ארץ זית שמן מובחר- משק אחיה בע"מ נ' ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית ואח'

1 22 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6174/15 בג"ץ 6898/15 בג"ץ 461/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט (בדימ') מ' מזוז העותרים בבג"ץ 6174/15: 1. פאוזי אבראהים עבד חג' מחמד 2. אחמד סלימאן ג'בר ח'טיב 3. עמותת "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם" 4. באסמה אחמד סאלם חג' מוחמד 5. מחמוד פאוזי אבראהים עבד חאג' מחמד 6. אבראהים פאוזי אבראהים עבד חאג' מחמד 7. עבד אלרחים פאוזי אבראהים חג' מוחמד 8. אחמד פאוזי אבראהים חג' מוחמד 9. מוחמד פאוזי אבראהים חג' מוחמד העותר בבג"ץ 6898/15: חן בן אליהו העותרת בבג"ץ 461/21: ארץ זית שמן מובחר בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 6174/15: 1. ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית, בית אל 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ארץ זית שמן מובחר בע"מ 4. בועז מלט 5. חן בן אליהו המשיבים בבג"ץ 6898/15: 1. ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון 2. עיזאת ג'בר עבדאלגני ח'טיב המשיבים בבג"ץ 461/21: 1. ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית, בית אל 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. שר הביטחון 4. אחמד סלימאן ג'בר ח'טיב 5. באסמה אחמד סאלם חג' מוחמד 6. מחמוד פאוזי אבראהים עבד חאג' מחמד 7. אבראהים פאוזי אבראהים עבד חאג' מחמד 8. עבד אלרחים פאוזי אבראהים חג' מוחמד 9. אחמד פאוזי אבראהים חג' מוחמד 10. מוחמד פאוזי אבראהים חג' מוחמד 11. בועז מלט 12. חן בן אליהו עתירות למתן צו על-תנאי תאריכי הישיבות: כ"ה בטבת התשע"ז (23.1.2017) י"ח בכסלו התשע"ט (26.11.18) י"ז באייר התש"ף (11.05.20) כ"ו בשבט התשפ"א (8.2.21) בשם העותרים בבג"ץ 6174/15, המשיב 2 בבג"ץ 6898/15 והמשיבים 10-4 בבג"ץ 461/21: עו"ד קמר משרקי-אסעד; עו"ד נועה זומר בשם העותר בבג"ץ 6898/15, המשיב 5 בבג"ץ 6174/15 והמשיב 12 בבג"ץ 461/21: עו"ד בועז ארזי בשם העותרת בבג"ץ 461/21 והמשיבה 3 בבג"ץ 6174/15: עו"ד איתמר מירון; עו"ד ירין ראובן בשם המשיבים 1 ו-2 בבג"ץ 6174/15, המשיב 1 בבג"ץ 6898/15, והמשיבים 3-1 בבג"ץ 461/21: עו"ד יונתן ברמן פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם יש מקום להתערב בצווים לפינוי מקרקעין שהוציא ראש המינהל האזרחי ביחס לשלוש חלקות המצויות בסמוך ליישוב שבות רחל? בכך תמציתה של המחלוקת שבפנינו, כפי שהיא עולה משלוש עתירות הכרוכות זו בזו. מסגרת נורמטיבית: צו שימוש מפריע 2. צווי פינוי המקרקעין שעומדים במרכז הדיון כאן הוצאו מכוח הצו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה והשומרון) (מס' 1586), התשס"ח-2007 שהתקין המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון (להלן בהתאמה: צו שימוש מפריע, האזור ו-המפקד הצבאי). בקליפת אגוז, צו שימוש מפריע מקנה לראש המינהל האזרחי (להלן גם: רמ"א) את הסמכות לדרוש מהמשתמש במקרקעין להוכיח כי שימושו נעשה על-פי זכות שבדין. הוא מורה כי מקום שבו נעשה שימוש במקרקעין פרטיים, ולראש המינהל האזרחי חשד סביר כי השימוש נעשה ללא זכות שבדין, רשאי הוא לדרוש מהמחזיק להוכיח את חוקיות השימוש שלו בהם באמצעות תצהיר הנתמך במסמכים המוכיחים כי אין לראות בשימוש שלו במקרקעין הפרטיים שימוש מפריע. ככל שדעתו של ראש המינהל האזרחי לא נחה מהחומר הראייתי שסופק לו, הוא רשאי להוציא צו פינוי מהמקרקעין. כאשר ניתן צו כזה ביחס לחלקת קרקע, על המשתמש בה לפנותה על אתר. מקום בו הצו אינו מקוים מרצון, מוסמך המינהל האזרחי לאכוף אותו בעצמו. 3. על החלטתו של ראש המינהל האזרחי בדבר צו פינוי מקרקעין ניתן להגיש ערר לוועדת העררים שהוקמה לפי הצו בדבר ועדות עררים (אזור יהודה והשומרון) (מס' 172), התשכ"ח-1967 (להלן בהתאמה: ועדת העררים ו-צו ועדות העררים). החלטתה של ועדת העררים בעניין זה מוגדרת כהמלצה, בהתאם לסעיף 6 לצו ועדות העררים הקובע כך: "עם תום דיוניה רשאית ועדת עררים להמליץ בפני מפקד כוחות צה"ל באזור לבטל פעולה עליה הוגש הערר, לשנותה או ליתן כל החלטה אחרת שהרשות אשר על פעולתה עוררים היתה מוסמכת לעשותה" (ראו: בג"ץ 1285/93 שכטר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פסקה 17 (8.12.1996) (להלן: עניין שכטר)). יצוין כבר עתה כי בפועל המלצותיה של ועדת העררים מוגשות לראש המינהל האזרחי שאליו הואצלה הסמכות המוקנית למפקד הצבאי לפי סעיף זה (במסגרת פריט 192 לתוספת השנייה לצו בדבר הקמת מינהל אזרחי (יהודה והשומרון) (מס' 947), התשמ"ב-1981). 