מדינת ישראל נ. עיזאת חמאד

פסק-דין בתיק ע"פ 462/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 462/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ד' חשין המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. עיזאת חמאד 2. עבד קזאז 3. פייסל שורפי 4. ויסאם שורפחי 5. חסן אבו ריאש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 15.1.07, בתיק פ.ח. 1010/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש תאריך הישיבה: כ' בשבט התשס"ז (08.02.07) בשם המערערת: עו"ד רחל מטר; עו"ד יהודית לייבה עו"ד מיה בראל בשם המשיבים 2,4: בשם משיב 3: בשם המשיבים 1,5: עו"ד דוד יפתח, עו"ד דן ענבר עו"ד איתן און עו"ד משה שרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. זהו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר זיכה את המשיבים משורה של עבירות שיוחסו להם: קשירת קשר לבצע פשע, חטיפה לשם רצח, רצח וניסיון לרצח, עבירות לפי סעיפים 499, 372, 300(א) ו-305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. תמציתן של העובדות אשר עמדו בבסיס כתב האישום היא זו: בין בנימין רבה, המכונה "בני הדייג", לג'וואד בלעוני, סוחר דגים מיפו, נתגלעה מחלוקת כספית, ומשלא הצליחו ליישבה, פנה ג'ווואד למשיב 1, עיזאת חמאד, וביקש את עזרתו. על פי הנטען, הצליח עיזאת לקבל מידי בני סכומי כסף שונים, אולם לא הסתפק בכך והציג דרישות נוספות, ובצר לו פנה בני לחאדר דכה (להלן: המנוח). זה האחרון הגיע ביום 16.7.05 עם בן-דודו, איסלאם דכה, לפגישה בביתו של עיזאת, ועל פי גרסת המשיבה, באותה פגישה גמלה בלבו של עיזאת החלטה לרצוח את שני אורחיו. הוא הזעיק למקום את ארבעת המשיבים הנוספים, ובהמשך הכה עיזאת את המנוח בפניו ובכל חלקי גופו, ולאחר מכן כפתו בני החבורה את המנוח ואיסלאם, והניחו אותם בתא מטען של רכב. במהלך הנסיעה עם הרכב הצליחו המנוח ואיסלאם להשתחרר מכבליהם ונמלטו על נפשם, אולם יריביהם לא הרפו מהם, ומשיב 2, עבד קזאז, אף ירה לעבר המנוח ופגע בגבו. כתוצאה מכך נפל המנוח על מכונית חונה, ובהמשך קם וניסה לצעוד מספר צעדים, אך התמוטט ונפטר מפצעיו. איסלאם לעומת זאת הצליח להימלט ולעלות לגג שם מצא מסתור, ובדרך זו ניצלו חייו. 2. ראיות המערערת התבססו, כך על פי גרסתה (ראו סעיף 2 להודעת הערעור), על עדותם של איסלאם; עד ראייה המכונה א"ב וזהותו חסויה; הודאתו של עבד קזאז בפני אחר; עדות בנו של עיזאת; האזנות סתר; דו"חות עיקוב וכן פלטי תקשורת. בידי המערערת מצוי חומר חקירה נוסף, אולם ביחס לחלקו הוצאו תעודות חיסיון בחתימתו של השר לביטחון פנים. התעודה הראשונה נחתמה ביום י"ב באדר התשס"ו (12.3.06), ובקשה שהגישו המשיבים להסרת החיסיון נדחתה על ידי בית המשפט. תעודות חיסיון נוספות הוצאו בחודשים יולי ואוגוסט 2006, ובעקבות כך שבו המשיבים ועתרו להסרת החיסיון מזהותם של מספר עדים, וביניהם גם של מקור משטרתי המכונה נ"ז 238. בהחלטה מיום כ"ד בחשוון התשס"ז (15.11.06) התרשם בית המשפט המחוזי כי פעולות חקירה חיוניות המתייחסות לזמן הרצח ומיד לאחריו, אשר היו עשויות לסייע בחקירת האמת, במיוחד נוכח קו ההגנה בו נקטו המשיבים, לא נעשו, ואפשר שגרם לכך החיסיון שהוטל על זהותם של עדים שונים. בעקבות כך הוחלט לחייב את העד א"ב להשיב לשאלה אם העדה ג"ד שהתה בדירתו בעת האירוע, מבלי לחשוף את זהותם של השניים. באשר לחשיפת זהותו של נ"ז 238, הציע בית המשפט למערערת לשקול אפשרות לשוב ולחקור את המודיע ולהביאו כעד מטעמה, ואכן, נ"ז 238 נחקר, אולם בהודעה שמסר הושחרו קטעים ופרטים שונים, ועל אלה הוצאה תעודת חיסיון נוספת. בכך לא הסתיימו המחלוקות בסוגיית החיסיון, ובעקבות דיונים שהתקיימו בסוף חודש נובמבר 2006, החליט בית המשפט המחוזי שלא לחשוף את זהותם של א"ב ו-ג"ד, ומנגד נצטוותה המערערת לחשוף את זהותם של עדי תביעה אחרים, וביניהם כאלה ששהו בדירה ממנה צפה, על פי הנטען, א"ב על האירועים. עד נוסף שהוחלט להסיר את החיסיון מעל זהותו, הוא המקור נ"ז 238. 3. החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 4.12.06, ועל פי לשונה של הודעת הערעור (סעיף 8), שבה המערערת ושקלה את עמדתה לעניין הראיות שבית המשפט הורה על גילוין, והחליטה, בלשונה, "לקיים את החלטת בית המשפט בעיקרה". באשר לחשיפת זהותו של המודיע נ"ז 238, ביקשה המערערת לנקוט במה שהוגדר בפיה כ"צעדים מקדימים שיהיה בהם לאפשר לה לבוא לבית המשפט בהצעה חלופית, אשר תבטיח את ברור האמת, אך תצמצם את הפגיעה באינטרס המוגן על ידי החיסיון". לצורך כך הניחה המערערת בפני בית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "מתן הנחיות", ואליה צרפה מסמך בו פירטה את "הדרך שבה מבקשת התביעה לנקוט, כצעד מקדים, בטרם תוכל להביא עמדתה הסופית באשר להחלטת בית המשפט מיום 4.12.06" (ראו סעיף 4 לבקשה). המערערת הציעה להוסיף ולנמק את בקשתה על-פה, ככל שיידרש, ובלבד שהדבר ייעשה במעמד צד אחד. 4. בהחלטתו מיום י"ב בטבת התשס"ז (2.1.07), ומבלי לעיין במסמך שצורף לבקשה ל"מתן הנחיות", דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת, וקבע כי לא קיימת פרוצדורה המאפשרת לו לקבל חומר חסוי במעמד צד אחד, לצורך מתן הנחיות למי מהצדדים. בית המשפט הוסיף, כי אף אין מקום למתן הנחיות נוספות, הואיל ואת דברו אמר בהחלטה מיום 4.12.06. על החלטת בית המשפט הגיבה המערערת במסמך נוסף שהוגדר כ"הודעה", ובו נאמר כי "הבקשה להנחיות" היא למעשה עתירה לבחינה מחדש של ההחלטה בדבר הסרת החיסיון. נוכח השקפתה זו הוסיפה המערערת ואמרה, כי העיון במעמד צד אחד מעוגן בסעיף 46(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בעקבות כך קיים בית המשפט המחוזי, ביום כ"ה בטבת התשס"ז (15.1.07), דיון במעמד הצדדים, ובמהלכו טענה המערערת כי תתקשה לחשוף את זהות המודיע נ"ז 238, הואיל והדבר עלול להיות כרוך בסכנה לחייו. היא הוסיפה והסבירה כי במצב שנוצר, ואם לא יחול שינוי בהחלטה לחשוף את זהות המודיע, היא לא תוכל להמשיך בהבאתן של הראיות, והיה מקובל עליה כי בנסיבות אלו תהיה התוצאה "זיכוי מחוסר ראיות מספיקות" (ראו עמ' 880 לפרוטוקול הדיון). במהלך טיעוניה של באת-כוח המערערת, העיר לה בית המשפט כי בקשתה האחרונה הוכתרה במילה "הודעה", שמטיבה אינה בקשה לעיון חוזר, ובעקבות כך הוסיף וקבע כי ההליך יימשך במתווה בו בחרה התביעה (ראו עמ' 881). לאחר כל אלה, ונוכח עתירת המשיבים, החליט בית המשפט המחוזי לזכות את המערערים, וזיכוי זה עומד במרכזו של הערעור שבפנינו. 5. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית המשפט לא יסיר חיסיון מראיה מקום בו שוכנע כי הגלוי עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433; בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766). אינטרס מסוג זה הוא לאפשר למשטרה להפעיל מודיעים מטעמה כדי לסכל עבירות, ולהעמיד עבריינים לדין. אין כלל ספק כי חשיפת זהותו של מודיע עלולה לגרום לפגיעה – ולעתים קשה - בעבודת המשטרה, שהרי חשיפה זו כרוכה פעמים רבות בסכנה מוחשית לחייו של המודיע, ומותר להניח כי מעטים יהיו