מדינת ישראל נ. מוסא כרים

פסק-דין בתיק ע"פ 4631/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4631/13 ע"פ 4635/13 ע"פ 4659/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערת בע"פ 4631/13 והמשיבה בע"פ 4635/13 ובע"פ 4659/13: מדינת ישראל נ ג ד המשיב 1 בע"פ 4631/13 והמערער בע"פ 4635/13: 1. מוסא כרים המשיב בע"פ 4631/13 והמערער בע"פ 4659/13: 2. זכי עראף ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.05.2013 בת"פ 27039-07-12 שניתן על ידי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל תאריך הישיבה: כ' באדר התשע"ד (20.02.2014) בשם המערערת בע"פ 4631/13 והמשיבה בע"פ 4635/13 ובע"פ 4659/13: עו"ד מורן פולמן בשם המשיב 1 בע"פ 4631/13 והמערער בע"פ 4635/13: עו"ד מיכאל כרמל בשם המשיב בע"פ 4631/13 והמערער בע"פ 4659/13: עו"ד גיל שפירא פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו שלושה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון-נתנאל) בת"פ 27039-07-12, מיום 13.5.2013, במסגרתו הורשעו כרים מוסא (להלן: המערער 1) וזכי בן ח'ליל עראף (להלן: המערער 2; להלן יחד: המערערים) על פי הודאתם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט גזר על המערער 1 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע, וכן פיצוי לנפגע בסך 25,000 ₪. על המערער 2 גזר בית המשפט המחוזי 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע, וכן פיצוי לנפגע בסך 25,000 ש"ח. הערעור הראשון (ע"פ 4631/13) הינו ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המערערים ואילו שני הערעורים הנוספים (ע"פ 4635/13 וע"פ 4659/13) הינם ערעורי המערערים העותרים להקלה בעונשם. העובדות לפי כתב האישום המתוקן 1. ראשיתו של האירוע בתגרה שפרצה ביום 26.6.2012 מחוץ לאולם אירועים במעליאה, בין מלצר לבין אחד האורחים בחתונה. אבי האורח – המתלונן – ניסה להפריד בין הנצים וסטר למלצר. בעקבות זאת, הגיעו המערערים יחד עם אחרים לפתח האולם, כשהם חמושים במקלות, וזאת במטרה לתקוף את הנפגע. במקום התפתחה תגרה שבמהלכה הכו המערערים יחד עם אחרים את הנפגע במקלות, המהווים נשק קר, באגרופים ובבעיטות. במהלך התגרה הונחתה מכה על ראשו של המתלונן והוא התמוטט. בעקבות זאת הובהל המתלונן לבית חולים, כשהוא סובל מחבלה חמורה בראשו ובגבו, ושם אובחן בראשו דימום תת עכבישי. המתלונן נותח ואושפז, ואף הורדם והונשם למשך מספר ימים. לשם שלמות התמונה אציין כי המערער 1 התקשר לפני האירוע לאדם אחר (הנאשם 2 בכתב האישום המתוקן) והודיע לו כי בכוונתו להגיע לאולם כדי לתקוף את הנפגע. אותו אדם, אשר ידע כי המערער 1 זומם לבצע מעשה פשע, לא נקט באמצעים סבירים למונעו ולכן הועמד גם הוא לדין יחד עם המערערים, והואשם והורשע לפי הודאתו בעבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק. הסדר הטיעון בעניינו של נאשם זה כלל הסכמה לעניין העונש, הסכמה שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי. עיקרי גזר הדין 2. כאמור, הנאשמים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדרי טיעון. הסדרי טיעון אלה לא כללו הסכמות לגבי העונש, והצדדים טענו לעונש באופן "פתוח", תוך הסתמכות על תסקירים מטעם שירות המבחן ועל תסקיר קרבן עבירה. 3. בעת קביעת עונשם של הנאשמים נדרש בית המשפט המחוזי תחילה לקביעת מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה. בית המשפט עמד על החומרה היתרה הטמונה בביצוע עבירות אלימות "על רקע של מה בכך". בית המשפט התעכב במיוחד על הפגיעה החמורה של העבירה בערכים חברתיים חשובים, כגון שלוות נפשם של האזרחים ותחושת ביטחונם וכן זכותו של המתלונן לשלמות גופו, בריאותו וההנאה מחייו. 4. בית המשפט המחוזי עמד על הנזק שנגרם למתלונן כתוצאה מביצוע העבירה. הוא קבע כי העבירה גרמה למתלונן לנזקים חמורים עד מאוד, נזקים אשר ילוו אותו ואת משפחתו למשך כל ימי חייהם. הערכה זו מבוססת על תעודות רפואיות שמהן עולה כי לאחר ביצוע העבירה היה המתלונן מאושפז למשך 18 ימים, וכי הוא שוחרר לביתו כשהוא מוגבל מבחינה תפקודית וזקוק לסיוע בפעילויותיו היום יומיות. כן מבוססת מסקנה זו על תסקיר קרבן העבירה אשר פרט את תחושותיו הקשות של המתלונן ואת השפעתה הרעה של הפציעה עליו ועל משפחתו, לרבות מבחינה כלכלית. בית המשפט מצא נסיבה לחומרה גם בכך שביצוע העבירה היה עלול להסב למתלונן נזק חמור יותר, לנוכח אופייה האלים של התקיפה – תקיפה חמורה שבוצעה בחבורה ובאמצעות מקלות. בעניין זה העיר בית המשפט כי אין לקבל את טענתה העקרונית של המאשימה ולפיה תקיפה במקלות היא חמורה יותר מאשר תקיפה בסכין, וקבע כי – באופן עקרוני ודרך כלל – תקיפה בסכין היא חמורה יותר. 5. בית המשפט המחוזי ציין כי לצורך קביעת מתחם הענישה, להבדיל מעניין ההרשעה, ניתן לייחס חשיבות לעובדה שלא נטען ולא הוכח מי מהנאשמים הוא זה אשר הנחית על ראשו של הנפגע את המכה הקשה שגרמה לשבר בגלגלתו. עובדה זו מהווה, לשיטתו, נסיבה לקולא בהתאם לסעיף 40ט(א)(2) לחוק, שעניינו חלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה. קביעה זו של בית המשפט טעונה הבהרה מסוימת, הואיל ובמקום אחר בפסק הדין נקבע כי "לענין ההרשעה ולענין מתחם הענישה אין נפקא מינה שלא נטען, כי מי מהנאשמים הוא זה אשר הנחית את המכה הקשה בראשו של המתלונן". ואולם, נראה כי הערה זו נכתבה בהקשר המצומצם של השיקול שעניינו הנזק שנגרם או שצפוי היה להיגרם מביצוע העבירה. 6. בית המשפט המחוזי מצא נסיבה מחמירה לפי סעיף 40ט(א)(1) לחוק בעובדה שמעשה התקיפה לא היה ספונטאני, אלא פרי תכנון מוקדם ותגובה מכוונת לתגרה הקודמת שבין המלצר למתלונן. עובדה זו נלמדת, לדעת בית המשפט, מן העובדה שהתוקפים הגיעו לפתח האולם כשהם חמושים במקלות וכן מן העובדה שעובר לתקיפה הודיע המערער 1 לאחר, בשיחת טלפון, כי בכוונתו להגיע לאולם ולתקוף את המתלונן, זאת במטרה "לגייס" את האחר לביצוע העבירה. בית המשפט ראה בשיחת טלפון זו נסיבה מחמירה נגד המערער 1 לפי סעיף 40ט(א)(2) לחוק. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לייחס חשיבות לחלקו של המתלונן באירועים שהובילו לתגרה, קרי לכך שהוא סטר למלצר. ההנמקה לכך התבססה על פער הזמנים שבין התגרה המוקדמת לבין האירוע שבו נחבל המתלונן, ועל כך שהנאשמים לא נכחו בתגרה המוקדמת. 8. נוכח האמור לעיל, ובהתבסס על פסיקה שהעבירו באי כוח הצדדים לעיונו, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם את העבירה הוא בין 18 חודשי מאסר לבין חמש שנות מאסר לריצוי בפועל. 9. לצורך גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם הביא בית המשפט המחוזי בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לפי מצוות סעיפים 40ג ו-40יא לחוק. נסיבות לחומרה מצא בית המשפט בכך שהנאשמים לא לקחו אחריות מלאה על מעשיהם, לא גילו אמפתיה לקורבן העבירה ולנזקיו ואינם מעוניינים בהליך טיפולי. כן מצא בית המשפט נסיבה לחומרה בתסקירי שירות המבחן בעניין שני המערערים, אשר לא היו חיוביים. נסיבה לקולא מצא בית המשפט בכך שהמערערים הודו במיוחס להם ובכך נטלו אחריות מסוימת למעשיהם, זאת חרף העובדה שהודאתם הגיעה בשלב מאוחר, לאחר שנשמעו עדי תביעה רבים. שיקול נוסף לקולא מצא בית המשפט בכך שעבור שני המערערים מדובר במאסר ראשון. 