פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4618/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4618/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע מיום 06.05.2012, בת"פ 27509-07-10, שניתן על-ידי כב' השופט י' שפסר תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז התשע"ב (16.07.12) בשם המערער: עו"ד נס בן-נתן בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו בשם שירות המבחן לנוער: הגב' שלומית מרדר פסק-דין השופט א' שהם: רקע כללי 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע בת"פ 27509-07-10 (כב' השופט י' שפסר), מיום 6.5.2012, במסגרתו הוטלו על המערער העונשים הבאים: א. מאסר למשך 20 חודשים, שמתוכם 10 חודשים לריצוי בפועל בניכוי 23 ימי מעצר, והיתרה תהא על-תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו של המערער מהכלא, לבל יעבור עבירת אלימות המוגדרת כפשע. ב. 2 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ממועד שחרורו של המערער מהכלא, לבל יעבור עבירה של איומים, או החזקת סכין או שיבוש הליכי משפט. ג. פיצוי שהוגדר כ"סמלי" למתלונן, בסכום של 5,000 ₪. 2. המערער שהיה קטין במועד ביצוע העבירות ובמועד מתן גזר הדין בעניינו, הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: א. גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). ב. תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382 (א) לחוק העונשין. ג. איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ד. החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין. ה. שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. הערעור נסב על רכיב המאסר בפועל, אשר הושת על המערער. כתב האישום שהוגש נגד המערער 3. בכתב האישום שהוגש נגד המערער (קטין יליד 2.8.1994) ונאשם נוסף (בגיר יליד 10.5.1992, להלן: הנאשם 2), יוחסה למערער, בין היתר, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין. כנטען בכתב האישום, ביום 11.7.2010 בין השעות 02:00-21:00 התקיימה מסיבת יום הולדת במועדון כלשהו באשדוד, בה השתתפו, בין שאר החוגגים, שני קטינים (להלן: המתלונן 1 והמתלונן 2). במהלך המסיבה דחף המתלונן 1 נערים לעברה של מ.נ., קטינה ילידת 1995, וכתוצאה מכך היא ספגה מכה בגבה. מ.נ. קיללה את המתלונן 1 ויצאה מהמועדון, תוך שהיא מודיעה לחברותיה כי תזעיק את בן דודה, הוא המערער, כדי "שיבוא ויהרוג את המתלונן 1". בהמשך, בסמוך לשעה 02:00 התקשרה מ.נ. אל המערער ואמרה לו כי המתלונן 1 דוחף אותה וביקשה ממנו להגיע למקום. זמן קצר לאחר מכן, יצאו המערער והנאשם 2 ברכבו של האחרון והמתינו מחוץ למועדון ליציאתו של המתלונן 1. בתום המסיבה, לקראת השעה 02:30, יצא המתלונן 1 מהמועדון והבחין במערער וחברו. בשלב זה, אחז המערער בידו של המתלונן 1 ודרש ממנו להתלוות אליו, ובד בבד אמר לחבריו של המתלונן כי לא יבואו אחריהם. תוך כדי הליכה עם המערער, שאל הלה את המתלונן 1 מדוע דחף נערים לעברה של מ.