מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 4641/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4641/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערת (המשיבה שכנגד): מנורה חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל 2. קלימנס כרכבי 3. שאדי כרכבי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק א 317/02 מיום 24.4.06 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ב' גילאור תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשס"ח (29.11.07) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד יוסף אסולין בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד חיים גלזר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: רקע עובדתי ומשפטי 1. ביום 14.6.2000 אירעה תאונת דרכים. חנא כרכבי ז"ל, יליד שנת 1958 (להלן: המנוח), שהמשיב 1 הוא עיזבונו, נהרג בתאונה. רעייתו, המשיבה 2, ילידת שנת 1960, וכן בנו הצעיר – המשיב 3, יליד שנת 1984 – נפגעו בתאונה. לבני הזוג בן בגיר נוסף, יליד שנת 1982, שלא היה מעורב בתאונה. לבית-המשפט המחוזי בחיפה הוגשה תביעה שנסבה על נזקי הגוף של המשיבים 2 ו-3 בתאונה, על נזקיהם של המשיבים 2 ו-3 כתלויים, וכן על נזקיו של המנוח עצמו במסגרת תביעת העיזבון. המחלוקת התייחסה לשיעור הפיצויים בלבד, ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ב' גילאור) הוא המונח בפנינו בערעור ובערעור שכנגד. 2. בית-המשפט קמא פתח בבחינת תביעתם של המשיבים 2 ו-3 לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם בתאונה. המשיבה 2, שסבלה עוד קודם לתאונה ממחלת פרקים, נפגעה בתאונה באופן חמור. לאחר בחינת חוות הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידי המומחים מטעם בית-המשפט, נקבע כי נכותה המשוקללת בעקבות התאונה היא בשיעור של 67.4%. בית-המשפט קבע גם כי בשל מחלת הפרקים שממנה סבלה, כאמור, עוד לפני התאונה, תוחלת חייה הצפויה היא עד לגיל 75 שנים. על בסיס קביעותיו אלה, פסק בית-המשפט למשיבה 2 פיצויים כדלקמן: 185,146 ש"ח עבור כאב וסבל, 100,000 ש"ח עבור עזרת הזולת בעבר ו-750,000 ש"ח עבור העתיד, 70,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות, 25,000 ש"ח עבור הוצאות התאמת דיור, ועוד 100,000 ש"ח עבור צורכי הניידות. לבנם הצעיר של בני הזוג, המשיב 3, שנכותו הצמיתה הועמדה על שיעור של 5% בגין צלקות, נפסק "פיצוי בגין הנזק הלא ממוני ופיצוי בגין נזק כללי בהתחשב בשיעור נכותו הרפואית, שאינה תפקודית" – סכום של 45,000 ש"ח. 3. כאן פנה בית-המשפט המחוזי לתביעת התלויים, שהתייחסה לראשי הנזק של אובדן תמיכה ואובדן שירותים. בית-המשפט בחן את יכולת ההשתכרות של המנוח לפי הנתונים שבאו בפניו, והעמיד אותה על סך של 3,755 ש"ח לאחר ניכוי מס. לצורך חישוב הפיצוי עבור אובדן התמיכה נזקק בית-המשפט לשיטת הידות, ומצא כי עבור התקופה שמיום התאונה ועד הגיעו של המשיב 3 לגיל 18 שנים (כשנתיים לערך) הפיצוי המגיע הוא בסכום של 51,738 ש"ח. עבור התקופה שלאחר מכן ועד ליום פסק-הדין, נפסק פיצוי בסך של 73,020 ש"ח. בגין התלות בעתיד, עד הגיעו של המנוח לגיל 67 שנים, נפסק סכום של 278,054.72 ש"ח. הפיצוי עבור אובדן תמיכה בעבר ובעתיד הסתכם, לפיכך, בסך של 402,813 ש"ח. עוד פסק בית-המשפט לתלויים פיצוי בסכום גלובאלי של 100,000 ש"ח בגין אובדן שירותי בעל ואב, וכך התקבל פיצוי כולל לתלויים בסכום של 502,813 ש"ח. 4. מכאן עבר בית-המשפט המחוזי לדון בתביעת העיזבון, בראשי הנזק של הוצאות קבורה, נזק לא ממוני ואובדן כושר השתכרות של המנוח "בשנים האבודות". בשני ראשי הנזק הראשונים נפסקו, בהתאמה, סכומים של 15,000 ש"ח ו-46,286 ש"ח. הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות" הועמד על סך של 221,585 ש"ח, כאשר סכום זה מתחלק בין שלוש תקופות בדומה לתביעת התלויים, באופן הבא: 18,024 ש"ח לתקופה הראשונה, 42,255 ש"ח לתקופה השנייה, ו-161,306 ש"ח לעתיד. בית-המשפט נקט, ובדין עשה כן, בדרך של חישוב "דינאמי" המשתנה עם התקופות, אולם נפלו בחישוב מספר משגים, שעל מקצתם אין כיום מחלוקת בין הצדדים, והכל כפי שיובהר בהמשך הדברים. 