4. צו שימוש מפריע תוקן בשנת 2010 וכיום סעיף 2(ה) לו קובע כי סמכותו של ראש המינהל האזרחי להוציא צו פינוי מקרקעין מכוחו לא תחול אם חלפו חמש שנים או יותר ממועד תחילת השימוש המפריע ועד למסירת דרישתו של ראש המינהל האזרחי להוכחת חוקיות השימוש במקרקעין (להלן: תיקון 2010). עובר לתיקון האמור קבע הצו תקופת זמן קצרה יותר של שלוש שנים לעניין זה. בית משפט זה דחה בעבר את הטענה לפיה תיקון 2010 הוא בגדר חקיקה רטרואקטיבית פסולה, בהסבירו כך: "צו שימוש מפריע מסדיר באורח אקטיבי מצב קיים של שימוש מפריע במקרקעין פרטיים ואינו משפיע על מצבת הזכויות באותם מקרקעין, כל שכן אינו פוגע בזכויות מוקנות או באינטרס הסתמכות לגיטימי כלשהו" (בג"ץ 5439/09 עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית שלפי צו בדבר וועדות עררים מחנה עופר, פסקה 12 (20.3.2012) (להלן: עניין עבדאלקאדר)). כמו כן, צו שימוש מפריע קובע כי אם חל שינוי מהותי באופן השימוש במקרקעין, מניין השנים לעניין אי-הפעלת סמכותו של ראש המינהל האזרחי יחל להימנות מחדש החל ממועד השינוי האמור (סעיף 2(ה) לצו שימוש מפריע). 5. יצוין, כי צו שימוש מפריע מעניק הגדרה רחבה למושג "מקרקעין פרטיים" וקובע כי כל מקרקעין שאינם רכוש ממשלתי כהגדרתו בצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967, הם מקרקעין פרטיים. 6. התכלית העומדת ביסוד הוצאתו של צו שימוש מפריע היא הגשמת חובתו של המפקד הצבאי לשמור על הסדר הציבורי באזור, להגן על קניינם של התושבים המוגנים, ולמנוע פלישות למקרקעין פרטיים (ראו: עניין עבדאלקאדר, בפסקה 11; בג"ץ 1315/12 חושיה נ' שר הבטחון, פסקה 4 (16.2.2014) (להלן: עניין חושיה)). על ראש המינהל האזרחי להפעיל את הסמכות שהוקנתה לו מכוח צו זה באופן שיגשים את התכלית האמורה, וכל החלטה המתקבלת מתוקף סמכות זו צריכה להתבסס, ככל החלטה מינהלית, על תשתית ראייתית מספקת ושיקולים ענייניים. כמו כן, עליה להיות סבירה בנסיבות העניין (ראו: עניין עבדאלקאדר, בפסקה 13). 7. כבר בשלב זה חשוב להבהיר כי צו פינוי הניתן מכוחו של צו שימוש מפריע אינו מכריע בשאלת הזכויות במקרקעין, אלא נועד לשמר את מה שנתפס כ"סטטוס קוו", על מנת שהטוענים לזכויות בהם יפנו להליך של בירור הזכויות והוכחתן. אם כן, מטרותיו של צו הפינוי הן בראש ובראשונה מניעת השתלטות על שטחים ושמירה על הסדר הציבורי באזור (בג"ץ 9593/04 ראש מועצת הכפר יאנון נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד סא(1) 844, 876-875 (2006); עניין עבדאלקאדר, בפסקאות 12-11). 8. כן יוער כבר עתה שבעבר עלו טענות כנגד חוקיותו של צו שימוש מפריע, ונמתחה עליו ביקורת בדו"ח ועדת לוי (הצוות לבחינת הבניה באזור יהודה ושומרון דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון (2012) (להלן: דו"ח ועדת לוי)). אולם, סוגיה זו כבר הוכרעה בפסיקה הן לפני פרסום דו"ח ועדת לוי והן לאחר פרסומו (בהתאמה, ראו: עניין עבדאלקאדר, בפסקאות 12-11; עניין חושיה, בפסקה 4). זוהי נקודת המוצא לדיון בעתירות שבפנינו. תמצית העובדות הצריכות לעניין 9. ביסודן של העתירות כולן עומדת מחלוקת הנוגעת לבעלות ולשימוש בשלוש חלקות הנמצאות בסמוך ליישוב שבות רחל (להלן: החלקות). גודלה של החלקה הראשונה, המוכרת לצדדים בתור קר/17, הוא 51.4 דונם (להלן: החלקה הראשונה). גודלה של החלקה השנייה, המוכרת לצדדים בתור קר/5, הוא 42 דונם (להלן: החלקה השנייה), וגודלה של החלקה השלישית, המוכרת לצדדים בתור קר/14, הוא 84 דונם (להלן: החלקה השלישית). המחלוקת ניטשת בין פלסטינים תושבי האזור לבין גורמים ישראליים שמעבדים קרקעות באזור, ובכלל זה את שלוש החלקות האמורות. גלגוליה של ההתדיינות בנושא זה החלו לפני כשתיים עשרה שנים, וידעו עליות ומורדות רבים. השלבים העיקריים שלה יתוארו להלן, אך מטבע הדברים הפרטים יובאו בתמצית, שאף היא אינה קצרה. 10. אין חולק כי מאז שנת 2007 חברת ארץ זית שמן מובחר בע"מ, המשיבה 3 בבג"ץ 6174/15 והעותרת בבג"ץ 461/21 (להלן: ארץ זית שמן) וחן בן אליהו, המשיב 5 בבג"ץ 6174/15, העותר בבג"ץ 6898/15 והמשיב 12 בבג"ץ 461/21 (להלן: בן אליהו) מעבדים – כל אחד בנפרד – חלק אחר של החלקות. לטענתם, הם רכשו את הזכויות בחלקות מבועז מלט, המשיב 4 בבג"ץ 6174/15 והמשיב 11 בבג"ץ 461/21 (להלן: מלט). החל משנת 2007 פנו פאוזי אבראהים עבד חג' מחמד, העותר 1 בבג"ץ 6174/15, המשיב 2 בבג"ץ 6898/15 והמשיב 4 בבג"ץ 461/21 (להלן: חג' מחמד), ואחמד סלימאן ג'בר ח'טיב, העותר 2 בבג"ץ 6174/15 (להלן: ח'טיב), למינהל האזרחי והתלוננו על פלישות לקרקעותיהם על-ידי גורמים ישראליים בדרך של עיבוד המקרקעין וגידור שלהם. 11. בשנת 2008, במהלך בירור תלונותיהם של חג' מחמד וח'טיב, הוציא ראש המינהל האזרחי שלוש דרישות מכוח צו שימוש מפריע במסגרתן התבקשו ארץ זית שמן ובן אליהו לנמק מדוע אין לראות בשימוש שלהם בחלקות שימוש מפריע. בשנים 2008 ו-2009, לאחר שלא השתכנע כי השימוש בחלקות אינו שימוש מפריע, הוציא רמ"א שני צווי פינוי ביחס אליהן, כמפורט להלן. 12. הדרישה הראשונה – דרישה זו ניתנה במסגרת בירור תלונתו של חג' מחמד, בדבר פלישה לקרקעותיו בחלקה הראשונה. בעקבות הגשת התלונה התבקשה ארץ זית שמן להציג תצהיר הנתמך במסמכים אשר יפרט מדוע אין לראות בשימוש שלה בחלקה הראשונה שימוש מפריע במקרקעין פרטיים. 