מהדי ג'בארין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4659/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4659/08 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: מהדי ג'בארין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.08 בת"פ 3058/07 שניתן על ידי כבוד ס' הנשיא צ' סגל תאריך הישיבה: כ"ב בחשון תש"ע (9.11.2009) בשם המערער: עו"ד פ' גאנם בשם המשיבה: עו"ד ד' רוסו פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' סגל) בת.פ. 3058/07 מיום 27.1.2008 ועל גזר דינו מיום 10.4.2008, במסגרתם הורשע המערער: בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; בקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין; בהתחזות לאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין וכן בשהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בעקבות הרשעתו בעבירות הנ"ל נגזרו על המערער: שש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; הפעלה חופפת של עונש המאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שהושת על המערער בת"פ 5051/03 בבית משפט השלום בירושלים; שתי שנות מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהמערער לא יבצע תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע; שישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהמערער לא יבצע תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה לפי חוק הכניסה לישראל; פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ש"ח וקנס בסך של 1,000 ש"ח או 14 ימי מאסר תמורתו. עובדות כתב האישום 1. המערער הינו תושב האזור ובזמנים הרלוונטיים לכתב האישום לא היה בידו היתר לשהות בישראל או לעבוד בה. עובר לחודש מרץ 2004 השיג המערער תעודת זהות ישראלית של אדם אחר, תושב ירושלים בשם איאד פרוך. סמוך לחודש מרץ 2004 הציג המערער את תעודת הזהות בפני בעליה של "פיצה צ'ילי" שברחוב הלל בירושלים, וזאת על מנת לקבל עבודה בפיצרייה. עקב מצג השווא התקבל המערער לעבודה בפיצרייה ועבד שם לסירוגין עד לינואר 2007. במהלך תקופה זו שכר המערער דירה בירושלים והתגורר בה. 2. סמוך לתחילת חודש ינואר 2007, קשר המערער קשר יחד עם נצרי ג'בארין (להלן: נצרי) שעבד בפיצרייה עם שניים אחרים (להלן: האחרים) על מנת לשדוד את אדיר להב – המתלונן, מבעליה של "פיצה צ'ילי". המערער, נצרי והאחרים נדברו ביניהם כי השוד יבוצע ביום שישי בשבוע לאחר סיום העבודה בפיצרייה עת המתלונן נושא בכיסיו את פדיון היום. בין היתר סוכם בין המערער והאחרים, כי ביום השוד, כאשר יצא נצרי מן הפיצרייה, יהא זה סימן מוסכם כי המתלונן נמצא לבדו. ביום 20.1.2007 סמוך לשעה 05:30 סיים נצרי את עבודתו ויצא מן הפיצרייה בכוונה לסמן למערער ולאחרים כי המתלונן נמצא לבדו. המתלונן יצא מהפיצרייה כשברשותו פדיון היום בסך של כ-9,000 ש"ח, בשתי מעטפות אותן הניח בכיס הפנימי של מעילו ובכיס האחורי של מכנסיו והלך ברגל במטרה להגיע לרכבו. בהגיעו לרחוב מבוא המתמיד, פנה אל המתלונן אחד מהאחרים בבקשה כי ייתן לו סיגריה. המתלונן התכוון להוציא סיגריה ולמסור אותה לאחר, עת הניף האחר את בקבוק הבירה שאחז בידו בתנועה מאיימת כלפי המתלונן. בהמשך לכך, הגיחו המערער והמעורב השלישי מאחורי המתלונן ושלושתם הקיפו אותו, חסמו את דרכו והפילו אותו ארצה, תוך שהם מכים אותו ובועטים בו בראשו ובפניו. האחרים הוציאו את מעטפות הכסף שהיו בכיסיו של המתלונן ונמלטו מהמקום כשהם מותירים אותו פצוע ומוטל על הרצפה. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן שבר באפו, חבלה מתחת לארובת העין השמאלית וכן חתך באורך של כשבעה סנטימטרים בקרקפת. כחצי שעה לאחר השוד נפגשו המערער והאחרים עם נצרי סמוך לשער שכם, אז דיווחו לו על ביצוע השוד ומסרו לו את חלקו בשלל, בסך 1,400 ש"ח. 3. בגין מעשים אלו הועמד המערער לדין בעבירות שפורטו לעיל. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 4. תגובת המערער לכתב האישום. בתגובה לכתב האישום הודה המערער בקבלת דבר במרמה, בהתחזות לאדם אחר ובשהייה בלתי חוקית בישראל. ביתר עובדות כתב האישום הנוגעות לתכנון השוד עצמו וביצועו כפר המערער תוך שהעלה טענת אליבי לפיה שהה ביום ובשעת השוד בכפר בו מתגוררים הוריו ליד חברון, אולם בשלב מאוחר יותר, במהלך פרשת ההגנה, לאחר שהוגשו פלטי השיחות הנכנסות והיוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של המערער והאיכון שנעשה בעניינו, ריכך המערער את טענת האליבי הראשונה וטען שאמנם היה בירושלים במועד ביצוע השוד אך לא היה בזירת הפשע. 5. עדותו של נצרי. נצרי הורשע על בסיס הודאתו, בין היתר, בסיוע לשוד הנ"ל ונידון בשל כך לשלוש שנות מאסר בפועל. בעדותו הטעים נצרי כי עת נחקר במשטרה היה מפוחד ולא מרוכז עד כי מסר עדות שקר במסגרת הודעתו הראשונה מיום 5.2.2007 בגדרה הפליל את המערער בביצוע השוד. נצרי העיד כי בחקירתו הוטחו בו האשמות ביטחוניות, לעתים נחקר בצעקות ותוך איומים ומכאן תחושת הפחד והאימה שגאתה בקרבו דאז וגרמה לו להפליל את המערער לשווא. בהמשך חקירותיו במשטרה ובמהלך עדותו בבית המשפט לא חזר נצרי עוד על קביעתו המפורשת במסגרת הודעתו הראשונה במשטרה בדבר מעורבותו של המערער בביצוע השוד. משכך, הוכרז נצרי לבקשת המשיבה כעד עוין. נצרי העיד בבית המשפט כי סיבך את המערער בפרשה עת "לא היה בהכרה מלאה", והגם שקלטת חקירתו מיום 5.2.2007 אינה מלמדת אודות האווירה הנטענת שבגינה הפליל לכאורה את המערער, הרי שאותן הנסיבות בעטיין עשה כן לא התגבשו בחקירה הספציפית הנ"ל אלא במסגרת חקירה אחרת שאף התקיימה בחדר חקירות אחר באותו היום. לעניין זה הוסיף נצרי כי כלל לא חתם על אותה הודעה. נצרי לא ידע להסביר בעדותו מדוע לא סיפר לחוקריו אודות הפללת השווא של המערער במסגרת הודעתו השנייה במשטרה. בחקירתו הנגדית העיד נצרי כי הנו משוכנע בכך שהמערער לא היה מעורב בביצוע השוד וכי הוא אינו חושש מהמערער. 6. עדותו של החוקר רס"ר דודו לוי (להלן: לוי). לוי גבה מנצרי את הודעתו הראשונה במשטרה ביום 5.2.2007, חקירה שצולמה בווידאו וגם תומללה. לוי העיד כי הסביר לנצרי מהם החשדות העומדים כנגדו ומהן זכויותיו בעוד נצרי חתם לפניו שהבין את הדברים. לדברי לוי, חקירתו של נצרי התנהלה על מי מנוחות, ברוח טובה, באופן חברי ובמהלכה אף הוגשו לנצרי מספר כוסות קפה והתאפשר לו לעשן. כמו כן העיד לוי כי מעולם לא איים על נצרי עת נחקר במשטרה וכי עסקינן בחקירה סטנדרטית לחלוטין ללא אירועים חריגים. כמו כן העיד לוי כי נצרי לא נחקר על ידו בשני חדרי חקירה שונים בתאריך הנ"ל. דברים דומים נכתבו על ידי לוי במזכר מיום 5.2.2007 (ת/13). 7. עדותו של החוקר רס"ר אדיב ג'ודה (להלן: ג'ודה). ג'ודה העיד כי נצרי מסר לו בחקירתו שהודעתו בפני החוקר לוי היא אמת. דבריו של ג'ודה נתמכו במזכר שנערך על ידו ביום 18.2.2007 (ת/4). בנוסף העיד ג'ודה כי נצרי סרב לחתום על הודעתו בפניו מפאת חששו שמא ייחשף המערער לדברים שאמר נגדו במשטרה, מה גם שנוכח היותם קרובי משפחה ביקש להימנע מעריכת עימות ביניהם, פן חלילה ירצח. דברים אלו נתמכו בדברים שאמר נצרי בהודעתו מיום 26.4.2007, על אף שלא נחתמה בידו, והערות שהוסיף ג'ודה בכתב ידו בסוף הודעה זו וחתם לצדן (ת/5). 8. עדותו של המתלונן. המתלונן העיד כי כלל לא זיהה את תוקפיו. ואולם, המתלונן זכר כי אחד משודדיו אמר לחבריו בזירת האירוע היכן בדיוק נמצאות המעטפות שהמתלונן הטמין בבגדיו. עוד ציין המתלונן כי המערער עזב את עבודתו בפיצרייה ביום 16.1.2007, ארבעה ימים לפני השוד, בטענה כי יש לו בעיות רפואיות ולכן לא יוכל להמשיך לעבוד. כשבועיים לערך לאחר השוד ניסה המערער לשוב לעבודה אך הדבר לא נסתייע. המתלונן לא ידע לומר האם המערער היה בין מבצעי השוד. 9. עדותו של נסים אזחימאן (להלן: אזחימאן). נכון למועד שמיעת העדויות במשפטו של המערער אזחימאן היה אחראי משמרת בפיצרייה מזה כשלוש שנים. אזחימאן העיד כי שמע אודות התרחשות השוד מבעלי הפיצרייה. עוד העיד אזחימאן כי פגש במערער בשער שכם, אך זאת באופן מקרי ולא בעקבות שיחה טלפונית מיוחדת שלכאורה יזם עם המערער בה ביקש לפגוש את המערער בשער שכם בדחיפות – כגרסת המערער. עת נפגשו השניים בשער שכם סיפר אזחימאן למערער כי "יש בלאגן בעבודה" אך לא סיפר לו אודות השוד. עוד העיד אזחימאן כי המערער לא הודיע על עזיבתו את הפיצרייה עובר לשוד כי אם על יציאתו לחופשה. 10. עדותו של דניאל גליבוצקי (להלן: גליבוצקי). גליבוצקי העיד מכוח תפקידו כמנהל תחום מניעת הונאות בסלקום. באמצעותו הוגשו פלטי שיחות יוצאות ונכנסות ביחס למכשיר הטלפון הנייד של המערער נכון ליום 20.1.2007. גליבוצקי העיד אודות אופן הפקת פלטי השיחות ופוטנציאל האיכון למספר הטלפון הנייד של המערער. גליבוצקי העיד באופן מפורש כי במועד ביצוע השוד "אין מצב נתון בו המספר הזה היה באיזור חברון". 