעלים של המקרקעין, וכי הוא או אביו יירשמו כבעלים חלף זאת. בכל הנוגע לדיר, נטען כי על אף שנקבע בפסק הדין הראשון כי הוא שייך לאב, ועל אף שבמסגרת ההליכים המשפטיים שנלוו להליכי ההסדר המדינה הצהירה כי הדיר אינו חלק מחלקה 2 – שטח הדיר נרשם בכל זאת כמצוי בבעלות המדינה, וזאת במסגרת רישומה כבעלים של חלקה 2. לטענת המערער, מדובר ברישום שנעשה במרמה ויש להורות על ביטולו בהתאם לסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר). ביחס לכלל המקרקעין, נטען כי הליך ההסדר בוצע שלא כדין, מבלי שפורסמה עליו הודעה בכפר בוקעתא, בו מתגורר המערער, או ביישוב בו מצויים המקרקעין. אי הפרסום מנע מהמערער ומבני משפחתו לפעול לרישומם כבעלים. כמו כן, נטען כי ועדת ההסדר לא כללה נציגים מן היישוב, וזאת בניגוד לסעיף 12 לפקודת ההסדר. 6. המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על הסף, שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא מחמת היעדר עילה, מעשה בית דין והתיישנות. בראשית דבריו הסביר בית המשפט כי כלל לא ברור באיזה שטח עוסקת התביעה, וכי בעוד שבבקשה לסילוק על הסף טען המערער (לראשונה) כי עסקינן בכ-51 דונם, הרי שסכימת השטחים של חלקות 2, 7 ו-9, בהם טוען המערער לבעלות, מובילה לשטח גדול מכך בהרבה (חלקה 2 לבדה עומדת על כ-227 דונם). עוד צוין כי גם שטח הדיר לא הוגדר כהלכה בכתב התביעה. לגופם של דברים, החלטת בית משפט קמא נומקה כדלקמן: (-) היעדר העילה – הוסבר כי בהתאם לסעיף 81 לפקודת ההסדר, רישום של מקרקעין לאחר הליכי הסדר מביא לביטול כל זכות סותרת, למעט באותם מקרים המוגדרים בפקודה עצמה. אחד מאותם מקרים מוגדר ברישא של סעיף 93 לפקודה, עליו הסתמך המערער בתביעתו, ועניינו ברישום שהושג במרמה. בית המשפט עמד על כך כי בהתאם להלכה, יש לפרש את העילה הקבועה בסעיף 93 בצמצום, כאשר לא די בטעות או רשלנות ברישום ההסדר, אלא יש להוכיח באופן מפורט קיומה של מרמה. נקבע, כי טענת המערער למרמה לא נתמכה בראיות. טענות האב ביחס לפסק הדין הראשון נבחנו על ידי בית המשפט שדן בתביעות הסותרות, והן נדחו, ומשכך לא ניתן לייחס מרמה למדינה באופן השגת פסק הדין השני. אף לא צורפו ראיות אחרות שיכולות ללמד על מרמה מצד המדינה בקשר עם פסק הדין השני. בית משפט קמא שב והזכיר כי בפסק הדין השני נקבע כי האב כלל לא הוכיח את גבולות הקושאן שעליו ביקש להסתמך, דבר שבלעדיו לא ניתן לתבוע בעלות בשטח, והוא אף לא הוכיח כי פסק הדין הראשון חל על המקרקעין שבהסדר. בנוסף לכך נקבע כי הפגמים שלטענת המערער נפלו בהליכי הרישום אינם מספיקים כדי להקים עילה לשינוי הרישום. (-) מעשה בית דין – בכל הנוגע לחלקה 2, נקבע כי פסק הדין השני מקים השתק עילה המונע מן האב וחליפו המערער לטעון לבעלותם בה. למעלה מן הצורך, בית המשפט מצא לדון בשאלה אם יכול היה להיות מקום לביטול פסק הדין בערעור בשל מרמה, וזאת כמענה לטענה אפשרית (שלא נטענה) שיש בה כדי להתגבר על מחסום ההשתק. לפי טענה תיאורטית זו, יש להורות על ביטול פסק הדין בערעור שכן הוא נסמך על טענה עובדתית שהמדינה העלתה לראשונה בסיכומיה בערעור, ולפיה הדיר אינו מצוי בשטח חלקה 2. בית המשפט ציין כי בתשובתה לתביעת המערער, הסבירה המדינה כי ככל הנראה נפלה שגגה כאשר טענה בסיכומיה בערעור כי הדיר מצוי מחוץ לחלקה 2. לאחר פריסת נתונים אלה, בית משפט קמא קבע כי לא מתקיימים התנאים להורות על ביטולו של פסק הדין בערעור בשל מרמה. נקבע כי המערער