13. ביום 26.3.2008 הגישה ארץ זית שמן תצהיר ובו נטען כי החלקה האמורה עובדה על-ידי מלט במשך למעלה מעשר שנים, ולכן הוא רכש בה זכויות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. עוד נטען בתצהירה כי היא רכשה ממלט את זכויותיו בחלקה בשנת 2006. 14. ביום 11.6.2008 קבע רמ"א כי השימוש שעושה ארץ זית שמן בחלקה הראשונה הוא שימוש מפריע במקרקעין פרטיים וכי היא נעדרת זכות בדין ביחס אליה. במסגרת ההחלטה דחה רמ"א את טענת ארץ זית שמן לפיה מלט החל לעבד את הקרקע עוד לפני שנת 1998 ומכר אותה לארץ זית שמן בשנת 2006. רמ"א קבע כי מלט וארץ זית שמן לא הצליחו לבסס בתצהירים ובמסמכים שהוגשו מטעמם כי מלט אכן עיבד את החלקה כנטען ומכר אותה בשלב מאוחר יותר לארץ זית שמן. רמ"א הוסיף וקבע כי השינויים שנעשו בחלקה (גידור, נטיעת שתילים והקמת מתקני מים) בוצעו בשנתיים שקדמו להוצאת צו הפינוי וכי מתצלומי אוויר עולה כי רק בשנת 2007 הוקם כרם גפנים במקום. 15. הדרישות הנוספות – ביום 29.7.2008, במסגרת בירור תלונתו של ח'טיב בדבר פלישה למקרקעיו בדרך של עיבוד וגידור, הוציא רמ"א שתי דרישות נוספות מכוח צו שימוש מפריע. במסגרת הדרישות התבקשו ארץ זית שמן ובן אליהו להציג תצהירים הנתמכים במסמכים אשר יפרטו מדוע אין לראות בשימוש שלהם בחלקה השנייה ובחלקה השלישית שימוש מפריע במקרקעין פרטיים. 16. ביום 1.9.2008 הגישו מלט, ארץ זית שמן ובן אליהו תצהירים ובהם טענו, כפי שנטען ביחס לדרישה הראשונה, כי החלקות עובדו על-ידי מלט במשך למעלה מעשר שנים. כמו כן נטען כי בשנת 2004 רכש בן אליהו ממלט חלק מהחלקות וכי הוא מעבד אותו מאז. עוד נטען כי החלק האחר נרכש על-ידי ארץ זית שמן בשנת 2006 והחל ממועד הרכישה בוצעו על-ידה פעולות עיבוד בחלקות. 17. ביום 14.1.2009 קבע רמ"א כי שימושם של בן אליהו וארץ זית שמן מהווה גם הוא שימוש מפריע במקרקעין פרטיים ללא זכות בדין. רמ"א קבע כי לתצהירים שהוגשו לא צורפו מסמכי רכישה המעידים על זכויותיו של מלט בחלקות, ולא כל שכן על רכישה שלהן על-ידי ארץ זית שמן או על-ידי בן אליהו. עוד קבע רמ"א כי לא הונח בסיס משכנע לכך שמלט עיבד את החלקות כנטען וכי לא קיים בין מלט לארץ זית שמן או לבן אליהו קשר המאפשר בחינה רציפה של תקופת העיבוד מהראשון לאחרונים. כמו כן ציין רמ"א כי על-פי תצלומי אוויר עולה באופן חד משמעי המסקנה לפיה רק בשנת 2007 הוקם במקום כרם הגפנים, וכי הובהר למעלה מכל ספק שהשימושים אשר בעטיים הוצאה הדרישה החלו לא מאוחר מאשר בשנתיים וחצי שקדמו להחלטתו זו. 18. על החלטותיו של רמ"א הוגשו שני עררים לוועדת העררים – הערר על הדרישה הראשונה הוגש על-ידי ארץ זית שמן ומלט (ערר 35/08), והערר על הדרישות הנוספות הוגש על-ידה, על-ידי מלט ועל-ידי בן אליהו (ערר 17/09). הטענות שהועלו בעררים על-ידי הצדדים כולם היו זהות בעיקרן. ארץ זית שמן ובן אליהו טענו כי רכשו את החלקות ממלט, לאחר שהאחרון עיבד אותן עוד לפני שנת 1998 וכי מתקיימים ביניהם יחסי חליפות. מנגד טענו חג' מחמד וח'טיב כי השימוש במקרקעין הוא שימוש מפריע שהחל רק בשנת 2007. רמ"א טען כי הצווים הוצאו כדין. 19. ביום 24.11.2013 דחתה ועדת העררים את הערר בעניין הדרישה הראשונה. ועדת העררים ציינה כי חג' מחמד אמנם לא הצליח להוכיח את זיקתו לחלקה מושא הערר, אלא לכל היותר את בעלותו של אביו המנוח במקרקעין באזור עמק שילה שמקומם הקונקרטי לא הוכח. עם זאת, ועדת העררים הוסיפה וקבעה כי אי-הוכחת הבעלות במקרקעין אינה מעלה או מורידה לעניין החלטתו של רמ"א, בהתחשב בהגדרה הרחבה של "מקרקעין פרטיים" לעניין צו שימוש מפריע, הכוללת למעשה כל מקרקעין שאינם בבעלות המדינה, ולאו דווקא קרקע שהוכח כי היא קרקע פרטית. ועדת העררים הוסיפה וקבעה כי על מנת שארץ זית שמן תוכל "ליהנות" מעיבוד החלקה על-ידי מלט, היה עליה להראות כי הוא עיבד את החלקה ברציפות עד שהעביר את החזקה בה לידיה, וכי נערכה ביניהם עסקה ביחס לחלקה. ועדת העררים קבעה כי ארץ זית שמן לא עמדה בנטל הראייתי האמור, ולכל היותר הראתה כי מלט עיבד "קרקעות כאלה או אחרות בעמק שילה", ומכר לה "מקרקעין כלשהם". 20. ביום 12.11.2014 ניתנה החלטתה של ועדת העררים בערר שנסב על הדרישות האחרות. ועדת העררים החליטה לדחות את הערר ככל שמדובר בחלקה המוחזקת על-ידי ארץ זית שמן. ועדת העררים קבעה שבעלותו של ח'טיב בחלקה לא הוכחה, אלא לכל היותר הוכחה בעלות אביו בחלקה בעמק שילה אשר מיקומה המדויק לא הוכח. עם זאת, גם הפעם נקבע כי אי-הוכחת הבעלות במקרקעין אינה מעלה או מורידה לעניין החלטתו של רמ"א, בשים לב להגדרה הרחבה של מקרקעין פרטיים בצו שימוש מפריע. ועדת העררים הוסיפה וקבעה כי ארץ זית שמן לא הוכיחה שמלט עיבד את החלקות ברציפות עד שהעביר את הבעלות בהן אליה, להבדיל מכך שעיבד קרקעות באופן כללי בעמק שילה, ואף לא הוכיחה כי נערכה בינה לבין מלט עסקת מקרקעין אשר במסגרתה הועברו החלקות לבעלותה. 