יצחק גולדשטיין נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4626/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר המערער: יצחק גולדשטיין נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. נ.ש. ערעור על הכרעת וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 57286-11-17 מיום 5.12.2019 ומיום 26.4.2020, שניתנו על-ידי כב' השופט א' רובין תאריך הישיבה: י' באדר התשפ"א (22.2.2021) בשם המערער: עו"ד גבריאל טרונישוילי בשם המשיבה 1: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רובין) בת"פ 57286-11-17 מיום 5.12.2019, בגדרה הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: עבירת הסיכון) והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק זה (להלן: עבירת ההיזק). כמו כן, נסוב הערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 26.4.2020, שבו נגזרו על המערער 36 חודשי מאסר בפועל, פיצוי בסך של 12,000 ש"ח למשיבה 2, שרכבה נפגע כתוצאה מהעבירות המתוארות (להלן: המתלוננת), וכן עונשים נלווים. עיקרי כתב האישום 2. ביום 26.11.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד המערער ממנו עולה כי ביום 14.11.2017 הגיע המערער כשהוא נוהג ברכב שאחד מחלונותיו האחוריים שבור, ומלווה באדם נוסף שזהותו אינה ידועה, אל הכניסה לחניון בית החולים "שערי צדק" בירושלים (להלן בהתאמה: החניון ו-בית החולים). משראה המערער שנתיב הכניסה לחניון עמוס ברכבים, הוא סטה לנתיב היציאה בניסיון להתקדם דרכו אל הכניסה לחניון. מאבטח ששהה במקום, מר ראובן מלכה (להלן: מלכה), ראה את המתרחש ואת חלון רכבו השבור של המערער, וחשדו התעורר בו. מלכה סימן למערער לעצור, להמתין בצד ולהזדהות, אך המערער סירב לעשות כן והחל לנסוע לאחור במטרה להימלט. בעקבות זאת, החלו מאבטחים נוספים ומנהל החניון, מר אורי כהן (להלן: כהן), לרדוף אחר רכבו של המערער, ובשלב זה, האדם שליווה את המערער יצא מן הרכב ונמלט רגלית מן המקום. כהן והמאבטחים כיתרו את רכבו של המערער בגופם וביקשו ממנו לנסוע לאחור על מנת שלא לחסום את נתיב הגישה לאמבולנסים. המערער לא שעה לבקשתם ובשלב מסוים הוא ניסה לנסוע קדימה, ופגע אגב כך בכהן. המערער שב וניסה להתקדם עם רכבו, פגע ברגלו של כהן, ואז האיץ את נסיעתו לעבר היציאה מהחניון, תוך שהוא עולה על רגלו של אחראי המשמרת, מר חוסאם שנאן (להלן: שנאן). בשלב זה, ניסה שנאן לעצור את רכבו של המערער, תוך שהוא דופק על החלון הימני הקדמי של הרכב עם מכשיר הקשר שבידו, עד ששמשת החלון נופצה והוא נפצע בידו. המערער מצדו המשיך בנהיגה לכיוון היציאה מן החניון, וכאשר הבחין כי נתיב היציאה עמוס ברכבים, סטה לעבר הנתיב הנגדי, תוך שהוא מפיל מחסומי פלסטיק שהוצבו במקום על מנת למנוע ממנו להתקדם. אף בנתיב הנגדי הופיעו רכבים אשר חסמו את דרכו של המערער, ביניהם רכבה של המתלוננת. בשלב זה, סטה המערער לעבר המדרכה הצמודה לנתיב הנסיעה, וכתוצאה מכך, פגע מספר פעמים ברכבה של המתלוננת. לבסוף, המשיך המערער בנסיעתו, יצא מן החניון, פנה לרחוב שמואל בייט הסמוך, והמשיך במנוסה בנתיב הנגדי, לכיוון הר הרצל. 3. בכתב האישום נטען כי בעקבות האירוע סבלו כהן, שנאן והמתלוננת מכאבים, וכן נגרמו נזקים לרכבה של המתלוננת. עיקרי הכרעת הדין 4. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל, עדויות המאבטחים והמתלוננת מטעם התביעה היו מהימנות והתאפיינו בשקילות, רהיטות ואי הפרזה. כמו כן נקבע כי עדויות אלה מתיישבות זו עם זו, וכן נתמכות בסרטוני מצלמות האבטחה של בית החולים ובסרטון ממכשיר טלפון נייד אשר תיעדו חלק מן האירועים המתוארים בכתב האישום (להלן: הסרטונים). לצד זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לתת אמון בעדות המערער ובעדויות שני עדי ההגנה באשר להשתלשלות האירועים המתוארים בכתב האישום. לאור האמור, נקבע כי עובדות כתב האישום הוכחו מעל לכל ספק סביר, וזאת למעט הטענות לפיהן המערער פגע בכהן וברכבה של המתלוננת מספר פעמים (חלף פגיעות יחידניות שהוכחו). 