פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4629/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4629/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.5.09 בתפ"ח 8018/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' סגל, י' שפירא, י' נועם תאריך הישיבה: י"ז בחשון תש"ע (4.11.09) בשם המערער: עו"ד א' כץ בשם המשיבה: עו"ד ל' בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט י' דנציגר: לפניינו ערעור על הכרעת הדין מיום 10.12.2008 ועל גזר הדין מיום 6.5.2009 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו-י' נועם) בתפ"ח 8018/07. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הדחה בחקירה [לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)], תקיפת בת זוג (לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין), תקיפת בת זוג וגרימת חבלה של ממש (לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין), היזק בזדון (לפי סעיף 452 לחוק העונשין) ותקיפת בן משפחה (לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין), וגזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל (בהפחתת תקופת מעצרו) ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1984, נולדו להם שישה ילדים והם גרו תחת קורת גג אחת עד ליום 1.1.2006, או עד סמוך למועד זה, מועד בו עזבו המתלוננת והילדים את הבית. 2. לפי האישום הראשון, במועדים רבים לאורך תקופת נישואיהם של המערער והמתלוננת וגם בין השנים 2004-1996 (להלן: התקופה הרלבנטית) הכריח המערער את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה החופשית, גם בתקופת הנידה. במהלך התקופה הרלבנטית, במספר רב של פעמים, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה החופשית ובמספר הזדמנויות אף גרם לה לדימומים בפי הטבעת. כמו כן המערער החדיר במספר רב של פעמים את איבר מינו לפיה של המתלוננת בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה החופשית. במספר הזדמנויות איים המערער על המתלוננת כי אם לא תיאות לדרישותיו המיניות הוא יעסיק אותה בזנות ויזמין גברים שיעשו בה מעשים מיניים בעת שהוא מסתכל. לפי אישום זה, במעשיו המתוארים בעל המערער את המתלוננת פעמים רבות וביצע בה מעשי סדום שלא בהסכמתה החופשית. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות של אונס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין) ומעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). 3. לפי האישום השני, במספר הזדמנויות במהלך התקופה הרלבנטית איים המערער על המתלוננת שהוא ירצח אותה, תוך שהוא מכוון אקדח לרקתה או מצמיד סכין לגרונה, שהוא ירצח אותה. כמו כן איים המערער כי ירצח את אמה ואת אחותה של המתלוננת אם האחרונה תגיש נגדו תלונה במשטרה בגין מעשי האינוס ומעשי ההתעללות המפורטים בכתב האישום. המערער איים על המתלוננת בהיותו מודע לנוכחותם של הילדים. כתוצאה מאיומים אלו נמנעה המתלוננת מהגשת תלונה במשטרה כנגד המערער. לפי אישום זה, במעשיו המתוארים איים המערער על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה ובגוף בני משפחתה כדי להניעה להימנע מלהגיש תלונה על מעשי האונס, מעשי הסדום, התקיפות והתעללויות שהוא ביצע נגדה ונגד הילדים. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירה של הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין). 4. לפי האישום השלישי, במספר הזדמנויות במהלך התקופה הרלבנטית נהג המערער לתקוף את המתלוננת ולהכותה בתדירות ובקביעות. במספר הזדמנויות גרם המערער למתלוננת חבלות של ממש. בין יתר המעשים זרק המערער לעבר המתלוננת חפצים, גרם לה לחתכים בגוף ובגרון באמצעות סכין, דחף אותה, סטר על פניה והפילה על הארץ. באחד המקרים דחף המערער את המתלוננת לעבר ארון והיא נחבלה מחפץ מתכתי בולט. במקרה אחר, עת ביקשה המתלוננת לברוח מנחת זרועו של המערער, היא נפלה ורגלה נשברה. בשנת 2002 או בסמוך לשנה זו, בערב שבת, בעת היותם בבית תקף המערער את המתלוננת, חנק אותה בידיו, הצמיד אקדח לרקתה, זרק לעברה עציץ, זרק את המחשב שנתן אחיה של המתלוננת מתנה לילדים ושבר אותו, שבר כלי זכוכית, כלי חרסינה, עציצים ומכל הבא ליד וכן דחף את המתלוננת והפילה לארץ על שברי זכוכית. כתוצאה מכך נפצעה המתלוננת משברי זכוכית בזרועות ובידיים. המערער זרק סירים, הפיל את הספרייה עם כל הספרים וכל זאת מול עיני ילדיו וכשהמתלוננת היתה לאחר לידה בניתוח קיסרי. לפי אישום זה, במעשיו המתוארים לעיל תקף המערער את בת זוגו וגרם לה לחבלה של ממש, כמו כן גרם לנזק לרכוש. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות של תקיפת בת זוג (לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין), תקיפת בת זוג וגרימת חבלה של ממש (לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק העונשין) והיזק בזדון (לפי סעיף 452 לחוק העונשין). 5. לפי האישום הרביעי, במספר הזדמנויות במהלך התקופה הרלבנטית הכה המערער באכזריות את ילדיו, בעת שהיו קטינים, בצינור גומי, במקל ובסטירות וגרם להם חבלות של ממש. המערער זרק לעבר בתו מ'ל' כוס וגרם לחתך עמוק ברגלה. כן נהג המערער לתפוס את בנו מ'ל' באוזן ולסובב אותה בחוזקה ובכך גרם לו לכאב עז. המערער נהג לפגוע בבנותיו פגיעות נפשיות בכך שכינה אותן בכינויי גנאי. לפי אישום זה, במעשיו המתוארים לעיל עשה המערער מעשה התעללות גופני ונפשי בקטינים להם היה אחראי, תקף שלא כדין את ילדיו וגרם להם חבלות של ממש. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות של התעללות בקטין (לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין), תקיפת בן משפחה (לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיפים 380 ו-382(ב) לחוק העונשין). ההליכים בבית המשפט המחוזי 6. בבית המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות האישום הראשון באופן גורף וכן בעובדות האישום השני לגביו טען כי לכל היותר עלה טון הדיבור שלו ושל המתלוננת לכלל איומים הדדיים, אך לא נעשה שימוש בסכין או באקדח. ביחס לאישום השלישי, הודה המערער כי באותו ערב שבת איבד משלוותו בבית ואכן שבר חפצים שונים אך לדבריו לא הכה את המתלוננת או את הילדים. המערער כפר גם בעובדות האישום הרביעי תוך שהוסיף כי ייתכן שבמועדים עובר לתקופה הרלבנטית הכה את ילדיו קלות, אך זאת ללא כל כוונה פלילית, וודאי שלא התעלל בהם או הסב להם חבלות. עדות המתלוננת 7. המתלוננת העידה על מערכת היחסים בינה לבין המערער. לדבריה עם נישואיהם הייתה ביניהם מערכת יחסים תקינה המלווה במריבות "נורמליות", עם זאת טענה כי תמיד נהג המערער להשפילה. מבחינת האווירה בבית ויחסו של המערער כלפיה העידה המתלוננת כי שימשה "בובת משחק" בעבור המערער שנהג לקלל, לצעוק ולאיים עליה בכל מקום אפשרי. לדבריה המערער נהנה לפגוע בה ואף התכוון לאשפזה ב"בית משוגעים". כמו כן העידה המתלוננת כי המערער נהג לקרוא לה בשמות גנאי ותיאר אותה כמי שלא שווה דבר. המתלוננת תיארה בעדותה גם את המצוקה הכלכלית בה הייתה שרויה המשפחה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום והוסיפה כי המערער קיבל את עונשו שכן הילדים לא מכירים בו בכלל ו"הוא הפסיד משפחה שלמה". לדבריה חייה היו סיוט מתמשך וכי למרות שהוגש כתב אישום כנגד המערער עדיין תחושת פחד עצומה גואה בה בקשר אליו. המתלוננת העידה כי לפני כ-19 שנים, על רקע ריב משפחתי, צעק עליה המערער, קילל אותה, הצהיר כי יהפוך את אמה לנכה וירצח את אחיה לנגד עיניה. בהמשך ולאחר שהמתלוננת ביקשה לדעת מדוע יוצא זעמו של המערער, תפס האחרון את המתלוננת בצווארה, חנק אותה, איים כי יהרוג אותה והבטיח כי לא תראה את ילדיה. לדברי המתלוננת מדובר באירוע מכונן. לטענתה החל ממועד זה לא הפסיקו האיומים בסכינים, המכות והסטירות. המתלוננת העידה עוד כי כאשר הייתה עוברת ליד המערער נהג הוא לבעוט בה וכששאלה אותו לפשר מעשיו, היה צוחק. המתלוננת תיארה בעדותה מספר מקרי אלימות נוספים. לדבריה "פעם" השתולל המערער בכל הבית, השליך חפצים לכל עבר והסב נזק לרכוש, במקרה אחר איים עליה המערער תוך שהצמיד אקדח לרקתה, ואף ירה פעם אחת מחוץ לבית "כדי שארגיש את זה כמו שצריך שהוא יכול לעשות לי את זה". המערער אף הראה לה סכין קומנדו שיש ברשותו ואמר לה כי ישחט אותה עם הסכין שכן אין לו מה להפסיד. כשאמרה לו המתלוננת כי היא תתלונן נגדו, איים המערער כי ירצח אותה ובהמשך שלף סכין לנגד עיניה והצמיד אותו לצווארה בעודו מאיים על חייה. המתלוננת הוסיפה כי המערער נהג לאיים עליה כי אם לא תקיים את רצונו ישבור את רגלי אחותה עד כי תזדקק לכיסא גלגלים וכן יהרוג את אמה. עוד אמר לה המערער כי יזמין ערבים לביתם שיעשו בה כרצונם תמורת תשלום. 8. המתלוננת התייחסה בעדותה לנסיבות בהן שברה את רגלה. לדבריה בפעם הראשונה נשברה רגלה עת ירדה מהמיטה. המקרה קרה לאחר ויכוח שהתעורר בינה לבין המערער אולם כשנשאלה לגבי אחריותו לדבר ענתה כי היא אינה זוכרת את נסיבות המקרה ואינה רוצה לומר דברים שאינה נכונים. המתלוננת הוסיפה כי בפעם השנייה שברה את רגלה בבית ולא הרחיבה לגבי נסיבות מקרה זה. 9. ביחס לעבירות המין שיוחסו למערער בכתב האישום העידה המתלוננת כי לאחר לידת בת הזקונים סבלה מדימומים ומשכך אמרה למערער כי לא תוכל לקיים עמו יחסי-מין. המערער התעלם מדברים אלו, בא למיטתה וביצע בה מין אוראלי בכוח. המתלוננת העידה כי לאחר מעשה זה הקיאה כל הלילה. המתלוננת תיארה את המעשים באופן כללי, תוך כדי בכי, ואמרה כי "כל פעם זה היה בצורה אחרת. הכי הרבה זה היה מאחורה". לדבריה היא התנגדה למעשים אלו ואמרה למערער כי אין היא מעוניינת לשתף עמו פעולה אולם המערער לא שעה לרצונה המתין עד שתירדם ואז עשה בה כרצונו. כמו כן טענה המערערת כי כתוצאה ממעשיו של המערער סבלה מעצירות ונזקקה לחוקן וכן סבלה מדימומים בפי הטבעת. עדויות נוספות מטעם התביעה 10. בתו של המערער, מ'מ', העידה ביחס למעשי האלימות שביצע המערער במתלוננת ותיארה שני מקרים בהם איים המערער על המתלוננת: פעם אחת, שעה שהצמיד אקדח לרקתה ופעם נוספת עת הצמיד סכין לגרונה. בנוסף העידה הבת כי המערער נהג להכות אותה ואת אחותה בצעירותן באמצעות צינור. לדברי הבת, בני המשפחה עזבו את הבית היות ש"הגיעו מים עד נפש". גם מ'ל', בתו הבכורה של המערער, העידה נגדו. לדבריה עזבה את הבית לאחר שנים של התעללות. מ'ל' תיארה בעדותה את המערער כאדם אלים שהתעלל במתלוננת באמצעות מכות וזריקות של חפצים. לדבריה המערער היה משליך את המתלוננת על ארון ועל הרצפה. כמו כן תיארה מ'ל' את האווירה הכללית ששררה בבית שכללה צעקות, איומים וקללות המלווים במעשי הפחדה ואלימות והוסיפה כי בשלב מסוים עזבו המתלוננת ואחיה את הבית למשך שלושה חודשים ודרו בבית סבתם, אמה של המתלוננת. 11. י'כ', אחיה של המתלוננת, העיד בבית המשפט המחוזי כי היה יוצא מביקוריו בביתם של המתלוננת והמערער "עם כאב לב ודמעות בעיניים". י'כ' הודה כי לא ראה את מעשי האלימות בעיניו אך לדבריו יכול היה לחוש בהם. כן הוא העיד כי ראה את המערער שרוי בגילופין למצער עשר פעמים, ראה את אקדחו וכן הפציר במתלוננת כי תתלונן נגד המערער במשטרה. י'כ' העיד בנוסף כי נהג להמתין שעות בבית המתלוננת עד שהרוחות נרגעו, או לחילופין, להסיע את המתלוננת עם ילדיה לבית אמה. עדות המערער 12. המערער טען כי אין שחר לכתב האישום שהוגש נגדו. בעדותו סיפר כי מאז חלתה המתלוננת בשנת 1992 נשא הוא לבדו בעול הפרנסה, ותחת עומס היתר ומצוקת הזמן כמעט וקרס. עוד העיד כי מפאת מצבה הרפואי לא ניתן היה לקיים עם המתלוננת יחסי מין וכן כי משנת 1997 אין הוא ישן עמה בצוותא. מעדות המערער עולה כי במשך שלושה חודשים בתקופה בה נטען כי ביצע עבירות מין במתלוננת, הלך הוא שפוף גב ונזקק לקביים הואיל וסבל מפריצת דיסק. לדבריו בשעת ויכוח עם המתלוננת נהג לשבת בשקט או לצאת מהבית ומעולם לא הכה את בני משפחתו, לא הרים יד על מי מהם ולא איים עליהם בסכין. המערער הודה כי בשנת 1995 נקלע למשבר עקב מות אמו ובעטיו התכוון לשים קץ לחייו וכן כי נפלט כדור מאקדחו אך לא הייתה לו כל כוונה להזיק לאדם אחר מלבדו. המערער תיאר בעדותו כי מעשי האלימות המיוחסים לו כנגד ילדיו הסתכמו בחבטה בישבן, בסטירה או בניסיון להפריד ביניהם. עוד טען המערער כי לא שימש כרודן בביתו וכי הוא עצמו הוא הקורבן של הסתה משפחתית חסרת מעצורים. 