נ., והמתלונן 1 השיב כי הדבר נעשה בבדיחות הדעת. בשלב זה, שלף המערער סכין ואמר למתלונן 1 "אני יכול לדקור אותך ואני יודע אני אכנס לכלא אבל לא אכפת לי", ובהמשך דחף את המתלונן 1 וסטר לו על לחיו הימנית. חבריו של המתלונן 1, וביניהם המתלונן 2, שעמדו בקרבת מקום והבחינו בנעשה, הגיעו למקום בריצה במטרה להפריד בין הניצים. בעקבות כך התפתחה קטטה, כאשר במהלכה ניסה המתלונן 2 לחלץ את המתלונן 1 מידי המערער וחברו. בשלב זה, תקף הנאשם 2 את המתלונן 2 בכך שחבט באגרופו בפניו של המתלונן, כאשר המערער דוקר את המתלונן 2 באמצעות הסכין שהיתה בידו, בבטנו העליונה ובידו "בכוונה לגרום לו חבלה חמורה או נכות או מום", לשון כתב האישום. מיד לאחר הדקירה, נמלטו המערער וחברו מהמקום, באמצעות רכבו של הנאשם 2. המתלונן 2 הובהל לבית החולים "ברזילי" כשהוא במצב קשה ומדמם. הוא נותח ונמצא כי חדירת הסכין קרעה עורק בין צלעותיו של המתלונן וגרמה לדימום תוך בטני רב. המתלונן אובחן כסובל מחתך בבטן העליונה כששומן מעיים יצא אל מחוץ לבטנו. לאחר שהמערער וחברו נמלטו מהמקום, התקשר המערער אל הנאשם 2 ואמר לו "תברח, תברח אמרו שעשינו את זה", ולטענת המאשימה נעשה הדבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, או להביא לידי עיוות דין בדרך אחרת. הכרעת דינו של בית משפט קמא 4. המערער כפר בעבירה שעניינה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, ולשם הוכחת סעיף עבירה זה נשמעו מרבית עדי התביעה וההגנה. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי נותר ספק בליבו באשר ליסוד הכוונה המיוחדת הנדרשת בסעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, והוא זוכה מעבירה זו. על יסוד חומר הראיות שהונח לפניו, נדרש בית משפט קמא להשתלשלות העניינים באירוע, בקובעו כי בשלב הראשון, סטר המערער למתלונן 1 ואמר לו כי הוא יכול לדקור אותו, אך לא עשה בשימוש בסכין. בשלב השני, הגיעו חבריו של המתלונן 1 ובמקום התפתחה קטטה, שבמהלכה הותקף המערער על-ידי החברים, וביניהם היה גם המתלונן 2. בשיאה של אותה קטטה, לאחר תקיפתו של המערער על-ידי חבריו של המתלונן 1, הוא עשה שימוש בסכין ודקר את המתלונן 2. בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי קיים ספק אם המערער התכוון לעשות שימוש בסכין לצורך דקירתו של המתלונן 2, או שמא ביקש לאיים עליו כאשר הדקירה היתה בגדר "התפתחות ספונטנית ולא מתוכננת של הקטטה בה הותקף (המערער) על-ידי מספר מעורבים, התפתחות אליה לא התכוון הוא מראש". מאחר שבית משפט קמא לא שוכנע, כאמור, כי היתה למערער כוונה לחבול במתלונן 2 חבלה חמורה או להטיל בו מום או נכות, זוכה המערער מהעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. חלף עבירה זו, החליט בית משפט קמא להרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, עבירה שהיסוד הנפשי הנדרש בה הוא של פזיזות. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי גם אם לא התכוון המערער לתוצאה שנגרמה למתלונן 2, המדובר בתוצאה מסתברת וצפויה, שעה שהמערער שלף את הסכין, נופף בו במהלך הקטטה, פצע את המתלונן וגרם לו לחבלה חמורה. גזר דינו של משפט קמא 5. בפתח הדברים, סקר בית משפט קמא את תסקירי שירות המבחן, שניתנו בעניינו של המערער. בתסקיר מיום 20.12.2011 צויין כי המערער ביצע את העבירות בהיותו כבן 16 שנים. הרקע לביצוע העבירות היה התחברותו של המערער לנוער שוליים ואימוץ דפוסי התנהגות, הכוללים שימוש בכוח ובאיומים. לאחר שהמערער הופנה אל שירות המבחן לנוער, הוא השתלב בתוכנית טיפולית, שבמהלכה דווח על שיפור בכל תחומי חייו. הוא מקבל אחריות על מעשיו ומביע צער וחרטה עליהם. לפיכך, הומלץ להמשיך את התהליך הטיפולי באמצעות צו מבחן, ושלא לעשות שימוש באמצעי ענישה. בתסקיר נוסף, מיום 22.2.2012, הומלץ להמשיך בתהליך הטיפולי, תוך בחינת תפקודו של המערער בבית ספר "עמל", בו הוא לומד, והשתלבותו בקבוצה לשליטה בכעסים. בתסקיר השלישי