לא הצביע על קשר סיבתי בין המתואר בתשובת המדינה לערעור לבין פסק הדין בערעור; כי פסק הדין בערעור ניתן על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות הישנות בהסתמך על פסק הדין השני, ופסק הדין השני כלל לא התבסס על טענה עובדתית שהופיעה לראשונה במסגרת סיכומי המדינה בערעור; וכי כל הטענות שמעלה המערער בעניין זה יכולות היו להיות מועלות על ידי אביו בהליך הקודם. (-) התיישנות – נקבע כי אף אם בית המשפט יניח לטובת המערער כי תקופת ההתיישנות על טענותיו לגבי המקרקעין היא 25 שנים, הרי שבמועד הגשת התביעה במרץ 2022 כבר חלפו יותר מ-25 שנים מאז מועד רישום המקרקעין על שם המדינה (חלקות 7 ו-9 נרשמו בשנת 1990 וחלקה 2 נרשמה בשנת 1994). בית המשפט המשיך ודחה את טענת המערער להתקיימות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), משנמצא כי האב היה מודע היטב להליכי ההסדר ולתוצאות פסקי הדין הנוגעים למקרקעין. כמו כן, צוין כי המערער אינו יכול לטעון שאביו לא היה מודע לכך שהדיר מצוי בחלקה 2, שכן הוא עצמו טען לכך במסגרת הליכי ההסדר, ובכל אופן היה בידו לברר את העניין. 7. בית משפט קמא התייחס בנוסף לטענת המערער, שהועלתה לראשונה בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף, לפיה נפלה טעות במפת המדידה בהסדר, ויש לתקנה מכוח סעיף 97 לפקודת ההסדר, כך שהדיר ייגרע משטחה של חלקה 2. נקבע כי המקום להעלות את הטענה היה במסגרת כתב התביעה, ומכיוון שבקשת הסילוק נבחנת על בסיס כתב התביעה שהוגש בפועל – הרי שאין בה כדי לשנות מן המסקנה כי דין התביעה להידחות. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפניי. 8. לטענת המערער, בהתחשב בכללים המחמירים בעניין סילוק תביעה על הסף, שגה בית משפט קמא כשפסק שאין לברר את תביעתו. בכל הנוגע לקביעת בית המשפט כי לא קיימת עילת תביעה, המערער טוען כי הנסיבות הבאות תומכות במסקנה כי קיימת עילה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר: למערער קיימת זכות בשטח הדיר מכוח פסק הדין הראשון, שמעולם לא בוטל, ומכוח הודאת המדינה בסיכומיה בהליך הערעור, בהם טענה כי הדיר אינו מצוי בחלקה 2; המדידה שערכה המדינה במקרקעין הייתה שגויה ומטעה; האב והמערער עשו שימוש במקרקעין במשך כחמישים שנים ללא התנגדות של המדינה (עד להגשת התביעה לסילוק יד). המערער שב על עמדתו כי המדינה הציגה עמדה מטעה במסגרת הערעור על פסק הדין השני, כאשר טענה שהדיר מצוי מחוץ לחלקה 2, וכי הדבר הביא למתן פסק דין לטובתה באופן המבסס תרמית. עוד הוא טוען בהקשר זה כי בית משפט קמא שגה כאשר קיבל את טענת המדינה, מבלי לערוך בירור עובדתי, לפיה טענתה בסיכומי הערעור נבעה משגגה. 9. לעניין הקביעה בדבר מעשה בית דין, המערער טוען שיש להורות על ביטול פסק הדין השני וכי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, טענה זו נלמדת מכתב התביעה, כעולה מהעובדות הבאות: המדינה טענה כי הדיר מצוי בחלקה 2 על אף שבהמשך, בסיכומיה בהליך הערעור, היא שינתה עמדתה; במשך כ-20 שנים, מאז מתן פסק הדין השני, המדינה לא ביקשה לפנות את המערער או אביו משטח הדיר; יש להתייחס לקושאן ולפסק הדין בהליך הראשון כראיות חדשות, שכן גם אם הן היו קיימות בעת ניהול הליכי ההסדר, עמדת המדינה באותם הליכים הייתה כי הן אינן רלוונטיות לחלקה 2 – עמדה שהשתנתה רק לאחרונה. המערער מוסיף לכך כי קיים צורך בבירור תביעתו, שכן אחרת ייוותרו על כנם שני פסקי דין – פסק הדין