13. המערער התייחס בעדותו לאירוע האלימות שאירע בערב שבת. לדבריו האירוע התרחש לאחר שנפצע בגבו ולאחר שהמתלוננת איימה עליו בנקיטת הליכים משפטיים נגדו. בין השניים התלהט ויכוח ובמהלכו "יצא מהכלים" ואיבד את עשתונותיו. עדויות נוספות מטעם ההגנה 14. ד"ר א'ג', הרופאה שטיפלה במתלוננת ובמערער, העידה כי לצורך קבלת התקן לעריכת חוקן עצמי נדרש מרשם רופא, וכן כי היא נוהגת תחילה לטפל בעצירות באמצעים שמרניים יותר. הרופאה העידה אודות המועדים בהם נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי בגין השבר ברגלה וכן עולה מעדותה כי המתלוננת ביקרה במרפאה 34 פעמים בין השנים 1998-2002. לדבריה המתלוננת נהגה לבוא בגפה או מלווה בבנותיה ושמו של המערער לא נכרך בטיפולים הרפואיים אותם עברה באופן זה או אחר. עוד העידה הרופאה לגבי פריצת הדיסק ממנה סבל המערער ושבגינה ערכה לו ביקור בית. בהמשך נשמעה עדותה של א'ז', עובדת סוציאלית המטפלת במתלוננת החל משנת 2004 ואילך ואשר ברשותה תיעוד בקשר למתלוננת משנת 1993, אך זה אינו כולל התייחסות לעבירות מין שבוצעו לכאורה במתלוננת. העובדת הסוציאלית הדגישה כי לו היה מתוודע עובד סוציאלי למידע שכזה, הוא היה נוהג לתעדו. 15. בית המשפט שמע גם את עדויותיהן של ח'נ' ו-י'ח', אחיותיו של המערער וכן של מ', ר'ז' ו-ש'מ', אחייניותיו של המערער. מעדויותיהן עולה תמונה של אדם שקט ולא דומיננטי. לדבריהן המתלוננת הינה אישה שתלטנית, אשר ידה הייתה על העליונה במערכת היחסים בינה לבין המערער. כמו כן הן תיארו בעדויותיהן כי המערער זכה ליחס מזלזל מבנותיו ומהמתלוננת וכי בנותיו נהגו "לצרוח, לרדת ולכלכך" עליו. גם ה'ל', גיסתו של המערער, המצויה בהליכי גירושין מאחיו, העידה עדות דומה וסיפרה על ניצול וחוסר רגישות שהופנו כלפי המערער מצד בני משפחתו. הכרעת הדין 16. בפתח הכרעתו ציין בית המשפט המחוזי כי כתב האישום "נופח מעבר לנדרש" עד כי זיקת העבירות החמורות הנקובות בגדרו לחומרי הראיות המרשיעים רופפת ואינה מובהקת דיה וכי מן הראוי היה להגיש כתב אישום "ריאלי" המגובה בחומר הראיות או לחילופין לקיים חקירה מקיפה שהיה אולי בכוחה לבסס את עובדות כתב האישום בחומר ראייתי מגובש. 17. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתה של המתלוננת ביחס לעבירות המין אותן ביצע לכאורה המערער אינה עומדת במבחן הביקורת (הגם שהבהיר כי אין באמור כדי להביע חוסר אמון בגרסתה), זאת בין היתר נוכח היעדרה של כל ראיה חיצונית למוקד ההתרחשות בחדרי חדרים בדבר המעשים האמורים. בית המשפט קבע כי כל המקורות הראייתיים החיצוניים וביניהם הרופאה שטיפלה בבני הזוג, הרב עמו שוחחה המתלוננת בקשר להליך הגירושין, בני משפחה וחברים, לא טענו דבר אשר יכול לתמוך בגרסתה של המתלוננת. גם דבריה של המתלוננת בדבר ההליכים הרפואיים להם נזקקה אינם מגובים בכל ראיה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת נותרה נטולת חיזוקים כלשהם ואף ציין כי בהליכים משפטיים אחרים החרישה המתלוננת, לא העלתה טענות אלה ולא ציינה כי נפלה קורבן לעבירות מין. בית המשפט קבע כי גרסתו של המערער לעניין עבירות המין המיוחסות לו ביססה את הספק הסביר הנצרך להוכחת חפותו וכן כי מדובר בגרסה סבירה ומתקבלת על הדעת. לאור דברים אלו זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירות המין שיוחסו לו באישום הראשון. 18. מכאן עבר בית המשפט המחוזי לבחינת עבירות האלימות והאיומים כלפי המתלוננת שיוחסו למערער. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח כי המערער הוא האחראי לשברים שנגרמו למתלוננת ברגלה וכי המתלוננת עצמה בעדותה שללה במפורש את אחריותו לקרות השברים ברגלה. בית המשפט ציין כי בתרשומת שהוגשה על ידי העובדת הסוציאלית תועדה המתלוננת כמי שאמרה שהמערער מעולם לא הכה אותה. בית המשפט הדגיש כי המתלוננת התקשתה לבאר דברים אלו וכן כי אין בנמצא כל רשומה רפואית התומכת בדבריה של המתלוננת שלפיהם המערער נקט באלימות כנגדה. עם זאת קבע בית המשפט כי על אף דברים אלו עדותה של המתלוננת הותירה עליו "רושם חיובי" ונמצאה מהימנה על ידו. זאת בניגוד לעדותו של המערער ביחס לעבירות האלימות כלפי המתלוננת אותה דחה בית המשפט "מפאת חוסר אמינותה". בית המשפט המחוזי קבע כי המערער נקט באלימות כנגד המתלוננת וכי למרות שלא ניתן להעריך באופן מדויק את מספר הפעמים בהם התרחשו אירועי האלימות, מן העדויות עולה כי מדובר בפעמים רבות. 19. בית המשפט המחוזי ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם התרחשות