5. אשר לעבירת הסיכון, בית המשפט המחוזי קבע כי כל יסודותיה של העבירה הוכחו כנדרש, משהוכח שהמערער נהג במהירות, תוך שהוא פגע בכהן ובשנאן, נסע במספר הזדמנויות נגד כיוון התנועה ופגע באורח משמעותי ברכבה של המתלוננת. בתוך כך, נקבע כי החלת הלכת הצפיות על עניינו של המערער מבססת אף את היסוד הנפשי הקבוע בעבירת הסיכון שעניינו בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. זאת, כך קבע בית המשפט המחוזי, לנוכח נהיגתו הפרועה של המערער אשר בוצעה באופן מודע על מנת להימלט מבית החולים, וכן לאור העובדה שהמערער ראה במהלך מנוסתו את רכבה של המתלוננת, ואף על פי כן בחר לנסוע נגד כיוון התנועה בנתיב בו היא נסעה, פגע ברכבה בעוצמה ואף לא עצר לאחר הפגיעה. כל זאת, כך נקבע, תוך שהמערער היה מודע לכך שהוא מסכן את חייה של המתלוננת, ומשכך אין ספק כי הוא צפה כאפשרות קרובה לוודאי כי חייהם של משתמשי הדרך יעמדו בסכנה כתוצאה מנהיגתו הפרועה, והחליט ליטול סיכון זה על מנת להימלט מבית החולים. נוכח כל האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת הסיכון, וכן דחה את טענתו לפיה יש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, הנוגעת לנהיגה מסוכנת מתוך פזיזות או רשלנות גרידא. 6. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער שלפיה הגשת כתב האישום נגדו מנוגדת להנחיית פרקליט המדינה 2.17 "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של נהגים המנהלים מרדפים בכביש" (6.11.2006) (להלן: הנחיית פרקליט המדינה). בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם בסעיף 8 להנחיה זו נקבע כי יש להימנע מהגשת כתב אישום בעבירת ההיזק במקרים בהם "לא התעוררה סכנה לחיי אדם או לפגיעה בהם", שאז ניתן להסתפק בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, הנוגעת, כאמור, למעשי פזיזות ורשלנות. ואולם, נקבע כי סעיף זה אינו רלוונטי למערער, שכן לא זו בלבד שהוכח כי נהיגתו יצרה סיכון לחיי אדם ולפגיעה בהם, אלא שכתוצאה ממנה אף נפגעו בפועל שלושה אנשים. 7. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי אף את טענת המערער לאכיפה בררנית בעניינו בהסתמכו על מספר מקרים בהם בחרה המדינה לייחס לנאשמים סעיפי אישום קלים יותר מאלה שיוחסו לו. בית משפט המחוזי קבע כי עיון בפסקי הדין אליהם הפנה המערער מלמד שנסיבותיהם שונות וחמורות פחות מנסיבות עניינו. 8. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי העיכוב היה שלא כדין ומשכך קמה לו הזכות להתנגד. בתוך כך, צוין כי ספק אם התנהלות המאבטחים באירוע עלתה כדי "עיכוב" המערער, כהגדרת מונח זה בחוק. מכל מקום, כך נקבע, כי אף בהנחה שהמערער אכן עוכב על-ידי המאבטחים, הרי שעמדה לו האפשרות לצאת מהרכב ולהתרחק רגלית מהמקום, וזאת כפי שעשה האדם הנוסף ששהה עמו ברכב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם לא עמדה למערער אפשרות ממשית לצאת מרכבו ולהתרחק מהמקום, הרי שהפעולות שביצע המערער אגב ניסיונו להימלט חרגו מגדר התנגדות סבירה לעיכוב. לנוכח כל האמור, הורשע המערער בעבירת הסיכון ובעבירת ההיזק. עיקרי גזר הדין 9. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על פגיעתם החמורה של מעשי המערער בערך החברתי המוגן של שלמות גופם וחייהם של משתמשי הדרך. בכלל זאת, צוין כי המערער סיכן את שלמות גופם של לפחות שלושה אנשים, ובפועל אף גרם למתלוננת לנזקים משמעותיים. כמו כן, הצביע בית המשפט המחוזי על הערך המוגן של שמירה על שלמות קניינו של אדם, שנפגע אף הוא ממעשיו של המערער, בעיקר בשל הפגיעה ברכבה של המתלוננת. 10. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ציין בית המשפט המחוזי כי אמנם העבירות שביצע המערער לא היו פרי תכנון מוקדם, אך צוין כי במהלך האירוע הסלימה התנהגותו של המערער – החל מניסיונו להתחמק מהמאבטחים, עובר לפגיעה בכהן ובשנאן, וכלה בהחלטת המערער לנוס מבית החולים אף במחיר של פגיעה ברכב המתלוננת. על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מעשי המערער בוצעו בקור רוח ומתוך החלטה ברורה להימלט ממאבטחי בית החולים ויהי מה. כן עמד בית המשפט המחוזי על הנזק החמור שעלול היה להיגרם למתלוננת כתוצאה מנהיגתו הפראית והמהירה של המערער, כמו גם על הנזקים הקשים שנגרמו לה בפועל – כפי שאלה עולים מהצהרתה שהוגשה על-ידי המדינה ואף מעדותה לפני בית המשפט המחוזי. נקבע עוד כי התנהלות המערער באירוע מלמדת על זלזול בחייהם ובשלומם של המאבטחים ובאי בית החולים; כי אין בסיבות שהובילו את המערער לביצוע העבירות כדי להצדיק הקלה בעונשו; וכי גילו בעת ביצוע העבירות (23 שנים) מעיד שהוא הבין את מהות מעשיו ואת הפסול שבהם. נוכח האמור, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת, הועמד מתחם הענישה בעניינו של המערער על 60-20 חודשי מאסר. 11. בקביעת עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה, ציין בית המשפט המחוזי כי המערער בגיר ובריא בנפשו ובגופו; וכי הוא לא נטל אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה או אמפתיה כלפי המתלוננת, ולא נקט פעולה כלשהי לשם תיקון תוצאותיהן של העבירות שביצע. עוד ציין בית המשפט המחוזי את עברו הפלילי המכביד של המערער, אשר הורשע בשנת 2014 בביצוע עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתחזות לאדם אחר בכוונה להונות; הורשע שוב באותה השנה בעבירת נהיגה בזמן פסילה; וכן הורשע בשנת 2019 בעבירות של שימוש בכוח או באיומים כדי למנוע מעצר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית, היזק לרכוש במזיד, נהיגה פוחזת ברכב ונהיגה ברמזור אדום. צוין עוד כי מרבית העבירות שביצע המערער בשנת 2019 בוצעו בזמן שהתנהל משפטו בהליך מושא ערעור זה ותוך הפרת מעצר הבית בו שהה באותה העת. כל אלה מלמדים, כך נקבע, על המסוכנות התעבורתית הגלומה במערער, על נטייתו לזלזל בהוראות חוקיות הניתנות על-ידי בית המשפט או שוטרים, וכן על כך שהמערער לא נרתע מההליכים שננקטו נגדו. אשר על כן, נקבע כי במסגרת שיקולי הענישה יש ליתן משקל של ממש לצורך בהרתעת המערער לבל ישוב לבצע עבירות בעתיד. 12. מנגד, עמד בית המשפט המחוזי, בין היתר, על הרקע המשפחתי המורכב ממנו בא המערער, אשר יש להניח כי השפיע על עיצוב אישיותו, ובעקיפין השפיע, גם אם באופן מוגבל, על התנהלותו באירוע דנן ובאירועים פליליים נוספים. ואולם, נקבע כי אין מדובר בנסיבות חיים יוצאות דופן במיוחד, ולכן ניתן להן משקל מוגבל בקביעת העונש. כן צוין כי ההליך המשפטי בעניינו של המערער התארך מעל הצורך, ויש בכך כדי לשמש כשיקול להקלה מסוימת בעונשו, גם אם במידה מוגבלת, מאחר שאף המערער תרם להתארכות ההליך. עוד צוין כי המערער טען שיש להתחשב בעובדה שהוא התחתן במהלך המשפט כמו גם בהתפשטות נגיף הקורונה כדי להקל בעונשו, אך נקבע כי אין בטענות אלה על מנת להצדיק הקלה בענישה כאמור. 13. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי במסגרת גזירת עונשו של המערער, יש להתחשב בתקופות בהן הוא שהה במעצר או בחלופת מעצר. זאת, כך נקבע, למעט תקופת מעצרו של המערער אשר חפפה לעונש המאסר שהושת עליו בגין העבירות שביצע בשנת 2019 (להלן: המעצר החופף), שכן התחשבות בתקופת מעצר זו תאיין את העונש שנגזר על המערער בגין העבירות האמורות, ואף נעדרת הצדקה עניינית. 14. לנוכח כל האמור, נקבע כי עונשו של המערער ימוקם בשליש האמצעי של מתחם הענישה. בית המשפט המחוזי גזר, אפוא, על המערער 36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, למעט ימי המעצר החופף; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער את עבירת הסיכון במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; פיצוי למתלוננת בסך של 12,000 ש"ח; 18 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה, החל מיום שחרורו של המערער ממאסר או מיום סיום כל פסילה קודמת שהוטלה עליו, לפי המאוחר; ו-6 חודשי פסילה על תנאי מלהחזיק ברישיון נהיגה לבל יעבור המערער את עבירת הסיכון או עבירת נהיגה בפסילה במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. 