מרדכי ואנונו נ. אלוף פיקוד העורף, גרשון יצחק

פסק-דין בתיק בג"ץ 4624/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4624/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ד' חשין העותר: מרדכי ואנונו נ ג ד המשיבים: 1. אלוף פיקוד העורף, גרשון יצחק 2. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א בחשון התשס"ז (02.11.2006) בשם העותר: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד תומר שדמי; עו"ד מיכאל ספרד בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: העתירה שלפנינו, מופנית נגד תוקפו של צו צמצום והשגחה שהוציא לעותר אלוף פיקוד העורף ביום 16.4.06 למשך שישה חודשים, לפי תקנות 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: צו ההגבלה), ונגד תוקפו של צו איסור יציאה מן הארץ מטעמי ביטחון שהוציא שר הפנים נגד העותר ביום 17.4.06 למשך שנה, לפי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ח-1948 (להלן: צו איסור יציאה מן הארץ). הצווים נשוא העתירה מהווים הארכה של צווים קודמים שהוצאו נגד העותר באפריל 2004, בסמוך למועד שחרורו ממאסר. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. העותר הורשע בשנת 1988 בבית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע שורת עבירות נגד ביטחון המדינה. העבירות בגינן הורשע העותר נגעו לשימוש שעשה במידע הסודי אליו נחשף ואותו אסף ללא רשות, במהלך עבודתו כטכנאי באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (להלן: הקמ"ג) בין השנים 1985-1976. בגזר הדין נקבע כי העותר העביר לאנשי העיתון "סנדיי טיימס" הלונדוני מידע סודי על אודות הקמ"ג וכן תצלומים של מתקנים סודיים שהיו ברשותו. בגין עבירות אלו הושת על העותר עונש של שמונה עשרה שנות מאסר. ערעורו של העותר על פסק הדין לבית המשפט העליון, ע"פ 172/88 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, נדחה וההרשעה נותרה על כנה. חלק ניכר מתקופת מאסרו של העותר היה בתנאים של בידוד ועתירותיו ביחס לתנאי מאסרו ונגד צינזור מכתביו נדחו פעם אחר פעם. הטעם לכך היה החשש שהעותר יוסיף וימסור סודות מדינה לגורמים בלתי מוסמכים, וזאת על רקע המידע שברשותו וכוונתו המוצהרת להעביר את המידע לאחרים. מטעם זה גם לא זכה לשחרור מהכלא בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו. 2. לקראת תום מועד מאסרו של העותר, במסגרת בחינת תנאי שחרורו, בחנו גורמי הביטחון את מכלול החומר שנאסף בעניינו, לרבות חומר עדכני. בחינה זו וניתוח הנתונים העלו חשש ממשי כי העותר מתכוון ומסוגל להמשיך ולהפיץ מידע סודי שהוא אוצר בקרבו ובכך לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל לאחר שחרורו. לפיכך, הוחלט להמליץ בפני שר הפנים למנוע יציאתו של העותר מן הארץ, וכן הוחלט להמליץ בפני אלוף פיקוד העורף להטיל עליו מגבלות מסוימות. המלצות אלו נועדו למנוע – ולמצער להפחית – את החשש ליציאתו של העותר לחו"ל באופן בלתי חוקי ואת החשש מפני מסירת מידע סודי על-ידו לגורמים בלתי מוסמכים. לאחר שבחנו את חומר הראיות, ואפשרו לעותר להשמיע טענותיו נגד כוונותיהם, החליטו שר הפנים ואלוף פיקוד העורף בחודש אפריל 2004 להפעיל את סמכותם והוציאו צווים נגד העותר (להלן: הצווים הראשונים). העותר התנגד להוצאת הצווים ממספר טעמים. ראשית טען כי הוא סיים לרצות עונש ארוך וממושך ולכן הטלת מגבלות נוספות אינן ראויות ואינן צודקות, שנית טען כי ניסוח המגבלות כוללני וגורף ולכן לא ניתן לעמוד בהן, לסיום הוסיף כי אין