5. סוגיה נוספת שבית-המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת ליחס שבין תביעת התלויים לתביעת העיזבון. תביעות אלה, כך הטעים בית-המשפט המחוזי, "הן שתי תביעות חילופיות והתובעים שהם גם יורשים וגם תלויים, זכאים לחלופה הגבוהה מבין שתי החלופות" (ההדגשה במקור). בית-המשפט ציין כי לא הוגש לו צו ירושה והניח, לצורך ההליך שבפניו, כי חלקו של הבן הבכור בעיזבון עומד על 25% (70,718 ש"ח) והיתרה (212,153 ש"ח) מגיעה למשיבים 2 ו-3. בנסיבות אלה, כך נקבע, תביעתם של המשיבים 2 ו-3 כיורשים של העיזבון נבלעת בתביעתם כתלויים במנוח. לבסוף, פסק בית-המשפט המחוזי כי אין לנכות מסכום הפיצויים את קצבת הנכות הכללית המשולמת למשיבה 2, וזאת משום ששיעור הקצבה כפי שהיה לפני התאונה נותר בעינו גם אחריה. לעומת זאת, את קצבת השירותים המיוחדים נקבע כי יש לנכות, כמו גם את התשלומים התכופים ששולמו. הערעור והערעור שכנגד 6. כנגד פסק-דין זה הוגשו הערעור והערעור שכנגד שבפנינו. לטענת המערערת, חברת הביטוח, הפיצוי ששולם למשיבה 2 בגין עזרת הזולת גבוה יתר על המידה בנסיבות העניין. עוד טוענת המערערת כי הפיצוי שנפסק לתלויים מביא בחשבון את הכנסתו המלאה של המנוח, ו"ברור כי הכנסה זו כוללת גם את חלקו של המנוח בידת החיסכון, ככל שהיה נותר כסף לחיסכון". המערערת סבורה, לפיכך, כי לא היה מקום לפסוק פיצוי עבור "השנים האבודות", וכי מכל מקום, כל סכום שנפסק לעיזבון במסגרת ראש הנזק של "השנים האבודות" ראוי לנכותו מהפיצוי שנפסק לתלויים. במסגרת הדיון בעל-פה שהתקיים בפנינו, נשמעו טענות שונות באשר לסוגיה הכללית הנוגעת לנפקותה של "יד החיסכון" במסגרת תביעת התלויים. בא-כוח המשיבים העלה את האפשרות להביא בחשבון תביעת התלויים את "יד החיסכון". חישוב כזה, כך הניח, היה מייתר את הצורך בחישוב נפרד של תביעת העיזבון. בא-כוח המערערת טען בפנינו כי אפילו אם נוסיף את "יד החיסכון" לתביעת התלויים, "תבלע" תביעת העיזבון בתוכה. טענה נוספת שהעלתה המערערת בערעורה היא כי לא הוכחה זכאותו של הבן הבכור כיורש, וממילא גם לא היה מקום, כך לדבריה, לפסוק לו כל פיצוי. בערעור שכנגד, מעלים המשיבים טענות במספר ראשים. לטענתם, לא היה מקום לקבוע כי תוחלת חייה של המשיבה 2 קוצרה בגין מחלת הפרקים ממנה סבלה עוד קודם לתאונה, בהיעדר חוות-דעת בתחום הראומטולוגי. טענה נוספת נוגעת לאופן חישוב הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות". לדעת המשיבים, חישוב נכון היה מוביל לפיצוי גדול יותר בתביעת העיזבון, אשר לו יש להוסיף את הפיצוי לתלויים בגין אובדן שירותים. עיינו בטענות הצדדים ובחומר שלפנינו וראינו לנכון לשנות את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ככל שהוא נוגע לחישוב הפיצויים המגיעים לתלויים ולעיזבון, וליחס שבין שתי התביעות הללו. נקדים אחרית לראשית ונֹאמר כי באופן עקרוני יש להביא בחשבון את "יד החיסכון" גם בחישוב הפיצוי לתלויים, אולם באופן מעשי מתייתר הצורך הזה כיוון שהדין הקיים מוביל לתוצאה הנכונה. מהלכת אטינגר ועד היום 7. בעקבות פסק-הדין שניתן בע"א 140/00 עיזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486 (2004), שבו הוכרה הזכאות לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות", התעוררו מספר שאלות, שברבות הזמן הוכרעו בבית-המשפט העליון. שאלה מרכזית נגעה לדרך חישוב הפיצויים עבור "השנים האבודות", והיא הוכרעה לראשונה על-ידי בית-משפט זה בפסק-הדין בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 11.4.2006). בפסק-דין נוסף נישנו העקרונות והובהרה דרך החישוב: ע"א 5638/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל (טרם פורסם, ניתן ביום 10.5.2007). עוד התעוררה שאלת היחס שבין תביעת העיזבון הכוללת את ראש הנזק של "השנים האבודות" לבין תביעת התלויים הכוללת פיצוי עבור הפסדי תמיכה. שאלה זו זכתה להתייחסות בעניין אטינגר, והיבטים נוספים ומרכזיים שלה נדונו בע"א 4431/05 "המגן" – חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, ניתן ביום 10.8.2006). בענייננו, מתעוררות הן שאלת אופן חישוב הפיצויים, הן שאלת היחס בין התביעות השונות – ואנו מוצאים לנכון להבהיר ולסכם את המצב הנורמטיבי שהתגבש בפסיקה שצוינה. תביעת התלויים, תביעת העיזבון, והיחס שביניהן 8. מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה הן לתלויים והן לעיזבון. תביעתם של התלויים באה בשל הנזק שהוסב להם עקב מות הנפגע, והיא נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם. תביעתו של העיזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח, ובשל כך נפסק כי "משקבענו כי יש להכיר בזכות התביעה של הניזוק-החי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב'שנים האבודות', יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון באותה עילה" (עניין אטינגר, בעמ' 553). התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, כאמור, תביעות מובחנות ומובדלות, אך יש ביניהן גם תחום של חפיפה. א. תביעת התלויים 9. תביעת התלויים כוללת פיצוי בגין הפסד התמיכה של המנוח בקרוביו. "הכלל הרחב הוא, שאין התלויים זכאים לפיצויים אלא על הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות המנוח... אך גם בגדר הנזקים הממוניים, לא כל נזק שנגרם להם הוא בר-פיצוי, אלא רק אובדן התמיכה הכספית הנובעת מתלותם המשפחתית במנוח" (ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 679 (1994)). הפסדי תלות אלה מתבטאים בהפסד של החלק בהכנסתו של המנוח שהיה משמש לכלכלתם ולמשק הבית (הפסדי התמיכה מהכנסה), ובהפסד של שירותים נוספים שהיה עשוי לתת כבן זוג וכהורה (תמיכה שאינה מהכנסה). חישוב המרכיב הראשון של הפיצוי – הפסד התמיכה שהייתה באה מתוך ההכנסה – נעשה, בהיעדר נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת, לפי שיטת הידות. בבסיס שיטה זו עומדת ההנחה, שהיא בגדר חזקה עובדתית המושתתת על אורח החיים של המשפחה הממוצעת, כי הכנסתו של אדם משמשת לקיומם של כל בני המשפחה ולהוצאות קבועות כלליות. באופן מעשי, כאשר מיושמת שיטת הידות במסגרת תביעת התלויים, מצורפת הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע להכנסת בן-הזוג, אם ישנה – זו "הקופה המשותפת" – והסכום שמתקבל מחולק במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד אחת למנוח ויד אחת למשק הבית. מספר הידות איננו קבוע, אלא "דינאמי", כיוון שבהגיע הילדים לבגרות הם אינם נחשבים לתלויים עוד, והיד המיוחסת להם אינה מובאת בחשבון (על דרך חישובה של תקופת התלות והמודדים הרלבנטיים בעניין זה ראו דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 1229-1225 (מהדורה חמישית, 2003)). שיטה זו נועדה לחלץ את ערכה הכספי של יד הקיום של הנפגע. הפיצוי לתלויים בגין אובדן התמיכה מההכנסה עומד על הכנסתו של הנפגע בהפחתת יד הקיום (ראו ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל, פ"ד יד 1629 (1960); וכן עניין גבאי הנ"ל). כאמור, להפסדי התמיכה מהכנסה עשוי להתווסף מרכיב נוסף של פיצוי עבור אובדן שירותי בן זוג והורה (ראו: ע"א 482/89 עיזבון אביר ז"ל נ' פרבר, פ"ד מז(3) 107(1993)). שיעורו של מרכיב זה נקבע לפי נתונים שבאו בפני בית-המשפט, ולעיתים בדרך של אומדנה. ב. תביעת העיזבון 10. תביעת העיזבון נסבה, כאמור, על עילות התביעה של הנפגע המנוח עצמו (סעיף 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). הפיצוי עובר ליורשים על-פי הוראות דיני הירושה, בדומה לכל נכס אחר של הניזוק. הפיצויים המשולמים לעיזבון מכוח זכאותו של המנוח לפי דיני הנזיקין עוברים ליורשים, שהם לעיתים גם התלויים, וזאת מכוח דיני הירושה, ולא מכוח היותם ניזוקים עצמאיים. תביעת עיזבון עשויה לכלול באופן טיפוסי עילות תביעה בגין נזקים ממוניים, נזקים לא ממוניים, הוצאות קבורה ולוויה, ומאז פסק-הדין בעניין אטינגר, גם פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". הפסיקה קבעה כי בחישוב הפיצוי עבור ראש-נזק אחרון זה יש להפחית מן ההכנסה