פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4656/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אורי זמברג פסק-דין השופטת ע' ברון: במסגרת העתירה שלפנינו מבוקשים שני סעדים שונים הנוגעים לסכסוך גירושין שבין העותרת ובין המשיב 3 (להלן: המשיב). הסעד הראשון מופנה נגד החלטה שטרם ניתנה בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה העותרת (להלן: הסעד הראשון); בקשת עיכוב הביצוע הוגשה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, ועניינה בזמני השהות של בתם בת ה-4 וחצי של העותרת והמשיב (להלן: בית הדין הגדול, בית הדין האזורי והקטינה, בהתאמה). יצוין כי עתירה דומה מטעם העותרת נדחתה על ידי בית משפט זה (השופטים נ' הנדל, י' עמית ו-א' שטיין) בפסק דין מיום 18.6.2021 (בג"ץ 4305/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם), להלן: העתירה הקודמת). במסגרת הסעד השני בעתירה, התבקשנו להורות לבתי הדין הרבניים להימנע מלדון בתביעת הרכוש המתנהלת בין בני הזוג, וזאת עד לאחר שבית המשפט לענייני משפחה יכריע בשאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בתביעה (להלן: הסעד השני). ככל שניתן להבין מהמסכת העובדתית שפורטה בעתירה, בין בני הזוג מתנהלים הליכים משפטיים בבית הדין האזורי ובבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת מ' פולוס ב-תמ"ש 62124-09-20). עוד עולה מהעתירה כי בית הדין האזורי קבע בהחלטה שניתנה על ידי דיין יחיד ביום 15.10.2020, שהסמכות לדון בתביעת הרכוש המתנהלת בין בני הזוג נתונה לבית הדין האזורי. בעקבות החלטה זו, הורה בית המשפט לענייני משפחה על מחיקת תביעת הרכוש שהוגשה לפניו מטעם העותרת; ובתגובה, העותרת ערערה לבית המשפט המחוזי (השופטות מ' ברנט, ו' פלאוט ו-ח' קיציס ב-עמ"ש 36225-10-20). במקביל, ולאחר שערך דיון נוסף בסוגית הסמכות, הורה בית הדין האזורי בהחלטה מיום 27.12.2020 – הפעם במותב של שלושה דיינים – כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש נתונה לו (להלן: החלטת הסמכות השנייה). בחלוף מספר חודשים, ביום 31.5.2021 העותרת הגישה לבית הדין הגדול ערעור על החלטת הסמכות השנייה. ובינתיים, ביום 16.6.2021 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין בהסכמת המשיב; במסגרתו נקבע שהשאלה בדבר הערכאה לה נתונה הסמכות לדון בתביעת הרכוש תוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שזה ייתן החלטה מנומקת בעניינה. לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, העותרת הגישה לבית הדין הגדול בקשה להשהות את הדיון בערעורה על החלטת הסמכות השנייה, וזאת עד לאחר שבית המשפט לענייני משפחה יכריע בשאלת הערכאה המוסמכת; בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 21.6.2021 – עד כמה שניתן להבין מהעתירה, זהו הרקע הצריך לעניין הסעד השני המבוקש על ידי העותרת. כאמור, הסעד הראשון המבוקש בעתירה שלפנינו נוגע למשמורת בני הזוג על הקטינה, והרקע הרלוונטי לו פורט בעתירה הקודמת; משכך, אין צורך לשוב ולהידרש לכל הפרטים הנוגעים לסעד זה ואציין רק את עיקרם. ביום 26.5.2021 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בעניין המשמורת, במסגרתה נקבע כי המשמורת על הקטינה תהיה משותפת, ולפיה בסופי שבוע הקטינה תהיה לסירוגין אצל העותרת והמשיב. עוד נקבע, כי בסופי שבוע בהם הקטינה שוהה אצל המשיב, האחרון יחזיר את הקטינה למסגרת החינוך ביום ראשון בבוקר (להלן: החלטת המשמורת). העותרת מציינת שבית הדין האזורי נימק את החלטת המשמורת בהמלצת תסקיר שירותי הרווחה; אלא שלטענת העותרת, לאחר מתן החלטת המשמורת התברר שפקידת הרווחה הכינה שני תסקירים: תסקיר אחד (שלכאורה שגוי) שנשלח לבית הדין האזורי ולמשיב – בו המלצה שהמשיב יחזיר את הקטינה למסגרת החינוכית ביום ראשון בבוקר שלאחר סוף השבוע בו הקטינה שהתה במשמורתו; ותסקיר שני שנשלח לעותרת – הכולל המלצה שבמוצאי אותה שבת המשיב יחזיר את הקטינה לביתה של העותרת. לנוכח דברים אלה, העותרת ביקשה מבית הדין האזורי לשנות את הסדרי המשמורת בהתאם לתסקיר שנשלח לה. בית הדין האזורי דחה את בקשתה ובהחלטה מיום 10.6.2021 הורה כי ההסדרים שנקבעו בהחלטת המשמורת יישארו בעינם. בית הדין האזורי נימק את החלטתו בכך שטובת הקטינה מחייבת שהמעבר בין בני הזוג יהיה דרך מוסד הלימודים; ואף העיר שלנוכח גילה הצעיר של הקטינה, מוטב שזו לא תנוע מבית אחד למשנהו בשעות הלילה המאוחרות (להלן: החלטת המשמורת השנייה). העותרת הגישה ביום 15.6.2021 ערעור לבית הדין הגדול על החלטת המשמורת השנייה ובצדו בקשה שהוכתרה כ"בקשה דחופה לעיכוב ביצוע". בתגובה, בית