הראשון ופסק הדין השני – אשר סותרים זה את זה. 10. בכל הנוגע להתיישנות, המערער טוען כי אביו והוא לא יכולים היו לדעת שהדיר מצוי בחלקה 2, וכי הדבר התברר למערער לאחר כ-50 שנים בהם הוא ואביו מחזיקים בשטח ועובדים בו. לפיכך, יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות רק ממועד הגשת התביעה לסילוק היד. לחלופין נטען כי מרוץ ההתיישנות הוקפא עם הגשת התביעה לסילוק היד, וזאת מכוח הוראות הפרק השלישי לחוק ההתיישנות. לעניין הטענה לטעות במפת המדידה של ההסדר, שנדחתה מפני שהועלתה רק בתשובה לבקשת הסילוק, המערער טוען כי גם אם נפלו אי אילו טעויות בכתב התביעה, הרי שיש לדון בה; כי המידע העובדתי הרלוונטי צוין בכתב התביעה, וכי לא היה מתחייב לציין בכתב התביעה שהעילה הרלוונטית נובעת מסעיף 97 לפקודת ההסדר; כי המדינה לא התנגדה לשינוי החזית ולכן אין מקום לדחות את הטענה; וכי היה על בית המשפט להורות על תיקון התביעה ולא לדחותה. 11. ביום 26.3.2024 התקיימה ישיבת קדם ערעור בפניי, במסגרתה המלצתי למערער למשוך את הערעור. ביום 14.4.2024 ביקש המערער ארכה של חצי שנה להגשת תשובתו להצעת בית המשפט, כך שזו תוגש עד ליום 15.10.2024 (להלן: בקשת הארכה). בבקשת הארכה טען המערער כי מדובר בסוגיה רגישה, כי "נשקלות בימים אלו חלופות אחרות העשויות להביא לסיום המחלוקת" וכי בכוונתו לפנות לגורמים שונים על מנת לקדם מתווים חלופיים. המדינה התנגדה לבקשת הארכה, תוך ציון החשד כי התקופה הארוכה שהתבקשה נועדה לעכב ככל הניתן את ביצוע הפינוי, וטענה כי לא מתקיים משא ומתן בין הצדדים ולא נשקלות חלופות להליך המשפטי. 12. לאחר ששמעתי את טענות המערער בישיבת קדם הערעור ולאחר עיון בחומר שלפנינו, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), וכך אציע לחבריי שנעשה. פסק דינו של בית משפט קמא מפרט מכיוונים שונים מדוע דינה של תביעת המערער להיות מסולקת על הסף. אני מסכים עם נימוקיו ואעמוד על עיקרי הדברים. 13. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כדלקמן: הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה. רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), והוא "[...] מבטל כל זכות הסותרת אותו ויוצר בכך 'לוח חלק' לגבי אותה זכות [...], 'והמשמעות היא אפוא, שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו'" (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 והאסמכתאות שם (14.8.2014) (להלן: עניין שעלאן)). יחד עם זאת, המחוקק הותיר פתח צר לתקוף את הרישום החדש, וזאת בהתאם לחריגים הקבועים בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר (עוד ראו, בין היתר, רע"א 5436/02‏ ‏מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727-725 (2003) (להלן: עניין עבוד); רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלאעסם, פסקה 4 (12.1.2010); ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון יאסין, פסקאות 18-17 (‏3.12.2015) (להלן: עניין יאסין)). התביעה שהגיש המערער מתבססת על סעיף 93 לפקודה, אשר נקבע שיש לפרשו בצמצום: "על מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, נקבע אפוא בפסיקה כי יש לפרש את העילות בסעיף 93 על דרך הצמצום ולאפשר את תיקון המרשם רק לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים" (עניין שעלאן, בפסקה 13; עוד על אודות סעיף 93 לפקודה ראו ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון בכר, פ"ד מו(5) 200, 206-204 (1992); ע"א 3190/15 ‏שואהנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (‏8.5.2017); עניין עבוד, בפסקאות 7-6; עניין יאסין, בפסקאות 22-21). בענייננו, המערער מיקד את טענותיו בחריג הקבוע ברישא של סעיף 93 לפקודת ההסדר, שעניינו ברישום זכות שהושג במרמה. 14. בית משפט קמא מצא כי לא קיים בסיס לטענות המערער לפיהן רישום הזכויות במקרקעין הושג במרמה, ולפיכך קבע שיש לסלק על הסף את התביעה מחמת היעדר עילה. אני מסכים למסקנה זו. (-) טענת המערער כי המדידה שערכה המדינה נעשתה באופן מטעה נטענה על דרך הסתם, ללא פירוט ומבלי להציג ראיות. הלכה היא כי "הטוען טענת תרמית, ובייחוד בהתייחס לביטול הליכי הסדר ופסק דין בהליכי הסדר, נדרש להעמיד תשתית עובדתית מפורטת, וכי הנטל המוטל עליו להוכיח טענה זו הוא נטל כבד" (ע"א 8252/16 פודי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 18 (29.10.2019); כן ראו עניין עבוד, 727-726; והשוו לע"א 1545/92 אל הוזייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 534, 539 (1993)). כפי שנזדמן לי לומר במקום אחר, "המילה תרמית אינה מילת קסם שיכולה להיזרק בחלל האוויר ולפתוח את הדלת לתיקון פנקס המקרקעין" (ע"א 8237/19 דעבוס נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (2.8.2021) (להלן: עניין דעבוס)). המערער לא הציג ולו ראשית ראיה שיש בכוחה לעמוד בנטל להוכחת תרמית על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר, ויש בכך כדי להביא לסילוק הטענה על הסף. (-) על מנת לבסס את טענתו שפסק הדין בערעור הושג בתרמית, ביקש המערער להסתמך על אמרת המדינה, אשר הופיעה בסיכומים שהגישה בערעור על פסק הדין השני, לפיה הדיר מצוי מחוץ לחלקה 2. טענה זו אינה יכולה לבסס טענת תרמית, ולו מן הטעם שאין קשר סיבתי בין אותה אמרה של המדינה לבין מתן פסק הדין בערעור. פסק הדין בערעור ניתן מכוח תקנה 460(ב) לתקנות הישנות (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי), שמשמעה כי בית המשפט שלערעור מאמץ את פסק דינה של הערכאה הדיונית על ממצאיה והנמקתה. מכאן, שפסק הדין בערעור ניתן בהתבסס על פסק הדין השני, ולא בהתבסס על טענת המדינה בסיכומיה בערעור בדבר מיקומו של הדיר. אף ברור שפסק הדין השני לא התבסס על טענה זו של המדינה, שהועלתה לראשונה רק בערעור. (-) המערער לא הסביר מדוע שאר הטענות שהעלה בהקשר זה, כגון משך הזמן שבו החזיקו אביו והוא במקרקעין, רלוונטיות לביסוס טענת מרמה. אף הכשלים שלטענת המערער נפלו בהליכי ההסדר אינם מוכיחים קיומה של מרמה. 15. בכל הנוגע לטענת המערער בעניינה של חלקה 2 והדיר, דינה סילוק על הסף גם בשל קיומו של מעשה בית דין. בפסק הדין השני נדונה, ונדחתה, טענת האב לבעלות על הדיר המצוי בחלקה 2, ומשכך המערער אינו יכול להגיש תביעה נוספת באותו עניין (על מעשה בית דין בשל השתק עילה, ראו, לדוגמה: ע"א 642/21 ורקשטל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 9 והאסמכתאות שם (29.6.2022)). נזכיר כי כלל זה חל גם ביחס לחליפו של מי שהביא את התביעה המקורית, בענייננו המערער, שהוא בנו ויורשו של האב (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 28 והאסמכתאות שם (5.1.2011)). המערער טען בפנינו כי פסק הדין השני אינו מקים מעשה בית דין משום שהושג במרמה. אף אם נניח לטובת המערער כי ניתן לחלץ מכתב התביעה בקשה למתן סעד של ביטול פסק הדין השני מחמת מרמה, הרי שאף בעניין זה לא הונחה ראשיתה של תשתית עובדתית ודין הטענה להידחות. 