שאבדה את הוצאות המחייה של המנוח ש"נחסכו" עקב מותו. לצורך חישוב הוצאות אלה הוחלט להיעזר גם כאן בשיטת הידות. ההיגיון העומד מאחורי בחירה זו הוא מעשי ועקרוני. מבחינה מעשית, זוהי שיטה מוכרת, נוחה, יעילה ושוויונית. מבחינה עקרונית, זוהי שיטה המכירה בכך שהזכות לפיצוי עבור "השנים האבודות" נסבה על השימושים השונים שהמנוח היה עושה בכספו באותן "שנים אבודות", למעט צרכי הקיום שלו. כיוון ששיטת הידות משקפת כאמור את השימושים האופייניים בהכנסתו של אדם במשפחה ממוצעת, היא מתאימה גם בהקשר זה. 11. יישום שיטת הידות בהקשר של תביעת העיזבון בגין "השנים האבודות" נעשה גם הוא בשיטה "הדינאמית". בהחלת שיטת הידות בתביעת העיזבון עומד בעינו הצורך לחלץ את יד הקיום של המנוח תוך התחשבות בקופה המשותפת, ותוך התחשבות בשינויים החלים במשפחה (החישוב ה"דינאמי"), לאמור: יש להביא בחשבון את מועד יציאתם של הילדים ממעגל התמיכה, ובהתאם לכך, יש להוריד את ידתם (ראו עניין צרור, בפסקה 6 לפסק-הדין). יוער, כי ישום שיטת הידות בהקשר של תביעת העזבון מתבצע תוך כדי שני שינויים לעומת הדרך המוכרת בתביעת התלויים. שינוי אחד, עניינו "תוספת ידת חיסכון המבוססת על החזקה כי מקצת מסכום ההכנסה אינו מוצא לקיום עצמי, והמשקפת את ההנחה שה'חיסכון' המשפחתי אינו בא אך ורק על חשבונו של הניזוק, כי אם גם על חשבונו של כל אחד מבני המשפחה האחרים" (עניין חוסאם, בפסקה 6 לפסק-הדין). הודגש, כי "ידת 'חיסכון' זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חיסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו" (שם). שינוי שני, הוא כי אין יוצרים לצורך החישוב "משפחה רעיונית" ספקולטיבית, אלא מבססים את החישוב על מצבו המשפחתי הקיים והידוע של הנפגע. לגבי הנפגע חסר התלויים, נקבע כי יש להוסיף ולהתייחס אליו ככזה גם בתקופה "האבודה", וכי לצורך הפיצוי יש לנכות מהכנסתו הוצאות קיום בשיעור של 70% (ראו עניין פינץ). חשוב לחזור ולהבהיר כי הפיצוי הניתן לעיזבון עבור "השנים האבודות" איננו עבור "החיסכון" ושיעורו איננו כשיעור "יד החיסכון". "כל תכליתה של ידה זו" – כך נפסק – "היא פונקציונאלית – לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי" (עניין חוסאם, בפסקה 6). כמו בתביעת התלויים, כך גם בתביעת העיזבון, מטרת יישומה של שיטת הידות היא אחת – לחלץ את יד הקיום של המנוח. זו בתורה, מופחתת לאחר מכן מהכנסתו של המנוח, על-מנת לשום את הפיצוי המגיע לעזבונו. סכום הפיצוי לעיזבון משקף, כאמור, את מכלול אופני השימוש שהיה המנוח עושה בהכנסתו "בשנים האבודות" – תמיכה בבני משפחתו, תרומה למשק הבית ולחסכון. על כל אלה בניכוי יד הקיום שלו הוא זכאי לפיצוי. ג. הוספת "יד חיסכון" רעיונית לחישוב תביעת התלויים: "חישוב מסורתי" ו"חישוב מלא" 12. בעלי-הדין נדרשו לשאלת הצורך להביא בחשבון את "יד החיסכון" גם בשומת הפסדי התמיכה של התלויים, כפי שהדבר נעשה בחישוב תביעת העיזבון. באופן עקרוני, יש ממש בטענתו של עורך-הדין גלזר בדבר הצורך הזה. אלא שהתוצאה שתתקבל לאחר יישום מלא ונכון של הוספת "יד החיסכון" תהא זהה מבחינה חשבונית לתוצאה המתקבלת בדין הקיים. לכן, אין צורך בסופו של יום בשינוי שיטת החישוב הנוהגת והדברים יבוארו להלן. כאמור, שיטת הידות מסייעת בתביעת התלויים, כמו-גם בתביעת העיזבון, לצורך חילוץ יד הקיום של המנוח, שאותה יש לנכות מהכנסתו הן בחישוב פיצויי התמיכה לתלויים, והן בחישוב הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" בתביעת העיזבון. כפי שנקבע בפסק-הדין בעניין אטינגר, ראוי להוסיף "יד חיסכון" המבטאת מרכיב נוסף באופני השימוש הנעשים בקופה המשותפת של המשפחה הממוצעת. הנחה זו יפה, במישור העקרוני, גם בתביעת התלויים, שהרי המשפחה היא אותה משפחה, ואופני השימוש הם אותם אופנים. לפיכך, כפי שמתווספת "יד חיסכון" לצורך אומדן ערכה של כל יד בתביעת העיזבון, יש להוסיף "יד חיסכון" גם בחישוב ערכה של כל יד בתביעת התלויים. כך, תיווצר שקילות כלכלית בערך המיוחס לכל יד בתביעת התלויים ובתביעת העיזבון. אלא שבכך לא מסתיימת החקירה. 