ברשותו כל מידע שטרם נחשף ולכן לא נשקפת ממנו סכנה. כאמור לעיל, מרבית טענות העותר נדחו והצווים נגדו הוצאו, אם כי במתכונת מצומצמת ממה שתוכנן. צו ההגבלה קבע כי העותר יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל ויחולו עליו המגבלות הבאות: על העותר להודיע 48 שעות מראש לגורם המוסמך על כוונתו לשנות את מקום מגוריו ולמסור את כתובתו החדשה; על העותר להודיע יממה מראש לגורם המוסמך על כוונתו לצאת מתחומי הישוב בו הוא מתגורר, על פרטי המקומות אליהם הוא מתכוון להגיע, ופרקי הזמן בהם הוא מתכוון לשהות בכל מקום; כן עליו להודיע מראש על מקום בו הוא מתכוון ללון, אם אין זה בביתו; אסור לעותר להימצא, בלא אישור מראש, בטווח של חמש מאות מטרים מהמקומות שפורטו בנספח לצו ההגבלה, שדרכם ניתן להגיע אל מחוץ לישראל. כן נאסר עליו להיכנס, ללא אישור מראש, לאחת הנציגויות הדיפלומטיות הזרות בישראל, ולקיים קשר או חילופי דברים או ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף, חל על העותר איסור למסור כל מידע מסווג שהגיע לידיעתו מתוקף עבודתו בקמ"ג, גם אם מסר מידע זה בעבר. צו איסור היציאה מן הארץ הינו צו כללי ובלתי מסויג. נגד צווים אלו, שהוצאו ביום 19.4.04, עתר העותר לפני כשנתיים לבית משפט זה במסגרת בג"ץ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נח(6) 644 (להלן: העתירה הראשונה). נוסף על טענותיו נגד תוקפם של הצווים, טען העותר נגד תוקפן של תקנות ההגנה שמכוחן הוצאו. בית המשפט מפי המשנה לנשיא א' מצא דחה את העתירה ביום 26.7.04. בפסק דין מפורט ומנומק קבע בית המשפט כי לעותר עדיין קיים רצון לחשוף מידע סודי אודות הקמ"ג, וכן כי לעותר יש עדיין יכולת להוסיף ולפגוע במדינה יותר משכבר עשה במסגרת גילוייו אשר פורסמו בעיתון "סנדיי טיימס" ומשכך, אין עילה מוצדקת להתערב בצווים המגבילים. העותר שוחרר ממאסרו ביום 21.4.04 ומאז שוהה הוא באזור מזרח ירושלים. ביום 17.3.05 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, בו נטען כי העותר הפר את צו ההגבלה שהוציא נגדו אלוף פיקוד העורף. משפטו הפלילי של העותר ממשיך להתנהל בימים אלו. 3. לקראת מועד פקיעת הצווים הראשונים, בחודש אפריל 2005, שקלו המשיבים מידע עדכני בעניינו של העותר שהציגו בפניהם גורמי הביטחון, ולאחר שאפשרו לעותר להשמיע את טענותיו בעניין, החליטו להפעיל שוב את סמכותם והוציאו צווים נוספים נגדו כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה (להלן: הצווים המאוחרים). נגד צווים אלו, צו הגבלה מיום 19.4.05 וצו איסור יציאה מן הארץ מיום 18.4.05, עתר העותר פעם נוספת לבית משפט זה, במסגרת בג"ץ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף (טרם פורסם) (להלן: העתירה השנייה). בעתירה זו טען העותר כי הצווים לוקים בפגמים חמורים, שעיקרם העדר מידתיות וחריגה מעיקרון החוקיות עקב אי בהירות בניסוח ובתוכן הצווים, מן הסוג שיש בו כדי להביא לבטלותם. ביום 12.1.06 דחה בית משפט זה את רוב רובה של העתירה, למעט הטענות שהופנו כנגד האיסור להימצא בטווח של מאה מטרים ממקומות מסוימים דרכם ניתן להגיע אל שטחי איו"ש, שהובילו לביטול הסעיף הרלוונטי בצו ההגבלה. בפסק הדין ציין בית המשפט מפי השופטת פרוקצ'יה כי אמנם המגבלות שהוטלו על העותר פוגעות פגיעה קשה ומהותית בחירותו האישית של העותר, וכן כי היקפן נרחב והאינטנסיביות שלהן ניכרת, במיוחד על רקע בידודו של העותר בכלא במשך שנים רבות ועל רקע חוסר היכולת של המדינה להעריך את משך התקופה להארכתן, אך מנגד קיים