21. לעומת זאת, ביחס לבן אליהו קבעה ועדת העררים כי הדרישה מכוח צו שימוש מפריע נשלחה אליו רק בחודש יולי 2008. ועדת העררים הוסיפה וקבעה כי אין מחלוקת שבן אליהו החל לעבד את הקרקע לפני חודש מרץ 2005. על כן, ועדת העררים סברה שבעת הוצאת הדרישה בעניינו של בן אליהו חלפה מגבלת הזמנים של שלוש שנים ממועד תחילתו של השימוש המפריע (בהתאם לנוסח הצו בעת שהוצאה הדרישה, לפני שהתקבל תיקון 2010). ועדת העררים קבעה כי אין להחיל באופן רטרואקטיבי את תיקון 2010, המרחיב כאמור את מגבלת הזמנים לחמש שנים ממועד הפלישה, בשל הציפייה הסבירה של המתדיינים בסוגיית ההחזקה והשימוש במקרקעין. לכן, בדעת רוב המליצה ועדת העררים לרמ"א (שלו הואצלה כאמור סמכותו של המפקד הצבאי) לקבוע כי הצו בעניינו של בן אליהו בטל. לעומת זאת, דעת המיעוט בוועדת העררים סברה כי הצו הוצא כדין אף לגבי בן אליהו. בדעת המיעוט צוין כי צו שימוש מפריע המקורי נחקק בשנת 2007, והוחל הלכה למעשה על שימוש מפריע שנעשה בשלוש השנים שקדמו לחקיקתו. בהתאם לכך, נקבע בדעת המיעוט כי אין קושי בהחלת התיקון לצו משנת 2010 על חמש השנים שקדמו לו. עוד סברה דעת המיעוט כי החלה רטרואקטיבית של הצו המתוקן על בן אליהו לא תגרום לפגיעה בלתי מידתית בו. 22. ביום 15.7.2015 הודיע רמ"א כי הוא דוחה את המלצתה של ועדת העררים ביחס לבן אליהו ומותיר את הצו שהוצא בעניינו על כנו. זאת, בשל טעויות מהותיות שנפלו בהחלטת ועדת העררים. ראשית, רמ"א סבר כי טעתה ועדת העררים בקביעתה לפיה בן אליהו החזיק בקרקע החל מחודש מרץ 2005, שכן הראיות אשר היו בידי המינהל האזרחי, ושאף הובאו בפני ועדת העררים, מלמדות כי בן אליהו ביצע נטיעות במקרקעין לכל המוקדם בשנת 2006. מעבר לכך, רמ"א ציין בהחלטתו כי הוא אינו מסכים לפרשנותה המשפטית של ועדת העררים לפיה התיקון לצו שימוש מפריע משנת 2010 אינו חל באופן רטרואקטיבי ביחס לבן אליהו. העתירות שבפנינו והשתלשלות העניינים הדיונית 23. יסודו של ההליך שבפנינו בשלוש עתירות שהדיון בהן אוחד. כמפורט להלן, שתיים מהעתירות הוגשו עוד בשנת 2015 והטיפול בהן "הושהה" בשלב כלשהו מהטעמים שיפורטו. העתירה הנוספת היא עתירה חדשה יחסית שנולדה בעקבות עדכונים שהתקבלו במהלך ההליך שבפנינו. טענות הצדדים לאורך ההליכים שנמשכו שנים היו רבות ואף חזרו על עצמן בכתבי הטענות שהוגשו. לכן, הן יוצגו להלן בתמצית בלבד. 24. העתירה הראשונה (בג"ץ 6174/15) – ביום 10.9.2015 הגישו חג' מחמד וח'טיב, יחד עם עמותת "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם", עתירה שבה התבקשו ראש המינהל האזרחי והמפקד הצבאי (להלן יחד: משיבי המדינה) להפעיל את סמכויותיהם בנוגע לפלישות לאדמותיהם הפרטיות של חג' מחמד וח'טיב על-ידי ארץ זית שמן, מלט ובן אליהו (להלן: העתירה הראשונה). כבר עתה יצוין כי בשלב מאוחר יותר של ההתדיינות הלך חג' מחמד לעולמו, ובהמשך לכך צורפו כעותרים בעתירה זו כל יורשיו, בהתאם להחלטתו של רשם בית המשפט, השופט ג' לובינסקי-זיו מיום 5.11.2017. (היורשים וח'טיב יכונו להלן: העותרים בעתירה הראשונה). 25. העותרים בעתירה הראשונה טענו כי יש להורות למשיבי המדינה לאכוף באופן מיידי את צווי הפינוי שהוצאו מכוח צו שימוש מפריע ביחס לחלקות. עותרים אלה טענו כי חלפו שמונה שנים (נכון למועד הגשת העתירה) מאז החלו הפלישות, וחרף החלטותיו של רמ"א טרם בוצעו פעולות אכיפה להסרתן. עוד ביקשו עותרים אלה להורות למשיבי המדינה לסייע להם באופן אקטיבי על מנת שיוכלו לממש את זכותם לגשת בחופשיות לחלקותיהם ולעבד את אדמתם. בתמצית, נטען בעתירה כי אי-נקיטת צעדי אכיפה על-ידי משיבי המדינה מפרה את חובותיהם לפי כללי המשפט הבינלאומי, וכן מנוגדת לכללי המשפט המינהלי. 26. העתירה השנייה (בג"ץ 6898/15) – ביום 15.10.2015 הגיש בן אליהו עתירה שבה ביקש לבטל את החלטתו של רמ"א מיום 15.7.2015 במסגרתה נדחתה כאמור המלצתה של ועדת העררים. בתמצית, בן אליהו טען כי החלטתו של רמ"א ניתנה בהיעדר סמכות, שכן הגורם המוסמך לדון בהמלצתה של ועדת העררים על-פי צו ועדות העררים הוא "מפקד כוחות צה"ל באזור" (דהיינו, המפקד הצבאי). לשיטתו של בן אליהו, גורם זה אינו רמ"א אלא אלוף פיקוד המרכז. עוד טען בן אליהו בעתירתו כי החלטתו של רמ"א התקבלה מבלי שניתנה לו זכות שימוע כדין, וכי היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני ומבוססת על טעויות עובדתיות. בין היתר, בן אליהו השיג על הקביעה העובדתית של רמ"א לפיה הוא החל לעבד את הקרקע רק משנת 2006 וטען כי עיבד את הקרקע עוד לפני חודש יולי 2005. 