13. דרך החישוב המוסיפה "יד חיסכון" (שהיא למעשה "יד רווחה") ביישום שיטת הידות, מבוססת על הנחה ש"החיסכון" המשפחתי נוצר מהקופה המשותפת והוא משמש את כל בני הבית ואת משק הבית (השוו: ישראל גלעד "בעקבות פסק הדין עיזבון אטינגר – לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי השנים האבודות" עלי משפט ד 47, 60 (תשס"ה)). לכן, זכאותם של התלויים, בתביעתם-שלהם בגין הפסדי הממון שנגרמו להם עקב מות המנוח, היא גם למרכיבי החיסכון שהיו באים מהכנסתו של המנוח, פרט כמובן לאותו חלק בחסכון שהיה משמש לרווחתו של המנוח עצמו. על-מנת לחשב את חלקם של התלויים בחסכון, ולחלץ את מרכיב-החיסכון שאינו מגיע להם (קרי: חלקו של המנוח בחסכון), יש לחלק את יד החיסכון למספר ידות-משנה, כמספר הידות שמייצג את בני-הבית (תלויים ומנוח) ואת משק-הבית. לפי חישוב זה, הפיצוי לתלויים בגין הפסדי התמיכה הוא הכנסתו של המנוח בהפחתת יד הקיום של המנוח ובהפחתת יד-המשנה של חיסכון המנוח (חלקו של המנוח בהנאה מן החסכון). הנה כי כן, בשיטת החישוב המלאה של תביעת התלויים, יש לנכות מהכנסתו של המנוח את יד הקיום של המנוח וכן את חלקו של המנוח בחיסכון מן "הקופה המשותפת". מרכיב אחרון זה – חלקו של המנוח בחיסכון – משתלם בתביעת העיזבון בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות", כשם שהמנוח היה זכאי לכך – כך גם עזבונו. התלויים, לעומת זאת, אינם זכאים לו בתביעתם שלהם, כיוון שאין זה הפסד ממון שהוסב להם, אין זו תמיכה שנגרעה מהם. למעשה, התלויים בתביעתם זכאים להכנסתו של המנוח חסר יד הקיום שלו וחסר יד-המשנה שהיא המנה המתקבלת מחלוקת "יד החיסכון" המשפחתי במספר ידות: מנוח, תלויים ומשק הבית. 14. את דרך החישוב המלאה של הפסד התמיכה בתביעת התלויים ניתן לתאר גם בתרשים: הכנסת המנוח "קופה משותפת" מחולקת במספר הידות (תלויים + מנוח + בית + חיסכון) "יד החיסכון" מחולקת במספר ידות-משנה (תלויים + מנוח + בית) הפסדי התלות מהכנסת המנוח = – – אמרו מעתה: הפסדי התלות מהכנסת המנוח מורכבים מהתרומה שהרימה הכנסתו של המנוח בחייו למשק הבית ולתלויים, הן במישור הקיום והן במישור הרווחה ("החיסכון"). תרומה זו מסתכמת בהכנסתו לאחר שנוכו ממנה יד הקיום שלו ויד-משנה המייצגת את חלקו ביד החיסכון. 15. ברם, מבחינה חשבונית, שיטת החישוב בדין הקיים – שנכנה אותה גם "השיטה המסורתית" – מביאה לאותה תוצאה ממש. לפי שיטה זו, כאמור, אין מוסיפים "יד חיסכון" בתביעת התלויים, אלא מחלקים את הקופה המשותפת במספר ידות המבטא את מספר בני הבית התלויים, המנוח ומשק הבית. המנה המתקבלת משקפת את ערכה של כל יד. הפיצוי לתלויים הוא הכנסת המנוח בהפחתת יד אחת, המבטאת את יד הקיום של המנוח. דרך זו שקולה מבחינה מתמטית לדרך "המלאה" שהצגנו קודם, קרי: הוספת "יד חיסכון" המשפיעה מצדה על חישוב ערכה של כל יד, והפחתה של יד-משנה נוספת המייצגת את חלקו של המנוח בחיסכון המשפחתי. אכן, דרך החישוב המסורתית במסגרת תביעת התלויים אינה מביאה בחשבון את "יד החיסכון" באופן מפורש. עם זאת, מרכיב החיסכון מוטמע בה הלכה למעשה, שכן שיטה זו "מפזרת" את מרכיב החיסכון על-פני הידות האחרות. השיטה המלאה מפרקת את החישוב למרכיביו אך בסופה של הדרך התוצאה זהה. המשוואה הבאה מדגימה שקילות זו: במשוואה זו: האות Z מבטאת את הקופה המשותפת, האות n מבטאת את מספר הידות ללא "יד החיסכון" (תלויים, מנוח, משק בית), והביטוי n+1 מבטא את מספר הידות בצירוף "יד החיסכון". הביטוי מבטא את יד הקיום המתקבלת מחלוקת הקופה המשותפת במספר הידות ללא "יד החיסכון" (קרי: את הסכום המופחת מההכנסה של המנוח לפי החישוב "המסורתי"). הביטוי מבטא שני מרכיבים: יד קיום המתקבלת מחלוקת הקופה המשותפת במספר הידות כולל "יד החיסכון", וידת-משנה המתקבלת מחלוקת "יד החיסכון" במספר הידות ללא "יד החיסכון". הסכום של שני המרכיבים האלה מופחת מהכנסת המנוח, לפי "השיטה המלאה", לצורך קביעת הפיצוי לתלויים. המשוואה מצביעה על כך שהסכום המופחת מהכנסת המנוח לפי השיטה "המסורתית" שווה לסכום המופחת מהכנסתו לפי השיטה "המלאה". הטעם לכך הוא, שיש זהות בין