שיקול ביטחוני כבד משקל להרתיע את העותר מפני גילוי מידע סודי ורגיש המצוי בזיכרונו ואשר אותו הוא הצהיר כי בכוונתו לחשוף. נוכח האמור לעיל הסיק בית המשפט כי המגבלות עומדות במבחני המידתיות וכן כי התועלת הנובעת מהשימוש בהן, גם אם היא יחסית, מצדיקה את המשכן, שכן היא גוברת על עוצמת הפגיעה שהן מגלמות. עוד נקבע כי ככל שהזמן עובר והצווים מוארכים פעם אחר פעם, כך גובר המשקל היחסי של הפגיעה בזכות היסוד של הפרט ביחס לתכלית הביטחונית וכי ישנה משמעות כבדת משקל למימד הזמן החולף. לכן, על הרשות המוסמכת להתחשב בגורם הזמן החולף כל אימת שהיא חוזרת ושוקלת את נחיצות חידושן של ההגבלות על העותר. בצד דברים אלו, הדגיש בית המשפט כי להתנהגות העותר ביחס להגבלות שהוטלו עליו, ולזלזולו בהן משקל הפועל נגד המשקל הניתן לשיקול הזמן החולף. לקראת מועד פקיעת תוקפם של הצווים המאוחרים, בחודש אפריל 2006, שבו והציגו גורמי הביטחון בפני המשיבים את המידע הקודם בעניינו של העותר וכן מידע עדכני אשר הצדיק לעמדתם את הארכת הצווים פעם נוספת. המשיבים הפעילו את סמכותם והוציאו צווים חדשים נגד העותר, המהווים הארכה של הצווים הקודמים, נגדם מופנית עתירה זו (להלן: הצווים הנוכחיים). העתירה הנוכחית 4. בעתירה שלפנינו חזר העותר והעלה טענות רבות אשר העלה כבר במסגרת שתי העתירות הקודמות. כאמור לעיל, טענות אלו, הנוגעות להעדר מידתיות צו ההגבלה וצו איסור היציאה מן הארץ; הטענות שהצווים מנוגדים לערכיה של מדינת ישראל ושאינם לתכלית ראויה וטענות נגד ההנמקות שעמדו בבסיס הוצאת הצווים, נדחו על-ידי בית משפט זה בפסקי הדין המנומקים שניתנו ביחס לצווים הקודמים ואין אנו מוצאים טעם לשוב ולהידרש אליהן. כך לדוגמא, נקבע בפסקי הדין שניתנו בעתירות הקודמות כי לעותר יש מידע חסוי נוסף שלא פורסם אשר התבטאויותיו מלמדות שיש בכוונתו לחשוף מידע זה; כי התחשבות במידע אודות הפרת הצווים מהווה שיקול רלוונטי לצורך שקילת הארכת תוקפם של הצווים, כי הצווים הוצאו אך ורק למטרות של שמירה על ביטחון המדינה ולא כדי למנוע מהעותר להביע ברבים דעותיו בנושא של מדיניות הגרעין הישראלית, ולפיכך נקבע כי הם הוצאו לתכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. טענתם העיקרית בעתירה זו של באי-כוח העותר, עו"ד פלדמן ועו"ד ספרד, היא כי סוגיית חלוף הזמן לא נשקלה כראוי על-ידי המשיבים טרם החליטו להאריך את תוקף הצווים, המטילים על העותר מגבלות קשות. לטענתם, על בית המשפט להכריע עתה בשאלה מהו הגבול לפגיעה קיצונית בחירויותיו של העותר בנימוק של סכנה ביטחונית ומה השפעת הזמן שחלף מאז הוצאו הצווים על האיזון החוקתי הנדרש ועל שאלת המסוכנות עצמה. עוד הדגישו באי-כוח העותר, כי השיקול היחיד שעל אלוף פיקוד העורף לשקול בבואו להכריע אם להוציא צווי הגבלה אם לאו, הוא השיקול של ביטחון המדינה, ואין להביא במסגרת השיקולים את עניין הפרת צווי ההגבלה הקודמים. לטענתם, כיום אין נשקפת עוד מהעותר סכנה ביטחונית שכן אין מידע שנוגע לקמ"ג שהוא נחשף אליו, שלא חשף בעבר. המשיבים טענו כי מאז שחרורו הפר העותר באופן שיטתי את הוראת סעיף 7 לצו ההגבלה שהוצא ביום 19.4.04, שעניינה באיסור על קיום קשרים או החלפת ידיעות עם אזרחים ותושבים זרים, ללא קבלת היתר מראש לכך (סעיף 5 לצו ההגבלה הנוכחי). אולם, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הדגיש בא-כוח המשיבים, עו"ד שי ניצן, כי הטעם להטלת המגבלות על העותר אינו בהפרות הצווים כשלעצמן, שכן אין די בהפרות כדי להצדיק הטלת עונש נוסף על העותר באופן מנהלי; אלא