דימטרי קלינין נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4658/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4658/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון העותר: דימטרי קלינין נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גל גורודיסקי; עו"ד אפרים יצחקוב בשם המשיבים: עו"ד דויטש אפרת פסק-דין השופט י' עמית: עתירה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בגדרו התקבל ערעורה של משיבה 2 (להלן: המשיבה) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). 1. ביום 23.5.2010 החל העותר לעבוד אצל המשיבה כמאבטח מתקנים. העסקתו הסתיימה ביום 17.10.2013. העותר הגיש תביעה נגד המשיבה ונגד המדינה, היא מזמינת השירות, בגין רכיבי שכר שונים. לבסוף, המחלוקת הצטמצמה לשאלת גמול השעות הנוספות בלבד. על מנת להבין את טענת העותר, נשים לפנינו את הוראת סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: החוק או חוק שעות עבודה ומנוחה) הקובעת כלהלן: "בין יום עבודה למשנהו תחול הפסקה של שמונה שעות לפחות". העותר טען בתביעתו, כי עבד משמרת של 8 שעות, אך מאחר ששובץ למשמרת נוספת כעבור 7.5 שעות, יש לראות את שעות העבודה של המשמרת הנוספת כהמשך של אותו יום ולשלם בגין שעות אלה גמול שעות נוספות, לפי סעיף 16 לחוק הקובע תוספת של 25% מהשכר הרגיל בגין שתי השעות הנוספות הראשונות, ו-50% בגין כל שעה נוספת שאחריהן. 2. בית הדין האזורי פסק כי העותר אכן זכאי לקבל גמול שעות נוספות במקרים שבהם ההפסקה בין המשמרות הייתה קצרה משמונה שעות. נקבע כי שעות העבודה של המשמרת השנייה מהוות המשך לשעות העבודה של המשמרת הראשונה. בית הדין האזורי התייחס לפסיקתו של בית הדין הארצי בעניין זה בע"ע (ארצי) 233/06 א.נ. נתניה נ' לב טרנרידר, פסקה 40 (16.12.2007) (להלן: עניין טרנרידר), שם נאמר: "נוסיף עוד, כי דוחים אנו את טענתו של העובד, כי משלא חלה הפסקה של 8 שעות בין יום אחד למשנהו, יש לראות בשעות שעבד המערער מעבר לשעות הרגילות, כשעות נוספות. סברה זו איננה עולה מהוראות סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ועל כן אין לקבלה." בית הדין האזורי קבע כי המדובר ב"אמרת אגב", שאין לראות בה הלכה מחייבת של בית הדין הארצי. 3. המשיבה ערערה על פסק דין זה. בית הדין הארצי קיבל את ערעורה ופסק, כי לא היה מקום לחייב אותה בתשלום שעות נוספות עבור כל שעות עבודתו של המשיב במשמרת עוקבת, וזאת, גם אם ההפסקה בין המשמרות פחתה משמונה שעות. 4. בעתירה שלפנינו, מבקש העותר כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי, ועל השבת פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. הטעמים לכך, לטענת העותר – חוסר בהנמקה כנדרש לפי סעיף 108 לתקנות בתי הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, וכי בית הדין הארצי לא נתן את דעתו לשאלות משפטיות מורכבות שהועלו בפניו בהליך. העותר הפנה לפסק הדין בעניין טרנרידר וגרס כי יש לראות את קביעת בית המשפט בעניין זה כ"אמרת אגב", ולא כקביעת הלכה. לשיטתו, הן פסק דינו של בית הדין הארצי והן פסק הדין בעניין טרנרידר, אינם מבחינים בין מצב שבו המשמרת השנייה הייתה באותו יום קלנדרי לבין מצב שבו המשמרת השנייה הייתה ביום שלמחרת. לשיטת העותר, משקיבל הפסקה הפחותה משמונה שעות נפגעה זכותו לפי סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, פגיעה שבגינה זכאי הוא לסעד. 5. דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, שבהם נפלה בפסק הדין "טעות משפטית מהותית" או במקרים שבהם שיקולי צדק מחייבים את התערבות בית המשפט בנסיבות העניין (ראו בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה (2.7.2015); בג"ץ 3789/15 משלב נ' המוסד לביטוח לאומי (30.6.2015); בג"ץ 5005/15 צרור נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (20.7.2015)). לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות. אף איני סבור כי פסק הדין של בית הדין הארצי נעדר הנמקה מספקת, כטענת העותר. בית הדין הארצי שמע את העותר בדיון שהתקיים בפניו, ונתן את דעתו ביחס לשאלה שהונחה על שולחנו, תוך שהוא מפרט, בקצרה, טעמים שונים המצדיקים את קבלת הערעור. 6. זאת ועוד. בתי הדין לעבודה צברו מומחיות מיוחדת ופיתחו במהלך השנים קורפוס שלם של פסיקה הנוגעת לחוק שעות עבודה ומנוחה, חוק שנמצא בליבת סמכותם העניינית ונדון כעניין שבשגרה בבתי הדין לעבודה. כך, בפסק דינו דכאן, הפנה בית הדין הארצי, על דרך ההיקש, להלכה הנוגעת למנוחת הפיצוי ולפיה "המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הענקת זכות סוציאלית זו ועלולה לעודד ויתור מרצון על זכות זו תוך העדפת תמורה כספית" (ע"ע (ארצי) 300277/97 כהן נ' עיריית נהריה, פד"ע לז(1) 49 (2001)). איני רואה אפוא עילה כי בית משפט זה יידרש לנושאים שבתחום המומחיות המובהקת של בית הדין לעבודה. 7. אף לגופם של דברים, איני סבור כי נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין הארצי, או כי "תוצאתו מאפשרת למעסיקים עקיפתו של חוק קוגנטי בחסות בית הדין הארצי לעבודה", כטענת העותר. בית הדין הארצי התייחס לפגיעה הנובעת מסעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה ופסק כי: "המחוקק לא קבע בצד הפרת הוראת סעיף 21 לחוק סעד כספי מפורש ובכך, לא ניתן להקנות סמכות לצקת סעד כספי בדמות של תשלום גמול שעות נוספות עבור שעות עבודה שלא מכח הוראת סעיף 16 לחוק. המחוקק קבע דרכי אכיפה להפרת הוראות החוק במישור הפלילי ובמישור המינהלי. נשאיר בצריך עיון אם ניתן לחייב בסעד אחר בגין הפרת סעיף 21 לחוק. השאלה לא מתעוררת בהליך זה מאחר וסעד אחר לא נתבע." בכך, לא נשלל סעד מהעותר, אלא הובהר כי ישנן דרכים שונות המאפשרות את אכיפתו של סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אך סעד כספי אינו נמנה עליהן. 8. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בתמוז התשע"ח (‏26.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18046580_E01.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il