15. למען שלמות התמונה יצוין עוד כי בהחלטה שניתנה עובר למתן גזר הדין הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר שירות מבחן למערער, אך הגשת התסקיר התעכבה, תחילה בשל תקלה של שירות המבחן, ולאחר מכן בשל מצב החירום עם התפרצות נגיף הקורונה. ביום 10.3.2020 הודיע המערער כי הוא מוותר על עריכת תסקיר בעניינו, על מנת שלא לעכב את שמיעת הטיעונים לעונש ואת מתן גזר הדין. בעקבות זאת, בגזר הדין העיר בית המשפט המחוזי כי הגם שלא הוגש תסקיר בעניינו של המערער, הרי שנסיבות חייו האישיות הוצגו בהרחבה על-ידו ועל-ידי בא כוחו במסגרת הטיעונים לעונש. הערעור דנן נסוב, כאמור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. עיקרי טענות המערער 16. בערעורו על הכרעת הדין, מבקש המערער לצמצם את טענותיו "למישור המשפטי בלבד". בתוך כך, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו, שכן במעשיו הוא אך התנגד לעיכוב שהיה, לשיטתו, בלתי חוקי. עוד טוען המערער כי המעשים המיוחסים לו היו נחוצים ומידתיים, ונעשו מתוך חשש כן לחירותו ולשלמות גופו. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שמאבטחי בית החולים פעלו באופן כוחני ומאיים ותרמו בהתנהגותם להגברת הלחץ בו היה מצוי המערער. המערער מוסיף כי לא היה ניתן לצפות ממנו, בהתחשב בנסיבות, להימלט רגלית מהמקום, וכי הקביעה לפיה הוא פעל בקור רוח על מנת להימלט ממאבטחי בית החולים, תוך זלזול בחוק וסיכון עוברי אורח, אינה מתיישבת עם נסיבות האירוע. אף הפגיעה ברכבה של המתלוננת, כך נטען, לא הייתה אגב נסיעה פראית, כפי שתיארהּ בית המשפט המחוזי, אלא תוך כדי ניסיון להשתחל לצוהר שבין הרכב ובין שולי הנתיב. לחלופין, טוען המערער כי היה מקום להעמידו לדין או להרשיעו בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, הנוגעת למעשי פזיזות ורשלנות בלבד, שכן לא הוכח כי מעשיו יצרו סיכון קונקרטי או שהוא התכוון לסכן את הנוסעים בכביש. נטען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החיל את הלכת הצפיות בעניינו של המערער, בין היתר, מפני שבכל מקום שבו המערער יכול היה ליצור סיכון בנהיגתו – הוא האט את מהירות הנסיעה, וממילא לא יצר סכנה ממשית לחיי אדם. נטען עוד כי אין בפגיעות שנגרמו עקב מעשי המערער, במהלך נהיגה במהירות אפסית ותוך ניסיון לחמוק מפגיעה, כדי ללמד שהוא התכוון לפגוע במי מהנפגעים או צפה כי ייגרם להם נזק. 17. המערער מוסיף וטוען כי הגשת כתב האישום נגדו נוגדת את הנחית פרקליט המדינה, לפיה העמדה לדין בגין עבירת הסיכון תיעשה בהתקיים שני תנאים: האחד, כי הנאשם היה מודע לנהיגתו הפרועה (להלן: תנאי המודעות); והשני, כי הנאשם התנגש בכלי רכב אחר (להלן: תנאי ההתנגשות; יוער כי תנאי זה כולל חלופה שאינה רלוונטית לענייננו). לטענת המערער, תנאי המודעות לא התקיים במקרה דנן, שכן כל מטרתו הייתה לחמוק מעיכוב לא חוקי; וכן הוא טוען כי עניינו אינו בא אף בגדר תנאי ההתנגשות, שכן ההתנגשות ברכבה של המתלוננת הייתה במהירות אפסית, ובלא כוונה לפגוע. בהקשר זה, חולק המערער אף על קביעת בית המשפט המחוזי בעניין עוצמת הפגיעה ברכבה של המתלוננת ומידת הנזק שנגרם לו. בנוסף, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ממשי לטענתו בדבר אכיפה בררנית. 18. בערעורו על גזר הדין, שב המערער וטוען כי הוא התנגד במעשיו לעיכוב בלתי חוקי וכי יש להתחשב בכך גם כשיקול להקלה בעונשו. בנוסף, סבור המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבות חייו המורכבות, בין היתר, כאשר קבע כי אלו אינן חריגות. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לכך שהמערער נישא עובר לגזר דינו – עובדה המעידה על רצונו להשתקם ולחזור למוטב; כי לא היה מקום לייחס למערער אחריות כלשהי להתארכות ההליך המשפטי בעניינו, שכן הדבר נבע מגורמים שאינם בשליטתו, ובהם החלפת ייצוגו מספר פעמים; וכי גזר הדין אינו מתיישב עם מדיניות הענישה הנוהגת, לפיה היה על בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה הנע בין 9 לבין 30 חודשי מאסר בלבד. עוד טוען המערער כי ויתורו על תסקיר שירות המבחן נבע מלחץ שבו היה נתון באותה עת, וכי תסקיר מעין זה יכול היה להראות כי הוא נוטל אחריות על מעשיו, ולאפשר את הסטת עניינו למסלול שיקומי. לפיכך, מבקש המערער כי שירות המבחן יערוך תסקיר בעניינו לצורך הדיון בערעור. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא הפחית, ולו באופן חלקי, את תקופת המעצר החופף מתקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער. עיקרי טענות המדינה 19. המדינה סומכת ידיה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ומציינת כי טענות המערער נדחו לגופן בהכרעת הדין וכי לא נפלו טעויות במסקנות בית המשפט המחוזי בעניינו. המדינה מוסיפה וטוענת, בין היתר, כי הלכה למעשה, הערעור על הכרעת הדין נסוב אף על טענות הנוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ואשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. בנוגע לטענת המערער בדבר אכיפה בררנית, טוענת המדינה כי טענה מסוג זה תתקבל אך במקרים חריגים; כי הנטל המוטל על כתפי הטוען לאכיפה בררנית הוא כבד; וכי עליו להצביע על חריגה שיטתית ונמשכת ממדיניות האכיפה של הרשות. בענייננו, נטען כי המערער ביסס את טענתו לאכיפה בררנית על שלושה מקרים בלבד, אשר נסיבותיהן שונות מעניינו, ומשכך יש לדחות את טענתו האמורה. בנוסף, טוענת המדינה כי אף אם נניח כי פעולות המאבטחים עולות כדי "עיכוב" כהגדרתו בחוק, מכל מקום, מדובר בעיכוב בסמכות וכדין, לנוכח החשד שעוררו התנהגותו של המערער וחלון רכבו המנופץ. יצוין כי בדיון שנערך לפנינו, התנגד המערער להעלאת טענה זאת משהיא לא נטענה לפני בית המשפט המחוזי. 20. המדינה טוענת עוד כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין, וכי העונש שנגזר על המערער הולם וראוי בנסיבות העניין, בין היתר, לנוכח העובדה שהמערער ביצע עבירות דומות לאלו שהורשע בהן בהליך דנן אף במקביל לניהול המשפט בעניינו. דיון והכרעה 21. לאחר עיון בכתבי הטענות ובמוצגים הרלוונטיים, וכן לאחר צפייה בסרטונים המתעדים חלק מהאירועים הנדונים בכתב האישום ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו. הכול כפי שיבואר להלן. הערעור על הכרעת הדין 22. בפתח הדברים, אציין כי אף שהמערער גורס כי טענותיו בערעור תחומות למישור המשפטי בלבד, הרי ששזורות בערעורו אף השגות על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, דוגמת הקביעה כי המערער נסע "בפראות" והקביעות בדבר עוצמת הפגיעה ברכבה של המתלוננת והנזק שנגרם לו. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה ובמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וזאת, לאור יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים שהעידו לפניה ומחומר הראיות (ראו: ע"פ 1244/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (21.6.2018); ע"פ 6950/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (24.9.2019)). לא מצאתי כי המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור כאמור. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את הראיות אשר עמדו ביסוד קביעותיו העובדתיות, ובהן העדויות אשר נשמעו לפניו וכן הסרטונים (שאף אני צפיתי בהם) המעידים באופן ברור על ההתרחשויות המתוארות בכתב האישום. בתוך כך, ביכר בית המשפט המחוזי את גרסאות העדים מטעם התביעה, אותן מצא הוא מהימנות ומבוססות. זאת, בניגוד לעדויות המערער ועדי ההגנה אשר בית המשפט המחוזי לא ראה ליתן בהם אמון. 23. אשר לטענותיו המשפטיות של המערער; תחילה, ראיתי לדחות את טענת המערער לפיה המעשים המיוחסים לו נעשו במסגרת התנגדות לעיכוב בלתי חוקי, ולפיכך היה על בית המשפט המחוזי לזכותו. ראשית, יצוין כי אף אם נניח שפעולות המאבטחים אכן עולות כדי "עיכוב" כהגדרתו בחוק, ואיני קובעת מסמרות בעניין זה, הרי שיש לקבוע כי עיכוב זה נעשה כדין, מכוח הסמכות הנתונה למאבטחי בית החולים לפי סעיף 6א לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה-2005. זאת, לנוכח התנהלותו הכללית של המערער בהגיעו לחניון, אשר היה בה כדי להצביע על כך שהוא "עומד לעשות אירוע אלימות", כאמור בסעיף 6א האמור. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס להתנהלות המאבטחים בשלב שבו החל המערער לנקוט באלימות בפועל. עוד מצאתי לדחות את טענת המערער לפיה אין להישמע לטענת המדינה בעניין חוקיות עיכובו באשר זו הועלתה לראשונה בשלב הערעור. בהקשר זה יצוין כי מדובר בטענה משפטית, אשר ככלל אין מניעה מלהעלותה לראשונה בשלב הערעור (ראו: רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (16.10.2012); רע"פ 2122/13 דבש נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.5.2013)). ואולם, אף אם אניח לטובת המערער כי העיכוב היה בלתי חוקי, לא יהיה בכך כדי להועיל לו. אמנם נכון כי לאדם עומדת הזכות להתנגד לעיכוב בלתי חוקי, אך זכות זו אינה בלתי מוגבלת, והתנגדות מפני עיכוב שאינו חוקי כאמור צריכה להיות סבירה בנסיבות העניין (ראו: ע"פ 136/51 פרנקל נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה 1602, 1607 (1951); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון – הליכים שלפני המשפט א 30, 160 (2008)). בענייננו, כפי שעולה כאמור מהסרטונים ומהעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי, המערער פגע בכהן ושנאן, נסע נגד כיוון התנועה במסגרת ניסיונו לנוס מהחניון, נדחק לנתיב נסיעתה של המתלוננת שכלל לא נגעה לעימות בינו ובין המאבטחים, ואף לא עצר לאחר שפגע ברכבה. בכל האמור יש כדי ללמד כי תגובת המערער לעיכובו בידי המאבטחים לא עמדה במבחן הסבירות בנסיבות העניין. לפיכך, דין טענת המערער בנדון להידחות. 24. כמו כן, ראיתי לדחות את טענתו החלופית של המערער לפיה יש להמיר את הרשעתו לעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, הנוגעת למעשי פזיזות ורשלנות, חלף עבירת הסיכון. סעיף 332(2) לחוק העונשין, מעגן את עבירת הסיכון כדלקמן: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו – מאסר עשרים שנים: ... (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או בכל דבר שעליהם או בקרבתם בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים" (ההדגשה הוספה, י.ו.). לעומת זאת, בסעיף 338(א)(1) לחוק העונשין נקבע כי: "העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים: (1) נוהג רכב או רוכב בדרך ציבורית" (ההדגשה הוספה, י.ו.). 25. הנה כי כן, ההבחנה בין שתי העבירות המתוארות טמונה, בין היתר, ביסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בביצוען. כך, עבירת הסיכון מחייבת הוכחת יסוד נפשי חפצי מסוג של "כוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו", ואילו העבירה המעוגנת בסעיף 338(א)(1) מתייחסת ליסוד נפשי של פזיזות, ולכל הפחות רשלנות. עוד יצוין כי זה מכבר נקבע בפסיקה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירת הסיכון, כך שזו תשתכלל אף עקב נסיעה לא בטוחה או מסוכנת בנתיב תחבורה מתוך צפיות קרובה לוודאי של פגיעה "בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או של סיכון בטיחותם" (ראו: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (29.6.2005); ע"פ 1214/08 אלעסם נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (15.12.2008)). 26. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי יסודות עבירת הסיכון, העובדתיים והנפשיים, הוכחו מעל לכל ספק סביר. בהיבט העובדתי, הצביע בית המשפט המחוזי, בין היתר, על כך שהמערער נהג במהירות, תוך שהוא נוסע נגד כיוון התנועה; פוגע בכהן ובשנאן, וכן פוגע באורח משמעותי ברכבה של המתלוננת. לפיכך, נקבע כי המערער אכן נהג "בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים". אשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער צפה כאפשרות קרובה לוודאי שחייהם של יתר משתמשי הדרך יעמדו בסיכון בגין מעשיו, וזאת, בין היתר, לנוכח נהיגתו הפרועה של המערער; המטרה שעמדה לנגד עיניו לנוס מחניון בית החולים; והעובדה שהמערער ראה במהלך מנוסתו את רכבה של המתלוננת, בחר להמשיך בנסיעתו כנגדה, ואף המשיך לנסוע לאחר ההתנגשות ברכבה. לפיכך, נקבע כי הלכת הצפיות מאפשרת לייחס למערער "כוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו", כנדרש לשם הרשעה בעבירת הסיכון. אני סבורה, אפוא, כי קביעותיו המתוארות של בית המשפט המחוזי עומדות על אדנים יציבים, וכי יסודות עבירת הסיכון, עובדתיים ונפשיים כאחד, אכן הוכחו בעניינו של המערער. 