שההפרות מקימות את החשש הממשי מפני פגיעה באינטרסים ביטחוניים מובהקים של המדינה על-ידי העותר. לדבריו, הראיות אשר שימשו בסיס להוצאת הצווים מובילות לשתי מסקנות. המסקנה האחת הינה כי בידי העותר מצוי מידע חסוי ביותר שטרם פורסם ברבים. המסקנה האחרת הינה כי לעותר יש את מלוא הכוונה לפרסם מידע זה ברבים. המשיבים טענו כי האפשרות להפיק תועלת כספית ופרסום עצמי מהווה, גם היום, מניע נכבד בעיני העותר לחשוף את המידע המצוי בידיו. באשר לטענות המופנות כנגד החלטת שר הפנים להורות על איסור יציאתו של העותר מן הארץ טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים וכן לגופה. לטענתם העותר לא הגיב להודעה מטעם שר הפנים, לפיה הוא שוקל להאריך את צו איסור היציאה מהארץ בשנה נוספת, ולא העלה כל טענה נגד כוונה זו. דיון 5. כאמור, העתירה מופנית נגד הארכת תוקפם של הצווים שהוצאו נגד העותר. טענתם העיקרית של באי-כוח העותר היא כי נוכח אופיין של המגבלות שהוטלו על העותר, יש לבחון מחדש אם מתקיים האיזון החוקתי, עקב חלוף הזמן. כמתואר לעיל, בית משפט זה כבר אישר בשתי הזדמנויות כי קיים צורך בהטלת המגבלות על העותר וכי לא ניתן להסתפק במגבלות בהיקף מצומצם יותר חרף היותן קשות ומכבידות על חייו של העותר. וכך קבע המשנה לנשיא מצא בפסק דינו בעתירה הראשונה: "...שההגבלות שהוטלו על העותר נועדו לשפר במידת-מה את יכולתם של משטרת ישראל ושל גורמי הביטחון לפקח על העותר לבל ינצל את חירותו להתהלך חופשי אם להפרת הצו האוסר עליו לצאת מישראל ואם להעברת מידע סודי המצוי ברשותו לגורמים שאינם מוסמכים לקבלו. בצדק לכאורה טענו באי-כוחם של העותרים, כי ההגבלות שהוטלו על העותר על-ידי אלוף פיקוד העורף אינן כה יעילות ואינן מבטיחות את השגת המטרות שלשמן הוטלו. אלא ש'חיסרון' זה (שמבחינת הרשויות הוא אכן חיסרון) יש לייחס להחלטתו של האלוף להקל ככל האפשר במהות ההגבלות שתוטלנה על העותר ובהיקפן. ועל הקלה זו עמו ודאי שאין לעותר יסוד להלין." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] (שם, ע' 657-656) העתירה מתמקדת, אפוא, וכך חזר והדגיש עו"ד פלדמן בדיון שהתקיים לפנינו, בשאלת המשקל שנתנו המשיבים לחלוף הזמן במכלול השיקולים שנשקלו בטרם הוצאו הצווים הנוכחיים, ובעיקר במגבלות החלות במדינת ישראל מכוח צו ההגבלה שהוציא אלוף פיקוד העורף. חומר הראיות אשר שימש כבסיס להוצאת הצווים הנוכחיים נחלק לשלושה סוגים: חומר גלוי; חומר חסוי מפני הציבור אך ידוע לעותר וחומר חסוי אף מפני העותר. בטרם נציג את התרשמותנו מהחומר המגוון שהובא לפנינו נעיר מספר הערות. ראשית, עיקר החומר ששימש כבסיס להוצאת הצווים הנוכחיים כבר הוצג בפני בית משפט זה במסגרת העתירות הקודמות, ובית המשפט קבע כי החומר הצדיק את הוצאת הצווים, הדומים לצווים הנוכחיים נוכח העובדה כי לעותר גם רצון וגם יכולת לפגוע בביטחון המדינה. וכך נאמר מפי המשנה לנשיא מצא בפסק דינו בעתירה הראשונה: "אין אפוא ספק כי רצונו של העותר לחשוף מידע סודי על אודות הקמ"ג נותר איתן ונחוש כשהיה, אך כלום עדיין יש לעותר יכולת להוסיף ולפגוע במדינה בחשיפת סודותיה יותר משכבר עשה במסגרת גילוייו, אשר פורסמו בעיתון "סנדיי טיימס" לפני כשמונה-עשרה שנה? עמדת המשיבים היא כי אף לשאלה זו יש להשיב בחיוב. ביסוס משמעותי לצדקת עמדתם האמורה הושג זה לא כבר בחיפוש שנערך בתאו של העותר לקראת המועד שנקבע לשחרורו ממאסרו...ההסברים שקיבלנו מפי המומחים שכנעו אותנו בצדקת הערכתם של המשיבים כי העותר אוצר בזיכרונו מידע סודי שפרסומו על-ידיו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים מובהקים של מדינת ישראל." [ההדגשות במקור-ד.