ראובן רפאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4625/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4625/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: ראובן רפאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (סגנית הנשיא, השופטת א' וישקין) מיום 14.5.2009 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק תד 2274/07 בשם המערער: עו"ד מאמון יחיא פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (סגנית הנשיא, השופטת א' וישקין) מיום 14.5.2009, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת"ד 2274/07. 1. ביום 25.7.2007 הוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה כתב אישום המייחס למערער שורת עבירות, בהן: נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); גרימת תאונה בה נפצע אדם ונגרם נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיפים 62(3) ו-38(2) לפקודת התעבורה; אי-שמירת רווח, עבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה ועוד (להלן: כתב האישום). 2. לאחר כפירת המערער במיוחס לו, נקבע דיון הוכחות ליום 14.1.2009. יומיים לפני מועד הדיון הגיש בא-כוח המערער לבית המשפט קמא בקשה לדחיית מועד הדיון, תוך שהוא מציין כי ביום 3.1.2009 נפל המערער מעל סוסו ונחבל בכתפו הימנית. לטענת המערער, הכאבים שסבל עקב פציעתו לא אפשרו לו להגיע לדיון שנקבע. ביום 13.1.2009 דחה בית המשפט את בקשתו של המערער, בציינו כי לא נמצאה בבקשה ובמסמכים המצורפים לה "כל הוכחה שנבצר מן הנאשם להתייצב לדיון מחר". כמו-כן, ציין בית המשפט כי בעבר אושרו לבקשת הסנגוריה דחיות רבות. 3. משלא התקבלה בקשת המערער, התקיים הדיון שנקבע ליום 14.1.2009 במועדו, אלא שהמערער לא התייצב בבית המשפט. בסופו של יום, ולאחר בקשת בא-כוחו של המערער שלא לקיים את הדיון בהיעדרו של המערער, נאלץ בית המשפט לדחות את דיון ההוכחות ולשחרר את העדים שנכחו באולם לדרכם. משנדחה הדיון, זימן בית המשפט את הצדדים לדיון נוסף בשאלה האם להטיל על המערער הוצאות משפט בגין הגעתם של עדי התביעה לשווא ובגין ביטול יום הדיונים. ביום 23.4.2009 נערך הדיון בשאלת ההוצאות, ובמהלכו ביקש בא-כוח המערער שלא לחייב את מרשו בהוצאות, והודיע כי במידה ויוטלו הוצאות, הרי שעל בית המשפט לשקול לפסול עצמו, אם ביוזמתו ואם באמצעות הגשת בקשה מטעמו (להלן: ההודעה). 4. ביום 13.5.2009 ניתנה החלטת בית המשפט המורה על חיוב המערער בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, וזאת בהסתמך על תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למחרת החלטה זו, ושלא בפני הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות, תוך שהוא דן בהודעת בא-כוח המערער בתור בקשת פסלות. בהחלטתו המנומקת ציטט בית המשפט את החלטתו בעניין הוצאות משפט, תוך שהוא מבהיר כי בהטלת תשלום ההוצאות אין משום הבעת דעה לגופו של הליך וכי אין "בהחלטה זו כדי ליצור מקום לחשש כי דעתו של בית המשפט 'ננעלה' בשאלת אחריותו של הנאשם למיוחס לו בכתב האישום". בהמשך, אף עמד בית המשפט על ההלכה כי החלטות דיוניות, כשלעצמן, אינן יכולות לבסס עילת פסלות. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, תוקף המערער את התנהלות בית המשפט קמא, וזאת בהתבסס על הטענות הבאות. ראשית, מלין המערער על כך שבקשת הפסלות לא נדונה לאלתר, כנדרש בסעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בעניין זה, מוסיף המערער ותוקף את העובדה כי בית המשפט החליט בדבר תשלום הוצאות המשפט בטרם דן בבקשת הפסלות. שנית, טוען המערער כי שגה בית המשפט, כאשר התייחס להודעתו בדיון מיום 23.4.2009 כאל בקשת פסלות, וזאת מבלי לאפשר לו להציג את טיעוניו באשר לעילת הפסלות. לבסוף, נטען על ידי המערער כי בעצם החלטת בית המשפט קמא להטיל עליו תשלום הוצאות יש כדי ללמוד, מבחינה אובייקטיבית, על ניסיונו של בית המשפט "להתנקם ו/או להעניש את המערער". כן נטען, כי יש בכך כדי ללמד על כך שבית משפט קמא גיבש עמדתו ביחס למהימנותו של המערער. 