27. עוד יצוין כי בית משפט זה עמד בעבר על ההבחנה שבין עבירת הסיכון ובין העבירה המעוגנת בסעיף 338 לחוק העונשין, כדלהלן: "עבירות העוסקות בנהיגה בדרך נמהרת או רשלנית (כדוגמת סעיף 338 לחוק העונשין) מטפלות בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. עבירה לפי סעיף 332(2) [עבירת הסיכון, י.ו.] לעומת זאת, מטפלת בנהג שאינו 'תמים'. היא מתמקדת בנהג שידע על הפסול בהתנהגותו, ולמרות כן לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע, אשר צפויים להינזק כתוצאה מנהיגתו הפרועה" (עניין אלקורעאן, בפסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). בענייננו, נדמה כי המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום ובהכרעת הדין מדברת בעד עצמה, ומלמדת כי נהיגתו של המערער במסגרת האירוע אינה מתיישבת עם נהיגה המיוחסת לנהג "תמים" או "סביר" כאמור. חלף זאת, נראה כי המערער היה מודע היטב לנהיגתו המסוכנת, לפסול שבנהיגה מעין זו וכן לסכנה הטמונה בה לנהגים ולעוברי אורח חפים מפשע. 28. משבאתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לפיהן המערער נהג באופן פראי ומסוכן, התנגש ברכבה של המתלוננת, פגע בשלושה אנשים, ואף היה מודע לאופן נהיגתו וצפה את הסיכון הכרוך בה, הרי שממילא יש לדחות אף את טענת המערער כי הגשת כתב האישום נגדו נוגדת את הנחיית פרקליט המדינה – על תנאֵי המודעות וההתנגשות הקבועים בה. 29. לבסוף, ראיתי לדחות את טענת המערער לאכיפה בררנית בעניינו. בעניין זה, נזכיר כי בידי הרשות התובעת שיקול דעת מנהלי רחב בהעמדה לדין, וכי על כתפיו של הטוען לאכיפה בררנית מוטל נטל כבד (ראו: ע"פ 8057/16 שטרימר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.8.2017); ע"פ 1717/19 אבו דבעאת נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (5.08.2019)). זאת ועוד, בנסיבות בהן קיימת מדיניות אכיפה מוצהרת של רשות האכיפה והרשות פעלה בהתאם לה, כבענייננו, הרי שעל הטוען לאכיפה בררנית להראות "חריגה שיטתית ולאורך זמן ממדיניות האכיפה של הרשות" (ראו: ע"פ 3507/19 בורקאן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ג' קרא (3.12.2020)). התערבות בהחלטת הרשות התובעת בכגון דא, שמורה, אפוא, למקרים חריגים ביותר (עניין שטרימר, בפסקה 24). ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, לא עלה בידי המערער להרים את הנטל הכבד המוטל עליו על מנת להצדיק התערבות בהחלטת רשויות התביעה במקרה דנן, ואף אני לא מצאתי טעם מבורר להתערבות בנדון. 30. נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 31. אשר לערעור על גזר הדין, יצוין תחילה כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המערער כי יוגש תסקיר מבחן בעניינו במסגרת הערעור. אזכיר בהקשר זה כי בית משפט הבא לגזור עונש מאסר בפועל על נאשם שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה, אינו מחויב לקבל תסקיר מבחן בעניינו (ראו: ע"פ 1019/13 פאיס נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (6.7.2015); רע"פ 4628/17 אלטלאלקה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (8.4.2018)). בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו כי ניתנה למערער הזדמנות להציג בפירוט את נסיבות חייו, ואלה אף שימשו בפועל להקלה בעונשו. משכך, וכן לאור משקלה הניכר של התכלית ההרתעתית במקרה דנן, אינני סבורה כי יש צורך בקבלת תסקיר שירות מבחן לשם הדיון בערעור שלפנינו. 32. ועתה לגוף הערעור; כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר גזר הדין חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה (ראו: ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (21.1.2013); ע"פ 252/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (21.12.2017); ע"פ 6072/17 ורון נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (12.3.2018); ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (20.10.2020)). אינני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ודי בכך כדי לדחות את הערעור. 