כהן נ' הארצי לעבודה ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 46349-03-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: חיים כהן נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד הילה טל פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הארצי לעבודה, מיום 12.1.2025 בעב"ל 15047-12-23, בו נדחה ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 10.8.2023 בב"ל 43552-05-22 (להלן בהתאמה: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי). בשנת 2009 ארע לעותר, עורך דין בעיסוקו, אירוע חריג במהלך עבודתו, שלאחריו אושפז בבית החולים ועבר צנתור. בשנת 2014 הגיש העותר למשיב 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה – שנדחתה. בעקבות דחייה זו, הגיש העותר תביעה קודמת לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (ב"ל 60472-01-16), שהתקבלה, תוך שנקבע כי בסמוך לאחר האירוע משנת 2009 וכתוצאה ממנו, אירע לעותר אוטם בשריר הלב, המהווה פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק). בהמשך לכך, בשנת 2021, קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון לעותר נכויות זמניות וצמיתות בשיעורים שונים, החל משנת 2009 ואילך. בגין נכויות אלה אישר המל"ל לשלם לעותר גמלה, ואולם רק מיום 1.11.2013 – שנה לפני הגשת תביעתו – וזאת לאור הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הקובעות, בין היתר, כדלהלן: "(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור [...]" (ההדגשה הוּספה). על רקע זה הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי, בה עתר לחייב את המל"ל לשלם לו את הגמלה גם לתקופה שקדמה ליום 1.11.2013, והחל משנת 2009. טענתו המרכזית הייתה, שבמשך שנים לא ידע שעבר אוטם בשריר הלב בשנת 2009, והתוודע לעובדה זו לראשונה בחודש אוקטובר 2014, עת עיין בתוצאות מיפוי לב שנערך לו שעה שהמתין לבדיקה רפואית (טענה זו של העותר תכונה להלן: הטענה העובדתית). העותר הוסיף וטען במישור המשפטי, כי בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובתו, לעניין סעיף 296 לחוק, את העיכוב בהגשת התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה – וזאת לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (טענה זו תכונה להלן: הטענה המשפטית). תביעת העותר נדחתה על-ידי בית הדין האזורי. לאחר ניתוח מפורט של הראיות, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את טענתו העובדתית של העותר. בהקשר זה נקבע, כי גרסתו שלפיה לא ידע על אוטם שריר הלב עד לשנת 2014, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם הודייתו כי ידע על כך כבר בשנת 2010; עם הגשת תביעה קודמת לנכות מעבודה עוד בשנת 2010, שנמחקה על-ידי המל"ל בשל חוסר במסמכים; ועם העובדה שתוצאות בדיקת מיפוי הלב היו בידיו כבר משנת 2010. כן נקבע, כי אין לקבל גם את טענתו המשפטית, שכן הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי מגבילה את הזכות לקבלת גמלה רטרואקטיבית לתקופה של עד שנה, ואין באי-ידיעתו של העותר על הפגיעה בעבודה כדי להקנות לו זכות לגמלה מעבר לתקופה זו. זאת, על יסוד הפסיקה שנסקרה, ולאור תכליתה של הוראה זו – שאינה קובעת הסדר "שיהוי" או "התיישנות", אלא עניינה בגמלה שנועדה להבטיח קיום מינימאלי בכבוד בהווה ובתקופה הסמוכה לכך, ולא לפצות על העבר הרחוק. על כך הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי, שנדחה אף הוא. בית הדין הארצי לא מצא להתערב במסקנת בית הדין האזורי, שהתבססה על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות, שלפיה יש לדחות את הטענה העובדתית של העותר. עוד הוסיף וציין, כי לצורך החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדרש לא רק העדר ידיעה בפועל, אלא גם העדר ידיעה בכוח; אשר איננו מתקיים בעניינו של העותר, שעה שהיה בכוחו לדעת כי עבר אוטם לב לכל המאוחר עם קבלת תוצאות בדיקת מיפוי הלב בשנת 2010. מכל מקום, קבע בית הדין הארצי במישור המשפטי, לאחר דיון נרחב, כי לא ניתן "להרכיב" את ההסדר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי; וזאת לאור לשון ההוראה האמורה, תכליתה וההיסטוריה החקיקתית שלה. לצד זאת הוער בסיום פסק הדין, כי "המסקנה שאין להרכיב את חוק ההתיישנות על הוראות סעיף 296(ב) לחוק, אין משמעה כי לא יתכנו טעמים אחרים שיביאו לתשלום עבור תקופה ארוכה מזו הקבועה בסעיף", תוך שהובאו דוגמאות לא ממצות למקרים אפשריים כאלה. בעתירה שלפנינו טוען העותר, בעיקרו של דבר, כי בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלה טעות משפטית מהותית, עת נדחתה טענתו המשפטית ולפיה סעיף 8 לחוק ההתיישנות "גובר", כך לדבריו, על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. בהקשר זה נטען, בתמצית, כי פסק דינו של בית הדין הארצי קובע הלכה חדשה, "גורפת וקיצונית", הסותרת פסיקות קודמות של בתי הדין לעבודה. כן נטען, כי על רקע אופייה העקרוני וחשיבותה הציבורית של הסוגיה – נדרשת התערבותו של בית משפט זה, והעמדת הלכה על מכונה. לצד זאת חוזר העותר, בין היתר, על טענתו העובדתית ולפיה ידע לראשונה על שאירע לו בשנת 2009 רק בסמוך לפני הגשת תביעתו בשנת 2014. לאחר עיון, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה, והתערבותו בהחלטותיהם ובפסקי דינם מצומצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית, ושיקולי צדק מחייבים התערבות (ראו מבין רבים: בג"ץ 5332/23 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (19.9.2023); בג"ץ 1525/22 יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (22.6.2022)). כפי שנפסק, "משמעות דברים אלה היא, בדרך כלל, שעל־-מנת להניענו להתערב, שומה על העותר להצביע על נסיבות, שבהן נקבעה בבית הדין הארצי לעבודה נורמה בעלת חשיבות כללית, וכדרישה מצטברת, שהנסיבות האינדיווידואליות של המקרה מצדיקות התערבות" (בג"ץ 1954/93 גלובס פבלישר עיתונות (1982) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(1) 878, 880 (1993) (ההדגשה הוּספה)). בענייננו, נסיבותיו האינדיווידואליות של העותר אינן מצדיקות התערבות. טענתו העובדתית של העותר לאי-ידיעתו על הפגיעה שאירעה לו במשך כחמש שנים – נדחתה על-ידי שתי ערכאות, באופן מנומק ומפורט ובהתבסס על העדויות שנשמעו לפני בית הדין האזורי. השגותיו של העותר על כך הן בעלות אופי ערעורי, ואין מקום להידרש אליהן במסגרת עתירה לבית משפט זה, שכאמור, אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה. המשמעות הנגזרת מכך היא, כי הכרעה בסוגיה המשפטית – היא תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנסיבותיו של סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי – לא תשפיע על עניינו הפרטני של העותר, לגביו נקבע כי לא מתקיים תנאי העדר הידיעה, בפועל ובכוח, הנדרש לצורך החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלה, הסוגיה המשפטית העקרונית העומדת במוקד העתירה הופכת, למעשה, לתיאורטית בעניינו של העותר – כך שאין מקום לדון בה במסגרת העתירה שלפנינו (וראו בג"ץ 2406/05 עיריית באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 והאסמכתאות שם (27.7.2005)). העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג ניסן תשפ"ה (21 אפריל 2025). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת