עו"ד יניב אינסל- נאמן על נכסי החייב ינקוביץ שמואל נ. ינקוביץ

פסק-דין בתיק ע"א 4619/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4619/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערער: עו"ד יניב אינסל - נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ ג ד המשיבים: 1. שמואל ינקוביץ 2. שירלי ינקוביץ 3. הכונס הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו מיום 17.5.2015 בתיק פש"ר 27603-11-09 תאריך הישיבה: ח' בשבט התשע"ו (18.1.2016) בשם המערער: עו"ד שי מילוא בשם המשיבה 2: עו"ד ארנון גרפי בשם המשיב 3: עו"ד מיכל דלומי פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. אדם העביר את זכויותיו בדירה במסגרת הסכם גירושין, וכעבור כחמש שנים הוכרז פושט רגל. האם מדובר בהענקה פסולה שדינה בטלות? זו השאלה שניצבת לפתחנו בערעור דנן על ההחלטה מיום 17.5.2015 בתיק פש"ר 27603-11-09, שבגדרה דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (השופטת ח' פלינר) בקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), לביטול הענקת זכויותיו של המשיב 1 בדירת מגורים בראשון לציון, למי שהייתה אז אשתו וכיום היא גרושתו. בעת שהוגשה הבקשה לביטול ההענקה נמכרה הדירה זה מכבר לצד שלישי, ומשמע שהבקשה היא להשבת חלקו של המשיב 1 בתמורת הדירה, לקופת פשיטת הרגל. רקע 2. המשיב 1 (להלן: החייב) והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) היו נשואים כארבע שנים, שבמהלכן נקלע החייב לקשיים כלכליים ואף נעצר בחשד להעלמות מס, שלימים הורשע בגינן. היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון, וביום 22.2.2005 ערכו ביניהם השניים הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם). במסגרת ההסכם נקבע כי התמורה בעד דירת מגורים בראשון לציון שבני הזוג הם בעלי זכויות החכירה בה בחלקים שווים (לעיל ולהלן: הדירה), שעתידה הייתה להימכר עוד באותו יום לצד שלישי, תועבר במלואה למשיבה, בניכוי הסכום לסילוק המשכנתא ותשלומים נוספים; וזאת לסילוק תביעות המשיבה מאת החייב מכל סוג, לרבות למזונות, למדור, לכתובה ולתוספת כתובה. בהסכם צוין עוד כי החייב מתחייב לשלם בעצמו את כל חובותיו ל"שוק האפור" וכן את כל ההלוואות שנטל מאחרים, וכי החייב מצהיר שכל החובות וההלוואות שניטלו ב"שוק האפור" ניטלו שלא לצורך מחייתם של בני הזוג, וכי נלקחו ללא ידיעת המשיבה, ובלא שהייתה מעורבת באופן כלשהו בעסקיו של החייב. בנוסף צוין בהקשר זה כי החייב יישא בכל החבויות הקשורות בדירה, לרבות ל"עמרם אזולאי חברה משכנת לעבודות בניין" (להלן: הקבלן אזואלי). כן הוסכם על הצדדים בין היתר כי המשיבה תהא זכאית למלוא תכולת הדירה למעט תכשיטים אישיים של החייב; כי החייב יישא בכל הוצאות אחזקת הדירה לרבות בחובות עבר בגין אלה, עד שתפנה המשיבה את הדירה; וכי עד שיועבר למשיבה התשלום הראשון עבור הדירה יישא החייב בהוצאות רכבה השכור. בו ביום שנחתם הסכם הגירושין, 22.2.2005, הדירה נמכרה לצד שלישי בתמורה ל-660,000 דולר. 3. ביום 23.11.2009 הגיש החייב בקשה למתן צו לכינוס נכסיו ולהכרזתו פושט רגל. צו הכינוס ניתן ביום 2.2.2010, וביום 3.3.2010 מונה המערער כמנהל מיוחד לנכסי החייב. ביום 13.9.2010 הוכרז החייב פושט רגל, והמערער מונה לנאמן (ולפיכך ייקרא להלן: הנאמן). בעת חקירת החייב שנערכה ביום 3.5.2010 גילה הנאמן את דבר הענקת הזכויות בדירה, ומשעסקינן לטעמו בהענקה פסולה פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הענקה מכוח סעיף 96(ב) לפקודה, הקובע לאמור: 96. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. הנאמן טען לפני בית המשפט המחוזי כי העברת הזכויות בדירה נעשתה שנתיים לאחר שהחלה הסתבכותו הכלכלית של החייב שכללה גם חובות ל"שוק האפור", ובשעה שהיה חדל פירעון – דבר שעולה בין היתר מהסכם הגירושין שלאחריו נותר החייב ללא רכוש; מחישובים שערך הנאמן בנוגע למצבת נכסי החייב שמהם עלה כי זו עמדה באותה תקופה ביתרה שלילית של כ-238,094 ש"ח; מתצהיר של החייב שצורף לבקשה לכינוס נכסים; ומדברי החייב בחקירה שערך הנאמן שבה אמר כי הסתבכותו החלה בשנת 2003, וכי היה ערב לקבלן אזולאי בגין חובותיו של האחרון ל"שוק האפור" בסך של כעשרה מיליון ש"ח. לטענת הנאמן, משום שלא חלפו עשר שנים ממועד ההענקה ועד למועד שבו נעשה החייב פושט רגל; משום שאין חולק כי זכויות החייב בדירה הן בגדר נכס כמשמעותו בסעיף 96 לפקודה; משום שהנכס היה בבעלות החייב וזה העבירו למשיבה; ומשום שלא עלה בידי המשיבה להוכיח, מעבר לטענות שהועלו בעלמא, שהחייב היה מסוגל לשלם את מלוא חובותיו מבלי להיזקק לדירה – חלה במקרה זה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, ויש לפיכך להורות על ביטול הענקת הזכויות בדירה למשיבה. מאחר שהדירה נמכרה על ידי המשיבה לצד ג', נתבקש בית המשפט לחייב את המשיבה להשיב לקופת פשיטת הרגל את חלקו של החייב בתמורה שנתקבלה ממכר הדירה; קרי – מחצית מסכום התמורה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלת הכספים ועד התשלום בפועל. עוד טען הנאמן כי החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה שהוא הרלוונטי לדיון ושבכוחו לשלול קיומה של הענקה פסולה, אינו מתקיים בענייננו, וזאת משום שהמשיבה לא קיבלה את הדירה בתום לב ובתמורה בת-ערך. הסעיף מורה כלהלן: 96 (ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. לעניין תום הלב ציין הנאמן את החזקה יציר הפסיקה שלפיה מקבל מתנה שמצוי בקרבה משפחתית או עסקית למעניק, חזקה עליו שהוא מודע לקשיים הכלכליים שבהם נתון האחרון; ואולם הנאמן הוסיף וטען כי בנסיבות המקרה אין צורך להידרש לחזקה משום הסכם הגירושין המעיד על עצמו כי המשיבה ידעה על חובותיו של החייב. זאת שעה שנכתב בו בין היתר כך: "מבלי לגרוע מיתר התחייבויות הבעל על-פי הסכם זה, הבעל מתחייב לשלם, בעצמו ועל חשבונו, את כל חובותיו והלוואותיו ב'שוק האפור', וכן את כל ההלוואות שנטל מאחרים למיניהם" (סעיף 7.3 להסכם). אשר לתמורה, טען הנאמן כי הסכם הגירושין של בני הזוג הוא חד צדדי ומצביע רובו ככולו על ויתורים מצד החייב, זאת שעה שמעבר לזכויות בדירה החייב העביר למשיבה גם מיטלטלין בשווי מאות אלפי שקלים; בעוד המשיבה לא ויתרה על דבר לבד מהחובות המשותפים. כך, לשיטת הנאמן, המסקנה המתחייבת היחידה היא שהחייב ביצע "מכירת חיסול" של כלל נכסיו בסמוך להסכם הגירושין. 4. המשיבה מצדה טענה כי כלל לא מדובר בהענקה ללא תמורה, וברי שלא בהענקה פסולה, כי אם באיזון משאבים בין בני זוג שבמסגרתו המשיבה אמנם קיבלה את הזכויות בדירה, ואולם יש להפחית ממנה תשלומים שונים ובהם חוב משכנתא שגובהו כמיליון ש"ח; חוב לעורך דין בשיעור של 1.5%; חוב למתווך בשיעור של 2%; טיפול בענייני מס השבחה וכן חוב למינהל מקרקעי ישראל ששולם מכיסה ושגובהו 18,000 ש"ח. בנוסף המשיבה ציינה כי ויתרה על כתובתה, תוספת הכתובה ומזונות. עוד טענה כי עם נישואיה מכרה לבקשת החייב עסק להפקת אירועים שהיה בבעלותה, וכי החייב הבטיח לה שאם ייפרדו ידאג לה למדור ולמימון לטובת הקמת עסק חלופי ורכישת רכב. מכל מקום טענה המשיבה כי אף אם מדובר בהענקה, אזי בתקופה שבה העביר לה את זכויותיו בדירה היה החייב כשר פירעון. לטענתה היא נישאה ל"טייקון" שהיו בבעלותו מסעדות שהניבו מיליוני שקלים בחודש, ובעת שהחלו הליכי הגירושין היו ברשות החייב 25.9% ממניות חברת "טד-שגן בע"מ", ולפחות שלושה נכסי מקרקעין לרבות שטח של חמישה דונם בראשון לציון, בניין באשדוד ונכסים פיננסיים, כאשר שווי סך כל נכסיו באותה תקופה עלה בהרבה על חובותיו ומכל מקום היה גבוה מערכה של הדירה נושא הדיון. עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי חובותיו של החייב ל"שוק האפור" אינם נושאים תאריך מסוים ומקורם בערבות שנתן לקבלן אזולאי ובהסתבכות שהחלה שנים לאחר הגירושין; וכי אף שחובות אלה נזכרו בהסכם הגירושין, הצדדים לא התכוונו כי תהיה לכך משמעות בהליכי פשיטת הרגל. עוד טענה המשיבה כי מצבו של החייב הוסיף להיות איתן אף לאחר הגירושין, וכי החוב הגדול והמשמעותי שאותו צבר נוצר רק בשנת 2008, שלוש שנים לאחר הגירושין, וזאת בגין אי תשלום מיסים עבור עסקאות שביצע. לחלופין טענה המשיבה שהיא באה בגדרי החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שעניינו בהענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה ומשכך אינה פסולה. בהקשר זה המשיבה טענה שלא ידעה על הסתבכותו הכלכלית של החייב שכן השניים הוסיפו לחיות ברמת חיים גבוהה משך כל נישואיהם; כי שילמה תמורה בת ערך בעד הזכויות בדירה בעת שוויתרה על כתובתה, על התוספת לכתובתה ועל מזונותיה; וכן כי עם הפרידה העבירה לחייב סכום של 380,000 ₪, ובתוך כך ציינה כי לא נדרש שהתמורה תהא זהה ממש לנכס המוענק. עוד טענה כי בעת הגירושין הייתה שרויה במצב נפשי קשה כשכל חפצה היה לקנות את חירותה במהירות האפשרית, ולכן לא נועצה בשמאים או בבעלי מקצוע אחרים על מנת להעריך את נכסי החייב. 5. הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) הצטרף לעמדת הנאמן וטען כי יש לבטל את הענקת הזכויות בדירה. ראשית נטען שהחייב לא היה כשר פירעון בעת הענקת הזכויות בדירה, וזאת בין היתר משום שבחקירתו טען החייב שהסתבכותו החלה עוד בשנת 2003, וכי מכר את חלקו במסעדת "נאפיס" בשנת 2004 על מנת לכסות את חובותיו ל"שוק האפור". בנוסף טען הכנ"ר כי בניגוד לטענת המשיבה שלפיה עיקר חובותיו של החייב נוצרו רק בשנת 2008, חובותיו ל"שוק האפור" נוצרו קודם לכן; תוך שהכנ"ר נסמך על חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה עוד בשנת 2007 בעניינו של החייב ושלפיה הוא היה נתון לאיומים בשל ההלוואות שנטל מן "השוק האפור", וכן על דיווחי החייב עצמו בתיק פשיטת הרגל בדבר חובות שנוצרו בשנת 2006. אשר להגנה שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה סבר הכנ"ר כי המשיבה לא הרימה את הנטל הדרוש על מנת לזכות בה, משידעה בעת החתימה על הסכם הגירושין על חובותיו של החייב – דבר הנלמד מן ההסכם עצמו וכן, בין היתר, מסמיכות הזמנים שבין מועד החתימה על הסכם הגירושין לבין מכירת חלקו של החייב ב"נאפיס". בנוסף נטען כי ספק רב אם התמורה שטענה המשיבה ששילמה מספקת על מנת שתעמוד בדרישת התמורה שבסעיף. החלטתו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כממצא עובדתי שהסתבכותו הכלכלית של החייב החלה בשנת 2003, וכי חרף טענותיה ואף שלא הייתה מעורבת בעסקיו, המשיבה הייתה מודעת לחובות שבהם היה נתון החייב ל"שוק האפור" ולעובדה שמתנהלת נגדו חקירה בענייני מס הכנסה; וכי על רקע זה נוצר גם הקרע בנישואי בני הזוג. ואולם, בד בבד קבע בית המשפט כי המשיבה הוכיחה שבעת חתימת הסכם הגירושין סברה שהחייב היה מסוגל לפרוע את חובותיו מנכסיו האחרים, ולא הייתה לה ידיעה פוזיטיבית שהחייב חדל פירעון. זאת לנוכח מצבת הנכסים שהייתה רשומה על שמו של החייב בעת הגירושין, שכללה בין היתר זכויות בדירה נוספת בראשון לציון שנמכרו רק לאחר החתימה על הסכם הגירושין; נכס נוסף בראשון לציון שהיה משועבד לבנק הפועלים; רכב מסוג "מרצדס" שהשעבוד בגינו בוטל בשנת 2008; מגרש באשקלון שהיה רשום על שמו של החייב ועל שם אדם נוסף; מניות בחברת "טד-שגן בע"מ" שהחייב העביר רק שנתיים לאחר הסכם הגירושין; מניות בחברה נוספת; נכס נוסף בראשון לציון שהיה רשום במשותף על שמו של החייב ועל שם אשתו הראשונה; וכן על סמך הצהרת הון של החייב משנת 2003 שעולה ממנה כי סך נכסיו של החייב עלה על התחייבויותיו בסכום של 1,117,898 ש"ח. בית המשפט קבע כי בין הצדדים שררו פערי כוחות וכי המשיבה לא הייתה מעורבת בעסקיו של החייב, ומשום כך לא יכולה הייתה לדעת את מצבו הכלכלי לאשורו. בהינתן האמור ומשאין פסול בחפצה של המשיבה בהפרדה רכושית, כפי שנקבע עוד ב-ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433 (2002) (להלן: עניין עצמון), אזי ניתן לקבוע כי המשיבה תמת לב וכי אין המדובר בהענקה פסולה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. 7. לנוכח דברים אלה בהתייחס לתום ליבה של המשיבה, קבע בית המשפט כי גם אם היה מגיע למסקנה אחרת ביחס לסעיף 96(ב), עדיין ניתן היה להחיל בעניינה של המשיבה את החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. אשר לדרישה לקיומה של תמורה בת ערך, מצא בית המשפט כי אף שדחה את טענת המשיבה שלפיה ויתרה על נכסיה לטובת החייב עם נישואיה; ואף שהמשיבה לא הוכיחה שעם הפרידה שילמה לחייב סך של 380,000 ש"ח כנטען על ידה – המשיבה שילמה תמורה בת ערך בעד הזכויות בדירה. זאת משום שהיא ויתרה על כתובתה, התוספת לכתובתה ומזונותיה; משום ששילמה את חוב המשכנתא, את דמי התיווך ואת החוב למינהל מקרקעי ישראל; ומשום שמהסכם הגירושין עולה כי ברשות החייב נותרו בעת הפרידה נכסים נוספים ולפיכך אין לקבוע שהמשיבה ויתרה על חובות בלבד. בית המשפט קבע בהקשר זה בפסקה 58 להחלטתו כי לאחר הפחתת הסכומים ששילמה המשיבה בעד הדירה, יעמוד חלקו של החייב שהועבר למשיבה על כמיליון ש"ח. עוד הוסיף בית המשפט ובחן על בסיס פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק פש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ נ' יוסף (8.4.2003) אם מדובר בהסכם גירושין אמיתי והשיב על כך בחיוב. כך בהינתן שהפרידה בין המשיבה לחייב נעשתה בסמוך למועד החתימה על הסכם הגירושין; בהינתן שהנכס המוענק הוא דירת מגורים; בהינתן שחלפו חמש שנים ממועד החתימה על הסכם הגירושין ועד שניתן צו הכינוס, וארבע שנים מרגע מעצרו של החייב בעניין המס ועד שניתן נגדו פסק דין, ומשאין מדובר בהסכם גירושין שבא לעולם ערב הכניסה להליכי פשיטת רגל; ובהינתן שמדובר בהסכם גירושין כתוב ומפורט שבמסגרתו תנאי "תן וקח" סבירים והוגנים, כאשר החייב נותר עם נכסי מקרקעין נוספים שהיו רשומים על שמו, עם עסקיו ועם מניותיו. בית המשפט קבע כי בחינת ההסכם תוך כיבוד רצון הצדדים מובילה למסקנה כי המדובר באיזון משאבים ראוי ולא בהענקה פסולה; וכי דווקא אזכור החובות ל"שוק האפור" תומך במסקנה כי כל תנאי ההסכם היו גלויים וידועים ואיש לא ניסה ליצור הסכם פיקטיבי או להסתיר דבר מהנושים. לנוכח דברים אלה, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול הענקת הזכויות של החייב בדירה למשיבה, ומכאן הערעור. הטענות בערעור 8. הנאמן קובל תחילה על הניתוח שערך בית המשפט להוראת סעיף 96(ב) לפקודה, ועל המקום שהעניק במסגרתו לשאלת תום לבה של המשיבה. הנאמן טוען כי מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף זה הוא מבחן אובייקטיבי המבוסס על ראיות בדבר שווי נכסים בפועל, ולא ניתן להוכיחו על דרך הסברה או על דרך של "אי ידיעה", כפי שעשה בית המשפט המחוזי. מאותה הסיבה גם אין בכוונה כזו או אחרת של הצדדים – מקבלת ההענקה או מי שהעניקהּ – כדי להשפיע על ההכרעה. לשיטתו, קיומו או היעדרו של תום לב רלוונטיים אך לגדרי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ושגה בית המשפט כאשר בחן שאלה זו בגדרי סעיף 96(ב). עוד טוען הנאמן כי בהתייחסו לידיעת המשיבה בדבר כושר הפירעון של החייב, הזכיר בית המשפט את הצהרת ההון של החייב משנת 2003 שלפיה סך נכסיו של החייב עלה על סך התחייבויותיו, מבלי שבית המשפט החריג מתחשיב זה את ערך הדירה שהנאמן מבקש את ביטול הענקתה, וזאת בניגוד לפקודה הקובעת שיש לבחון את כושר הפירעון ללא הנכס המוענק. לטענת הנאמן המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי החייב היה כשר פירעון בעת שהעניק לה את זכויותיו בדירה, וזאת משום שלא די ברישומם של נכסים על שם החייב – יש להוכיח כי שוויים היה חיובי. הנאמן טוען שהיה על בית המשפט לבחון אם המשיבה הוכיחה מי הבעלים באותם נכסים, ואם רובצים עליהם שעבודים או חובות – וזאת לא נעשה. לטענת הנאמן הוא הוכיח מנגד, בין היתר באמצעות תצהיר של החייב, כי חובותיו של האחרון ל"שוק האפור" עמדו קודם להסכם הגירושין על כ-10 מיליון ש"ח, וכי מעבר לכך הוא היה מסובך בחובות רבים נוספים, לרבות לרשויות המס. הנאמן טוען שהוכיח כי החייב לא היה הבעלים היחידי בדירות הרשומות על שמו ושנזכרו לעיל, וכי מכל מקום רבצו על נכסים אלה משכנתאות גבוהות והם נמכרו חודשים ספורים בלבד לאחר הסכם הגירושין. עוד נטען כי לא הוכח שוויו הנקי של רכב ה"מרצדס" – שהיה משועבד לבנק; כי הטענה בדבר זכויות שהיו לחייב במגרש באשקלון לא הוכחה; כי מעיון בהצהרת ההון שהציג החייב, שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי, עולה כי שווי המניות שהחזיק החייב בחברת "טד-שגן בע"מ" היה שלילי, ולא כפי שטענה המשיבה; ובנוסף עומד הנאמן על כך שהעובדה שבני הזוג חיו ברמת חיים פזרנית, כפי שטענה המשיבה, אין בה כדי להעיד על כושר פירעון. בשל כל אלה נטען כי העברת הזכויות של החייב בדירה לידי המשיבה היא הענקה פסולה לפי סעיף 96(ב) לפקודה, ושגה בית המשפט כאשר סבר אחרת. עוד מוסיף הנאמן וטוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, המשיבה אינה באה בגדרי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. זאת הן משום שהיא איננה תמת לב, הן משום שלא שילמה בעד הזכויות בדירה תמורה בת ערך. לטענת הנאמן, משעה שקבע בית המשפט כממצא עובדתי שגרסת המשיבה כי לא ידעה על חובותיו של החייב איננה אמינה – לא ניתן היה להסיק שהמשיבה הייתה תמת לב כדרישת סעיף 96(ג)(2). בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע שהמשיבה זכאית לעשות הפרדה רכושית ולהגן על נכסיה, וזאת הן משום שזכויותיו של החייב בדירה אינן בגדר נכס שלה, ומדובר בנכס של החייב שצריך להתחלק בין נושיו; והן משום שאותה הפרדה רכושית היא-היא ההענקה הפסולה שבה עוסק סעיף 96 לפקודה, שכן היא מקטינה את מסת הנכסים של החייב והנושים נמצאים נפגעים. אשר לתמורה, טוען הנאמן כי המשיבה לא הוכיחה כי לנכסים שנותרו לכאורה לחייב על פי ההסכם ישנו ערך כלכלי חיובי כלשהו, ולפיכך הוויתור שעשתה אינו שקול כנגד הזכויות שהוענקו לה בדירה. לנוכח האמור, מבקש הנאמן מבית המשפט להורות למשיבה להעביר לקופת פשיטת הרגל 1,110,478 ש"ח המהווים לדידו את חלקו של החייב בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בקיזוז המשכנתא והוצאות שונות שהוציאה המשיבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 22.2.2005. 9. הכנ"ר מצטרף לעמדת הנאמן וטוען כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות משכרך את שאלת כושר הפירעון של החייב עם הדיון בשאלת תום ליבה של המשיבה ולא הפריד בין זה לזה כנדרש. לעניין הסולבנטיות של החייב, מפנה הכנ"ר לתגובה שהגיש לבית המשפט המחוזי, ושפורטה בתמצית לעיל. לעניין החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה מדגיש הכנ"ר כי שומה היה על המשיבה להראות כי לא ידעה בעת ההענקה שהחייב מצוי בקשיים וכי הנושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הנכס נושא ההענקה ממסת נכסי החייב. לדידו, קביעת בית המשפט שלפיה אין מחלוקת כי המשיבה ידעה שהחייב מסובך בחובות וכי על רקע זה נוצר גם הקרע בנישואי בני הזוג; בצירוף ההלכה שלפיה קיומה של קרבה משפחתית בין מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעה של המשיבה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב – מעלים ספקות בנוגע לתום ליבה של המשיבה. הכנ"ר מוסיף כי העיתוי של מכירת הדירה והתניית תוקפו של הסכם הגירושין בכך שהדירה אכן תימכר והמשיבה תקבל את מלוא התמורה בעדה, תורמים גם הם לתחושת אי הנוחות באשר לתום הלב של המשיבה. בנוסף טוען הכנ"ר כי התמונה המצטיירת מהסכם הגירושין היא שהמשיבה זכתה לזכויות רבות יותר מן המשיב, ולפיכך לא ניתן לראות בוויתוריה תמורה בת ערך. 10. המשיבה מנגד סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטוענת בהתאם לו כי אין להורות על ביטול ההענקה בדירה. היא שבה וטוענת כי בתקופה שהעניק לה החייב את זכויותיו בדירה היו ברשותו נכסים רבים; כי הקשיים שלהם נקלע החלו לאחר הגירושין – ועל כך יעידו רמת החיים הגבוהה שבה חיו בני הזוג עד לפרידתם והעובדה שלא ננקטו באותה תקופה הליכים נגד החייב או נגד חברת "טד-שגן בע"מ"; ועוד היא טוענת כי אין בעצם אזכור החובות בהסכם הגירושין כדי להעיד שהחייב היה חדל פירעון, וזאת משום שלא נכתב במפורש כי אלה עולים בגובהם על הנכסים. המשיבה גורסת כי עלה בידה להוכיח שלחייב היו נכסים בתקופה הרלוונטית, וזאת חרף הקושי הראייתי שניצב בפניה לנוכח השנים שחלפו; וכי הנאמן מנגד לא הצליח להוכיח כי הדירה היא "שובר השוויון" המפריד בין פירעון לחדלות פירעון. בהקשר זה מוסיפה המשיבה כי אין סיבה לבכר דווקא את שאמר החייב בחקירתו על פני הצהרת ההון שלו והמסמכים הנוספים שהציגה. בנוסף חוזרת המשיבה על קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה בעת החתימה על הסכם הגירושין היה לה יסוד לסבור שהחייב כשר פירעון ועל היותה תמת לב, וזאת שעה שבמסגרת חלוקת התפקידים בין בני הזוג לא ידעה כלל מה מצב עסקיו של החייב. היא טוענת עוד כי בינה לבין החייב שורר נתק מאז שנת 2005, וכי אין כל סיבה שהחייב ייטיב עימה ויבריח נכסים באמצעותה דווקא. בנוסף היא טוענת בהתאם לקביעות בית המשפט המחוזי, כי לא ויתרה אך על חובות כי אם גם על כתובתה, על התוספת לכתובה ועל מזונותיה, וכי יש לראות בכך תמורת בת ערך. בהמשך לכך היא חוזרת המשיבה על טענותיה מלפני בית המשפט המחוזי שלפיהן המדובר באיזון משאבים, וכי החלק בדירה שהחייב העביר לה מבטא את הזכויות שמגיעות לה מכוח חזקת השיתוף. 11. בסיכומי תשובה מטעם הנאמן מעיר הלה, בין היתר, כי לא טען שהחייב ביקש להיטיב עם המשיבה כי אם עם עצמו – באמצעות המשיבה – וכי מכל מקום הסיבה להענקה אינה רלוונטית שכן מעשה זה הוביל לפגיעה בנושים. אשר לטענה בדבר חזקת השיתוף טוען הנאמן, ראשית דבר, כי טענה זו לא הוכחה; ושנית, כי אין תחולה להלכה שכן מחצית הנכס המוענק היא מלכתחילה בבעלות המשיבה והנאמן טוען אך לחלקו של החייב; ומכל מקום, שיתוף משמעו לא רק בזכויות כי אם גם בחובות. דיון והכרעה 12. לאחר ששבתי והפכתי בסיכומי הצדדים ובחומר שצורף להם, ולאחר שהיטיתי אוזן לטענות שהשמיעו בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אמנם, לא בנקל יתערב בית המשפט בהסכם גירושין בין בני זוג ויבטל מתן זכויות בדירה לאחר מספר לא מבוטל של שנים, ואולם סבורתני כי לא ניתן להותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה. ואבאר. 13. כפי שהובא לעיל, סעיף 96 לפקודה קובע לאמור (ההדגשות הוספו–ע'ב'): (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. תכליתו של סעיף 96 לפקודה היא הגנה על נושי החייב באמצעות הפקעה, בתנאים מסוימים, של נכסים שהעניק ללא תמורה או בתמורה מופחתת לפני תחילת פשיטת הרגל, וזאת משום שהענקות אלה גורעות ממצבת נכסיו של החייב על חשבון נושיו (ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, פסקה 20 (8.11.2015) (להלן: עניין גרנות); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל 317 (מהדורה שלישית, 2010; להלן: לוין וגרוניס)). ב-ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל ואח', פ"ד נז(4) 699, 706 (2003) (להלן: עניין סדן), נקבע כך: "הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקה ללא תמורה לאחרים" ועוד קודם לכן, ב-ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, פסקה 11 (2001) (להלן: עניין שילר) נכתב: "כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" ברוח הרציונלים הללו הגדיר המחוקק תקופה שאם במהלכה העניק אדם נכס לאחר, תהא ההענקה בתנאים מסוימים בת ביטול. כך, סעיף 96(א) לפקודה קובע כי אם המעניק הפך פושט רגל לפני שחלפו שנתיים מיום ההענקה, יהא דין ההענקה בטלות; וסעיף 96(ב) קובע כי אם המעניק נעשה פושט רגל בין שנתיים לעשר שנים מיום ההענקה, קרי מהזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבעטיו ניתן צו הכינוס (לוין וגרוניס, בעמוד 319), תהא ההענקה בטלה – אלא אם כן הוכיחו מקבלי הנכס מכוח ההענקה כי בזמן ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו מבלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכי הנכס עבר לנהנה מיידית ולא בעתיד. בחינת כושר הפירעון נעשית על בסיס חשבונאי עובדתי, וצריך שתהא נסמכת על נתונים אובייקטיביים (ראו: עניין שילר, בפסקה 22). על הנאמן הנטל הראשוני להוכיח את מהות ההענקה; את מועדה; את טיבו של הנכס; ואת העובדה שהמעניק הפך פושט רגל בתוך פרק הזמן שצוין לעיל. ואולם משעה שעשה כן, הנטל להוכיח שהמעניק היה כשר פירעון בעת ההענקה, מוטל כאמור על המקבלים מכוחה (עניין שילר, בפסקה 21; עניין סדן, בפסקה 10; לוין וגרוניס, בעמוד 325). 14. חרף האמור בסעיפים 96(א) ו-96(ב), מונה המחוקק שלושה חריגים שבהתקיימותם לא תהא ההענקה בטלה, והללו קבועים בסעיף 96(ג) לפקודה: הענקה בשל נישואים ולפניהם; הענקה לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה; והענקה לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחר נישואיו בזכות אשתו. החריג שלו טענה המשיבה הוא השני, ולו שלושה רכיבים: קונה או בעל שיעבוד; תום לב; ותמורה בת ערך, כאשר הפסיקה הכירה באישה שקיבלה נכסים במסגרת הסכמי גירושין כ"קונה" לעניין הוראה זו (ראו למשל: ע"א 8760/14 חבר נ' סלור (27.1.2016) (להלן: עניין חבר); עניין שילר בפסקה 23). בנוגע לרכיב שעניינו תום לב, נקבע בשורה של פסקי דין שאם בעת קבלת הנכס ידע המקבל מכוח ההענקה שהמעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול להסיק מכך שהנושים ייפגעו – הוא איננו תם לב; וכפי שהוזכר לעיל, בעניינם של בני זוג מתקיימת חזקה שלפיה מקבל ההענקה יודע על מצבו הכלכלי של המעניק (ראו למשל: עניין שילר, בעמודים 957-956 והאסמכתאות הנזכרות שם; ועניין גרנות, בפסקה 21). אשר ליסוד האחרון, הפרשנות המקובלת היא של תמורה מסחרית בעלת ערך, בין בעין ובין בכסף, כאשר אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך בעד ההענקה (עניין גרנות, בפסקה 21 והאסמכתאות שם; עניין שילר, בפסקה 25). הנטל הראשוני להוכיח כי מקבל ההענקה לא עומד בחריגים מוטל על התובע את ביטולה, קרי על הנאמן, ואולם נקבע כי "אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי" – מהנאמן נדרש מעט על מנת לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו; ואם עשה כן, הנטל עובר למקבל ההענקה להראות כי הוא עומד באחד החריגים (ראו ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פסקה 21 (16.8.2015); ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (1995); עניין שילר, בפסקה 21; עניין גרנות, בפסקה 20). מן הכלל אל הפרט 15. האם הזכויות שהעביר החייב למשיבה בדירה הן בגדר הענקה פסולה? ואם כן, האם בכל זאת קמה זכותה של המשיבה להגנה מכוח סעיף 96(ג)(2) לפקודה? ראשית ייאמר כי אין חולק על היות הזכויות בדירה בגדר נכס כהגדרתו בסעיף 96 לפקודה, וכי אלה הועברו למשיבה בשנת 2005 במסגרת הסכם הגירושין; ארבע שנים קודם לבקשה לצו כינוס הנכסים וכחמש שנים קודם להכרזתו של החייב פושט רגל. משום כך, ומשעה שהצדדים לא טענו אחרת, עמד הנאמן בנטל הראשוני להראות כי ההענקה נכנסת בגדרי התקופה הקבועה בסעיף 96(ב). שנית, כפי שכבר נזכר, מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה הוא מבחן שבעובדה; אין עניינו ידיעתו או אי ידיעתו של המקבל מכוח ההענקה, ואין הוא יכול להיבחן על פי סברה, תחושה או הערכה בלתי מבוססת. משום כך הצדק עם הנאמן בטענתו כי לא היה מקום לאחד את השאלה בדבר תום ליבה של המשיבה עם שאלת כושר פירעונו של החייב; ולקבוע בהתאם לכך כי סברתה של המשיבה באשר ליכולותיו הכלכליות של החייב די בה כדי להביא למסקנה כי הלה היה כשר פירעון בתקופה שבה הוענקו הזכויות בדירה. בית המשפט ציין אמנם, כפי שפורט לעיל, כי בעת הסכם הגירושין היו לחייב נכסים נוספים שהיו רשומים על שמו, וכן הזכיר את הצהרת ההון של החייב משנת 2003 שממנה עולה כי סך הנכסים של החייב עלה על סך התחייבויותיו ב-1,117,898 ש"ח, ואולם בית המשפט לא הכריע בשאלה אם היה כשר פירעון, אם לאו. כל שקבע בית המשפט הוא כי "המשיבה הוכיחה כי בעת חתימת הסכם הגירושין סברה היא, והיתה לה תשתית לסבור כך, שהחייב מסוגל לפרוע את חובותיו מנכסיו האחרים ולא היתה לה ידיעה פוזיטיבית כי החייב חדל פירעון, כשהנכס מושא ההענקה יוצא ממסת נכסיו"; ובהמשך נקבע עוד "לא שוכנעתי כי המשיבה ידעה שהחייב לא יהיה מסוגל לפרוע את חובותיו" (פסקה 55 להחלטתו של בית המשפט המחוזי; ההדגשות הוספו–ע'ב'). כידוע, הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו, מני רבים: ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם, פסקה ט"ו (12.03.2013); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, סג(3) 577, פסקה 18 (2010)), ואכן אין כוונה להתערב בממצאים שקבע בית המשפט, כי אם להצביע על ממצאים שלא נקבעו בידי בית המשפט. כאמור, הנטל להוכיח כי החייב היה כשר פירעון בתקופה שבה העניק את הנכס נושא בקשת הביטול, מוטל על מקבל ההענקה. ואולם, כפי