ג'מאל אלבנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4622/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4622/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: ג'מאל אלבנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.5.2004 בת.פ. 336/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי אור תאריך הישיבה: ז' בסיון התשס"ד (27.5.2004) בשם המערער: עו"ד אמין אנדראוס בשם המשיבה: עו"ד יהודה ליבליין פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' שידלובסקי-אור) מיום 13.5.2004 שלא לפסול עצמו מלישב בעניינו של המערער בת.פ. 336/04. העובדות 1. המערער הואשם, יחד עם שניים אחרים, בעבירות סחר בסמים. השלושה הועמדו לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 336/04). בישיבת המשפט (ביום 29.4.2004) הודו שני הנאשמים האחרים, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל (31 חודשים ו-8 חודשים). לעומתם, דחה המערער את ההצעה להודות במסגרת הסדר הטיעון, וביקש כי משפטו יישמע וכי יתקיימו הוכחות. נוכח זאת פנה בית המשפט לבא-כוח המערער, ואמר (מפי השופטת שידלובסקי-אור): "אני חושבת שהנאשמים קיבלו הסדר מצוין, ואמנם אינני מכירה את הראיות בתיק, ואינני יודעת אם הנאשם שלך יורשע או לא, אבל היה ויורשע, העונש שצפוי לו כפול" (הדברים אינם מופיעים בפרוטוקול הדיון, אך אין חולק כי נאמרו). נוכח אמירה זו ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו. בבקשתו טען, כי הדברים יוצרים חשש כבד למשוא פנים מצד בית המשפט. המערער התרשם, שדברי בית המשפט היוו למעשה הצעה להודות באישומים ולהצטרף להסדר הטיעון, וכי היה גלום בהם איום, כאילו עונשו יהיה כבד אם לא ייענה להצעה. 2. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו (מיום 13.5.2004) הבהיר, כי בדבריו התייחס רק לרף הענישה המוכר והידוע בגין עבירות מן הסוג בו הואשם המערער, וזאת מבלי להתייחס כלל לעובדות המקרה המסוים שלפניו. בית המשפט ציין, כי טרם שמע ראיות בעניינו של המערער, לא הרשיעו ולא שמע כל טיעונים לעונש, ומשכך אין לראות בדבריו התייחסות למערער גופו. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער חוזר על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי. הוא שב ומבטא חששו, כי בית המשפט קבע כבר "תעריף ענישה" למערער, ממנו יתקשה לסטות אם וכאשר יבוא לגזור את עונשו. המשיבה מתנגדת לערעור. להתרשמותה, אין בדברי בית המשפט – שנאמרו טרם שמיעת ראיות כלשהן – כדי לנעול עצמו לרמת ענישה מסוימת. 3. שקלתי בטיעוני הצדדים לערעור ונחה דעתי שדינו להידחות. אכן, בית משפט זה חזר לא אחת על ההמלצה, כי ייטב לו לשופט אם יימנע מהערות שאינן לצורך, ויותיר בידי צדדים להליך את מלאכת ניהול המשפט והעלאת הטענות (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 80; ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן – פרשת צברי). דברים אלה נכונים ככלל. הם נכונים במיוחד כאשר הערתו של בית המשפט נוגעת ישירות לתוצאות הליך פלילי – לסיכויי ההרשעה של הנאשם או לחומרת העונש הצפוי לו. אמירות מעין אלה מעצימות את תחושת הנאשם, ומעוררות מראית עין, כאילו דעתו של בית המשפט ננעלה כבר לתוצאה מסוימת, עוד טרם שנשלם ההליך (ע"פ 180/84 חאלדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 836). כמו כן רצוי כי בית המשפט יימנע מפניות לנאשם, מהן משתמעת המלצה כי ינקוט דרך אחת או אחרת לניהול הגנתו, או יוותר על מיצוי מלוא זכויותיו כנאשם (ע"פ 443/80 פרג'ון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 335). 4. יחד עם זאת, לא כל התבטאות של בית המשפט, שאינה ממן העניין או שרצוי היה כי לא תיאמר, מקימה עילת פסלות. "לא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא הקובעת" (ע"פ 9028/00 גינג'חשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עילה לפסילת שופט קמה רק בהתקיים חשש ממשי למשוא פנים – חשש שהמבחן לו הוא אובייקטיבי (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375). "אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה, כפי שהחברה הישראלית מבינה זאת בראיה אובייקטיבית כוללת" (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 613-612). משכך, לא די בתחושה, ולו עזה ביותר, של הנאשם, כאילו נחרץ דינו על-ידי בית המשפט. על נאשם המבקש לפסול את בית המשפט הדן בעניינו להראות, שלחששו הסובייקטיבי בסיס ממשי גם בעיניו של האדם הסביר. אף אמירות של בית המשפט, אותן עשוי הנאשם להבין כאמירות בעלות אופי מאיים, אינן מקימות כשלעצמן עילת פסילה. מובן שטוב יעשה בית המשפט אם יימנע מהן. אך הן תהווינה כר לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי, בראייה אובייקטיבית, כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך (ראו פרשת צברי; ע"פ 3121/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 5. בענייננו, לא מקימה הערתו של בית המשפט המחוזי חשש ממשי שכזה למשוא פנים. כפי שתוארה ההתרחשות בפניי, ביטאו הדברים בעיקר חוות דעה ביחס להסדר הטיעון שנעשה עם שני הנאשמים האחרים. כמדומה, הניח בית המשפט שהעונשים שנתבקשו ביחס לנאשמים האחרים היו קלים ביחס לרף הענישה המוכר, ובראייה זו התייחס לסירובו של המערער לקבל את הסדר הטיעון. לא היה בדברים כדי לגלות יחס כלשהו לגוף האישומים הנוגעים למערער. בית המשפט ציין – בו במקום, ובהמשך גם בהחלטה בבקשת הפסילה – כי הדברים נאמרו מבלי להכיר כלל את הנאשם או את הראיות נגדו, כל שכן את שיקולי הענישה הנוגעים לו. בנסיבות אלה, אין לראות בהערת בית המשפט הצעה או איום כלפי המערער, ולא קם חשש ממשי לכך שדעתו של בית המשפט ננעלה לגזור על המערער עונש ברמה מסוימת של חומרה, היה ויורשע. מבחינה אובייקטיבית, אין בדברים כדי להצדיק פסלות. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ד בסיון התשס"ד (13.6.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04046220_A02.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il