ב.] (שם, עמ' 655-653). על כוונתו ורצונו של העותר לפגוע בביטחון המדינה אמרה השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים: "תרומה נוספת לסיכון הקיים יש בהצהרותיו של העותר כי הוא מתכוון, ככל שהדבר יעלה בידו, לחשוף קבל עם ועולם, את המידע הסודי המצוי אצלו, ואשר בהפצתו החל בטרם נכלא לשנים ארוכות. מדיון חסוי שנמשך שעה ארוכה השתכנענו כי הצהרותיו של ואנונו בדבר כוונותיו אינן הצהרות סרק. הוא מתכוון לממשן באם יעלה הדבר בידו, ויש ביכולתו המעשית להוציאן מן הכח אל הפועל ולגרום בכך נזק ממשי לאינטרס ציבורי רב משקל." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] (העתירה השנייה, סעיף 17 לפסק הדין). כפי שיפורט להלן, מתברר כי בעניין זה לא חל שינוי, והעותר נותר בעל רצון ויכולת לפגוע בביטחון המדינה. שנית, אין אנו מוצאים לשוב ולפרט את הראיות בעניינו של העותר התומכות בהוצאת הצווים. נציין בקצרה כי מדובר בחומר שמקורו בהתבטאויות העותר עצמו במסגרת עדויות שנתן בדיונים שהתקיימו בעניינו; במכתבים שכתב העותר לאנשים שונים במהלך מאסרו; במחברות שניהל במהלך תקופת מאסרו, בין השנים 1992-1988 בהן העלה העותר על הכתב ידיעות סודיות שונות הנוגעות לעבודתו בקמ"ג, אשר טרם פורסמו בעבר ושרטוטים המתעדים בדקדקנות ידיעות חסויות אליהן נחשף העותר בתקופת עבודתו בקמ"ג; בחומר גלוי המעיד על הפרות צו ההגבלה העומד בבסיס כתב האישום שהוגש נגד העותר שהוזכר לעיל, ועל כוונת העותר לדבר עם התקשורת במינון גבוה יותר אף אם המגבלות שהוטלו עליו לא יוסרו וכן, בחומר חסוי נוסף שהוצג לפנינו בדלתיים סגורות. 6. נדגיש כי בניגוד לטענת באי-כוח העותר לפיה אין בידי העותר מידע הנוגע לקמ"ג שטרם חשף, הסיקה השופטת פרוקצ'יה כי בידי העותר מידע שטרם נחשף וכי אין מדובר במידע קל ערך: "שוכנענו, לאחר דיון שארך עת ארוכה, חלקו בדלתיים סגורות, ולאחר שבדקנו את החומר והנתונים שהוצגו בפנינו, כי בידיו של ואנונו חומר סודי בעל רמת סיווג בטחוני גבוהה ביותר ובעל חשיבות מערכתית רבה, הקשור למהלך עיסוקו ועבודתו בקמ"ג. חומר זה בחלקו הגדול, לא נחשף עד כה ברבים. תכניו הם בעלי משמעות חרף השנים הרבות שחלפו מאז היה העותר מועסק בקמ"ג, ולמרות העובדה כי ריצה שנים כה רבות בכלא, כשהוא מנותק ממקורות המידע הקשורים בפעולת הקמ"ג. שוכנענו, כי הסכנה לבטחון המדינה ולאינטרסים חיוניים של הציבור הכרוכה בחשיפת המידע הבטחוני האצור בידי העותר הינה ישירה וממשית. אין מדובר בסכנה קלת ערך וזניחה, אלא בחשש לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני של ממש, אשר קיים הכרח להסירו." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] (העתירה השנייה, סעיף 17 לפסק הדין) כך הסקנו גם אנחנו. לאחר שעיינו בחומר הראיות שהוצג לפנינו, שוכנענו בצדקת טענת המשיבים כי ממכלול הראיות עולה חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ברמת הסתברות של קירבה לוודאות, וכן כי ההחלטה להוציא את הצווים הנוכחיים נשענה על תשתית ראייתית רחבה ומוצקה, כפי שפורט לעיל. לעניין טיבו של החומר, התבססו המשיבים בעיקר על החומר שעמד בבסיס ההחלטה להוציא את הצווים מלכתחילה ובהחלטה על הארכת הצווים, חומר אשר נבחן על-ידי בית משפט זה בשתי העתירות הקודמות, ואשר נקבע לגביו כי הוא מבסס היטב את ההערכה בדבר הסכנה הנשקפת מהעותר. הראיות מובילות למסקנה כי העותר אוצר בקרבו מידע סודי רב שטרם פורסם, וכן כי העותר מתכוון למסור מידע זה לגורמים בלתי מוסמכים. מהחומר שהובא בפנינו, הן באופן גלוי והן באופן חסוי עולה כי מצב הדברים שתואר לעיל, של רצון העותר לחשוף את המידע הסודי שמצוי אצלו ושל יכולתו לפגוע בביטחון המדינה, עומד בעינו, ולא חל בו כרסום. 