11. עדות המערער. המערער העיד כי הוא שהה שלא כדין בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בירושלים לטובת עבודה ולימודים. עוד העיד המערער כי הכאבים מהם סבל ברגליו שנבעו מעבודה מאומצת הביאו אותו לכלל החלטה שלא לעבוד עוד ולכן עזב את משרתו בפיצרייה. בנוסף לכך העיד המערער כי את אזחימאן פגש בשער שכם לאור שיחה דחופה שהלה יזם כשבועיים לאחר עזיבתו של המערער את עבודתו בפיצרייה. רק במסגרת אותה פגישה נודע לו אודות תקיפת המתלונן. לטענת המערער, את השיחה שיזם אזחימאן קיבל בשעה שהיה בבית הוריו שבכפר סעיר, באיזור חברון, אלא שאזחימאן לא סיפר לו על השוד בטלפון אלא רק במסגרת הפגישה ביניהם. מעבר לכך העיד המערער כי לאחר שעזב את הפיצרייה הגיע לירושלים רק שלוש פעמים: בפעם הראשונה, לצורך איסוף חפציו מהדירה בה התגורר במשך אותה תקופה; בפעם השנייה, כאשר הבעלים של הפיצרייה ביקשו ממנו לשוב לעבודה ומשכך נפגש עמם בירושלים; ובפעם השלישית, עת נפגש עם אזחימאן בשער שכם. לגבי מקום הימצאו ביום 20.1.2007 תחילה העיד המערער כי שהה בבית הוריו אך לאחר שהוגשו פלטי השיחות בנוגע לטלפון הנייד שלו הוא ריכך את טענת האליבי וטען כי היה בירושלים אך לא בזירת הפשע. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 12. בית המשפט המחוזי העדיף את הודעתו הראשונה של נצרי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט וראה בה ראיה המפלילה את המערער בביצוע השוד. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את עדותו של נצרי, לפיה שיקר בפני לוי עת הפליל את המערער בהודעתו הראשונה במשטרה, מתוכה מסתמנת מעורבותו של המערער בביצוע השוד. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בקלטת הווידאו שתיעדה את החקירה על ידי לוי אין ולו ראיה לכאורית אחת שיש בכוחה לבסס את טענתו של נצרי כי אויים או כי היה קורבן ללחץ כלשהו שהופעל עליו. בית המשפט המחוזי קיבל את עדותו של לוי בדבר אופי החקירה והתפתחותה וציין כי במהלך החקירה נצפה נצרי לוגם קפה ומעשן סיגריה, נינוח ורגוע בעודו זוכה לכבוד רב וליחס חם יוצא דופן. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי טענתו של נצרי כי נחקר על ידי החוקר לוי בשני חדרי חקירה שונים נמצאה שקרית בעליל. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי חזרתו של נצרי מהודעתו הראשונה מהווה "קתרזיס מאוחר וכבוש שאיבד מכוחו ונפקותו". כך, קבע בית המשפט המחוזי כי הודעתו הראשונה של נצרי במשטרה "עומדת איתנה בפני עצמה כיחידה לוגית קוהרנטית וקונסיסטנטית". בית המשפט המחוזי הטעים כי באותה חקירה ציין נצרי באופן אותנטי את שמות המעורבים בביצוע השוד, ביניהם גם את שמו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי שוכנע מעדותו של לוי כי נצרי ציין בפניו את שמות המעורבים בביצוע השוד מרצונו החופשי והטוב, שעה שאת פרטיהם הכיר מידיעה אישית ושאותם גם שלף מזיכרון הטלפון הסלולארי שלו שניצב על שולחן חדר החקירות. 13. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והראיה המפלילה את המערער הינה הודעת חוץ של עד, הרי שלפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות), בכדי להרשיע על בסיס הודעה זו יש לתמוך אותה בתוספת ראייתית מחזקת. נוסף על הדרישה הנ"ל לחיזוק ראייתי הרי שהודעתו של נצרי היא הודעתו של שותף לדבר עבירה ולכן לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות על מנת להרשיע את המערער על בסיסה יש לתמוך אותה בתוספת ראייתית מחזקת. משכך, לשם הרשעה על בסיס הודעתו של נצרי נדרשת תוספת ראייתית של "חיזוק כפול". בית המשפט המחוזי קבע כי דרישה ראייתית זאת מתקיימת בנסיבות העניין נוכח החיזוקים הראייתיים בתיק דנן. 14. בית המשפט המחוזי קבע כי אחת מראיות החיזוק הינה עדותו של אזחימאן אשר נמצאה על ידו כמהימנה ומשכנעת ולפיה אזחימאן לא יזם שיחה טלפונית עם המערער והפגישה ביניהם בירושלים הייתה מקרית. לאור עדותו של אזחימאן, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער נזקק להמציא את אותה שיחה טלפונית שיזם לטענתו אזחימאן כדי ליצור מראית עין לפיה הוא שהה בביתו מחוץ לירושלים במועד ביצוע השוד, מנותק מכל קשר עם המתרחש בפיצרייה, וכי נודע לו מאוחר יותר ובהפתעה גמורה כי המתלונן נשדד. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור עדותו של אזחימאן דימוי זה נותר ריק מכל תוכן עובדתי. 