והאחרון, מיום 23.4.2012, דווח על התקדמות התהליך הטיפולי על כל היבטיו. בין היתר, חל שיפור בתפקודו של המערער בבית הספר, והוא השתלב כראוי בקבוצה לשליטה בכעסים. לפיכך, המליץ שירות המבחן לנוער להימנע מענישתו של המערער ולהסתפק בדרכי טיפול, תוך העמדתו של המערער בצו מבחן למשך שנה, על מנת להמשיך ולתחזק את התהליך הטיפולי בו הוא שרוי. 6. בית משפט קמא דחה את המלצת שירות המבחן להעדיף את הגישה הטיפולית על פני הגישה העונשית. לגישתו של בית משפט קמא, עמדת שירות המבחן אינה מאוזנת, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המערער. לדידו של בית משפט קמא, אין ניתן להתעלם ממעשיו של המערער ומתוצאותיהם, ומהעובדה כי המערער כפר באשמה ועקב כך נאלצו המתלוננים להגיע לבית המשפט "ולחוות פעם נוספת את החוויה הקשה שעברו". כמו כן, הזכיר בית משפט קמא כי זיכויו של המערער מהעבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, נעשה מחמת הספק בלבד. לגישת בית משפט קמא, יש גם ליתן משקל לעניינו של קורבן העבירה, שחייו השתנו מאז תקיפתו על-ידי המערער. בית המשפט התייחס גם לתופעת הסכינאות שבה מעורבים, במקרים לא מעטים, גם בני נוער, כאשר נקיטה בגישה השיקומית "אינה תורמת להרתעתם". לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי אין להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל, אך מאחר שמדובר בקטין, יהא עונש זה "מופחת משמעותית מזה שהיה מוטל ... לולא היותו (של המערער) קטין". לפיכך, השית בית משפט קמא על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל. הערעור על מידת העונש 7. בערעור שהוגש על-ידי עו"ד נס בן-נתן, בא כוחו של המערער, נטען כי לא היתה הצדקה לחריגה כה משמעותית מהמלצת שירות המבחן, תוך הטלת עונש כליאה ממשי על קטין, שהיה כבן 16 שנים במועד ביצוע העבירה. לטענת המערער הוא לא שש אלי קרב, אלא הגיע כשברשותו סכין, אותה נטל מחבר, על-מנת להפחיד את מי שהציק והתעלל בבת דודתו, מבלי שהיתה כוונה לעשות שימוש בסכין זו. רק משהותקף המערער על-ידי חבורתו של המתלונן 1, ועל מנת להפסיק את האלימות שהופעלה כלפיו, הוא עשה שימוש בסכין "ללא שום כוונה אמיתית לגרום לתוצאה". המערער ציין כי בית משפט קמא קיבל, למעשה, את עמדתו, משהחליט לזכותו מביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין. עוד נטען, כי בית משפט קמא דחה את מועד מתן גזר הדין, פעם אחר פעם (ובסה"כ בחמישה חודשים), על מנת לעמוד על הצלחת התהליך הטיפולי, דבר שעורר ציפייה בקרבו של המערער, כי בית המשפט יעדיף את המסלול השיקומי. עו"ד בן-נתן הוסיף וטען כי בית משפט קמא נתן משקל, לחובתו של המערער, לעובדה כי הוא כפר באשמה שיוחסה לו, ואילץ, כביכול, את המתלוננים להגיע אל דוכן העדים ולמסור את עדותם. לגישתו של עו"ד בן-נתן, לא היה מקום להתחשב בנתון זה כנסיבה לחומרה, שכן, בסופו של דבר, התקבלה טענתו העובדתית של המערער, והוא זוכה מביצוע העבירה החמורה שיוחסה לו בכתב האישום. כמו כן, העיד רק מתלונן אחד, ולא ברור איזה נזק נגרם לו משהתבקש למסור את גרסתו לאירועים המתוארים בכתב האישום. עו"ד בן-נתן קובל גם על אמירתו של בית משפט קמא, לפיה "יוזכר כי גם זיכויו (של המערער) מעבירת חבלה בכוונה מחמירה אף היא היתה אך מחמת הספק". לדידו של עו"ד בן-נתן, לא היה מקום לאמירה מעין זו, בשלב קביעת עונשו של המערער, שכן אין ליתן כל משקל לאופי הזיכוי, בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של המערער. עו"ד