27. לעתירתו של בן אליהו צורפו בקשות לצו ביניים ולצו ארעי למניעת פינויו מהחלקה מושא ההליך. ביום 15.10.2015 ניתן צו ארעי המעכב את פינויו של בן אליהו מהמקרקעין עד להחלטה אחרת (השופט י' עמית). 28. ביום 5.1.2016 הגיש בן אליהו תגובה מקדמית לעתירה הראשונה ובה טען כי לעותרים בה אין זכויות מוכחות בחלקות המדוברות. בן אליהו הוסיף וטען כי לשיטתו השימוש שעשו משיבי המדינה בצו שימוש מפריע אינו מידתי ופוגע באופן קיצוני בזכויות של מי שכלפיהם הוא מכוון. בהקשר זה הוא חזר על טענות שהעלה בעתירה שהגיש. 29. ביום 7.1.2016 הגישה ארץ זית שמן תגובה מקדמית לעתירה הראשונה. ארץ זית שמן טענה כי העתירה היא מוקדמת, בשים לב לכך שרמ"א טרם קיבל החלטה סופית ומגובשת ביחס לפינויה מהחלקות מושא המחלוקת. כך, ארץ זית שמן ציינה שנציגיה נפגשו עם רמ"א וסוכם ביניהם שעד להודעה חדשה לא יתבצעו בשטח הליכים לפינויה מהחלקות וכי אם יוחלט לאמץ את המלצותיה של ועדת העררים תינתן לה הודעה מקדימה שתאפשר לה לפנות לקבלת סעד מבית המשפט. עוד נטען, כי בדיונים שהתקיימו בכנסת הובהר שמשרד הביטחון מבצע עבודת מטה בנושא של עריכת שינויים בצו שימוש מפריע, ועל כן אין מקום לקבל החלטות אופרטיביות מכוח צו שימוש מפריע בשלב זה. 30. לגוף הדברים, ארץ זית שמן טענה בתגובתה המקדמית כי העותרים בעתירה הראשונה אינם בעלי החלקות העומדות במרכז הדיון, בהתבסס על קביעותיה של ועדת העררים בהקשר זה. ארץ זית שמן שבה וחזרה על טענותיה לפיהן רכשה את החלקות ממלט וזאת לאחר שהאחרון עיבד אותן באופן רציף במשך שנים רבות. לתשובתה של ארץ זית שמן צורף זיכרון דברים שנערך בינה לבין מלט ונוגע לכאורה לרכישת הקרקע. עוד ציינה ארץ זית שמן כי רכישת החלקות התבצעה לפני חקיקתו של צו שימוש מפריע ביום 25.1.2007 ולכן היא רכשה אותן בתום לב תוך הנחה שלא יהיה ניתן להוציא אותה מהקרקע לאחר הרכישה. לטענתה, תכליתו של הצו לשימוש מפריע היא הגנה מפני פולש מסיג גבול אך לא מפני צד ג' תם לב המחזיק במקרקעין לאורך זמן. 31. ביום 11.1.2016 הגישו משיבי המדינה בקשה לאיחוד הדיון בשתי העתירות, נוכח העובדה שהן נסבות על אותם הצווים שהוצאו ביחס לאותן החלקות. בו ביום קיבל השופט עמית את הבקשה והורה כי הדיון בשתי העתירות יתקיים במאוחד. 32. ביום 12.1.2017 הגישו משיבי המדינה תגובה מאוחדת קצרה לשתי העתירות. בתגובתם הסבירו משיבי המדינה כי לצורך יישום סמכותו של רמ"א להוצאת צווים מכוח צו שימוש מפריע בכלל, וביחס לצווים מושא העתירות בפרט, על רמ"א "לבחון קריטריונים מסוימים". כן צוין כי ביום 8.12.2016 העביר משרד הביטחון ליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת בעניין, אך זה טרם גיבש עמדה ביחס לחוות הדעת ולהשלכותיה על הצווים העומדים במוקד העתירות. ביום 16.1.2017 ניתנה החלטה המורה למשיבי המדינה למסור תגובה לגוף הדברים (הנשיאה מ' נאור). 33. בהמשך לכך, ביום 18.1.2017 הגישו משיבי המדינה הודעה שבה מסרו כי בכוונת היועץ המשפטי לממשלה לקיים הליך בדיקה שבמסגרתו תיבחן זיקתם של העותרים תושבי האזור לחלקות הנדונות בעתירה בטרם ימומשו הצווים שהוצאו על-ידי רמ"א. בהודעה צוין כי הליך זה צפוי לארוך כארבעה חודשים, ועל כן משיבי המדינה מסכימים למתן צו על-תנאי בעתירה הראשונה. למחרת, בעקבות החלטה נוספת שנתנה הנשיאה נאור ובה התבקשו משיבי המדינה להבהיר את עמדתם ביחס לעתירה השנייה, הם הגישו הודעה ובה הבהירו כי מבחינה דיונית יש מקום למתן צו על-תנאי בשתי העתירות. 34. ביום 23.1.2017 התקיים דיון ראשון בשתי העתירות (בהרכב שישבו בו הנשיאה נאור, השופטת (כתוארה אז) א' חיות ואנוכי). בתום הדיון הוצא צו על-תנאי כמבוקש בשתי העתירות, וזאת עקב אי-הגשת תגובה עניינית מטעם המדינה. משיבי המדינה נדרשו להגיש תצהיר תשובה בתוך 30 ימים. 35. ביום 23.2.2017 הגישו משיבי המדינה בקשה לדחיית המועד להגשת תצהיר התשובה מטעמם. זאת, בין היתר, בשל הצורך לבחון את ההשלכות שעשויות להיות לחקיקת החוק להסדרת התיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההסדרה) על המקרקעין נשוא העתירות. בהתאם לכך, ניתנה למשיבי המדינה ארכה כמבוקש, ובהמשך הוגשו על-ידי משיבי המדינה בקשות ארכה נוספות שהתבססו על אותם הטעמים, ואף אלה התקבלו. 