15. ראיית חיזוק נוספת מצא בית המשפט המחוזי בנסיבות התמוהות סביב עזיבתו של המערער את עבודתו בפיצרייה. בית המשפט המחוזי קבע כי לפי עדותו של אזחימאן המערער כלל לא הודיע על עזיבתו את הפיצרייה עובר לשוד אלא רק על יציאתו לחופשה. עובדה זו משתלבת עם עדותו של המתלונן, לפיה ארבעה ימים לפני השוד המערער פשוט נעלם, הודיע שיש לו בעיות רפואיות ולכן לא יוכל להמשיך לעבוד. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי עולות תמיהות באשר לאופן עזיבתו של המערער את עבודתו בפיצרייה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער עבד בפיצרייה כאחראי משמרת, ובתור שכזה קשה להבין מדוע "נעלם" ללא כל שיחה מוקדמת או הכנה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי עזיבתו של המערער את עבודתו בפיצרייה ארבעה ימים בלבד עובר לשוד, עשויה להעיד על היותו חוליה מרכזית בשוד המתוכנן. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוגשו על ידי המערער תעודות רפואיות כדי לבסס את הסיבה שבגינה עזב את עבודתו בפיצרייה, לפיה בשל עבודה מאומצת סבל מכאבי רגליים. מעבר לכך, הביע בית המשפט את תמיהתו מדוע ביקש המערער לשוב לעבודה בפיצרייה לאחר השוד אם הוא סבל מבעיות רפואיות. 16. חיזוק נוסף מצא בית המשפט המחוזי בנתוני האיכון של מספר הטלפון הנייד של המערער ובנסיגתו מטענת האליבי הראשונה שנטענה על ידו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי הדגיש כי נתוני האיכון מצביעים על כך שהמערער לא נכח בחברון שבסביבתה מצוי הכפר בו התגוררו הורי המערער. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי משקרסה טענת האליבי, עצם הימצאותו של המערער בירושלים במועד ביצוע השוד פועלת לרעתו. בית המשפט המחוזי הטעים כי המערער הסתבך בטענת אליבי מאולתרת ומרוככת שעומדת לו לרועץ עת גרסתו הראשונית לא נמצאה מהימנה. 17. ראיית חיזוק נוספת מצא בית המשפט המחוזי בעדותו של ג'ודה שיש בה להבהיר מדוע נסוג נצרי מהודעתו הראשונה ומדוע הודעה זו היא הראיה שיש להעדיפה. בית המשפט המחוזי ציין כי ג'ודה העיר שנצרי אישר בפניו כי הודעתו בפני לוי אמת היא. הדברים נתמכו גם בדברים שהוסיף בכתב ידו ג'ודה בסוף הודעתו של נצרי מיום 26.4.2007. ג'ודה כתב כי נצרי אמר לו שהוא מסרב לערוך עימות עם המערער כנראה בגלל שנצרי מפחד מהמערער. בהודעתו הנ"ל של נצרי, הגם שלא נחתמה, נאמר על ידו כי בשל היות המערער קרוב משפחתו ונוכח העובדה כי השניים מתגוררים באותו הכפר אם יעומת עמו הרי שיוצב בפני סכנת חיים. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את עדות נצרי בבית המשפט כאילו אין הוא חושש מהמערער, שהרי הן מבחן ההיגיון עוקר אותה מהשורש והן הראיות שהוגשו לבית המשפט שיש בהן להסביר את הסיבה לכך שנצרי נסוג מהודעתו הראשונה. 18. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי חיזוק נוסף יש למצוא בשקרי המערער אשר ניתן לומר לגביהם כי הם בולטים לעין. שקרי המערער באו לידי ביטוי הן ביחס לטענת האליבי שלו והן ביחס לשאלה אם עזב את הפיצרייה או יצא לחופשה עלומה כמו גם בעניין הפגישה עם אזחימאן. בית המשפט הוסיף כי המערער לא הביא עדי הגנה שיבססו את טענת האליבי לפיה ביום השוד היה בבית הוריו. אמנם טענה זו רוככה עת העיד המערער כי יתכן ושהה בירושלים באותו מועד, אך בית המשפט המחוזי התרשם כי המערער "ביקש ליהנות מכל העולמות וכי ריכוך טענת האליבי הראשונית הנוקשה בא לעולם לאור ממצאי האיכון שהוגשו כראיה במשפט ולא מסיבה אחרת". 19. על בסיס ראיות אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער גם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר לפשע. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 20. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בפרשה חמורה, בגדרה בוצעה עבירת אלימות קשה כנגד המתלונן שהותירה בו חותם פיזי ונפשי. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער נטל חלק פעיל באירוע השוד שבוצע בחבורה שמנתה ארבעה אנשים, תוך שימוש בבקבוק בירה כמכשיר לצרכי איום, בעודם מכים את המתלונן ובועטים בראשו ובפניו. דרגת האלימות שננקטה כלפי המערער היא חמורה. נוסף על כך הטעים בית המשפט המחוזי כי המערער שיקר במצח נחושה על מנת להרחיק את עצמו ממעורבות בשוד. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי השוד בוצע בטבורה של עיר הבירה, במוקדו של מרכז עסקים דרכו חולפים רבים מדי יום ומעשים כגון דא מאיימים על ביטחונו האישי של כל אזרח. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הסיכון הגלום במעשי המערער התמצה במקרה זה בפגיעה בכיסו של המתלונן, אך רק מזל ומקריות מנעו אסון של ממש. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עברו הפלילי של המערער, כמפורט בסעיף 41 שלהלן, מעיד על יחסו לחוק. 21. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה זה נסוגות נסיבותיו האישיות של המערער מפני האינטרס הציבורי. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי נסיבותיו האישיות של המערער לא נבחנו על ידי שירות המבחן ולא הוכחו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי מצבו הכלכלי של המערער יובא בחשבון בעת פסיקת הפיצוי למתלונן והקנס. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי על העונש שיושת על המערער לשקף גם את הרשעתו בעבירת השהייה הבלתי חוקית הנוספת אותה ביקש המערער לצרף לתיק דנן (ת.פ. 4080/05 בבית משפט השלום בירושלים). בית המשפט המחוזי הטעים כי בנוגע לכתב האישום דנן, המערער ביצע עבירת שהיה בלתי חוקית זו הפעם השלישית, עבירה חמורה כשלעצמה, קל וחומר כאשר עסקינן בביצוע חוזר של העבירה. בשל כל אלו הושתו על המערער העונשים שלעיל. מכאן הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור 22. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. הערעור כנגד הכרעת הדין מונה שלושה ראשים: ערעור על החלטת מותב אחר בבית המשפט המחוזי שלא להסיר חיסיון שהוטל על מידע מודיעיני לפי סעיף 45 לפקודת הראיות; מחדל חקירה שפגע בניהול הגנתו של המערער; והיעדר ראיות חיזוק להודעתו הראשונה של נצרי. 23. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד פארס גאנם – במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט המחוזי נחשף לעיונו מסמך סודי שכלל, כך לטענת המערער, מידע רלוונטי ומהותי לניהול התיק. המערער עתר לבית המשפט המחוזי בדרישה להסרת החיסיון. עתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות הועברה למותב אחר בבית המשפט המחוזי. עתירה זו נדחתה מן הנימוק כי האינטרס הציבורי הטמון באי חשיפת המקור המשטרתי גובר על זה המתבטא במתן אפשרות הוגנת למערער לבירור האמת ולביסוס הגנתו. הערעור דנן הוגש אפוא גם על ההחלטה לדחות את עתירתו של המערער לגילוי ראיה חסויה. לטענת המערער הראיה החסויה מקפלת בתוכה מידע לפיו את השוד ביצעו המערער, רמזי ונצרי. קרי, טוען המערער, המידע החסוי מלמד כי נצרי היה מבצע עיקרי במסגרת השוד שבנדון ולא רק מסייע. לטענת המערער, מידע זה הוא מהותי ועיקרי ומשליך על הגנתו היות שיש בו להוכיח כי נצרי שקרן וכי חלקו בשוד הוא גדול יותר מכפי נטען על ידו ולכן אין ליתן אמון בהודעתו הראשונה, שכן כל מטרתה של ההודעה הייתה להרחיקו מביצוע השוד באמצעות הקטנת חלקו במעורבות בשוד על חשבון הגדלת חלקו המערער. 24. עוד טוען המערער לקיומו של מחדל חקירה שפגע בניהול הגנתו. לטענת המערער, המשטרה לא טרחה ולא השקיעה די משאבים על מנת לברר את פרטיהם של השניים האחרים שאת מספרי הטלפון הניידים שלהם מסר נצרי במסגרת הודעתו הראשונה. כך, טוען המערער כי מדובר במחדל חקירתי חמור שכן בכך נמנע מהמערער להעיד את השניים האחרים ולהפריך את טענותיו של נצרי בעניין מעורבותו של המערער בשוד. 25. כמו כן טוען המערער כי הראיות אותן סקר בית המשפט המחוזי אינן יכולות להוות ראיות חיזוק. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי קבע כי איכון השיחות מהטלפון הסלולארי של המערער מצביע על תקשורת בין המערער לבין רמזי ג'בארין שאת שמו מסר נצרי למשטרה. לטענת המערער, התברר שמדובר באותו רמזי ג'בארין שנעצר ושוחרר על ידי המשטרה מאחר ולא ניתן היה לקבוע שהוא מעורב בשוד. אם כך, טוען המערער, שיחותיו לאותו רמזי לא יכולות להיות חשודות. הוא הדין לגבי שיחותיו של המערער עם רמזי גראדאת. עוד טוען המערער כי על בית המשפט המחוזי היה להסיק מסקנה שונה ואחרת מעדותו של אזחימאן. מעבר לכך, טוען המערער כי עדותו בבית המשפט הייתה אמינה, מרשימה, לא מתפתלת ולכן לא ניתן היה לקבוע כי הוא משקר וכי יש בשקריו להוות סיוע ראייתי. 