ההשפעה של הוספת "יד חיסכון" במכנה לבין ההשפעה של הוספת חלקו של המנוח בחיסכון במונה. כאמור, הזהות היא פועל יוצא של כך שההשפעה של הוספת "יד חיסכון" היא הקטנת ערכה של כל יד, באופן שמתקזז עם תוספת הפיצוי בגין חלקם של התלויים בחיסכון. הנה כי כן, שתי דרכי החישוב מובילות לאותה תוצאה ממש. הניחו, לדוגמא, כי הכנסתו של המנוח היא בשיעור של 80, וכי הכנסתו של בן הזוג היא בשיעור של 20 (קופה משותפת – 100). הניחו כי במשפחה תלוי נוסף, כך שבתוספת יד משק הבית, מתקבלות לפי השיטה המסורתית 4 ידות. נגיסתו של המנוח מהקופה המשותפת (יד הקיום שלו) היא אפוא בגובה של 25 (100/4), והפיצוי לתלויים הוא הכנסתו של המנוח בניכוי יד הקיום, לאמור, 55 (80-25). בשיטה המלאה יש להוסיף "יד חיסכון", כך שהערך של יד אחת הוא 20 (100/5). זו גם יד הקיום של המנוח מתוך הקופה המשותפת. נגיסתו של המנוח בחיסכון מתקבלת על-ידי חלוקה של יד אחת – "יד החיסכון" – במספר הידות (ללא "יד החיסכון"). זו יד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון, ובדוגמה שלפנינו ערכה הוא 5 (20/4). חלקם של התלויים בהכנסתו של המנוח, לפי השיטה המלאה, הוא אם כן 55 (80-20-5) (הכנסת המנוח בניכוי יד הקיום שלו ובניכוי חלקו בחסכון). אף אם הדרך המלאה, הכוללת הוספה של "יד חיסכון", מדויקת יותר מבחינה רעיונית, הרי ששקילות התוצאה וטעמים של נוחות (חישוב בדרך מוכרת ומקוצרת) מאפשרים לדבוק בדרך החישוב הקיימת. 16. יובהר, כי בתביעת העיזבון בגין "השנים האבודות", יש להמשיך ולהשתמש ב"יד החיסכון" לצורך חילוץ יד הקיום של המנוח המופחתת מן ההכנסה המשמשת בסיס לחישוב הפיצוי. כאן, אין כל צורך בחלוקה לידות-משנה של "יד החיסכון" שכן העיזבון זכאי למלוא ההכנסה של המנוח לרבות החיסכון כולו (בהפחתת יד הקיום). משמעות הדבר היא שקיים פער בין שיעור הפיצוי לו זכאי העיזבון בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" לבין שיעור הפיצוי לו זכאים התלויים בגין הפסדי תמיכה. פער זה הוא שווה-ערך לאותה "ידת-משנה" המבטאת את חלקו של המנוח בחיסכון. "ידת-משנה" זו משולמת בתביעת העיזבון (כחלק מ"יד החיסכון" כולה), בעוד שבתביעת התלויים, שתי שיטות החישוב – זו "המסורתית" וזו "המלאה" – מובילות בסופו של יום להפחתתה. 17. המסקנה העולה מן המקובץ היא שההלכה שהותוותה בעניין אטינגר, בכל הנוגע לדרך החישוב, איננה אלא וינדיקציה של שיטת הידות עתיקת-היומין (עניין פלקסברג). "יד החיסכון" היתה שם תמיד, גם אם לא זוהתה בשמה. הלכת אטינגר הוציאה אותה אל האור במסגרת תביעת העיזבון. הוצאתה לאור גם בתביעת התלויים אך מדגימה את נכונותו של החישוב המשמש אותנו מימים-ימימה. סיכום אופן חישוב הפיצוי א. תביעת התלויים 18. בשלב ראשון, יש לזהות את הקופה המשותפת של המשפחה (בין אם היא מורכבת מהכנסת המנוח לבדה ובין אם היא כוללת את הכנסת בן הזוג או בת הזוג). בשלב שני, יש לברר את מספר הידות בהתאם למספר בני המשפחה התלויים בכל אחת מתקופות החיים (משפחה "דינאמית") בתוספת יד המנוח ויד משק הבית. בשלב שלישי, מחלצים את שוויה של כל יד באמצעות חלוקת הקופה המשותפת במספר הידות שהתקבל. בשלב רביעי, מפחיתים מהכנסתו של המנוח את יד הקיום. היתרה המתקבלת מבטאת את הפיצוי לתלויים בגין הפסדי התלות מההכנסה של המנוח, ולכך עשויים להתווסף, במקרים המתאימים, פיצויים בגין הפסדי ממון נוספים, דוגמת אובדן שירותי בן-זוג והורה. זו – תביעת התלויים. זוהי דרך החישוב "המסורתית" ונכונותה נבחנה היום גם בהשוואה לשימוש בנתיב הרעיוני המלא. ב. תביעת העיזבון 19. בשלב ראשון, יש לזהות את הקופה המשותפת של המשפחה. בשלב שני, יש לברר את מספר הידות בהתאם למספר בני המשפחה הנתמכים בתוספת יד המנוח, יד משק הבית ו"יד החיסכון" – כאשר גם הפעם המשפחה היא "דינאמית". בשלב שלישי, מחלצים את שוויה של כל יד באמצעות חלוקת הקופה המשותפת במספר הידות שהתקבל. בשלב רביעי, מפחיתים מהכנסתו של המנוח יד אחת – היא יד הקיום (נגיסתו של המנוח בקופה המשותפת – לצורכי קיומו). היתרה המתקבלת מבטאת את הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות" (מכלול