10. בית המשפט המחוזי הבחין בין המערערים במספר עניינים. ראשית, המערער 1 הוא שיזם את האירוע והוא אף ניסה לגייס אחר שיצטרף אליו לביצוע העבירה. נסיבות דומות לא נטענו לגבי המערער 2. שנית, למערער 1 עבר פלילי בעבירות אלימות, בעוד שהמערער 2 נעדר עבר פלילי. עם זאת, ציין בית המשפט שהמשקל שיש לתת לעבר הפלילי של המערער 1 הוא מוגבל באופן יחסי, שכן עבירות האלימות שבהן הוא הורשע היו כולן מסוג עוון וכן משום שבין השנים 2008-1997 לא נזקפו לחובתו הרשעות. שלישית, המערער 1 הוא בן 39 שנים ואילו המערער 2 בן 24 שנים. רביעית, במהלך מעצרו השתלב המערער 2 כמדריך באגף הפיקוח, והוא אף הביע נכונות להשתתף בקורסים, לרבות קורס שליטה בכעסים. בית המשפט התחשב בנסיבות אלה, על אף שהדברים הובאו מפי סנגורו של המערער 2 ולא באו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. 11. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער 2 לפיה ראוי להפחית מעונשו בשל "הגנה מן הצדק". לפי הטענה, בנו של הנפגע הזכיר בעדותו אדם נוסף שהשתתף בקטטה ואדם זה נחקר במשטרה, אך לא הוגש נגדו כתב אישום. בית המשפט דחה טענה זאת, מהטעם שאין בעובדות שתוארו כדי להצביע על כך שהיו בידי המאשימה די ראיות כדי להעמיד לדין את האדם הנוסף. בית המשפט הוסיף כי חזקה על המאשימה שבחנה את הראיות בתשומת לב, והעמידה לדין כל אדם אשר היו כנגדו ראיות לכאורה המספיקות לשם העמדה לדין. 12. לאור האמור לעיל השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שברישא. תמצית נימוקי הערעורים 13. המאשימה (המערערת בע"פ 4631/13) - באמצעות באת כוחה עו"ד מורן פולמן – טוענת כי העונשים שנגזרו על המערערים אינם הולמים ואינם משקפים את חומרת המעשים שבוצעו, את תוצאות המעשים ואת משמעותם החברתית. לטענת המאשימה, בית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי הולם לקביעותיו בעניין הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק). במיוחד התעכבה המאשימה על הנזק החמור שנגרם למתלונן ועל הפגיעה הקשה וארוכת הטווח בו ובמשפחתו. היא ציינה, בין היתר, כי בעקבות החמרה במצבו מקיימים בני משפחתו של המתלונן "תורנות שמירה" מחשש להשאירו לבד. בכך הפך המתלונן לנטל על בני משפחתו, ומעשה העבירה הפך גם אותם לקורבנותיו. בנסיבות אלה, טוענת המאשימה, אין לייחס חשיבות לסוג הנשק הקר שבו בוצעה התקיפה – מקל או סכין. עוד טוענת המאשימה כי אין לייחס חשיבות לשיקול בדבר פוטנציאל הנזק למתלונן, משום שבמקרה דנן פוטנציאל הנזק כמעט שהתממש במלואו. המאשימה שבה ומזכירה כי מדובר בעבירה מתוכננת, אשר בוצעה בעקבות סכסוך פעוט שלא נגע למערערים. 14. המאשימה מוסיפה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס משמעות מקלה לכך שלא נקבע מי מבין המערערים או האחרים הוא שהנחית את המכה הקשה על ראשו של המתלונן. לטענת המאשימה, כאשר מבוצעת תקיפה בצוותא חדא קיים קושי טבוע להצביע על חלקו של כל אחד מהמעורבים. במצב דברים זה, ולנוכח העובדה שהנאשמים נמנעו מלהצביע על אדם אחר שגרם לנזק, עשויה קבלת עמדת בית המשפט להביא לתוצאה בלתי רצויה לפיה תקיפה בידי מספר מעורבים תזכה לענישה מקלה, אך משום הספק הטבוע. המאשימה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט כאשר מצא נסיבות מקלות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. המאשימה מזכירה את העובדה שהמערערים לא לקחו אחריות על מעשיהם, לא היו מעוניינים בהליך טיפולי, לא גילו אמפטיה לנפגע העבירה ולנזקיו או למשפחתו וכן את העובדה שתסקיר שירות המבחן בעניינם לא היה חיובי. לטענת המאשימה, לנוכח חומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים לא היה מקום לייחס משקל רב לנסיבותיהם האישיות, שכן הנסיבות האישיות מהוות שיקול שני במעלה בלבד, וקודמים לו שיקולי גמול והרתעה. 