הדין הגדול הורה למשיב להגיב לבקשת העותרת בתוך 7 ימים (כנגד החלטה זו הגישה העותרת את העתירה הקודמת שנדחתה כאמור). בחלוף מספר ימים, ביום 30.6.2021 בית הדין הגדול קבע שבמהלך חודש אוקטובר הקרוב ייערך לפניו דיון, בציינו כי "הדיון נועד בערעור בעניין החזקת ילדים ועיכוב ביצוע". כמו כן, בית הדין הגדול הורה למשיב להגיש בתוך 10 ימים את תגובתו בעניין הנזק הבלתי הפיך שעשוי להיגרם לקטינה כתוצאה מעיכוב החלטת המשמורת השנייה. במסגרת העתירה שלפנינו מלינה העותרת על כך שטרם ניתנה החלטת בית הדין הגדול בבקשתה לעיכוב ביצוע החלטת המשמורת השנייה. לטענתה, תוספת הלינה במוצאי שבת אצל המשיב גורמת לקטינה למצוקה, כך שטובתה מחייבת החלטה מהירה בבקשת העותרת לעיכוב ביצוע. עוד סבורה העותרת כי בית הדין הגדול "מתעמר" בה כלשונה, ונמנע באופן מכוון ליתן החלטה בבקשתה. העותרת אף מציינת שהתנהלותו של בית הדין הגדול צורמת במיוחד לנוכח הערת בית משפט זה בעתירה הקודמת, שלפיה סוגית הסדרי השהות של הקטינה "תובא לפתחו של בית הדין הרבני הגדול בימים הקרובים" (שם, בפסקה 7). בכל הנוגע לסעד השני, לשיטת העותרת בית הדין הגדול מבצע מחטף סמכות, והיא אף סבורה שהמשיב מנסה לנצל לרעה את בתי הדין הרבניים לצורך הברחת רכוש. עוד מניחה העותרת כי בית הדין הגדול דאג באופן מכוון לקבוע דיון בסוגית הסמכות, טרם שזו תידון לפני בית המשפט לענייני משפחה. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה ידועה היא שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. נקודת המוצא היא שבית משפט זה יתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים במקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 2350/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (10.9.2020); בג"ץ 483/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 19 (31.1.2021); בג"ץ 695/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (24.2.2021)). הלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות ביניים בהליך שעודנו מתנהל בפני בתי הדין הרבניים (בג"ץ 6180/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (18.11.2019); בג"ץ 2472/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 3 (21.4.2021)). חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו, וטענות העותרת בנוגע לכל אחד משני הסעדים המבוקשים בעתירה הן ערעוריות באופיין ואינן מקימות עילה להתערבותנו. כזכור, ובהתייחס לסעד הראשון, בית הדין הגדול טרם הכריע בבקשת העותרת לעיכוב ביצוע, וממילא טרם דן בטענותיה לגופן במסגרת ערעורה על החלטת המשמורת השנייה. כשאלה הם פני הדברים, כשהערעור עודנו בשלב מקדמי, מקל וחומר שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בדרך של היענות לבקשת העותרת לעכב את החלטת בית הדין האזורי, שפירושה "הכנסת ראשו" של בית משפט זה לתוך הליך הערעור והתערבות בו. אמנם אין לשלול במישור העקרוני אפשרות של התערבות כזו במקרים חריגים וקיצוניים – בהם בית משפט זה יתרשם על יסוד תשתית עובדתית ברורה שתונח לפניו, כי בית הדין הגדול משהה את מתן החלטתו בבקשת עיכוב ביצוע פרק זמן ממושך העלול לגרום לנזק בלתי הפיך למי מהצדדים. אולם המקרה שלפנינו אינו נמנה עם חריגים אלה. כאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, לא כל שכן שאינו יושב עם "שעון עצר" ובוחן את מהירות תגובותיהם והחלטותיהם (בג"ץ 5782/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (25.8.2013)). כמו כן, עיון בהחלטת בית הדין הגדול מלמד כי ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ככל הנראה תינתן לאחר שהמשיב יגיש את תגובתו, וחזקה על בית הדין הגדול שיידרש לבקשה ויכריע בה לאחר שתונח לפניו תשתית מספקת. הוא הדין גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, ומשכך גם לא מצאנו טעם להורות על עיכוב ההליכים הנוגעים לתביעת הרכוש. כפי שעולה מהעתירה, טענות העותרת בעניין זה אף הן נושאות אופי ערעורי, מעבר לכך שהן נטענו בכלליות ובהעדר ביסוס ראוי; ומכל מקום עניינן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף. בהינתן כי לא היה מקום להגשת העתירה לכתחילה, שקלנו לחייב את העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה; עם זאת, החלטנו בסופו של דבר להימנע מכך, בשים לב להוצאות שנפסקו לחובתה בעתירה הקודמת ובבחינת לפנים משורת הדין. ניתן היום, ‏ב' באב התשפ"א (‏11.7.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21046560_G03.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il