16. מצאתי להתייחס לטענת המערער כי בירור תביעתו נדרש על מנת ליישב שני פסקי דין אשר לכאורה סותרים זה את זה – פסק הדין הראשון ופסק הדין השני. כאמור, סעיף 81 לפקודת ההסדר מוחק כל זכות קודמת שהייתה במקרקעין טרם הסדרתם. לפיכך, אף אם נכונה הטענה כי פסק הדין הראשון העניק לאב זכות בשטח הדיר, וכי שטח זה הוסדר מאוחר יותר כחלק מחלקה 2, הרי שזכות זו נמחקה עם השלמת ההסדר, ובעקבות אי הצלחתו של האב להוכיח את טענתו לגבי מיקומו של הדיר. כפי שציין בית המשפט מספר פעמים בפסק הדין השני, אביו של המערער, שבחר לנהל את הליך ההוכחות ללא ייצוג, לא הציג ראיות שהיה די בהן כדי להוכיח בעלותו בחלקה 2 או את מיקומו של הדיר, וזאת בניגוד להמלצת בית המשפט ולהזדמנויות שניתנו לו לנהוג אחרת. המערער אינו יכול לבקש לתקן כיום את תוצאותיו של אותו הליך. 17. ולבסוף, דינה של התביעה להידחות על הסף גם עקב התיישנות (וראו תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה"). תיקון הרישום בפנקס מכוח סעיף 93 כפוף לדין החל על התיישנות תובענות. במקרה דנן, חלקות 7 ו-9 נרשמו בשנת 1990 וחלקה 2 נרשמה בשנת 1994. ממועד אחרון זה ועד להגשת התביעה חלפו כ-28 שנים. לפי כל אחת מהגישות האפשריות ביחס לתקופת ההתיישנות של העילה הקבועה בסעיף 93 לפקודת ההסדר העילה של המערער התיישנה (ראו עניין דעבוס, בפסקה 6; עניין שעלאן, בפסקה 18 והאסמכתאות שם; ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פסקה 4 (15.1.2014); עניין יאסין, בפסקה 39; טל חבקין התיישנות 332 (2014)). לטענת המערער, רק בעת שהמדינה הגישה את התביעה לסילוק יד בשנת 2017 נודע לו כי היא סבורה שהדיר מצוי בחלקה 2, ולפיכך יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו בהתיישנות שלא מדעת. אלא שאביו של המערער טען במסגרת התביעות הסותרות לגבי מיקומו של הדיר בחלקה 2, הגם שלא עלה בידו להוכיח זאת. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענתו של המערער בעניין זה. לסיכום, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי נעלמו מעיניו העובדות הנוגעות לטענת התרמית, טענה ש"משמעה פגיעה קשה בעיקרון סופיות המרשם" (ראו והשוו לעניין יאסין, בפסקאות 37-35). המערער טען שמרוץ ההתיישנות הוקפא עם הגשת התביעה לסילוק היד, וזאת "מכוח הוראות הפרק השלישי לחוק ההתיישנות". המערער לא הסביר לאיזה סעיף הוא מתייחס בתוך הפרק השלישי, ולא פירט מהן העובדות המביאות לעיכוב בספירת ההתיישנות. דינה של הטענה להידחות אפוא. 18. המערער טען לראשונה, בתשובה לבקשה לסילוק על הסף, כי נפלה טעות במפת המדידה המצדיקה את תיקון הרישום בהתאם לסעיף 97 לפקודת ההסדר. ברם, בדומה לעילה לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר, גם העילה שבסעיף 97 התיישנה, ומשכך דין טענת המערער בעניין זה להידחות (עניין שעלאן, בפסקה 11; ע"א 681/88 עיזבון אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 657 (1990)). ממילא מתייתרות שאר טענותיו של המערער בעניין זה. 19. אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המדינה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ב באייר התשפ"ד (‏20.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23046610_E04.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1