15. המערער 1 (המערער בע"פ 4635/13) – באמצעות בא כוחו עו"ד מיכאל כרמל – טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את עמדתו שלפיה מתחם הענישה הראוי בנסיבות מקרה זה נע בין ששה חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שירות לבין מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים. לטענת המערער 1, שגה בית המשפט בעת שקבע את מתחם הענישה בהסתמך על פסקי דין אשר עסקו בעבירות שבוצעו באמצעות סכין, זאת לנוכח קביעת בית המשפט עצמו שלפיה עבירה המבוצעת באמצעות סכין היא חמורה יותר. המערער 1 מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר נמנע מלייחס משקל לתרומתו של המתלונן לאירוע. לטענת המערער 1, יש לייחס משקל לכך שהמתלונן ובנו הם שהחלו את האירוע האלים בעת התגרה המוקדמת עם המלצר, וכן לעובדה כי מסרט הווידאו של האירוע עולה כי המתלונן היה שותף פעיל לתגרה ההמונית שבמהלכה הוא נחבל. עוד טוען המערער 1 כי בית המשפט לא ייחס די משקל לספק המובנה הקיים לגבי זהותו של מנחית המכה הקשה על ראשו של המתלונן. כן נטען כי שגה בית המשפט כשלא ייחס די משקל לעובדה שבבית החולים שבו טופל המתלונן אבדה עצם מעצמות ראשו, וכי הדבר החמיר את נזקו של המתלונן, שלא באשמת המערער 1. עוד טוען המערער 1 כי קיים פער בלתי סביר בין עונשו שלו לבין עונשו של המערער 2. המערער 1 מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס די משקל לכך שזהו מאסרו הראשון, לכך שהוא הודה והביע חרטה ובכך חסך זמן שיפוטי יקר ערך וכן לנסיבותיו האישיות המקלות, ובכללן לכך שעיקר עברו הפלילי הוא מוקדם ביותר, להיותו אב לארבעה ילדים ולכך שהוא בן למשפחה קשת יום. המערער 1 הפנה לפסיקת בית משפט זה ממנה עולה, לשיטתו, כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט סוטה במידה ניכרת מעונשים שהוטלו במקרים דומים. 16. המערער 2 (המערער בע"פ 4659/13) – באמצעות בא כוחו עו"ד גיל שפירא מטעם הסנגוריה הציבורית – טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עליו עונש מאסר לתקופה ממושכת. לטענת המערער 2, היה על בית המשפט לייחס משקל רב יותר להעדר עברו הפלילי, לעובדה כי הוא בעצמו נפגע באירוע ונזקק לטיפול רפואי ולחלקו היחסי הקטן בביצוע העבירה. עוד טוען המערער 2 כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא ייחס משקל ראוי לעובדה שלא מתקיימת בעניינו הנסיבה המחמירה על פי סעיף 40ט(א)(2) לחוק וכן להבחנות שמתח בית המשפט בין שני המערערים. המערער 2 מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס משקל מספיק להמלצת שירות המבחן שלא להטיל עליו ענישה ממושכת כדי שלא ייחשף לתכנים שליליים, וכן לעמדת שירות המבחן לפיה אין מושרשים בו דפוסי אלימות. לטענת המערער 2, שגה בית המשפט גם כאשר קבע כי תסקיר שירות המבחן בענייניו אינו חיובי. עוד טוען המערער 2 כי בית המשפט שגה כאשר ייחס לחובתו את העובדה שהוא לא לקח אחריות על מעשיו, בעוד שבתסקיר שירות המבחן בעניינו נכתב כי הוא התקשה לקבל אחריות אקטיבית על ביצוע העבירה. המערער 2 מציין כי קושי זה שלו נובע מהעובדה שהאחריות אשר יוחסה לו "היא מתחום דיני השותפות". 