26. מכל הטעמים שלעיל, מבקש המערער לקבל את ערעורו ולזכותו ולחילופין להסיר את החיסיון כאמור ולהחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי. 27. לחילופי חילופין, טוען המערער כי גם אם ערעורו על הכרעת הדין ידחה הרי שיש להקל בעונשו. כך, טוען המערער כי העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה המקובלת. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לטענות ההגנה. לטענת המערער הוא עשה כל שיכול היה כדי לחסוך זמן שיפוטי, הודה בחלק מהעבירות ואף הודה בעצם קיומו של השוד, הגם שלא בהשתתפותו בו, כדי לחסוך מהקורבן כל עינוי נוסף. כמו כן טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לטענת האפליה של המערער ביחס לאחרים שלא הועמדו לדין וכן לא ניתן כל משקל למחדלי החקירה. לפיכך, טוען המערער כי קיימת הצדקה להקל עמו ברכיב המאסר בפועל ולבטל את המרכיבים הכספיים בגזר הדין. תגובת המשיבה 28. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד דותן רוסו – צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת המערער להסיר את החיסיון כאמור, שכן אין בראיה שגילוייה התבקש כדי להועיל להגנתו ולעומת זאת הסרת החיסיון תוביל לחשיפת המקור המודיעיני באופן שיעמיד את חייו בסכנה של ממש. לפיכך, האיזון הראוי מחייב שלא להתיר את הסרת החיסיון ולהותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי כפי שהיא. למען שלמות התמונה יצויין כי הראיה החסויה הוצגה לעיוננו במעמד צד אחד והמשיבה הסבירה מדוע אין להתיר לטעמה את הסרת החיסיון. 29. בנוגע למחדל החקירה הנטען, הרי שלטענת המשיבה נעשו פעולות חקירה על מנת לאתר את האחרים, אולם הפרטים שמסר נצרי לגביהם במהלך חקירתו היו כלליים בלבד באופן שלא איפשר למשטרה לאתרם או לקבוע כי אנשים אחרים שנחשדו על ידי המשטרה במעורבות בביצוע השוד הם למעשה האחרים, ומשכך לא היה כל מחדל בעבודת המשטרה. לעניין הרשעתו של המערער על בסיס העדפת הודעתו של נצרי במשטרה, הרי שלטענת המשיבה בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה אודות הפסיפס הראייתי המקים ראיות חיזוק ואשר בעטיין יש להעדיף את הודעתו של נצרי במשטרה. לטענת המשיבה, ראיות חיזוק אלה מקיימות את הדרישה לתוספת ראייתית ועל כן אין כל עילה להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. 30. באשר לערעור כנגד העונש טוענת המשיבה כי עיון בגזר הדין מעלה שכל השיקולים נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי באופן מאוזן וראוי. מדובר בשוד אלים שבוצע בזמן שהמערער הועסק על ידי המתלונן ודי בכך להעיד על חומרת המעשים שביצע המערער. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי לא מדובר במעידה חד פעמית וכי למערער ישנו עבר פלילי. כך, טוענת המשיבה כי המערער ביצע את העבירות שבנדון בשעה שהיה עומד ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. לבסוף, טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המערער הוא ראוי ומידתי ולכן אין להתערב בו. דיון והכרעה 31. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על כל נספחיה ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינו בראיה החסויה במעמד צד אחד, דעתי היא כי דין הערעור על כל חלקיו להידחות. 32. ראיה חסויה מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות. הלכה היא כי חיוניותו של חומר החקירה, בכל הנוגע לבקשת הנאשם להסרת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, נקבעת בכל מקרה ומקרה לגופו של עניין על פי שדה המחלוקת שבין התביעה לנאשם. השאלה שיש לענות עליה בכדי להחליט האם להסיר את החיסיון אם לאו הינה האם בעדות החסויה מצוי פוטנציאל ראייתי, שאם יוצא מהכוח אל הפועל, יהיה בו לפחות כדי להעלות ספק סביר לגבי אשמת הנאשם. בחינת הפוטנציאל הראייתי תיעשה על ידי בית המשפט על רקע האופציות הראייתיות השונות הגלומות באותה עדות. על אופציות אלה ילמד השופט ממכלול הנסיבות, לרבות ציפיותיו של הנאשם, שאותן הוא רשאי למסור לבית המשפט שלא בנוכחות התובע. ציפיותיו של הנאשם נבחנות באמת מידה אובייקטיבית. השאלה אינה אם הנאשם סבור שיש ספק באשמתו אלא האם בעדות טמון פוטינציאל ראייתי שיש בכוחו להעלות ספק סביר בעניין אשמתו [ראו: פסק דינו של הנשיא א' ברק בע"פ 889/06 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 466 (1997)]. 