7. כעולה מן האמור השאלה היחידה שעמדה להכרעתנו, היא האם חלוף הזמן מאז ניתן פסק הדין בבג"ץ 6358/05 הנזכר לעיל יש בו כדי לשנות את האיזון בין מידת הפגיעה בזכויותיו של העותר לבין הצורך הביטחוני. המשיב הדגיש בפנינו את נושא הפרות הצווים מצידו של העותר. ואמנם לשיטתנו, ההתייחסות להפרות הצווים שבוצעו על-ידי העותר במהלך השנתיים האחרונות, משמשת אבן בוחן להשפעת חלוף הזמן על מידת הגבלת זכויותיו של העותר ויש בה כדי לאפשר להעריך את מידת האמון שניתן ליתן בעותר. אשר על כן, מקובלת עלינו טענת בא-כוח המשיבים לפיה הוצאת הצווים אינה נובעת ישירות מעצם הפרתם של הצווים הקודמים ואינה מהווה עונש על כך. הפרות הצווים הקודמים שאליהן התווסף מידע על הפרות שבוצעו לאחר הארכת תוקף הצווים ולאחר מתן פסק הדין בעתירה השנייה, מלמדות כי אין על העותר מורא הדין, וכי אין לתת בו אמון כי אכן יימנע מלפרסם חומר סודי נוסף המצוי בידיעתו. המידע רלוונטי להחלטה אם להוציא את הצווים שכן יש בו אינדיקציה ברורה, כי לעת הזו, כשנתיים וחצי לאחר שחרורו ממאסר ממושך, אם יבוטלו הצווים, יותר כל רסן מן העותר והוא לא יימנע ממעשים שיש בהם פגיעה בביטחון המדינה. נכונה טענת באי-כוח העותר לפיה הוא ריצה את מלוא העונש שהוטל עליו ויש להימנע מלהטיל עליו עונשים נוספים בגין העבירות בגינן הורשע. עם זאת, מקובלת עלינו עמדת בא-כוח המשיבים כי אין מדובר בענישה נוספת, גם אם יש בצעדי המנע שהושתו על העותר משום הכבדה משמעותית עליו, הרי המגבלות הללו לא נועדו להענישו. שוכנענו כי תכליתן של המגבלות למנוע פגיעה עתידית בביטחון המדינה מצד העותר, זאת כיוון שהעותר עצמו הבהיר היטב כי אין בכוונתו להגביל עצמו ולקיים את הוראות הדין. 8. בטיעוניו לפנינו התמקד בא-כוח העותר, עו"ד פלדמן, במגבלה הקבועה בסעיף 5 לצו ההגבלה הנוכחי. מפאת חשיבותה לעניינו של העותר מובאת הוראה זו כלשונה: "למר ואנונו אסור, ללא קבלת אישור מראש, בכתב, לקיים קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף אסור לו להשתתף ב'צ'טים' באינטרנט." לטענת עו"ד פלדמן מגבלה זו מונעת מהעותר אפשרות לקיים קשר עם אנשים שמעוניינים בקשר עמו וגורמת ל"בידודו בעולם". בדיון שהתקיים לפנינו, ביקש עו"ד פלדמן לצמצם מגבלה זו כך שתתמקד באיסור להעביר תכנים מסוימים ובאיסור על קיום קשר עם עיתונאים וכתבים זרים ולא על עצם קיום הקשר עם אזרחים או תושבים זרים, בסביבתם חי העותר. אף כי המגבלה על קיום הקשר עם זרים מהווה הכבדה משמעותית על העותר אשר מתגורר במזרח ירושלים, הטענה כי כל מטרתה לאמלל את העותר ולבודדו בעולם, מוגזמת. בהבהרות שביקשנו מבא-כוח המשיבים הובהר כי כוונת המגבלה היא שהעותר יודיע מראש מי הם האנשים שבכוונתו לפגוש, ובדרך כלל, בהעדר סיבה מיוחדת לחשש ביחס לאופי הפגישה, יינתן אישור לקיימה. רק באותם מקרים בהם קיים חשש כי הדבר עלול לפגוע במטרה שלשמה הוצא צו ההגבלה, יוטל איסור לקיימה. כאמור בתגובת המשיבים, בסמוך לאחר שחרורו ממאסר פנה העותר וביקש היתר לקיים קשרים עם שישה אזרחים זרים ובקשתו נתקבלה, למעט בקשתו להיפגש עם פיטר הונאם, אשר היה כתב ה"סנדיי טיימס" שפרסם את המידע הסודי שמסר לו העותר לפני כעשרים שנה ובגינו הועמד לדין והורשע. לפיכך, אין מדובר