36. תצהיר התשובה מטעם משיבי המדינה הוגש בסופו של דבר ביום 16.5.2017, אולם אף בו הם נמנעו מהצגת עמדה לגופן של טענות העותרים. חלף זאת ביקשו משיבי המדינה כי יתאפשר להם להשלים בחינה עובדתית ומשפטית ביחס לשאלת תחולתו של חוק ההסדרה על המקרקעין הנדונים. זאת, בין השאר, בהתחשב בכך שעתירות בעניין חוקתיותו של חוק ההסדרה היו תלויות ועומדות באותה עת בפני בית משפט זה (בג"ץ 1308/17). מנגד, העותרים בעתירה הראשונה סברו שאין מקום לכרוך את חובת משיבי המדינה לממש החלטות של ערכאות שיפוטיות בחקיקת חוק ההסדרה שהוא חוק חדש. 37. לאחר אי אלו הודעות ותגובות נוספות שהוגשו, כמו גם מספר בקשות מוסכמות לדחיית הדיון בעתירות, ביום 26.11.2018 התקיים דיון בהתנגדות לצו על-תנאי (בהרכב שישבו בו באותה עת הנשיאה חיות, השופט ע' פוגלמן ואנוכי). בהודעות המעדכנות שהגישו משיבי המדינה לקראת הדיון הם הודיעו כי לשיטתם יש להמתין עד להכרעה בעתירות שהוגשו כנגד חוק ההסדרה בטרם תינתן הכרעה בעתירות דנן, שכן לחוק ההסדרה "השלכות אפשריות" עליהן. גם בדיון עצמו נמנעו משיבי המדינה מלהציג עמדה לגוף הדברים וחזרו על עמדתם לפיה יש להמתין עד להכרעה בעתירות בעניין חוק ההסדרה בטרם תינתן הכרעה בעתירות דנן. להשלמת התמונה יצוין כי העותרים בעתירה הראשונה טענו שבין אם חוק ההסדרה חל בנסיבות העניין בין אם לאו, יש לממש את צווי הפינוי שהוצאו מכוח צו שימוש מפריע. מנגד, טענו באי-כוחם של ארץ זית שמן ושל בן אליהו כי חוק ההסדרה חל בנסיבות העניין ושולל את מימוש הצווים. בתום הדיון, ניתנה החלטה שבה צוין, בין היתר, כך: "משלא הוצגה לפנינו עמדה של המדינה לגופה של המחלוקת, נבצר מאתנו לקיים דיון לגופה של ההתנגדות. בצד האמור אנו מתקשים לקבל – בנסיבות שלפנינו – את הימנעותה של המדינה מנקיטת עמדה בשאלה הפרשנית שעניינה תחולתו של חוק ההסדרה על המקרקעין, על אף שבקשה להתייחס לשאלה זו הוצגה לפנינו עוד ביום 16.5.2017, בפרט בהינתן נושא העתירות – החלטות שהתקבלו בהליך לפי הצו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה ושומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007, בהליך שתחילתו בדרישה לפי הצו שהוצאה עוד בשנת 2008, ומכלול נסיבות המקרה". בהמשך לכך, נדרשו משיבי המדינה להשלים את גיבוש עמדתם בדבר תחולתו של חוק ההסדרה בנסיבות דנן, ולהגיש תגובה לגופן של העתירות במסגרת תצהיר משלים בתוך 30 ימים. ליתר הצדדים ניתנה זכות תגובה בתוך 30 ימים ממועד הגשתו של התצהיר המשלים. 38. ביום 22.1.2019 הגישו משיבי המדינה הודעה קצרה שבה מסרו כי לאחר שקיימו בחינה עובדתית של סוגית תחולתו של חוק ההסדרה על המקרה דנן, ולנוכח הוראות החוק, עמדתם היא כי "לכאורה, חוק ההסדרה חל ביחס למקרקעין מושא העתירות". עוד צוין כי לא ניתן לממש את הצווים מושא העתירות דנן, וזאת בהינתן צו הביניים שניתן בעתירות כנגד חוק ההסדרה, לפיו בין היתר לא יבוצעו צווים אופרטיביים שעליהם חל החוק. בשלב זה, הוגשו מספר הודעות מטעם הצדדים שנגעו לטענות בעניין תחולתו של חוק ההסדרה על הקרקעות מושא העתירה. בתמצית, עמדת העותרים בעתירה הראשונה הייתה שונה מזו של משיבי המדינה – שכן לשיטתם חוק ההסדרה אינו חל בנסיבות המקרה דנן. בסוגיה זו התמקד הדיון השלישי שהתקיים בעתירות ביום 11.5.2020 (אף זו הפעם בהרכב שישבו בו הנשיאה חיות, השופט פוגלמן ואנוכי). מכל מקום, הצורך להכריע בטענות אלה התייתר לאחר שביום 9.6.2020 בוטל חוק ההסדרה בפסק דינו של בית משפט זה שניתן בהרכב מורחב (ראו: בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת (9.6.2020)). 39. להשלמת התמונה יצוין כי עוד קודם לכן, ביום 30.4.2020, הוגש תצהיר תשובה מטעם ארץ זית שמן ביחס לעתירה הראשונה, שבו היא שבה בעיקרו של דבר על טענותיה כפי שאלה הוצגו בתגובה המקדמית לעתירה זו. כמו כן, ביום 6.7.2020 הגיש ח'טיב תשובה מטעמו לעתירה השנייה, ובה טען כי יש לדחותה, תוך שהוא סומך את ידיו על החלטתו של רמ"א שלא לאמץ את המלצתה של ועדת העררים בעניינו של בן אליהו. 40. ביום 26.10.2020 הוגש תצהיר תשובה מטעם משיבי המדינה ביחס לשתי העתירות. בתצהיר נטען, ביחס לעתירה הראשונה, כי לנוכח ביטולו של חוק ההסדרה "אין עוד עילה להימנע מביצוע הצווים", בכפוף להכרעה בכלל ההליכים הקשורים. עוד נטען, כי לאחר השלמת פינויים של המקרקעין בהתאם לצווי הפינוי ניתן יהיה לבחון את הסעדים הנוספים שהתבקשו על-ידי העותרים בעתירה הראשונה, כל זאת "בהתאם לצורך". משיבי המדינה ציינו כי יש להעדיף מתווה לפינוי מוסכם שיאפשר לצמצם את הפגיעה במטה לחמם של המחזיקים בקרקע ויבטיח את מימוש הצווים בדרכי שלום. לשם כך, ציינו משיבי המדינה, דרושה להם שהות לבוא בדברים עם המחזיקים בקרקע. ככל שלא תושג תוצאה זו – ציינו משיבי המדינה כי הם יפעלו למימוש הצווים בכלים הנתונים בידיהם. 41. ביחס לעתירה השנייה, טענו משיבי המדינה כי יש לבטל את הצו על-תנאי שהוצא בה. משיבי המדינה טענו כי מעת שנדחו העררים של ארץ זית שמן ומלט על-ידי ועדת העררים, ואילו המלצתה לקבל את הערר בעניינו של בן-אליהו לא אומצה על-ידי רמ"א, עומדים צווי הפינוי על כנם ואין כל צורך בהחלטה נוספת אשר תיתן להם תוקף אופרטיבי. משיבי המדינה הדגישו כי ארץ זית שמן ומלט לא הגישו עתירה עצמאית מטעמם, אלא העלו את טענותיהם כנגד מימוש הצווים במסגרת התגובות שהגישו, אולם למען הזהירות התייחסו משיבי המדינה גם לטענות אלה לגופן. בהמשך לכך, טענו משיבי המדינה כי יש לדחות את טענותיה של ארץ זית שמן בכל הנוגע למצג שלכאורה הוצג לה ולפיו החלטתו של רמ"א אינה החלטה סופית. 