17. בדיון לפנינו טען בא כוחו של המערער 1 כי יש לערוך תסקיר קורבן עבירה עדכני למתלונן, שכן לטענתו מצבו השתפר באופן משמעותי כך שהתסקיר שנערך לקראת גזר הדין אינו משקף נאמנה את פני הדברים. עוד ציין בא כוח המערער 1 כי פנה למרכז לגביית קנסות על מנת לפרוס את תשלום סכום הפיצוי שהושת על מרשו. גם בא כוח המערער 2 הודיע כי פנייה דומה מתגבשת מצידו של מרשו. נציגת שירות המבחן, הגב' ברכה וייס, התנגדה בתוקף לעריכת תסקיר קורבן עבירה עדכני שכן לטענתה תסקיר זה אמור לשקף את מצבו של נפגע העבירה בעקבות מעשיהם של המערערים ולא את שאלת השתקמותו של המתלונן. בנוסף נטען כי הכנת תסקיר עדכני בנסיבות העניין דנן רק תחמיר את מצבו של המתלונן. תסקירים עדכניים 18. בעניינו של המערער 1 ציין שירות המבחן כי המערער השתלב באגף נקי מסמים ונקלט ב"פרויקט שינוי", פרויקט הממוקד בתחום האלימות הכללית. עם זאת, שירות המבחן העיר כי המערער 1 נמצא בתחילת הליך הטיפול במסגרת הפרויקט ועל כן בשלב זה טרם ניתן להעריך את התהליך שהוא עובר, מה גם שטרם התקיימו עמו שיחות בעניין מעורבותו הנדונה. שירות המבחן הוסיף כי המערער 1 עובד במטבח, מסר בדיקות שתן שנמצאו נקיות והוא נעדר עבירות משמעת, למעט עבירה אחת של תגרה עם אסיר אשר נעברה בעת שהיה עצור. 19. בעניינו של המערער 2 ציין שירות המבחן כי המערער אינו משולב בתעסוקה, וזאת מתוך בחירתו האישית, וכי לאחרונה הוא שולב במרכז חינוך. שירות המבחן הוסיף כי המערער 2 נמצא בקשר קונקרטי עם גורמי הטיפול, אך הוא אינו יוזם פניות, לא התקיימו עמו שיחות בעניין מעורבותו הנדונה והוא לא ביטא מוטיבציה לערוך שינוי בעזרת הליך טיפולי. שירות המבחן ציין עם זאת כי כיום נבחנת התאמתו של המערער 2 לקבוצת שליטה בכעסים. שירות המבחן הוסיף כי המערער 2 מסר בדיקות שתן שנמצאו נקיות, וכי הוא עבר עבירת משמעת אחת על רקע התנגדותו להשתלב באגף שאליו שובץ. שירות המבחן העיר כי לאחר השתלבותו ניכר שהמערער 2 יוצר קשרים עם אסירים ואינו מפגין התנהגות חריגה. דיון והכרעה 20. לאחר שעיינו היטב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתסקירים המעודכנים ובהודעות הערעור, שמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו ובחנו את הפסיקה אליה הפנו באי כוח הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו וכי דין הערעורים, הן על חומרת העונש והן על קולתו, להידחות. 21. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין או שהעונש שנגזר על ידיה חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) פסקה 11; ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012) פסקה 24; ע"פ 2062/11 בורדנבה נ' מדינת ישראל (22.7.2013), פסקה 7]. אין אנו סבורים כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור, ודעתנו היא כי בית המשפט המחוזי איזן בצורה נאותה בין שלל השיקולים בטרם קבע את מתחם הענישה המתאים ובטרם השית את העונשים המתאימים במסגרתו על המערערים. 