במניעת פגישה עם זרים באופן גורף, אלא על הודעה מראש על רשימת האנשים שהעותר עומד להיפגש עמם. עוד ציין בא-כוח המשיבים כי אם היה חולף פרק זמן משמעותי ללא הפרות, ניתן היה לשקול את צמצום המגבלה, אך כל עוד העותר חוזר ומוכיח, במעשים ובהתבטאויות, שאין בכוונתו לכבד את המגבלות שהוטלו עליו, וכל עוד העותר מקיים קשרים עם עשרות אזרחים זרים, תוך התבטאות כי ברור לו שהוא מפר בכך את ההוראה האוסרת עליו לקיים קשרים ולהחליף ידיעות עם זרים, לא ניתן להקל עמו. בנסיבות אלה, עמדת המשיבים מאזנת באופן סביר בין מכלול השיקולים הרלוונטיים לקביעת המגבלה האמורה. 9. הנה כי כן, טענותיו של בא-כוח העותר, התמקדו בעיקר במגבלות שהוטלו על חופש התנועה של מרשו בישראל, ובמיוחד התייחסו לאפשרויותיו לקיים פגישות עם זרים. עיקרן של מגבלות אלה נוגע לחובת דיווח, הודעה מראש וקבלת אישור. במגבלות אלה יש ללא ספק הכבדה רבה, אולם הן אינן עולות כדי שלילת אפשרות המפגש של העותר עם זרים וכל תכליתן לאפשר ביקורת וסינון לשם הגנה על ביטחון המדינה. בנסיבות יוצאות הדופן של עניינו של העותר כפי שפורטו לעיל, לא ראינו להתערב כדי להקל על אותן מגבלות – לעת הזו. הטענות בעתירה הופנו גם נגד הפגיעה בזכות ליציאה מן הארץ של העותר, אף כי טענה זו לא עמדה במרכז הטיעונים לפנינו. לנוכח האמור לא ראינו להתערב בהגבלה זו שהושתה על העותר. אמת, הזכות ליציאה מן הארץ הינה זכות יסוד חשובה (ראו הדיון בסעיף 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעתירה השנייה), אך כפי שקבע בית משפט זה בשתי העתירות הקודמות, במקרה דנן התקיימו התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה, שבהתקיימם רשאי שר הפנים למנוע יציאתו של אדם מן הארץ (ראו סעיפים 15-11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעתירה השנייה וכן פסק דינו של המשנה לנשיא מצא בעתירה הראשונה עמ' 656-655). שר הפנים הגיע למסקנה כי אם יורשה העותר לצאת מן הארץ, לא תהיה כל דרך מעשית לפקח על מעשיו ולמנוע ממנו לחשוף מידע סודי. בנוסף, לא תהיה דרך מעשית לנקוט נגדו הליכים משפטיים אם ימשיך ויבצע עבירות הפוגעות בביטחון המדינה. לפיכך, נדרשה המגבלה הפוגעת בזכותו של העותר לצאת מן הארץ. מגבלה שעל רקע האמור, היא מידתית. 10. צודקים באי-כוח העותר בטענתם כי חלוף הזמן הינו שיקול בעניינו של העותר ויש לבוחנו בכל פעם מחדש בטרם הארכת צו ההגבלה וצו איסור היציאה מן הארץ או חידושם. כך כבר קבע בית משפט זה. ברם, התקופה שחלפה מאז הוטלו על העותר המגבלות, אינה ארוכה ומשמעותית בעומדה אל מול יתר הנסיבות שנבחנו בבית משפט זה. לפיכך, אין די בה כדי לנטרל את החשש הממשי כי העותר ימסור את המידע הסודי שבידיו לגורמים בלתי מוסמכים, כפי שנקבע בפסק הדין האחרון בעניין זה. על אחת כמה וכמה כך נוכח העובדה שהעותר לא ציית לצווים שהוטלו עליו ובנוגע לכך אף הוגש נגד העותר כתב אישום, המתברר בימים אלו בבית משפט השלום בירושלים. פרק הזמן שלאחריו ניתן לשקול צמצום או ביטול מגבלות הוא אכן תלוי נסיבות, בין היתר, יש ליתן משקל לטיב המידע המצוי בידי מי שהמגבלות מוטלות עליו. ככל שמדובר במידע סודי ורגיש יותר, כך נדרש שתחלוף תקופה ארוכה יותר. לכך מצטרף חוסר האמון הרב כלפי העותר שאינו מנותק ממכלול הנסיבות, מהתנהגותו ומהצהרות הכוונה שלו. ככל שתעבור תקופה משמעותית יותר ממועד הקביעות שנקבעו בעניינו יכול שהעותר יזכה לאמון רב יותר מצד גורמי הביטחון. אכן נותרה בעינה המסקנה כי חלוף הזמן עשוי להשפיע על הצורך להסיר את המגבלות