בן-נתן הציג מכתב מאת מנהל בית הספר עמל 1 באשדוד, בו לומד המערער, וממנו עולה כי הוא סיים את לימודיו בכיתה י"א במגמת מינהל, והוא אמור לעלות לכיתה י"ב. לאחר השלמת 12 שנות לימוד יקבל המערער תעודת מקצוע ממשלתית. כמו כן, הגיש עו"ד בן-נתן פסיקה ממנה עולה כי במקרים המתאימים, בהם היו מעורבים קטינים במעשי אלימות תוך שימוש בכלי נשק קרים, נמנעו בתי המשפט מלגזור עליהם עונשי מאסר, מתוך העדפת המסלול השיקומי. תסקיר משלים של שירות המבחן 8. מתסקיר משלים, מיום 8.7.2012, מטעם שרות המבחן לנוער באשדוד, עולה כי המערער והוריו השקיעו מאמצים רבים, על-מנת לעמוד בתוכנית הטיפולית. המערער עבר שינוי משמעותי, בעקבות התהליך בו הוא משולב, הגם שיש עוד צורך לסייע לו "בזיהוי מצבי סיכון ובהתמודדות אדפטיבית עימם". שירות המבחן התלבט לגבי ההמלצה שתוצג לפנינו, אך לבסוף הגיע למסקנה כי הכנסתו של המערער אל מאחורי סורג ובריח, תקטע את התהליך המשמעותי שעבר "בהיבט הטיפולי, התפקודי והלימודי". לפיכך, ממליץ שירות המבחן לנוער להמיר את רכיב המאסר בפועל לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, תוך הוצאת צו מבחן למשך שנה, שבמהלכה יהיה נתון המערער תחת פיקוח שירות המבחן, ויינתן לו "מענה טיפולי ופסיכולוגי". דיון והכרעה 9. בית משפט זה עמד, לא אחת, על מדיניות הענישה והאיזונים הנדרשים, כאשר מדובר בענישתם של קטינים, כשאז עובר מרכז הכובד אל נסיבותיו האישיות של העבריין – הקטין, תוך שימת לב לגילו ולסיכויי שיקומו. זאת, מבלי להתעלם מחומרת העבירה עצמה ומשיקולי ההרתעה. כפי שנאמר ברע"פ 7480/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2011): "... המחוקק ראה בקטינים בתחום הפלילי ייחוד; הדבר עולה בעליל, כפי שציינו לא אחת, כבר משמו של החוק המסדיר שפיטת קטינים – חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, שתוקן תיקון נרחב (תיקון מס' 14) בתשס"ח ... הנחת היסוד היא, כי קטינים בשלבי התבגרותם נתונים להשפעות שונות ואישיותם טרם עוצבה כדבעי וטרם נתייצבה. הנימוקים לגישה העונשית המבחינה בין קטין לבגיר הועלו בין השאר בפסקי הדין הללו, לרבות חוסר בשלותם של קטינים, הרצון למנוע השפעות שליליות בבית הסוהר, והשיקום" (ראו גם ע"פ 8638/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 23.3.2011]; ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 8.3.2009]; ע"פ 9040/06 פלונים נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 19.2.2007]). בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2010), נדרש השופט הנדל לרציונל העומד מאחורי הגישה, לפיה יש להתחשב בקטינותו של נאשם כנימוק להקלה בעונשו או להעדפת תהליך שיקומי על פני תהליך ענישתי. לדעתו של השופט הנדל, קיימים שלושה נימוקים עיקריים לגישה המבחינה בין קטין לבגיר: "הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת, לאמור, הקטין בגיל מסויים ... אמנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, העדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר... הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש ... הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שיקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טיפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השיקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר". 