33. באשר לערעור ככל שהוא מופנה לעניין הראיה החסויה, הרי שלאחר שעיינו במעמד צד אחד בראיה החסויה הגענו לכלל מסקנה כי לא רק שהראיה אינה יכולה לסייע למערער בהגנתו אלא דווקא יש בה כדי לחזק את התשתית הראייתית העומדת לחובתו, ולפיכך אין בה כדי להעלות את אותו ספק סביר המהווה קריטריון להסרת החיסיון. עוד יצויין כי לאחר שהודענו לבא כוחו של המערער, לאחר שעיינו בחומר החסוי במעמד צד אחד, כי אין בראיה החסויה להועיל להגנת מרשו אלא דווקא יש בה לסבכו, הודה לפנינו בא כוחו של המערער כי "ידענו על הסיכון הזה ורצינו לקחת אותו כדי להוציא את האמת". נדמה כי מדברים אלו, גם אם לא באופן ישיר, עולה שאף בא כוחו של המערער מסכים כי אין בראיה החסויה לסייע להגנת מרשו. לעומת זאת, שוכנענו על סמך עיון בראיה החסויה והסבריה של המשיבה כי חשיפת הראיה החסויה עלולה להציב את חייו של המקור המודיעיני בפני סכנת חיים וזאת יש למנוע, במיוחד שאין בראיה האמורה לסייע להגנתו של המערער. מעבר לכך, גם אם הראיה החסויה הייתה מוכיחה כי נצרי היה מבצע עיקרי ולא מסייע, עדיין לא היה בכך כדי להוכיח שמה שהניע אותו במסגרת הודעתו הראשונה במשטרה הוא הקטנת חלקו על חשבון הגדלת חלקו של המערער, שכן אם זה היה המצב הרי שנצרי לא היה מעיד בבית המשפט כי המערער לא נטל חלק בשוד, שכן עדות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס שלו "להשחיר את פניו" של המערער כדי להצטייר באור חיובי יותר. לכך יש להוסיף כי בחלוקת השלל נצרי קיבל רק 1,400 ש"ח מתוך 9,000 ש"ח, עובדה שיש בה להצביע על חלקו "הזוטר" יותר בשוד. 34. מחדל חקירה. דין טענתו של המערער במישור זה אף היא להידחות. כידוע, טענת נאשם לקיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה (ראו למשל: פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2008), סעיף 8; פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009), סעיף 29 (להלן: עניין פלוני)]. בעניין דנן שוכנעתי כי המשטרה אכן ביצעה פעולות חקירה לאיתור וזיהוי האחרים לאור הנתונים שהיה בידיה אותם גייסה מהודעתו של נצרי, נתונים אשר כאמור היו דלים ולא איפשרו את תפיסתם. כפי שפרטה המשיבה, והמערער לא הכחיש זאת, המשטרה איתרה חשוד בשם רמזי ג'בארין ואף חקרה אותו אך נאלצה לשחררו בשל היעדר ראיות. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי לאחר שצפה בקלטת חקירתו של נצרי כי לוי לא חסך בשיטות חקירה על מנת לדלות כמה שיותר פרטים באשר לשוד ומבצעיו. ברי, כי לא ניתן לומר שהמשטרה לא הקדישה משאבים לאיתורם של האחרים. אכן, מצערת העובדה כי עבריינים אחרים שנטלו חלק בשוד שבנדון לא הובאו למשפט, אך אין בכך בשום פנים ואופן כדי להצדיק זיכויו של המערער שעה שעומדות לחובתו ראיות מפלילות מעל לכל ספק סביר. 35. למעלה מן הצורך, יודגש כי עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי להביא לזיכויו של נאשם. נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: עניין פלוני, סעיף 29). יישומה של הלכה זו בענייננו מוביל למסקנה כי אין במחדל חקירתי זה, ככל שהתרחש, כדי להביא לזיכויו של המערער שכן גם אם האחרים היו נתפסים אין כל וודאות שהיו מעידים באופן שייזקף לזכותו, וגם בהנחה שהיו מעידים כי המערער לא נטל חלק בשוד הרי שעדיין עסקינן בעדותם אל מול הודעתו המפלילה של נצרי שזכתה ל"חיזוק כפול", ובמצב ראייתי שכזה עדיין ניתן היה להרשיע את המערער. משכך, אין במחדל החקירתי הנטען כדי לחולל מהפך במצבו של המערער באופן שיעורר ספק סביר בדבר אשמתו. 36. זאת ועוד, הלכה היא כי אין די במחדל חקירתי כדי להביא לזיכויו של נאשם אם הראיות שבאו לפני בית המשפט מספיקות לביסוס ההרשעה [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט י' קדמי בע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 208 (1995)]. סבור אני לאור פסק דינו המקיף והמנומק של בית המשפט המחוזי כי די היה בראיות שהובאו לפניו כדי לבסס את הרשעתו של המערער, זאת לאור הודעתו הראשונה של נצרי במשטרה אשר נמצאו לה חיזוקים ראייתיים איתנים ומשמעותיים כפי שפירט בית המשפט המחוזי בפסק דינו. 37. קיומן של ראיות מחזקות. המערער תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נמצאו די ראיות על מנת לבסס את דרישת "החיזוק הכפול". סבור אני כי הראיות אותן פירט בית המשפט המחוזי בפסק דינו מהוות אכן ראיות מחזקות ובמסקנה זו של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם ואין כל עילה להתערב בה. 38. באשר לטענתו של המערער כי לא היה מקום לראות