שעולה הן מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הן מהסיכומים שהגישה המשיבה בערעור והן מן הטיעונים שהשמיע בא-כוחה בדיון שנערך לפנינו, המשיבה לא הוכיחה כי החייב אכן היה כשר פירעון בעת שהדירה הוענקה לה; ואין היא אלא שבה ונסמכת על ידיעותיה הלכאוריות מן התקופה הרלוונטית שלפיהן בני הזוג חיו ברמת חיים גבוהה, ומשכך היא מבקשת להסיק כי החייב באותה עת היה במצב כלכלי אמיד. ידיעותיה של המשיבה, שאליהן עוד אתייחס, אין בהן כדי להשיב על השאלה העובדתית שהיא לב ליבו של סעיף 96(ב) לפקודה – האם היה החייב סולבנטי בעת שהעניק למשיבה את זכויותיו בדירה. משכך, ואף על פי שהדירה הועברה למשיבה מיד, כאמור בסיפא של סעיף 96(ב), לא ניתן לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אין מדובר בהענקה פסולה. 16. ואולם בכך לא נסגרת הדלת בפני המשיבה, שכן המחוקק יצר מסלול נוסף – והוא זה הקבוע כאמור בסעיף 96(ג) לפקודה. אין חולק כי המשיבה איננה באה בגדרי החריגים שבסעיפים 96(ג)(1) ו-96(ג)(3), וזאת משום שבמסגרת ס"ק (1) נדרש שההענקה תיעשה לרגל הנישואין; ובמסגרת ס"ק (3) נדרש שהנכס נושא ההענקה יגיע למעניק לאחר נישואיו ובזכות אשתו – ולא זה המצב בענייננו. נותרה אפוא השאלה, אם המשיבה נכנסת בגדרי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. הובהר לעיל, כי המשיבה יכול שתיחשב "קונָה", ואולם יש לברר אם הייתה תמת לב. כפי שנקבע בפסיקה, קיומו של תום לב מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כלכליים; אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים – נשלל תום ליבו (עניין שילר, בפסקה 24). בענייננו קבע בית המשפט כי "דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שהמשיבה ידעה שהחייב מסובך בחובות, ועל רקע זה נוצר גם הקרע בנישואיהם. מסקנתי זו עולה מחקירת החייב בפניי הנאמן ביום 3.5.2010; מהסכם הגירושין; מדברי המשיבה בפניי בדיון" (פסקה 46 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). עוד הוסיף בית המשפט בפסקה 50 להחלטתו כי "למרות גרסתה של המשיבה בחקירתה, התרשמתי כי היא הייתה מודעת לחובות בהם היה נתון החייב, כפי שניתן ללמוד מהסכם הגירושין עצמו וכן מידיעתה על מעצרו בענייני מס הכנסה". בענייננו, לא רק שמתקיימת החזקה בדבר ידיעתה של המשיבה בנוגע למצבו הכלכלי של החייב קודם להענקה בהיותם בני זוג בתקופה הרלוונטית, אלא שבית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המשיבה ידעה על חובותיו, ואף כי זה היה אחד הגורמים שהובילו לקרע בנישואי בני הזוג. בהקשר זה ראוי להזכיר שוב כי בהסכם הגירושין נכתב בין היתר כי "הבעל מתחייב לשלם, בעצמו ועל חשבונו, את כל חובותיו והלוואותיו ב'שוק האפור'", וכן את כל ההלוואות שנטל מאחרים למיניהם" (סעיף 7.3 להסכם), וכן כי "הבעל מצהיר ומתחייב כי כל חובות שנוצרו ו/או הלוואות שניטלו ב'שוק האפור' ומאחרים כאמור נוצרו ו/או ניטלו על ידו שלא לצורך מחייתם של בניה"ז [...]" (סעיף 7.6 להסכם). כך נכתב בלשון מפורשת וחד משמעית, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי המשיבה הייתה מודעת למצב הדברים, ואין מקום לשנות או לסטות מקביעה זו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "מבחינה סובייקטיבית אמנם ידעה המשיבה על החובות ל"שוק האפור" ועל חקירת מס הכנסה" אך "לא הייתה לה ידיעה פוזיטיבית כי החייב חדל פירעון כשהנכס מושא ההענקה יוצא ממסת נכסיו" (פסקה 55 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). ואולם, כפי שכבר נזכר, הכלל הוא כי די בכך שמקבל ההענקה ידע כי מעניק הנכס נתון במצב כלכלי קשה שממנו הוא יכול להסיק כי הנושים ייפגעו אם ההענקה תבוצע, ולא נדרשת ידיעה פוזיטיבית לחדלות הפירעון או לפגיעה בנושים. משקבע בית המשפט כעובדה כי המשיבה ידעה בעת שהועברו לה הזכויות בדירה כי החייב נתון בחובות ל"שוק האפור", ברי כי יכולה הייתה להסיק שנושי החייב ייפגעו כתוצאה מהעברת הדירה; ובהינתן האמור לא ניתן לקבוע כי המשיבה היא תמת לב; ונגזר מכך שהיא אינה זכאית להגנת סעיף 96(ג) לפקודה. יצוין כי אין בכך כדי לשנות, אף לא לכרסם, מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה הקביעה כי הסכם הגירושין היה אמיתי ובבסיסו רצון כן לפירוד. עם זאת, לא די בכך כדי לקבוע כי המשיבה הייתה תמת לב, ויצוין בהקשר זה כי לא נדרשת כוונת תרמית מצד מי הצדדים, אף לא כוונה להבריח נכסים (ע"א 4352/15 קורן נ' הראל, פסקה 32 (2.8.2017); עניין שילר, בפסקה 11). 