33. אוסיף ואציין כי נוסף על החומרה היתרה העולה מאליה מן התיאור שלעיל בדבר נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, הרי שלא אחת עמד בית משפט זה על חומרתן הרבה של העבירות שבהן הורשע המערער, הכרוכות בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "בית משפט זה קבע רמת ענישה גבוהה במיוחד לעבירות הכרוכות בנהיגה פרועה בכביש תוך סיכון מיידי של חיי אדם בנתיב תחבורה ואגב התעלמות מכללי התנועה ומהוראות שוטרים לעצור. חומרת הענישה נובעת הן מהחומרה המופלגת העולה מהתנהגות זו, ומהסיכונים שהיא טומנת בחובה, והן מהתפשטותה של התופעה המסוכנת הזו בכבישי הארץ, באזורים שונים בערים ומחוצה להן" (ע"פ 4538/08 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (13.08.2008); ראו גם: ע"פ 2336/14 ווערי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.12.2014)). 34. על רקע האמור, אני סבורה כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי אכן הולם את חומרת העבירות שביצע המערער, הטומנות בחובן פגיעה קשה בערכים המוגנים של הגנה על חיי אדם, על שלמות הגוף ועל הקניין. כן יצוין כי מתחם זה אף מתיישב עם מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו: עניין אלעסם; ע"פ 2336/14 ווערי נ' מדינת ישראל (10.12.2014); ע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' סלוצקי (5.7.2016)). 35. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נתן דעתו בגזר הדין, בין היתר, על נסיבות חייו האישיות של המערער, על העובדה שהלה נישא במהלך ההליך המשפטי, וכן על התארכות ההליך בעניינו. יתר על כן, חלק משיקולים אלה אף שימשו בפועל כנסיבות להקלה מסוימת בעונשו של המערער – אשר נקבע לבסוף בצדו הנמוך של מתחם הענישה. כידוע, טענות בדבר המשקל שנתנה הערכאה הדיונית לשיקולים השונים בגזירת עונשו של נאשם אינן מצדיקות התערבות ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 7997/15 פאהום נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (1.10.2017); ע"פ 5432/17 קשוע נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (24.1.2018); ע"פ 9830/17 חמודה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.3.2018); עניין אנופרייב, בפסקה 15), ואף במקרה זה לא ראיתי להתערב בכך. 36. יתירה מכך, לא למותר להזכיר את עברו הפלילי של המערער, חלקו בתחום התעבורתי, אשר כולל אף עבירות שבוצעו במקביל לקיומו של ההליך מושא ערעור זה, ותוך הפרת מעצר בית בו היה מצוי המערער באותה העת. בצדק ציין אפוא בית המשפט המחוזי כי בגזירת עונשו של המערער יש לתת משקל נכבד לצורך בהרתעת המערער מפני ביצוע עבירות נוספות, ולהחמיר את עונשו בהתאם. 37. בשים לב לכל האמור, אני סבורה כי העונש שנגזר על המערער הולם היטב את חומרת העבירות שבהן הורשע, כמו גם את יתר נסיבות העניין, ואין מקום להתערב בו. 38. כמו כן, ראיתי לדחות את טענת המערער כי יש לנכות מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו את ימי המעצר החופף, וזאת מן הטעם שבמהלך המעצר החופף ריצה המערער עונש מאסר בגין עבירות אחרות, אשר כאמור, נעברו בחלקן במקביל לניהול ההליך מושא ערעור זה. לא זו בלבד, אפוא, שניכוי ימי המעצר החופף יחטא לתכלית עונש המאסר שנגזר על המערער בגין העבירות שביצע בשנת 2019, אלא שזה יחטא אף לתכלית ההרתעתית שיש ליתן לה ביטוי בענייננו. 39. לבסוף, אציין כי המערער טען במסגרת ההליכים שהתנהלו בעניינו כי בשנים האחרונות הוא החל לעבוד בעבודה מסודרת, התחתן ומעוניין לפתוח דף חדש בחייו. יש לקוות כי המערער ימשיך בדרך זו ויעשה כל שביכולתו על מנת להשתקם ולעלות על דרך המלך. 40. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור – הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. הנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏כ"ב בניסן התשפ"א (‏4.4.2021). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20046260_R08.docx אט מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1