כראיה מחזקת את השיחות שקיים באמצעות הטלפון הנייד שלו עם חשודים אחרים שנחזו להיות האחרים, הרי שחוששני שהמערער נתפס לכלל טעות שכן עיינתי מספר פעמים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כל אמירה לפיה שיחות הטלפון כאמור היוו ראיה מחזקת. כל מה שנאמר על ידי בית המשפט המחוזי בעניין האיכון שנעשה לטלפון הנייד של המערער הוא כי האיכון מלמד על כך שאין סיכוי לפיו המערער היה במועד השוד בכפר בו מתגוררים הוריו באיזור חברון, כפי שטען המערער בתחילת הדרך כטענת אליבי. למעשה האיכון הביא את המערער לרכך את טענת האליבי שלו ובכך איפשר לבית המשפט המחוזי להסיק כי טענת האליבי של המערער הינה שקרית. במובן זה ניתן לומר שלפחות בכל הקשור לטענת האליבי שקריו של המערער הם בוטים, חד משמעיים ויורדים לשורשו של עניין ובכך עולים כדי ראיית חיזוק ואף סיוע. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי כאשר טענת אליבי של הנאשם מופרכת באמצעות ראיה חיצונית פוזיטיבית, זאת להבדיל מאליבי שנדחה משום שלא זכה לאמונו של בית המשפט הרי שיש בכך להוות ראיית חיזוק [ראו: פסק דינו של כבוד השופט מ' בייסקי בע"פ 70/87 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 113, 122-121 (1987)]. במקרה דנן, טענת האליבי של המערער הופרכה באמצעות האיכון שנעשה לטלפון הנייד שלו המהווה ראיה פוזטיבית עצמאית ולפיכך יש בה כדי להוות ראיית חיזוק משמעותית. 39. באשר לטענתו של המערער כי היה על בית המשפט המחוזי להסיק ממצאים שונים מעדותו של אזחימאן, לפיהם האחרון הוא זה שיזם שיחה טלפונית עם המערער וביקש לפגוש אותו בירושלים, הרי שהמערער מבקש למעשה כי בית משפט זה יתערב בממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעד. הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות של עובדה ובממצאים של מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, מהתנהגותם של העדים ומאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. להלכה זו התגבשו עם השנים חריגים [לעניין החריגים להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ראו למשל: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009), אולם איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם חריגים. 40. לפיכך, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה אין מקום להתערב בהכרעת דינו המנומקת והמבוססת של בית המשפט המחוזי ולכן אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. 41. זאת ועוד, סבור אני כי יש לדחות גם את הערעור בנוגע לגזר הדין. הלכה מימים ימימה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור בעונש מצטמצמת למקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים [ראו למשל: ע"א 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009), סעיף 11]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם חריגים המצדיקים התערבות בעונש שהושת על המערער על ידי הערכאה הדיונית. במקרה דנן עסקינן בביצוע שוד תוך שימוש באלימות קשה ותוך הפרת אמון שנתן מעביד בעובדו. עבירת השוד כשלעצמה מצדיקה השתת ענישה מרתיעה ומכבידה בשל האיום שמבצעיה מציבים לביטחונם האישי של אזרחי המדינה ובשל הפחד והמורא שהם משליטים באופן שמשבש את חיי היומיום ומותיר צלקות פיסיות ונפשיות בקרב נפגעי העבירה, לא כל שכן לאור נסיבות ביצוע השוד במקרה דנן בו השוד בוצע על ידי מי שהועסק על ידי נפגע העבירה וזכה לאמונו של האחרון. כבר נפסק כי עבירות שוד ואלימות, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' מצא בע"פ 501/93 בורוחוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.1995)]. זאת ועוד, לעבירת השוד נלוו עבירות נוספות חמורות גם הן שבביצוען הודה המערער, לרבות הרשעתו בכתב אישום אחר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל שצורף לתיק דנן. בנוסף, ניתן משקל ראוי לעברו הפלילי של המערער הכולל נוסף על הרשעתו בת.פ. 4080/05 בעבירת שהיה בלתי חוקית גם הרשעה נוספת בעבירת שהיה בלתי חוקית והחזקת סכין שלא כדין במסגרת ת.פ. 5051/05 בבית משפט השלום בירושלים. נוכח כל האמור לעיל, סבור אני כי יש בעונש שהושת על המערער כדי לשקף את חומרת מעשיו, טיבם והצטברותם. 42. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08046590_W10.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il