10. עם כל השוני בשיקולי הענישה, בעת קביעת עונשו של קטין לעומת בגיר, עדיין יש צורך להידרש לטיבה של העבירה, לנסיבותיה ולמידת חומרתה, וכן לבחון "את תדירות העבירה בחברה בכלל, בידי בגירים, בידי קטינים, כלפי בגירים וכלפי קטינים" (ע"פ 5048/09 הנ"ל). אין צריך לומר, כי העובדה שמדובר בקטין אינה מעניקה לו חסינות מפני ענישה ראויה, ובכלל זה מאסר מאחורי סורג ובריח, וככל שמדובר בביצוע עבירה שנסיבותיה ותוצאותיה חמורות יותר, כן ייטו בתי המשפט להעדיף את המסלול הענישתי, ובכלל זה הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל. במסגרת שיקולי הענישה יש להדרש גם לגילו של העבריין – הקטין, ולשאלה האם הוא מצוי "על סף הבגירות", כשאז המשקל שיינתן לעובדת קטינותו אינו כה דרמטי. 11. בענייננו, מדובר בקטין, אשר היה כבן 16 במועד ביצוע העבירה, ומאז הוא השתלב בתהליך טיפולי, המוגדר כמוצלח מבחינת שירות המבחן לנוער, והוא אמור לעלות לכיתה י"ב בבית ספר עמל, באשדוד. נסיבות אלה, מצדיקות, לכאורה, להעדיף את המסלול השיקומי על פני המסלול הענישתי, הכולל בחובו גם עונש כליאה ממשי. אל מול סיכויי שיקומו של העבריין והמלצת שירות המבחן להימנע משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח, עומדת חומרת העבירה על תוצאותיה הקשות. לצערנו הרב, השימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים, לשם פיתרון מחלוקות וסכסוכים, הולך וגובר בחברתנו, ומעורבים בכך בגירים וקטינים כאחד. דומה כי נשיאת סכין הפכה להיות, בשנים האחרונות, לנורמה מקובלת, ויש הרואים בסכין כמעין ציוד חובה משימתי, לכל מי שיוצא את פתח ביתו. כפי שנאמר בע"פ 302/04 ארונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2005): "אין צורך להכביר מילים על הצורך להיאבק ב'תת תרבות הסכין'. מערכת בתי המשפט נתקלת בה דבר יום ביומו, וחובתה להחמיר בענישה בה; הסכין נגיש לכל אדם, השימוש בו קל ופשוט למי שסף הכעס שלו נמוך, ומכאן ריבוי העבירות, ולא אחת מתקפחים חיי אדם". יצויין, כי באותו מקרה הוחלט להעדיף את המסלול השיקומי, בשל הנסיבות המיוחדות שפורטו שם. בע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010), עמד בית משפט זה על חומרת העבירה שעניינה שימוש בסכין תוך גרימת חבלה חמורה לזולת, באומרו: "... קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (וראו גם ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן [לא פורסם, 10.11.2009]). 12. אכן, המערער זוכה מהעבירה העיקרית, חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, עבירה שהעונש הקבוע בצידה הינו 20 שנות מאסר. עם זאת, הורשע המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, עבירה שעונשה 14 שנות מאסר. אין חולק כי המערער הגיע אל זירת האירוע כשהוא מצוייד בסכין, ואת פרץ האלימות מצידו הוא החל במתן סטירה למתלונן 1. לאחר מכן, ובמסגרת מאבק עם חבריו של מתלונן זה, הוא נעץ את הסכין שהביא עימו בידו ובבטנו של המתלונן 2, אשר פונה לבית החולים במצב קשה. נעיצת הסכין בבטן קרעה עורק בין צלעותיו של המתלונן 2 וגרמה לדימום תוך בטני רב, דבר שהצריך ניתוח ואשפוז בבית החולים. גם אם אין מדובר, מבחינתו של המערער במעשה מכוון, על-מנת לגרום למתלונן 2 חבלה חמורה, אין ספק כי עצם הכנסת הסכין לזירת ההתגוששות, הינה בגדר מעשה שקל לשער את תוצאותיו, והאפשרות כי יעשה שימוש בסכין זו, הינה יותר מאשר אפשרות סבירה. בשינוי קל של האימרה הידועה, ייאמר, כי סכין המופיע במערכה הראשונה סופו כי יעשה בו שימוש לרעה במערכה האחרונה. רצונו