האירוע האלים בערב יום שבת במהלכו השליך וניפץ המערער חפצים, אולם יחד עם זאת, המתלוננת עצמה העידה כי בניגוד לאמור בכתב האישום היא לא נפצעה משברי זכוכית בעקבות אותה נפילה. בית המשפט קבע, על סמך עדות זו ועדותם של השכנים שהגיעו למקום, כי כתוצאה מאותו אירוע לא נגרמה למתלוננת חבלת גוף כלשהי והדגיש כי אין בנמצא כל רשומה רפואית או אחרת המרמזת על מצב דברים אחר. 20. בית המשפט המחוזי הסיק ממכלול העדויות כי המערער נהג לאיים על חיי המתלוננת באמצעות סכין ואקדח וציין כי מעדות המתלוננת עולה כי הפעם האחרונה בה איים עליה המערער באמצעות סכין ובאמצעות אקדח אירעה במסגרת אותו ערב שבת, בטרם הגיעו השכנים למקום. כמו כן ציין בית המשפט כי המערער עצמו העיד על דבר קיומו של האקדח. בית המשפט קבע עוד כי לא אחת ביצע המערער את המעשים הללו בעודו בגילופין. 21. בית המשפט המחוזי בחן את עבירות האלימות כלפי הילדים המיוחסות למערער. בעניין זה מצא בית המשפט המחוזי את עדויותיהן של בנותיו של המערער כעדויות מהימנות, וקבע, בהסתמך עליהן, כי המערער הכה את בנותיו מ'מ' ו-מ'ל' ואף בעט באחרונה, גרם לה לחבלה ברגלה וכן לפציעה ביד ימין. כמו כן נקבע כי המערער סטר לבנו מ'. בית המשפט המחוזי ציין כי עדויותיהן של הו' ו-ש', בנותיו הקטנות של המערער, לא נשמעו בבית המשפט בשל התנגדותה של המתלוננת שרצתה להגן עליהן, וקבע כי התנגדות זו אינה מבטאת רצון להסתיר דבר מה מבית המשפט אלא המדובר ב"אינסטינקט אימהי ממדרגה ראשונה". 22. בית המשפט המחוזי התייחס לעדויות ההגנה וקבע כי אלה מהוות "תצפיות בדידות" וכי אין בהן בכדי לעורר ספק סביר בגרסת המשיבה בדבר האלימות בה נקט המערער כלפי בני משפחתו והאיומים שהטיח בהם. בית המשפט המחוזי התייחס גם למחדלי החקירה שנפלו בתיק, בין היתר בשל אי העמקת החקירה בעניין החוקן בו עשתה לכאורה המתלוננת שימוש, בעניין טיב היחסים עם רשויות הרווחה וביחס לפציעה שנגרמה למ'ל' מהחפץ שהשליך המערער לעברה. יחד עם זאת נקבע כי אין ביכולתם של מחדלים אלו בכדי לשנות את נקודת האיזון ולעורר ספק סביר בתשתית הראייתית שהוכחה נגד המערער. בית המשפט ציין כי לא מצא לנכון, חרף הפרכות שנתגלעו בגרסתה של המתלוננת, להזמינה למתן עדות משלימה, וזאת על אף העובדה שמדובר בעדות מרכזית. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בסתירות ש"עשויות להתעורר בכל גרסה של כל עד שהופיע לפנינו". 23. לאחר בחינת הפן העובדתי וקביעת ממצאים לגביו עבר בית המשפט המחוזי לבחינת שאלת ההתיישנות וקבע כי כאשר מדובר בעבירות אלימות ואיומים מתמשכות שנעשו בתוך המשפחה והשתרעו על פני שנים לא ניתן לצפות מהמתלוננת להציג את כרוניקת האירועים המדויקת וכי "די במדידת נקודות הקצה התוחמות את הגרף הכרונולוגי המשקף את התפתחות הפרשה בכללותה". בית המשפט המחוזי קבע כי עבירות ההדחה בחקירה ועבירות האלימות הינן עבירות מתמשכות שבוצעו על פני תקופה ארוכה. בנוגע לעבירת ההיזק בזדון נקבע כי אמנם זו התרחשה ביום 14.12.2001, במסגרת אותו ערב שבת, וכתב האישום הוגש ביום 15.3.2007, לאחר שעברו חמש שנות ההתיישנות הקבועות בחוק, אולם המתלוננת נחקרה במשטרה בין היתר אודות מקרה זה כבר ביום 26.1.2006 ומכאן שניתן להחיל את החריג הקבוע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) ולראות את העבירה דנן כעבירה שלא התיישנה. בית המשפט קבע כי כל העבירות המיוחסות למערער במסגרת האישום הרביעי התיישנו ולא ניתן להרשיעו בגינן, זאת למעט אקט האלימות בו נקט המערער עת השליך לעבר בתו מ'ל' חפץ שהותיר לה צלקת בזרוע יד ימין. מ'ל' העידה כי המעשה נעשה כאשר הייתה בת 17, ולכן מעשה זה נותר לפי בית המשפט המחוזי "בגדר מעשה המכונן לכאורה עבירה שטרם התיישנה". 