גדכון כהן ואח' נ. מעצ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4611/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4611/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערים: גדעון כהן ואח' נ ג ד המשיבה: מעצ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ערעור על פסק דין ופסק דין משלים של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) בה"פ 268/07 מיום 20.3.2012 ומיום 28.5.2013 תאריך הישיבה: כ"א באדר התשע"ה (12.03.2015) בשם המערערים: עו"ד דוד בסון; עו"ד אורי עמנואל בשם המשיבה: עו"ד דוד כחלון; עו"ד גלית רובינשטיין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על רכיביו של פיצוי הפקעה ועל שיעורו, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו). נאמר, כבר בראשית הדברים, כי השאלה העומדת להכרעתנו בשלב זה – כפועל יוצא של הסכמת הצדדים כמבואר להלן – הוגבלה לאי פסיקת פיצוי לפי סעיפים 9(ד)(I) ו-9(ד)(II) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה). ממילא לא נדרש לסוגיות אחרות שנדונו בפסק הדין ואינן טעונות הכרעה. 1. המערערים הם בעלים של חלקות חקלאיות באזור השרון. ביום 2.3.1998 פורסם שינוי 42 לתמ"א 3 (להלן: התכנית הראשונה) שעניינו התווית כביש מס' 9 מכביש החוף – דרך מס' 2 ועד לכביש מס' 6. מספר שנים לאחר מכן, ביום 7.9.2005 פורסמה למתן תוקף תכנית תשתיות לאומיות "תת"ל/3, 4/6" (להלן: התכנית השנייה), שמפרטת את התוואי המדויק של כביש מס' 9 וכוללת הוראות של תכנית מפורטת. המערערים הגישו תביעה לפיצויים בגין פגיעה על ידי תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). התביעה נדחתה בהתייחס לחלק מהחלקות בגין התיישנות. שאלה זו הייתה נושא להליך נפרד שנשמע אף הוא לפנינו במעמד אחד עם ההליך דנן (ראו בר"ם 8250/10 מנדלסון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (16.3.2015)). בעקבות התכנית השנייה פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (דרך מס' 9: קטע מכמורת-שדה יצחק (סמוך למחלף עם דרך מס' 444); מסלול צפוני; קטע מכמורת-שדה יצחק (סמוך למחלף עם דרך מס' 444); מסלול דרומי; מערכת מחלפים: מחלף חרובים עם דרך מס' 2; מחלף יער חדרה עם דרך מס' 4; מחלף אזור התעשיה עמק חפר על דרך מס' 4; צומת הרוא"ה; מעבר חקלאי; מחלף חדרה דרום; דרכים חקלאיות לאורך דרך מס' 9) (ק"מ 0 – ק"מ 11.9), התשס"ו-2005, אשר מכוחו הופקעו חלקות המערערים. 2. בעקבות תביעות שהגישה המשיבה במטרה לאפשר לה תפיסת חזקה, סוכם בין הצדדים על תשלום פיצויי הפקעה, בכפוף לזכותם של המערערים לחלוק על סכום הפיצויים ששולם (להלן: הסכם הפשרה). ואכן, האחרונים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה בדרך של המרצת פתיחה לקביעת פיצויי הפקעה מעבר למוסכם בהסכם הפשרה (להלן: המרצת הפתיחה). ביום 6.2.2008 מונה, בהסכמת הצדדים, מר ספי רביב כשמאי מוסכם (להלן: השמאי). חוות דעתו של השמאי הוגשה לבית המשפט, שנדרש בפירוט לטענות הצדדים לגבי רכיבים שהיו שנויים במחלוקת. בפסק דין מיום 20.3.2012 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) כי בהתאם להוראות הדין יש להפריד בין תביעת פיצויים מחמת פגיעה בגין תכנית לבין תביעה לפיצויי הפקעה, ועל כן על השמאי היה לקבוע את פיצויי ההפקעה במנותק מהפיצויים בגין הפגיעה שנגרמה עקב התכנית. בית המשפט ביטל אפוא את קביעת השמאי שלפיה יש לראות את "אישור התכנית ופרסום הצו ברצף תכנוני אחד ובהתאם לכך יהיה זה סביר לנהל תביעת פיצויים אחת ולא כפולה" והורה לו לערוך שומה מתוקנת בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הדין. בנושא המחלוקת שנותרה להכרעתנו, סקר השמאי בשומה מיום 14.3.2010 (להלן: השומה; נספח 5 למוצגי המשיבה) את הוראות סעיף 9(ד) לפקודה ואת פסיקת בתי משפט המחוזיים הנוהגת בהקשר זה. המערערים מבקשים