הכנסתו בניכוי הוצאות הקיום). לפיצוי זה עשויים להתווסף, במקרים המתאימים, פיצויים בגין ראשי נזק נוספים, דוגמת נזקי ממון, כאב וסבל והוצאות שירותי קבורה ולוויה. זו – תביעת העיזבון. תביעות מקבילות א. מניעת פיצוי כפל במתחם החפיפה על דרך של קיזוז וניכוי 20. הלכת אטינגר והפסיקה שבאה בעקבותיה עוררו מחדש וביתר שאת שאלה ותיקה הנוגעת ליחס שבין שני מסלול התביעה הנובעים ממותו של אדם עקב מעשה עוולה: תביעת התלויים ותביעת העיזבון. לצד הרכיבים הייחודיים לכל אחד משני מסלולי התביעה, קיים ביניהם גם מתחם של חפיפה – הוא רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית. לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים. צורך זה קיים בלא תלות בשאלה איזו תביעה מוגשת קודם – תביעת העיזבון או תביעת התלויים, וגם ללא תלות בשאלה איזו תביעה גבוהה יותר. גם אין נפקא מינה אם יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. הצורך למנוע תשלום כפל בגין הפסדי התמיכה שריר וקיים בכל המקרים האלה (עניין צרור, בפסקה 16). באופן מעשי, יש אפוא לבצע קיזוז מתאים בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. מקום בו אין זהות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים, כיוון שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתבוע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו (ראו: ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982)). כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, ותביעת התלויים גבוהה יותר, מורה הלכת הניכוי לנכות מתביעת התלויים את תביעת העיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים (בגין הפסדי התמיכה) מתביעת העיזבון (ראו עניין צרור, בפסקאות 17-16). ב. ראשי-נזק מחוץ לתחום החפיפה 21. לאחר קיזוז תחום החפיפה בין שתי התביעות, עשויים להיוותר עדיין ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשויים להיפסק פיצויים בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. מה דינם? בהקשר זה יש חשיבות, לפי המצב הנורמטיבי הקיים, לשאלה איזו מן התביעות גבוהה יותר. טעם הדבר הוא שביחס לראשי הנזק האלה, "בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (עניין גבריאל, בעמ' 566). לכן, למשל, אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אובדן שירותים, אין לנכות פיצוי אחרון זה מתביעת העיזבון (עניין צרור, בפסקה 15). כאשר תביעת התלויים היא הגבוהה יותר, לעומת זאת, קמה תחולה להלכת הניכוי אשר פורשה בפסיקה באופן שיש להפחית מתביעת התלויים את תביעת העיזבון, לרבות למשל, את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין כאב וסבל (ראו דעת הרוב בע"א 5376/93 עיזבון קידר ז"ל נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594 (1995)). אנו סבורים כי במצב זה "תוצאת החלתה של הלכת הניכוי איננה מניעת כפל פיצוי או פיצוי ביתר, אלא מניעת פיצוי כפשוטו", ועל כך עמדנו בעניין צרור. עוד הוספנו את הדברים האלה: אין לכחד: הבחירה ליישם את הלכת הניכוי באורח חד-צדדי – קרי: ניכוי תביעת היורשים מתביעת התלויים אך הימנעות מניכוי כזה בכיוון ההפוך – ניתנת לביקורת. הגיונה הוא... בסברה כי התלויים (שהם גם יורשים) זוכים בטובת הנאה בשל תביעת העיזבון, ואילו העיזבון אינו זוכה בטובת הנאה דומה בשל תביעת התלויים. ניתן להקשות על סברה זו. (שם, בפסקה 15) אולם כפי שבעניין צרור לא הונחה תשתית לבירור מחדש של היקף תחולתה של הלכת הניכוי בכל הנוגע לתביעת התלויים – כשזו האחרונה היא הגבוהה יותר – כך גם בענייננו. במקרה שלפנינו גם אין תביעת התלויים גבוהה יותר מתביעת העזבון. נושא זה של פסיקת "הגבוה מבין השניים" כאשר הסכום בתביעת התלויים גבוה יותר, ובכלל זה שאלת הניכוי של יד-המשנה המשתלמת בתביעת העיזבון אך לא בתביעת התלויים (חלקו של המנוח בחסכון), טעון עיון ומחשבה. כל אלה יוותרו לעת מצוא. מן העקרונות לפיצוי במקרה שבפנינו 22. לא מצאנו בסיס להתערב בפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע לפיצוי שנפסק למשיבה עבור עזרת הזולת ובקביעתו לעניין קיצור תחולת החיים של המשיבה 2. לעומת זאת, לאור העקרונות שהותוו לעיל יש לתקן את פסק-הדין ככל שהוא נוגע לפיצוי בגין הפסד התמיכה לתלויים ולפיצוי עבור הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" לעיזבון, וכן בכל הנוגע ליחס שבין שתי התביעות. כיוון שבמקרה זה היו תלויים במנוח (להבדיל ממקרה של רווק חסר תלויים), נעשה החישוב של הפסדי התמיכה בתביעת התלויים ושל הפסדי ההשתכרות בתביעת העיזבון באמצעות שיטת הידות (ראו עניין פינץ הנ"ל). 