6. לאחר שקראתי את טענותיו של המערער הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי בית המשפט קמא הוא שמופקד על ניהול ההליך וכי החלטותיו הדיוניות, כשלעצמן, אינן מהוות עילת לפסילתו. השאלה הטעונה בירור הינה האם בנסיבות המקרה נוצר, באופן אובייקטיבי, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 152 (1991); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-176 (2006)). לא זו אף זו, אלא שגם האופן בו מכריע בית המשפט לגופם של דברים, אינו יכול להעיד, כשלעצמו, על משוא פנים. אכן, קיימים מקרים חריגים ונדירים בהם ניתן ללמוד מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט על הינעלות דעתו, אלא שהמקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים אלה. בענייננו, סבור המערער כי נוכח החלטת בית המשפט קמא להטיל עליו הוצאות משפט, ניתן ללמוד על נעילת דעתו ועל רצונו "להעניש את הנאשם". טענה זו אין בידי לקבל. מקריאת הפרוטוקולים המצורפים להודעת הערעור ומקריאת תוכן ההחלטה בדבר הוצאות המשפט, עולה כי בית המשפט נמנע מלהביע עמדה באשר לשאלת אשמתו של המערער ומהימנותו, תוך שהוא מציין מפורשות כי: "לפיכך, וללא קשר לתוצאות הדיון בתיק לגופו של אשם, הריני מורה כי על הנאשם לשלם סך 1,000 ש"ח הוצאות לטובת המדינה". משכך, אין בחיוב המערער לשלם הוצאות משפט כדי לגבש, מבחינה אובייקטיבית, חשש ממשי למשוא פנים. 7. בהמשך, מוסיף המערער וטוען, כי העובדה שבית המשפט פסק בעניין ההוצאות בטרם הכריע בבקשת הפסלות מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילתו. דין טענה זו להידחות. סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט קובע, אומנם, כי משנטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת". התכלית העומדת בבסיס הוראה זו הינה להבטיח כי בית המשפט ידון בבקשת הפסלות בטרם ימשיך לדון בהליך לגופו, כך שתמנע התקיימותם של הליכי שווא. עם זאת, נפסק בעבר כי יש להבין את החובה לפסוק "לאלתר" בתור הצורך להכריע בטרם ימשיך בית המשפט לעסוק בכל היבט אחר של המשפט, ובנדון אכן דחה בית המשפט את דיון ההוכחות למועד מאוחר יותר (ראו: ע"פ 5084/02 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2002)). יתרה מכך. בענייננו, בחר בא-כוח המערער להתנות את פסלות בית המשפט ולכרוך אותה באופן בו יכריע בשאלת הטלת ההוצאות. התניה זו נלמדת מפורשות מתוכן הודעתו מיום 23.4.2009, בה ציין: "במידה וימצא לנכון בית המשפט לחייב את הנאשם בהוצאות דומני שלא תהיה ברירה, אם בית המשפט עצמו לא ימצא לנכון לפסול עצמו, אלא להגיש בקשה לפסילת בית המשפט". משכך, ועל פי הגיונם הפנימי של הדברים, הרי שההכרעה בשאלת הטלת הוצאות המשפט חייבת היתה להינתן עובר להכרעה בשאלת הפסלות. לשון אחר, עילת הפסלות, כפי שבחר בא-כוח המערער להציגה בפני בית המשפט, קמה רק משניתנה החלטת בית המשפט לחייב את המערער בהוצאות. לא זו אף זו, אלא שנקבע כבר, כי עצם מתן החלטה לפני הכרעה בבקשת הפסלות אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות, שכן מדובר בהחלטה דיונית לכל דבר ועניין (ראו והשוו: ע"א 7048/02 בטש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.10.2002); ע"פ 2440/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 319 (2006)). בהתחשב בכך, לא מצאתי כי יש ממש בטענת המערער, לפיה לא נתקיימה הוראת סעיף 79א(ב) לחוק בתי המשפט וכי מטעם זה קמה עילת פסלות. 8. אשר לטענת המערער, כי לא ניתנה לו ההזדמנות להציג כהלכה את טיעוני הפסלות, הרי שגם בטענה זו אין כדי להקים, בענייננו, עילה לפסלות בית המשפט. אכן, על בית המשפט לאפשר לבעלי הדין או באי כוחם לטעון ולפרט את טענותיהם במידה סבירה. רק כך תובטח הבהרתה של טענת הפסלות והסיבות המקימות אותה. במקרה שלפניי, הובהרה טענת הפסלות בפני בית המשפט בצורה ברורה ביותר, ולמותר להוסיף בצורה בלתי ראויה. בא-כוחו של המערער הודיע לבית המשפט כי הטלת הוצאות על מרשו תגרור עימה הגשתה של בקשת פסלות. הודעה זו כמוה כאיום על בית המשפט בטרם ייתן החלטתו לעניין ההוצאות, זוהי בקשת פסלות "על תנאי" שאינה מקימה עילה. 9. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, א' בתמוז התשס"ט (23.6.2009). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09046250_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il