שהושתו בצווים או לכל הפחות להצדיק את צמצומם; אך נוכח רגישות המידע המצוי בידי העותר, וכל עוד ממשיך הוא להצהיר על כוונתו למסור מידע סודי ברגע שיעלה הדבר בידו, אין תמה שטרם רכש אמון זה. על האיזון הנעשה בעניינו של העותר הרחיבה השופטת פרוקצ'יה במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה השנייה. מדבריה עולה מסר חשוב שעל העותר להפנים – כי בידיו להשפיע על שאלת ביטולן או צמצומן של המגבלות המוטלות עליו: "במערך האיזונים הננקט בעניינו של העותר בין עוצמת הפגיעה בחירותו האישית לבין ערך בטחון המדינה, ישנה משמעות כבדת משקל למימד הזמן החולף. ככל שהזמן עובר והצווים מוארכים פעם אחר פעם, כך גובר המשקל היחסי של הפגיעה בזכות היסוד של הפרט ביחס לתכלית הבטחונית. על הרשות המוסמכת להתחשב, אפוא, בגורם הזמן החולף כל אימת שהיא חוזרת ושוקלת את נחיצות חידושן של ההגבלות על העותר בעתיד...אולם בצד דברים אלה יש גם לזכור כי להתנהגות העותר ביחס להגבלות שהוטלו עליו יד וחלק בקביעת נקודת האיזון הראויה במקבילית הכוחות בין זכותו לחופש אישי לבין ההגנה על אינטרס הציבור. טענות המדינה בדבר הפרות הצווים על ידיו, באם תוכחנה, עשויות לפעול כמשקל שכנגד למימד הזמן החולף. בצד עמידתו על זכותו לחופש תנועה, חייב העותר בשמירה על החוק והצווים המוטלים עליו. מקום שהוא מוכיח, לכאורה, פעם אחר פעם, את יחסו המתנכר למגבלות המוטלות עליו, ומפגין יחס מזלזל בחוק וברשויות אכיפת החוק, וכאשר הוא חוזר ומצהיר על כוונתו להפר נורמה פלילית בעלת חשיבות מכרעת, האוסרת עליו גילוי סודות מדינה, הוא מחזק, בהתנהגותו הוא, את עוצמת השיקול הבטחוני, וגורע ושוחק במו ידיו ממשקלה וכוחה של זכותו לחופש אישי בלתי מוגבל שאליו הוא נושא את נפשו. על כך ניתן לומר כי מפתחות ביטולן או צמצומן של הגבלות התנועה החלות עליו מצויים במידה רבה בידיו, אולם דומה כי עד כה לא השכיל לעשות בהם שימוש ראוי, ולא עשה די לפתיחת שערי חירותו המיוחלת באמצעותם." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] (שם, בסעיף 19 לפסק הדין) 11. סיכומם של דברים; המגבלות שהוטלו על העותר בשני הצווים הנדונים אכן פוגעות בזכויותיו פגיעה מהותית ומשמעותית. מנגד, קיים השיקול הביטחוני שכן העותר העיד בדבריו ובמעשיו על רצונו להמשיך ולמסור מידע ביטחוני רגיש ביותר הידוע לו. כאמור, מהחומר שהובא בפנינו עלה כי רצונו של העותר לחשוף את המידע הסודי שמצוי אצלו תוך פגיעה בביטחון המדינה, עומד בעינו, ולא חל בו כרסום. בנסיבות אלה השתכנענו שרשאי היה המשיב להאריך את הצווים במתכונתם הנוכחית, וכי היקף המגבלות בתנאים הנוכחיים מקיים את תנאי המידתיות. חלוף הזמן ובודאי התקופה הקצרה יחסית מאז נקבעו הממצאים בפסיקתו של בית משפט זה בבג"ץ 6358/05, אינו מהווה תחליף לאמון שעל העותר לרכוש מחדש. יחד עם זאת, נותרה בעינה הקביעה כי האיזון בין מידת הפגיעה בעותר עקב הארכתם של הצווים, אל מול הסכנה לביטחון המדינה הנשקפת ממנו עשוי להשתנות ככל שיתמשך הזמן. בהקשר זה אין לי אלא לחזור ולהדגיש דברים שהובאו לעיל מפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, לפיהם, בידי העותר היכולת לצמצם את חוסר האמון כלפיו, באופן שיצדיק את שינוי המגבלות המוטלות בצווים. אשר על כן, אנו דוחים את העתירה. ה נ ש י א ה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ל' בחשון התשס"ז (21.11.2006). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06046240_N03.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il