23. נפתח בתביעת התלויים. בעניין זה לא נפלה טעות בחישוב שערך בית-המשפט קמא והוא נערך כאן לצורך אחידות החישוב. אם כן, בתקופה הראשונה, מיום התאונה (14.6.2000) ועד להגיעו של המשיב 3 – הבן הצעיר – לגיל 18 (5.7.2002), יש לערוך את החישוב כדלקמן: הקופה המשותפת, לפי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, היא בסכום של 6,397 ש"ח. קופה זו יש לחלק בארבע (האלמנה, הבן הצעיר, המנוח ומשק הבית). לפי המנה המתקבלת, שוויה של כל יד הוא 1,599 ש"ח. בתביעת התלויים יש להפחית מהכנסתו של המנוח (שגובהה 3,755 ש"ח), יד אחת – היא יד הקיום של המנוח. התוצאה היא שהפסד התמיכה בתקופה הראשונה הוא: 2,156 ש"ח X 25 חודשים (מעוגל) = 53,900 ש"ח. עבור התקופה השנייה, לאחר הגיעו של המשיב 3 לבגרות ועד ליום פסק הדין (46 חודשים מעוגל) יש לחלק את הקופה המשותפת בשלוש ידות, כך שכל יד שווה 2,132 ש"ח. בהתאם לכללים שהותוו לעיל, הפסד התמיכה למשיבה 2 כתלויה הוא: 1,623 ש"ח X 46 חודשים = 74,658 ש"ח. שני התשלומים האלה הם בערכי יום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ותתווסף להם ריבית מאמצע התקופה. עבור התקופה השלישית – היא תקופת העתיד – עד הגיעו של המנוח לגיל 67 שנים, יש להכפיל את הכנסתו של המנוח בניכוי יד אחת במקדם היוון מתאים: 1,623 ש"ח X 171 מקדם היוון = 277,533 ש"ח. תביעת התלויים מסתכמת, אפוא, לפני הוספת הריבית על סכומי העבר, בסכום של 406,091 ש"ח בגין אובדן תמיכה, בתוספת סך של 100,000 ש"ח בגין אובדן שירותי אב ובעל – כפי שקבע בית-המשפט המחוזי. 24. מכאן לתביעת העיזבון. כאמור, גם כאן השיטה המשמשת לחישוב הפיצוי היא שיטת הידות, אך יש להוסיף "יד חיסכון" לצורך חילוץ יד הקיום. חישוב הפיצוי עבור כל אחת מהתקופות נעשה על-ידי הפחתה של יד הקיום מהכנסתו של המנוח. הסכומים המתקבלים משקפים את אותו חלק מהכנסתו של המנוח שהיה משמש לתמיכה ול"חיסכון". בתקופה הראשונה מתקבל הסכום של 2,476 ש"ח X 25 חודשים = 61,900 ש"ח. עבור התקופה השנייה מתקבל הסכום של 2,156 ש"ח X 46 חודשים = 99,176 ש"ח. בתקופה השלישית, מתקבל פיצוי של 2,156 ש"ח X 171 מקדם היוון = 368,676 ש"ח. סכומי הפיצוי הם בערכי יום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולסכומי העבר תתווסף ריבית מאמצע התקופה. סך כל הפיצוי עבור הפסד ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות" (לפני הוספת הריבית על סכומי העבר) הוא 529,752 ש"ח, ולסכום זה מתווספים ראשי הנזק הנוספים: 46,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני ו-15,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה ולוויה. 25. אשר ליחס שבין התביעות: תביעת העיזבון גבוהה יותר, ובהתאם להלכת צרור יש לפסוק לתלויים את הפסדי התמיכה ואת אובדן השירותים, ולעיזבון, לאחר קיזוז הפסדי התמיכה כפי שנפסקו לתלויים, תשולם היתרה עבור הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" בתוספת הפיצוי עבור כאב וסבל והוצאות קבורה ולוויה – הכל כמפורט לעיל. הפיצוי לעיזבון יחולק בין היורשים בהתאם לצו הירושה. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי יתוקן, אם כן, לפי המפורט לעיל, וביתר העניינים – יוותר בעינו. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י' בטבת התשס"ח (19.12.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06046410_P08.doc גש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il