24. בהמשך בחן בית המשפט המחוזי האם יש במעשים שנקבע כי בוצעו על ידי המערער ושלא נופלים בגדרי ההתיישנות בכדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו והרשיע את המערער בעבירות של הדחה בחקירה (מספר רב של עבירות), תקיפת בת זוג (מספר רב של עבירות), תקיפת בת זוג וגרימת חבלה של ממש, היזק בזדון ותקיפת בן משפחה. משאר העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום זיכה אותו בית המשפט המחוזי מחמת הספק. גזר הדין 25. בטיעוניה לעונש הדגישה המאשימה כי בגין מעשיו של המערער נהפכו חייה של המתלוננת למסכת ארוכה של סבל וייסורים, עד כי ביקשה לשים קץ לחייה. כן טענה המשיבה כי מעשיו של המערער מדגישים את הפן האלים שבאישיותו וכי יש להשית עליו מאסר בפועל ומאסר על תנאי. מנגד טען המערער כי כל כולה של הכרעת הדין מבוסס על אירוע אלים מכונן אחד ויחיד שהתרחש ביום 14.12.2001, ערב יום שבת. לדבריו אירוע זה מהווה את העיקר ואת החריג וטען כי במהלך האירוע לא הותקפה המתלוננת באופן ממשי. לטענתו יש להתייחס לכך שזוכה מעבירות חמורות ביותר שיוחסו לו במסגרת כתב האישום וכן כי קיבל את עונשו על ידי בני משפחתו שנידוהו. המערער הדגיש עוד כי אפילו המתלוננת עצמה לא רוצה לראותו מאחורי סורג ובריח ולכן ביקש מבית המשפט שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל. 26. בית המשפט המחוזי קבע כי אין המדובר באירוע חריג אחד כפי שטען המערער אלא מדובר במקרים רבים שהתרחשו על פני שנים רבות ומשקפים תמונה עגומה של חיי המשפחה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער הינו אדם מבוגר ללא עבר פלילי ולכן אפשרות שיקומו וחזרתו לתפקוד נורמטיבי בחברה בהחלט קיימת. בית המשפט המחוזי השית על המערער עשרה חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לבל יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 27. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מאותות אזהרה רבים לגבי מהימנותה של המתלוננת, מהסתירות החמורות שעלו לדבריו מגרסאותיה, מכך שאין כל תיעוד רפואי לחבלה כלשהי אצל המתלוננת, אשר טופלה באופן סדיר אצל רופאים בשל מחלותיה, וכן מאמירתה החד משמעית של המתלוננת לעובדת הסוציאלית שלפיה המערער מעולם לא הכה אותה. 28. המערער טוען כי לא ניתן לייחס משקל לעדויותיהן של בנותיו, מ'מ' ו-מ'ל', שכן לדבריו היו אלה עדויות מתחמקות וכוללניות. לטענתו הבנות הוסתו נגדו על ידי המתלוננת במשך שנים רבות, דבר אשר גרם להן להאשימו בשבירת רגלה של המתלוננת, מעשה שאפילו המתלוננת עצמה לא ייחסה לו. לטענתו הרשעתו בעבירה של תקיפת בן משפחה מבוססת על עדות יחידה של מ'ל', עדות אמורפית ולא ממוקדת מבחינת זמן או מקום ולדבריו אף אינה נתמכת בכל ראיה חיצונית. 29. לטענת המערער "אין בהכרעת הדין קו מבדיל ברור בין איומים "סתם" לבין הדחה בחקירה". לדבריו להבחנה זו יש חשיבות רבה שכן תקופת ההתיישנות בגין עבירת איומים עומדת על חמש שנים בלבד, לעומת תקופת ההתיישנות של עבירת ההדחה בחקירה העומדת על עשר שנים. כמו כן טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לדקדק יותר בסוגית ההתיישנות. לטענתו לא ברור מתי אירעו המקרים שבגינם הורשע בעבירה של תקיפת בת זוג ולכן יש לזכותו בעבירה זו מחמת ספק ההתיישנות הרובץ עליה. 30. לחילופין טוען המערער כי גם אם תישאר הכרעת הדין על כנה יש להתערב בגזר הדין שהושת עליו. לדבריו היה מקום לייחס משקל רב יותר לזיכויו מהעבירות החמורות בהן הואשם ולעינוי הדין שנגרם לו בשל כך. עוד טוען המערער כי יש להתחשב בבקשתה המפורשת של המתלוננת שלא לשלוח אותו למאסר מאחורי סורג ובריח. לדבריו יש להתייחס לזמן הרב שחלף מביצוע העבירות, גם אם לא התיישנו, למצבו הכלכלי הקשה וכן למצבו הרפואי של אביו ולבטל את עונש המאסר בפועל אשר הוטל עליו. תגובת המשיבה 31. בדיון שנערך לפניינו טענה המשיבה כי מדובר בהכרעת דין מנומקת שבחנה באופן מפורט כל אחד מן האישומים. לדבריה בית המשפט המחוזי שב וקבע כי הוא נותן אמון בעדות המתלוננת וכי זיכויו של המערער מעבירות המין שיוחסו לו אינו נובע מחשש למהימנות עדותה של המתלוננת. כמו כן טוענת המשיבה כי עדותה של המתלוננת חוזקה על ידי עדויות אחרות שנשמעו בבית המשפט. לדברי המשיבה, העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לעובדת הסוציאלית על מקרי האלימות נבעה מרצונה שלא לחשוף את הדברים וכן כי ברישום שהגישה העובדת הסוציאלית לבית המשפט נאמר כי המתלוננת "במלכוד ופוחדת שכל צעד שתעשה יעורר את המערער למעשה אלים". המשיבה טוענת כי בית המשפט המחוזי התחשב הן בחלוף הזמן והן בעובדה שהמערער זוכה מחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בעת מתן גזר הדין. לדבריה עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער אינו עונש חמור יחסית לאישומים בהם הורשע בסופו של יום. דיון והכרעה 32. לאחר שעיינתי בטענותיהם הכתובות של בעלי הדין, שמעתי את טיעוניהם על פה במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו ולא מבלי לבטים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על כל רכיביו, להידחות. ערעור על הכרעת הדין 33. מרבית טענותיו של המערער כנגד הרשעתו מופנות לממצאי העובדה ולקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי. כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם [ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009)]. נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים, כבענייננו. ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם [ראו למשל: ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09); ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690]. איני סבור כי המקרה דנן נכלל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. יש לזכור כי עסקינן בעבירות אלימות בתוך המשפחה, עבירות המתבצעות בחדרי חדרים ובסביבה מבודדת. לעבירות אלה, במרבים המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת. 34. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי-אמצעי מן העדויות שנשמעו לפניו, ומצא, ככל שמדובר בעבירות בהן הורשע המערער, את הגרסאות שהועלו על ידי התביעה כגרסאות מהימנות שניתן לבסס עליהן הרשעה. בעניין זה חשוב לציין כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מהסתירות שנתגלעו בעדותה של המתלוננת, מהיעדרו של תיעוד רפואי התומך בגרסתה ואף לא מאמירתה של המתלוננת לעובדת הסוציאלית. כל אלו היו לפני בית המשפט המחוזי עת החליט, לאחר שמיעת כל העדויות, לבכר את גרסתה של המתלוננת, לה מצא חיזוקים בגרסאותיהן של בנותיה ושל אחיה, ולדחות את גרסתו של המערער. בנוסף מצא בית המשפט המחוזי את גרסתן של מ'ל' ו-מ'מ' מהימנה ואף קבע כי: "לא מצאתי מקום לטענה, כי גרסתן של מ'מ' ומ'ל' הנה תולדה של הסתה או "שטיפת מוח" שנערכה להן על-ידי המתלוננת. המדובר בגרסאות שנולדו תוך קושי רגשי עצום, ובחלקים המפלילים שלהן אין משום הגזמה או מסר של נקמה. חלקים אלה נותרו ממוקדים וענייניים, ניחוח של אותנטיות אופף אותם, ומכאן, כאמור, המהימנות שייחסתי להם" (עמוד 48 להכרעת הדין). נוכח דברים אלו לא ניתן לקבל את טענתו של המערער היוצא כנגד הרשעתו בעבירה של תקיפת בן משפחה על סמך עדותה של מ'ל'. עדות זו זכתה כאמור לחיזוק על ידי עדותה של מ'מ'. שתי העדויות הללו נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט המחוזי ואיני מוצא מקום להתערב בקביעה זו. סבורני כי נסיבות אלה, בהן בת מעידה כנגד אביה מולידה, מעלות קושי עצום שלא ניתן לתארו במילים, קושי שיכול לגרום לכך שעדותה לא תהיה סדורה. כמו כן קשה לצפות שהבנות יצביעו על תאריכים מדויקים בהן התרחשו האירועים נשוא כתב האישום, מדובר על אירועים שקרו במהלך שגרת חייהן, והעובדה שהצביעו על גילן בעת קרות האירועים סיפקה את בית המשפט המחוזי ואפשרה את הרשעתו של המערער בעבירה של תקיפת בן משפחה. 35. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיע אותו בעבירה של הדחה בחקירה (לפי סעיף 245 לחוק העונשין) ולא בעבירת איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין). טענה זו לא יכולה להתקבל שכן גם קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מושתתת על הממצאים העובדתיים שעלו מהעדויות שנשמעו לפניו ומהמשקל ומהמהימנות שהחליט להעניק להן. משקבע בית המשפט המחוזי כי המערער נהג לאיים על חיי המתלוננת באמצעות סכין ואקדח לבל תעז להתלונן נגדו אין מנוס מהקביעה כי יש להרשיע את המערער בעבירה של הדחה בחקירה וזאת נוכח קביעת המחוקק בסעיף 245 הנ"ל: "(א). המניע אדם, או מנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו - מאסר חמש שנים. (ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א) בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר שבע שנים". אציין כי נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה התיעוד האחרון למעשי האיומים המיוחסים למערער הינו באותו ערב שבת, ביום 14.12.2001 ומכיוון שעבירת ההדחה בחקירה הינה עבירה מסוג פשע, לא התיישנה העבירה האמורה ובצדק הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה זו. 36. סוגיית ההתיישנות מתעוררת גם לגבי ההרשעה בעבירה של תקיפת בת זוג. נכון הוא שהמתלוננת לא הצביעה על התאריכים והמועדים המדויקים בהם אירעו ההתפרצויות האלימות של המערער, אולם מעדותה בעניין זה, עדות שנמצאה כאמור מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי, עולה כי המערער נקט באלימות כנגדה מספר פעמים רב. בנוסף, טענת התיישנות אותה מעלה המערער לפניינו עלתה גם בבית המשפט המחוזי אשר קבע כי: "עת עסקינן בעבירות אלימות ואיומים נמשכות, שבוצעו בתוך המשפחה, שהשתרעו על פני שנים, בגדרי סאגה טראומתית אחת, אין לצפות מן המתלוננת להציג משנה סדורה של כרוניקת האירועים הסדרתיים שליוו את מהלך חייה כבדרך שגרה. כאשר מדובר באורח חיים או בנורמות התנהגות נמשכות, די אפוא במדידת נקודות הקצה התוחמות את הגרף הכרונולוגי המשקף את התפתחות הפרשה בכללותה" (עמוד 57 להכרעת הדין). קביעה זו מקובלת עליי. אכן, מקרים של אלימות במשפחה מקרים קשים הם שאינם מאפשרים התחקות מדויקת אחר המועדים בהם התרחשו אירועי האלימות, על אחת כמה וכמה כאשר אלו נפרסו על פני שנים רבות וכוללים מספר רב של אירועים. בית המשפט התרשם מהעדויות שנשמעו לפניו וקבע ממצא עובדתי שלפיו מקרים אלו התרחשו גם בתקופה הרלוונטית ואיני מוצא מקום להתערב בקביעה זו. 37. מכל הדברים שנאמרו לעיל עולה כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין. ביני לביני אציין כי ייתכן שהיה מקום במקרה דנן, למרות התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת, לזמנה לעדות משלימה וזאת בכדי ללבן חלק מהסתירות שנתגלו בעדותה. כמו כן מצטרף אני להערתו של בית המשפט המחוזי בדבר הפגמים שנפלו בכתב האישום שהוגש נגד המערער, כתב אישום שהקשר בינו לבין העובדות שהתבררו בסופו של יום לפני בית המשפט המחוזי רופף למדי. גם אני סבור כי היה על המשיבה להעמיק את החקירה בתיק ולאסוף חומר ראיות שיניח את הדעת, ובאם חומר ראיות שכזה אינו בנמצא, היה עליה לשנות את כתב האישום טרם הגשתו בכדי שזה ישקף בצורה ריאלית יותר את המעשים המיוחסים למשיב. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לשנות מהחלטתי כי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. ערעור על גזר הדין 38. באשר לערעור על חומרת העונש, כלל מנחה הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בלבד בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)]. איני סבור כי המקרה שלפניי נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נימק את גזר דינו והתחשב, בין מכלול השיקולים בעברו הפלילי הנקי של המערער. כמו כן לא ניתן להתעלם מהעובדה כי למרות שהמערער הורשע בעבירות חמורות שהעונש המקסימלי הקבוע בגינן בחוק העונשין עומד על שנים רבות, גזר עליו בית המשפט המחוזי עונש מאסר בן עשרה חודשים בלבד. ברי אפוא כי גם תקופת מאסר בת עשרה חודשים הינה תקופה ארוכה שאין להקל בה ראש, בייחוד כאשר מדובר באדם מבוגר שזהו לו מאסרו הראשון. יחד עם זאת, נראה כי בית המשפט המחוזי ערך את האיזון הראוי בין השיקולים הרלוונטיים, והתחשב מחד גיסא בחומרת העבירות בהן הורשע המערער אולם מאידך גיסא, לא נעלמו מעיניו נסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט העובדה כי "נענש" על ידי בני משפחתו שנידוהו מקרבם. אין ספק שמדובר בסיטואציה רגשית קשה ביותר עבור המערער שאף טען לפניינו בדבר מצבו הכלכלי הרעוע ומצבו הבריאותי של אביו אולם סבורני כי העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי על המערער מעניק משקל ראוי לשיקולים לקולא, ולכן אין מקום להתערבותנו. סוף דבר 39. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א ' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 20.12.2009 עד השעה 10:00. ניתן היום, א' בכסלו תש"ע (18.11.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09046290_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il