22. אך בעת האחרונה עמד בית משפט זה על כך שקשת הענישה במקרים בהם מדובר בעבירות אלימות שבוצעו תוך שימוש בנשק קר היא רחבה [ראו: ע"פ 5153/13 פלוני נ' מדינת ישראל (13.1.2014), פסקה 11 (להלן: עניין פלוני)]. באותו עניין, מדובר היה במערער שתקף אדם יחד עם אחרים באמצעות מקלות ואת חפירה תוך שהם גורמים לו לחבלות ולשברים בכל חלקי גופו. מתחם הענישה שנקבע בעניינו של אותו מערער נע בין שנתיים לבין ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר בסופו של יום הושתו עליו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות. בית משפט זה לא התערב בעונש שהושת על אותו מערער בעניין פלוני, על אף שלאחר סקירת פסיקה שניתנה במקרים דומים קבע בית המשפט כי העונש שהושת באותו מקרה נמצא ברף הגבוה של הענישה המתאימה. 23. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתן של עבירות אלימות המתבצעות על ידי מי שמבקש לפתור סכסוכים בכוח הזרוע ובמיוחד באמצעות נשק קר ועל הצורך בענישה משמעותית שתהווה גמול הולם לאינטרסים החשובים הנפגעים במקרים מסוג זה [ראו למשל: ע"פ 7360/13 טאהא נ' מדינת ישראל (13.1.2014), פסקה 8 והאסמכתאות המופיעות שם]. עמדה עקרונית זו היא שהובילה את בית משפט זה להחמיר בעונשו של מי שתקף אחר באכזריות באמצעות מקל ולהעמידו על 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל במקרה המתאים לכך [ראו: ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (3.8.2010)]. בענייננו, שקל בית המשפט המחוזי את שיקולי הגמול וההרתעה בבואו לקבוע מתחם ענישה הולם בנסיבות ביצוע העבירה ובשל כך איננו סבורים כי שגה כשקבע כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות המקרה שלפנינו נע בין 18 חודשי מאסר לבין חמש שנות מאסר לריצוי בפועל. מכך נובע גם, מטבע הדברים, כי איננו סבורים שמתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט הינו מקל יתר על המידה. יש להדגיש עוד בהקשר זה כי מתחם הענישה שנקבע הולם לטעמנו בין היתר לאור הנזק שנגרם למתלונן כפי שהשתקף בתסקיר שנערך בעניינו סמוך לאחר ביצוע העבירה ואיננו מוצאים לנכון להיעתר לבקשתו של המערער 1 לערוך תסקיר נפגע עבירה עדכני. מקובלים עלינו דבריה של נציגת שירות המבחן, הגב' וייס, לפיהם מדובר במהלך שאיננו רצוי שכן הוא עלול להרע את מצבו של המתלונן, וכי ממילא תסקיר נפגע העבירה מיועד לשקף את הנזקים שנגרמו בעקבות מעשיהם של המערערים ולא את שאלת השתקמותו של המתלונן. 24. בשים לב לכך, איננו סבורים כי העונשים שהשית בית המשפט על המערערים במסגרת מתחם ענישה זה אינם סבירים, ואף אם בעניינו של המערער 1 מדובר בעונש שאינו קל כלל ועיקר, הרי שאין בכך כדי להצדיק את התערבותנו [ראו: עניין פלוני, פסקה 14]. באופן דומה, אין בידינו לקבל את טענות המערער 1 בכל הנוגע לפער שבין העונש שהושת עליו לבין העונש שהושת על המערער 2. בית המשפט נימק את הנסיבות שבגינן יש לשיטתו להבחין בין המערערים בכל הנוגע לעונש שהושת עליהם, וביניהן עברו הפלילי של המערער 1, גילו המתקדם יותר, העובדה שניסה "לגייס" אדם נוסף לתקיפה והתסקיר השלישי שנערך בעניינו. נסיבות אלה מצדיקות לטעמנו את הפער בין העונשים שהושתו על שני המערערים. עונשים אלו, נותנים ביטוי מתאים גם לסלידה ממעשיהם ולפגיעה הקשה שפגעו בערכים חשובים ביותר כגון שלמות הגוף וביטחון הציבור תוך שהם מביאים בחשבון את נסיבותיהם האישיות של כל אחד מהמערערים. יחד עם זאת, כשם שאיננו סבורים כי יש מקום להקל בעונשים שהושתו על המערערים, לא מצאנו מקום גם להחמיר בעונשיהם ההולמים, כאמור, את מעשיהם. 25. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את ערעור המאשימה כמו גם את ערעוריהם של המערערים. ניתן היום, ‏כ"ה באדר א התשע"ד (‏25.2.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13046310_W02.doc עט מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il