42. באשר לטענות לפיהן העותרים לא הוכיחו את זיקתם למקרקעין, טענו משיבי המדינה כי צו הפינוי אינו מכריע בעניין זכויותיהם המהותיות של הצדדים בחלקות. עוד צוין כי מדובר במקרקעין שצו שימוש מפריע חל עליהם בהתחשב בהגדרתם של מקרקעין פרטיים בצו זה, ובהתחשב בכך שהחלקות מושא העתירות אינן רכוש ממשלתי וכי הממונה על הרכוש הממשלתי אינו תובע בהן זכות. משיבי המדינה הוסיפו, כי במרחב האזורי שבו מצויות החלקות דנן קיימות חטיבות מקרקעין משמעותיות שהוכרזו כאדמות מדינה, וכי העובדה שהחלקות מושא העתירות לא נכללות בהכרזות אלה – המבוססות על בדיקות שנעשות ביחס לאדמות במרחב – מחזקת את עמדת משיבי המדינה לפיה אין מדובר ברכוש ממשלתי. במלים אחרות, לגישת משיבי המדינה, הבחינה שמוסמך רמ"א לערוך מכוח סמכותו על-פי צו שימוש מפריע ממוקדת בשאלת זכותו של המשתמש במקרקעין לעשות בהם שימוש (או היעדרה). מכל מקום, משיבי המדינה הוסיפו כי לאחר שזיקת העותרים בעתירה הראשונה לחלקות נבחנה לעומקה, נמצא כי הגם שלא הוכחה בעלותם הקניינית בחלקות – הוכחה שכאמור אינה נדרשת לצורך הוצאת צווי פינוי – הוצגו רישומי מקרקעין המכונים "קושאנים" על-פי שיטת רישום המקרקעין הישנה ונמצא כי אלו אכן מוכיחים שיש להם "זיקה מינהלית" מספקת למקרקעין, בשים לב לסעד המבוקש. 43. בעניין חוקיות צו שימוש מפריע הפנו משיבי המדינה לעניין עבדאלקאדר בו הכריע בית משפט זה בסוגיה ודחה את הטענות בדבר אי חוקיותו של הצו. לצד זאת, הוסיפו משיבי המדינה וציינו כי רשויות האזור מקפידות על בחינת פעולותיהן מכוח הצו למול צרכי המציאות המשתנים. 44. ביחס לטענת בן אליהו בנוגע לכך שהחלטתו של רמ"א ניתנה בהיעדר סמכות, טענו משיבי המדינה כי טענה זו משוללת יסוד, בשים לב לכך שסמכותו של המפקד הצבאי לפי סעיף 6 לצו ועדות העררים הואצלה לרמ"א (כמפורט בפסקה 3 לעיל). משיבי המדינה אף הזכירו כי גם במקרה שנדון בעניין עבדאלקאדר, רמ"א היה הגורם שקיבל החלטה על בסיס המלצתה של ועדת העררים בעניין צו שימוש מפריע. משיבי המדינה הוסיפו כי אמנם כעניין שבמדיניות, רמ"א מקבל בדרך כלל את המלצות ועדת העררים, אולם במקרים נדירים – שהמקרה דנן הוא אחד מהם – הוא רשאי לדחות את המלצות ועדת העררים, אם מצא שנפל בהן "פגם של ממש", למשל כאשר ההמלצה מוטעית מבחינה משפטית. 45. לבסוף, ולגופם של דברים, טענו משיבי המדינה כי אי-קבלת המלצתה של ועדת העררים בעניין בן אליהו אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי נטען כי מתצלומי אוויר מהשנים 2008-2005 שבידי משיבי המדינה עולה כי רק בשנת 2006 החלו נטיעות עצים במקרקעין, ולכן צדק רמ"א כשדחה את המלצת ועדת העררים בכל הנוגע לבן אליהו. עוד צוין כי קביעתה של ועדת העררים לפיה הייתה הסכמה דיונית על כך שבן אליהו עיבד את החלקות לפני מרץ 2005 היא שגויה – שכן לאורך ההליך כולו עמדתו המפורשת של רמ"א הייתה כי בן אליהו לא נטע את העצים לפני תחילת שנת 2006. יתר על כן, טוענים משיבי המדינה כי אפילו בן אליהו עצמו לא טען באופן חד-משמעי כי ביצע נטיעות בחלקות במרץ 2005 דווקא. במישור המשפטי, טוענים משיבי המדינה כי הקושי העיקרי שעולה מדעת הרוב בהחלטתה של ועדת העררים הוא שאין בה כדי לספק הסבר משכנע מדוע חקיקת צו שימוש מפריע בשנת 2007 חלה על פלישות שקדמו לה, בעוד שהתיקון לצו משנת 2010 לא חל באותם מקרים. בנוסף, טוענים משיבי המדינה כי בפסק הדין בעניין עבדאלקאדר קבע בית משפט זה במפורש כי התיקון לצו שימוש מפריע הוא בעל תחולה אקטיבית כך שהוא חל מכאן והלאה על עניינים נדונים, אף אם החלו להתברר קודם לכניסתו לתוקף. במקרה דנן, תיקון הצו נעשה 4 שנים לפני ההכרעה בערר, ואף לפני שהחל שלב ההוכחות בפני ועדת העררים, כך שניתנה לבן אליהו הזדמנות להיערך לכך. בפן המהותי הוסיפו משיבי המדינה וטענו כי בן אליהו לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא בעל הזכויות במקרקעין ועל כן הוא אינו יכול לטעון לאינטרס הסתמכות לגיטימי. 46. ביום 19.1.2021 הגישה ארץ זית שמן התייחסות מטעמה לתשובת משיבי המדינה. במסגרת זו היא חזרה על טענתה לפיה יש לדחות את העתירה הראשונה מחמת היותה עתירה מוקדמת, בין השאר מאחר שרמ"א טרם קיבל החלטה סופית לפנותה מהמקרקעין. לטענתה, מדובר בהבטחה מינהלית שניתנה לה מטעם רמ"א. עוד טענה ארץ זית שמן כי צו שימוש מפריע אינו חל על המקרקעין מושא העתירה, שכן אין מדובר במקרקעין פרטיים אלא במקרקעין מסוג מירי המוגדרים על-פי הדין העות'מאני כקרקעות בבעלות המדינה. ארץ זית שמן הוסיפה כי לשיטתה, ובניגוד לנטען על-ידי משיבי המדינה, העובדה שקרקעות אחרות באזור הוכרזו כאדמות מדינה אינה מלמדת כי החלקות מושא ההליך דנן אינן אדמות מדינה. כמו כן היא חזרה על טענותיה לפיהן לעותרים בעתירה הראשונה אין זכות עמידה מאחר שלא הוכחו זכויותיהם בחלקות הרלוונטיות, ועל טענותיה בדבר אי חוקיותו של צו שימוש מפריע. 