של המערער להגן על כבודה של בת דודתו, ראוי אולי להערכה, אך מכאן ועד לשימוש בסכין, כחלק מרצונו של המערער ליישב את הסכסוך, המרחק הינו רב עד מאוד. יש לזכור כי בנוסף לעבירה של גרימת חבלה חמורה, הורשע המערער גם בעבירות נוספות, ובכלל זה: תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים ושיבוש מהלכי משפט. אין להקל ראש גם בעבירות אלה. 13. מקובל עלינו כי לא היה מקום להתחשב, כנסיבה לחומרה, בעובדת כפירתו של המערער בביצוע העבירה העיקרית, ואין לייחס כל משקל לחובתו לעובדה כי אחד המתלוננים נאלץ להתייצב בבית המשפט ולמסור את עדותו. כמו כן, לא היה מקום לאזכור העובדה, בשלב גזר הדין, כי זיכויו של המערער מהאשמה לפי סעיף 329 (א)(1) נעשה מחמת הספק, גם אם לא נזקף הדבר לחובתו של המערער במסגרת שיקולי הענישה. עם זאת, הנני סבור כי בית משפט קמא בחן את כלל הנסיבות לקולא ולחומרה, ולא התעלם מהמלצות שירות המבחן, ולאחר זאת הגיע לתוצאה עונשית מאוזנת וראוייה, ובודאי שאין מדובר, לטעמי, בסטייה מהותית ממדיניות הענישה של קטינים, בעבירות מסוג זה. יש לזכור כי כאשר בערעור על מידת העונש עסקינן, בין אם מדובר בנאשם קטין ובין אם בבגיר, התערבותה של ערכאת הערעור מוגבלת לעונשים שיש בהם סטייה ממדיניות הענישה הראויה, וההתערבות תעשה רק כאשר העונש "חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 3.2.1998] וכן ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי [לא פורסם, 3.7.2006]; ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.6.2012]). אינני סבור, כי יש לראות בגזר דינו של בית משפט קמא משום סטייה ממדיניות הענישה, ולגישתי אין בהחלטתו, להשית על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל, משום משגה מהותי, המחייב את התערבותנו. אציין עוד, כי אין כל הכרח כי שליחתו של המערער לריצוי מאסר בפועל, לתקופה קצרה יחסית, תגדע את תהליך שיקומו, ונראה כי ניתן להמשיך בתהליך הטיפולי-שיקומי גם בתקופת המאסר, ולאחריה. עוד אוסיף, באשר לרצונו של המערער להתגייס לצה"ל, כי ניתן להניח שהדברים יבחנו על-ידי שלטונות הצבא לגופו של עניין, ובמידה שאלה יתרשמו כי המערער שינה את אורחותיו ותיקן את דרכיו, יש להניח כי ישקלו בחיוב את גיוסו לצה"ל. 14. על יסוד האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על גזר דינו של המערער. המערער יתייצב ביום 2.9.2012 עד לשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע, לריצוי עונשו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם, ועם שנתתי דעתי לטיעוני הסניגור המלומד ולהמלצות שירות המבחן, לא ראיתי לחלוק על חברי נוכח טיב המעשה והשיקולים שמנה, המטים את הכף. מבקש אני, עם זאת, כיון שבקטין עסקינן שרק בימים הקרובים ייכנס לבגרות, להביע אף מצדי את התקוה כי שלטונות הגיוס יתנו דעתם לכלל הנסיבות בשקלם את משאלת המערער להתגייס. שנית, כי במיוחד נוכח עברו הנקי של המערער יהא שיבוצו במאסרו כזה שלא ידרדר אותו לכיוונים לא חיוביים. הגמול העונשי המקובל עלינו כנחוץ בהנפת סכין, אינו נועל את הדלת בפני תקוות שיקום, בודאי בקטין, שלגביו ביטא המחוקק את מטרת השיקום. פסק דין זה יובא לידיעת שלטונות בתי הסוהר על-ידי הפרקליטות. בנתון לאמור אצטרף לחברי. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, י' באב התשע"ב (‏29.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12046180_I02.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il