להסתמך על תחשיב השומה, שכולל בין היתר עמודה הנוגעת לפיצויים בגין פגיעה ב"שטח נותר" (עמ' 34 לשומה). המשיבים טוענים מצדם כי סלילת הכביש מגדילה את הפוטנציאל לשינוי הייעוד של הקרקעות החקלאיות ולכן אין עילה לפסיקת פיצוי בראש זה. בית המשפט קבע כי "הרציונל העומד מאחורי הקביעה לפיה במסגרת הבקשה שבפני אין לפסוק [פיצויים – ע' פ'] בגין נזקי התכנית יפה גם לעניין הקביעה באשר לירידת ערך יתרת החלקה" ולפיכך לא ראה לפסוק פיצוי בהקשר זה. על קביעה זו, כמו גם על קביעות נוספות שבפסק הדין נסב הערעור שלפנינו. בצד האמור, למען שלמות התמונה, נציין כי לאחר הגשת חוות דעת משלימות בהתאם לפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דין משלים מיום 28.5.2013 כי המשיבה תשלם למערערים סכום של 12,591,320 ש"ח בהתאם לחוות הדעת של השמאי רביב מיום 24.7.2012 בצירוף הסכום של 11,292,234 ש"ח כאמור בחוות דעתו של השמאי שפירא מיום 26.7.2012. עוד נמסר לנו כי בהליך נפרד, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, נפסק למערערים פיצוי גם בגין 25% הראשונים שהופקעו –בגדר הלכת רוטמן (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012) (להלן: הלכת רוטמן)), ובכך התייתר הדיון גם בנושא אחרון זה. 3. בא כוחם המלומד של המערערים טען בסיכומיו בערעור, בכתב ובעל פה, כי המערערים זכאים לפיצוי לפי סעיף 9(ד)(1) לפקודה, שלפיו יש לפסוק נזק שנגרם מחמת ניתוקה של הקרקע מקרקע אחרת השייכת לבעל. להשקפתו, מחוות דעת השמאי עולה כי המשיבה הסכימה לפיצוי בגין פגיעה בנותר (עמ' 19 לשומה). בתשובה לשאלתנו בדיון היכן בחוות הדעת יש קביעה שמאית בהקשר זה – מעבר לאזכור של סעיפי חוק ואסמכתאות הפנה אותנו בא כוח המערערים לעמודה המוזכרת לעיל בתחשיב השומה. לאחר שמצאנו כי אין התייחסות שמאית מפורשת בגוף השומה לשאלת הפיצוי האמור, מעבר לציון סכום בטבלה, הצענו – והצדדים קיבלו את הצעתנו זו – לבקש מהשמאי התייחסות לעמודה האמורה. בהחלטה מיום 15.3.2015 קבענו כי: "השמאי מתבקש להבהיר האם הנזק האמור שאותו ציין נובע מן ההפקעה ונגרם בנסיבות המנויות בסעיפים 9(ד)(I) ו-9(ד)(II) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 [...] או שמא מדובר בפגיעה שהיא פועל יוצא של הוראות התכנית. ככל שמדובר בפגיעה שניתן לייחס אותה הן להפקעה הן לתכנית מתבקש השמאי לייחס בהתאמה את סכומי הפיצוי המתחייבים מן ההפקעה בלבד (להבדיל מן הפגיעה הנובעת מהתכנית)". עוד ציינו בהחלטה זו כי הצדדים יהיו רשאים להפנות לשמאי שאלות הבהרה, וקבענו כי בהיאסף החומר אל התיק יינתן פסק הדין. כאן המקום לשוב ולהזכיר את הסכמת הצדדים לפנינו כי הערעור יוגבל לשאלה זו בלבד, וכן לקביעת שכר טרחת עורך דין. בעניין אחרון זה הוסכם כי בית משפט זה יקבע, חלף הסכום שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי (500,000 ש"ח), שכר טרחה בסכום גבוה יותר, שלא יעלה על 7.5% מסכום הפיצוי שהמערערים יהיו זכאים לו בהליך זה. 4. בהבהרה ששלח אלינו השמאי בהמשך להחלטתנו האחרונה ציין, בין היתר, כי לפי מיטב הבנתו התכנית המייעדת לדרך וההפקעה שלובים זה בזה ולכן ההפרדה בין פיצוי לפי הפקודה לבין פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה אינה אפשרית. בהמשך לכך, שיגר אלינו בא כוח המערערים הודעה ובקשה למתן פסק דין. בהקשר זה נציין כי לא נדרש לטיעונים כתובים המפורטים באותו מסמך שכן בהחלטתנו מיום 15.3.2015 קבענו כי שמיעת הטיעונים בתיק הושלמה והתרנו לצדדים משלוח שאלות הבהרה לשמאי ותו לא. בנקודת הזמן הנוכחית בשלה אפוא המחלוקת להכרעה, שאליה נפנה עתה. 5. זכותו של בעל קרקע לקבל פיצוי בגין הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה נחלקת כידוע לשני שלבים: בשלב הראשון קמה זכותו של בעל הקרקע לפיצוי בגין פגיעה בשווי הקרקע הנובעת משינוי ייעודה לצורכי ציבור – בגדרו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה; ובשלב השני קמה זכותו לפיצוי בגין ההפקעה עצמה. שלביות זו נוהגת גם בהפקעה לפי הפקודה (הלכת רוטמן, פסקה 25; דנ"א 3454/13 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' בית עדה, פסקה 12 (29.9.2014) (להלן: עניין רכבת ישראל (דיון נוסף))). 