מוכנים לחשוף את עצמם בפני סכנה זו. מכך מתחייב כי עתירה להסרת החיסיון חייבת להיבחן בזהירות מופלגת, ותוך ניסיון לתור אחר דרכים חילופיות שיהיה בהן כדי להגן על עניינו של הכלל, מחד, ועם זאת לאפשר לנאשם לנהל הגנה ראויה ויעילה, מאידך (ראו ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 738; ע"פ 491/87 נקש ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 851; ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, לא פורסם). בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.12.06, היו פתוחות בפני המערערת דרכי פעולה אחדות. הראשונה - להשלים עם ההחלטה ולמלא אחריה כלשונה. השנייה – היא זו בה נקטה בפועל, היינו, להודיע לבית המשפט כי לא תוכל להמשיך בהליך הפלילי על כל המשתמע מכך, וככל שהדבר מתחייב, להביא את השגותיה כנגד ההחלטה בפני בית משפט זה במסגרת ערעור כנגד הכרעת הדין. דרך שלישית שעמדה לה למערערת היתה פנייה לבית המשפט כדי שישוב ויעיין בהחלטתו, ומטבע הדברים, תנאי מוקדם לכך הוא קיומו של שינוי נסיבות המצדיק זאת. מטעמים השמורים עמה בחרה המערערת לפנות לבית משפט קמא בבקשות שאינן מעוגנות בדין, וכאלו הן ה"בקשה להנחיות" ו"ההודעה" שהוגשו מטעמה. תמוהה בעינינו במיוחד העובדה שגם לאחר שבית המשפט המחוזי הפנה את תשומת לבה של המערערת שאין הוא רואה ב"הודעה" כבקשה ל"עיון נוסף", היא התמידה בקו בו נקטה עד אז, והוסיפה לעתור ל"הנחיות" בית המשפט, במקום לנקוב בשם הנכון של ההליך – "עיון חוזר". נוכח עניין זה ואחרים אנו סבורים כי התנהלות המערערת בפני בית משפט קמא לקתה במספר טעויות, ואפשר שבנסיבות אחרות היינו רואים בכך עילה מספקת כדי לקיים את הכרעת הדין המזכה כלשונה. ברם, בפנינו ניצב כתב-אישום שאינו שגרתי, הן עקב החומרה הרבה הגלומה בו, והן נוכח הקשיים הניצבים בדרכה של המערערת לזמן ולהביא את העדים החיוניים לבית המשפט מבלי לסכן את חייהם. נראה לנו כי בנסיבות אלו מחייבת עשיית הצדק להעניק למערערת, המייצגת את אינטרס הציבור, הזדמנות נוספת לעשות את מלאכתה נאמנה, בכפוף לכך שבית המשפט ישוכנע, כי הדבר לא יהיה כרוך בפגיעה בהגנת המשיבים. נוכח השקפתנו זו, אנו סבורים כי את פנייתה של המערערת ל"קבלת הנחיות", היה נכון לראות כ"בקשה לעיון חוזר" בהחלטה להסרת החיסיון שהוטל על זהותו של המודיע נ"ז 238, אף שברור לנו כי את התקלה הזו יצרה המערערת בדרך בה ניסחה את פנייתה לבית המשפט. אשר על כן, אנו מחליטים לקבל את הערעור, ולבטל את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. אנו מוסיפים ומורים, כי הדיון יוחזר לערכאה קמא המתבקשת לעיין ב"מסמך החסוי" שצורף ל"בקשה למתן הנחיות" שהניחה בפניה המערערת בסוף חודש דצמבר 2006, ולקיים דיון במעמד הצדדים או לבקש הסברים במעמד צד אחד – הכל כפי שייראה לה. בתום כל אלה יכריע בית המשפט המחוזי, אם להותיר את ההחלטה בדבר הסרת החיסיון שהוטל על זהותו של המקור נ"ז 238 על כנה או לשנות ממנה. נוכח התוצאה אליה הגענו, ומכוח סמכותנו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אנו מאריכים את מעצרם של המשיבים בעשרה ימים מהיום, כדי לאפשר למערערת להגיש בקשה בעקבותיה תיבחן השאלה בדבר הצורך בהמשך המעצר. המעטפות שצרפה המערערת להודעת הערעור, ובהם המסמך בו עוסקת "הבקשה למתן הנחיות", יוצאו מתיקי השופטים ויוחזרו למערערת. ניתן היום, ב' באדר התשס"ז (20.2.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07004620_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il