17. בטרם סיום, אתייחס לטענת המשיבה שלפיה כלל אין לראות בהעברת הזכויות בדירה כהענקה, כי אם איזון משאבים בין בני זוג. הנסיבות שבהן ניתן נכס, ובכללן הסדר רכושי כזה או אחר בין בני זוג, אינן סותרות את העובדה שהדבר חוסה תחת פקודת פשיטת הרגל. משום כך אף אם עסקינן באיזון משאבים בין בני זוג, אין בכך כדי לשלול את היותו של ההסכם בגדר הענקה, ואת זו כפסולה. וראו את דברי השופט א' ריבלין בעניין עצמון: "אכן, רצונם ההדדי של הצדדים ליצירת הסדר רכושי ביניהם עשוי להיות כפוף לדינים המטילים עליו גבולות וסייגים [...] פלוני רשאי להעביר את רכושו לאחר, לרבות לבן זוגו, ושניהם יכולים להחליט על הפרדה רכושית. כך מורה חופש החוזים של בני-הזוג, וכך מניחה האוטונומיה של כל אחד מהם. אכן דין זה נתון לדינים מיוחדים שעשויים לגרוע, בנסיבות מסוימות, מחרות זו של הצדדים. בענייננו, דוגמא לדין מיוחד כזה הן הוראות פרק ג' סימן ד' לפקודת פשיטת הרגל, המציבות תנאים מסוימים לקיום העסקה. תנאים אלו מבטאים נקודת איזון - שנבחרה על ידי המחוקק - בין זכות הקניין וחופש החוזים של החייב ושל המתקשרים עמו, מצד אחד, לבין עניינם של אחרים, הנושים בו, מצד אחר" (שם, בפסקה 15). בשולי הדברים טענה המשיבה כי חלקה בדירה מגיע לה מכוח "חזקת השיתוף". משנקבע כי המשיבה לא הייתה תמת לב בעת ההענקה, אין צורך לבחון את סוגיית התמורה, ובתוך כך להידרש לשאלת איזון המשאבים בין בני הזוג, וזאת משום שהתנאים בסעיף 96(ג)(2) הם מצטברים (עניין חבר, בפסקה 33). ואולם, בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי מלכתחילה טוען הנאמן אך למחצית מן הזכויות בדירה, וזאת מתוך הנחה כי הדירה משותפת לשני בני הזוג, כאשר מחציתה שייכת למשיבה. מעבר לכך, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים, יצוין כי השיתוף בנכסים מצמיח בעת ובעונה אחת את החיוב לשאת בחובות הקשורים ישירות לאותם נכסים, שכן כאמור בן הזוג אינו נהנה רק מהשיתוף, גם אם מדובר בדירת המגורים, כי אם נושא גם בחובות הרובצים עליהם. עמד על כך הנשיא א' ברק ב-רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, פסקה 32 (2006): "הקביעה אודות השיתוף המיידי בזכויות בדירת המגורים במהלך הנישואין מנביעה גם שיתוף מיידי בחובות הקשורים ישירות בדירת המגורים. השיתוף בדירה מצמיח אחריות משותפת בין הצדדים לחבות שנוצרו בקשר לנכס המשותף. כל בן זוג אינו רק נהנה מהשיתוף בדירת המגורים. הוא גם נושא בעול חובות שנעשו בקשר לרכישת הדירה או שכירותה, לתחזוקתה, איבזורה ולהוצאות השוטפות הנוגעות לה" (ראו והשוו: דוד מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש" דין ודברים ט (התשע"ו). אולם דברים אלה נאמרים כאמור בבחינת למעלה מן הצורך. 18. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שההענקה מאת החייב למשיבה בטלה ועל המשיבה להשיב לקופת פשיטת הרגל את חלקו של החייב בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. למען הסר ספק, התמורה משמע לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל, כמפורט בסעיף 58 להחלטתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ברון. בית המשפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים ברורים בעניין תום ליבה של המשיבה 2 שאף קיבלה את הנכס בהעברה ישירה מהחייב, ובכך ענייננו שונה בעיני מדעיקרא מהנסיבות שנדונו בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.2017). ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: לאחר העיון ראיתי להצטרף לפסק דינה של חברתי השופטת ברון. לתום הלב, ההגינות, מקום חשוב בדיני פשיטת הרגל, ועל כן יצר המחוקק את "חגורות הביטחון" של מניעת הברחת נכסים בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"מ-1980 בדומה למאבקו בסוג אחר של מניפולציות, הקרוי "העדפת נושים", לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. על בית המשפט הדן בפשיטות רגל לבדוק בשבע עיניים את תום הלב של המעורבים בעסקות סביב פשיטת הרגל, נוכח יצר לבם של חייבים להפחית מקופת פשיטת הרגל. המקרה דנא, כמות שכתבה חברתי השופטת ברק-ארז, שונה מע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.17). נזדמן לי לומר בע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח נ' דן (2015, פסקה א' לחוות דעתי) כי "לטעמי ככלל בחדלות פרעון אין ליתן לנושה לצאת נשכר על חשבון נושים אחרים, בכפוף לקדימויות שבדין, ומה שיקרה ל'עם ישראל' שהם כלל הנושים ראוי שיקרה ל'ר' ישראל' – הנושה היחיד. עסקינן, מטבע האנוש, במדרון חלקלק, ולדידי פתחים ליצירת העדפה בלבוש כזה או אחר 'בעזרת השם' – קרי, בשינוי שם, אינם ראויים". בשינויים המחויבים כך גם לגבי מקבלי הענקות אחרים, ובנידון דידן עלו סימני שאלה קשים לגבי תום לבה של המשיבה, הכל כפי שפירטה חברתי, ואצטרף איפוא לדעתה. המשנה לנשיאה (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ב באב התשע"ז (‏14.8.2017). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15046190_G05.doc נס מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il