6. במקרה בו עסקינן אין אפוא מחלוקת על הזכות העקרונית לקבלת פיצוי כאשר מוכח קיומו של נזק שנובע מן ההפקעה ונגרם בנסיבות המנויות בסעיפים 9(ד)(I) ו-9(ד)(II) לפקודה (וראו לעניין זה ע"א 832/13 טוסי נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 40 (23.9.2014); וכן ע"א 3159/09 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' בית עדה, פסקה ס' (28.4.2013) (להלן: עניין רכבת ישראל)). אולם כדי לזכות בפיצויים מכוח סעיפים אלה יש להוכיח כי הפגיעה הנטענת נגרמה כפועל יוצא של הפקעה ולא כפועל יוצא של תכנית. כאשר הפגיעה נגרמת על ידי תכנית וניתן להגיש בגינה תובענה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אין מקומה להידון במסגרת תביעה לפיצויי הפקעה (ראו עניין רכבת ישראל, פסקה ס"ז; עניין רכבת ישראל (דיון נוסף), פסקה 13). 7. במקרה דנן עתרו המערערים לפיצויי הפקעה בגדר סעיפי הפקודה האמורים. מכאן, שהנטל עליהם להוכיח כי הפגיעה הנטענת אכן נגרמה כתוצאה מן ההפקעה (להבדיל מפגיעה על ידי התכנית). לא מצאנו ממש בטענת המערערים כי שאלה זו לא הייתה שנויה במחלוקת לפני השמאי. אמנם בסעיף 10.1 לשומה, בין רשימת הפרטים שבהם קיימת הסכמה של הצדדים נכתב "פיצוי בגין פגיעה בנותר בחלק מהחלקות". ברם, ברשימת המחלוקות בסעיף 10.2 באותו עמוד ממש מוצגת טבלה שמציגה את עיקרי המחלוקות בין הצדדים, והיא כוללת, בין היתר, את סוגיית ה"פגיעה בנותר". בסעיף זה עמדת נציגי המשיבה בנושא תוארה כך: "תלוי – כל מקרה לגופו. סלילת הכביש מגדילה פוטנציאל לשינוי ייעוד", היא העמדה שבה נקטה המשיבה גם לפני בית המשפט, בהדגישה כי לא הוכחה הפגיעה הנטענת. ראינו כי בגוף השומה עצמו אין התייחסות מילולית לסוגיה זו, והאזכור היחיד מופיע בעמודה בתחשיב השומה. גם ההבהרה שקיבלנו מהשמאי אינה יכולה לסייע למערערים. על אף קביעתו של בית המשפט בדבר ההבחנה בין סוגי הפיצוי השונים, ממשיך השמאי לעמוד על דעתו כי לא ניתן להפריד בין סכומי הפיצוי בהליכים השונים. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט. בעניין זה אין לנו אלא להפנות לדברי הנשיא א' גרוניס בדיון הנוסף בעניין רכבת ישראל (דיון נוסף): "[...] אין להסיק מדבריי שמיון הפגיעות במקרקעין לסיווגים שונים הוא רצוי. לא אחת סיווגים אלו אינם בהירים, ולעתים אף אין זה ברור מהי ההצדקה העניינית לתוצאות המשפטיות השונות הנגזרות מהם. עם זאת, נכון לעת הזו זה הדין המצוי. ייתכן שיש מקום להסדרה כוללת של תחום זה, באופן שיאחד את סוגי הפגיעות במקרקעין ואת ההסדר למתן הפיצוי בגינן. אולם מובן שהסדרה זו דורשת פעולה מצד המחוקק" (שם, פסקה 15). 8. בסופו של יום, גם לאחר הבהרת השמאי, אין לפנינו תשתית שמאית שתאפשר לקבוע כי ההפקעה גרמה לפגיעה בגדר סעיפי הפקודה כאמור, להבדיל מהפגיעה שנגרמה בעטיה של התכנית, כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. משכך, לא הונחה עילה להתערב בהכרעתו ואנו דוחים את הערעור בראש זה. 9. אשר לשכר טרחת עורך דין – לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ובגדר הטווח עליו הוסכם בדיון שלפנינו, אנו מעמידים את שכר הטרחה על 1,200,000 ש"ח נכון להיום. סכום זה יבוא במקום הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי (שעמד כזכור על 500,000 ש"ח). בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ג' בסיון התשע"ה (‏21.5.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13046110_M06.doc שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il