47. העתירה השלישית (בג"ץ 461/21) – ביום 21.1.2021 הוגשה עתירה נוספת, הפעם על-ידי ארץ זית שמן. בפתח העתירה צוין כי זו מוגשת "עקב עמדה חדשה (ומוטעית)" שהביעו משיבי המדינה במסגרת תצהיר התשובה שהוגש מטעמם בעתירות האחרות. לטענתה, עמדה זו של משיבי המדינה מנוגדת להבטחה המינהלית שלכאורה ניתנה לה. למעשה, מבחינה מהותית, טענותיה של ארץ זית שמן בעתירה היו זהות לטענות שהועלו על-ידה בכתבי בית הדין שהגישה בעתירות האחרות ושתוארו לעיל. בעתירה צוין כי זו הוגשה נוכח החשש שתועלה כנגד ארץ זית שמן טענה במסגרת העתירות האחרות לפיה היא לא תקפה באופן ישיר את החלטות משיבי המדינה. 48. ביום 31.1.2021 הוגשה תגובה מקדמית לעתירה זו מטעם העותרים בעתירה הראשונה. בתגובה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה, העולה כדי התנהלות דיונית בחוסר תום לב, ובשל ניצול לרעה של הליכי משפט. זאת, בהתחשב בכך שהעתירה הוגשה יותר מחמש שנים לאחר הגשת העתירה הראשונה במסגרתה נדונה באריכות שאלת מימושם של הצווים שהוצאו על-ידי רמ"א. עוד נטען כי יש לדחות את טענות ארץ זית שמן בדבר הבטחה מינהלית שניתנה לה, שכן מנספחי העתירה עולה כי רמ"א הודיע לה באופן רשמי ובכתב כי הצווים שהוצאו נגדה אושרו ועומדים בתוקף. ביחס לעתירה לגופה נטען כי בית משפט זה כבר הכריע בעניין חוקיותו של צו שימוש מפריע. עוד נטען כי חרף הבעלות הערטילאית של המדינה במקרקעי מירי המוחזקים על-ידי הפרט, מקרקעין אלה אינם נחשבים רכוש ממשלתי, וכי מכל מקום טענה זו לא הועלתה על-ידיה במסגרת הליכי הערר ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה. 49. ביום 3.2.2021 הגישו משיבי המדינה (שביניהם נכלל בעתירה השלישית גם שר הביטחון) תגובה מקדמית לעתירה זו. לטענתם, דין העתירה להידחות, בהתחשב בכך שלא נדרשת הכרעה נוספת של רמ"א לאחר שניתנה החלטת ועדת העררים הדוחה את הערר של ארץ זית שמן. לגישתם של משיבי המדינה, רק אם ועדת העררים ממליצה לבטל או לשנות את ההחלטה שעליה עוררים, תובא המלצתה לאישור בפני הגורם המוסמך, אך אם לא ניתנה המלצה כאמור – תישאר ההחלטה עליה עוררים בתוקף. לשיטת משיבי המדינה, החלטתה של ועדת העררים היא מנומקת ומפורטת, וממילא אין כל עילה להתערבות שיפוטית בה. לטענתם, אם סברה ארץ זית שמן כי יש עילה להתערבות בהחלטה זו – היה עליה לתקוף את ההחלטה בסמוך לאחר שניתנה, בחודש נובמבר 2013. בכל הנוגע לטענותיה של ארץ זית שמן בדבר ההבטחות המינהליות שניתנו לה, טוענים משיבי המדינה כי גם אם הוצגו לה מצגים על-ידי גורמים אלו או אחרים הם לא היו מדויקים, ומכל מקום לא היה כל צורך בקבלת החלטה חדשה או נוספת על-ידי רמ"א. 50. ביום 8.2.2021 התקיים דיון בשלוש העתירות (בפני ההרכב הנוכחי). בדיון חזרו באי-כוח הצדדים על מכלול טענותיהם בהליך. בא-כוח משיבי המדינה מסר כי הם יודיעו בתוך 30 ימים על מועד המימוש של צווי הפינוי, לאחר מיצוי בחינת האפשרות להשגת מתווה לפינוי החלקות בדרכי שלום. עדכון כאמור לא הוגש. דיון והכרעה 51. כפי שעולה מהצגת הדברים לעיל – שבה הובאו עיקרי ההליך על קצה המזלג בלבד – בעקבות השהיית הדיון בענייננו עד להכרעה בעתירות שהוגשו כנגד חוק ההסדרה, שתי העתירות הראשונות שבפנינו תלויות ועומדות בפני בית משפט זה מעל לחמש שנים. לאחרונה נוספה להן העתירה השלישית, שמעלה בעיקרו של דבר אותן טענות שטענה ארץ זית שמן בדיונים בעתירות הראשונות. הגיעה עת הכרעה. 52. ראוי להקדים ולומר: השתהות ההכרעה בעניין זה נבעה אך מ"צלו" של חוק ההסדרה שהיה עשוי, לגישת משיבי המדינה, בן אליהו וארץ זית שמן, להשפיע על מימוש הצווים מושא העתירות. משירדה סוגיה זו מהפרק, נותרה בפנינו זירת מחלוקת משפטית מצומצמת יחסית הנוגעת להחלטות שהתקבלו על-ידי רמ"א ולהיקף הביקורת השיפוטית עליהן. 53. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין העתירה השנייה והעתירה השלישית להידחות ואילו דין העתירה הראשונה להתקבל בחלקה. מאחר שההכרעה בעתירה הראשונה נגזרת גם מההכרעה בעתירות האחרות – תוצג ההכרעה באלה תחילה. ההכרעה בעתירה השנייה ובעתירה השלישית 54. המסקנה שאליה הגענו ביחס לעתירות בבג"ץ 6898/15 ובבג"ץ 461/21 מבוססת על שלושה נדבכים: ההלכה הפסוקה ביחס לתוקפו של צו שימוש מפריע; ההיקף המצומצם של הביקורת השיפוטית על שיקול הדעת בהחלטות הרשויות המוסמכות; ההבחנה בין שאלת הפינוי לשאלת הזכויות בקרקע. הכול – כמפורט להלן. 55. ההלכה הפסוקה בעניין צו שימוש מפריע – סוגיית סמכותו של ראש המינהל האזרחי לעשות שימוש בצו שימוש מפריע נדונה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 9732/11 בכרי נ' ועדת העררים הצבאית באזור יהודה ושומרון (1.1.2012) (להלן: עניין בכרי); עניין עבדלקאדר; עניין חושיה; בג"ץ 3373/14 עוואד נ' שר הבטחון, פסקאות 9-8 (15.3.2016)). כפי שצוין בפתח הדברים, בפסקי הדין שעסקו בנושא הובהר כי הוראותיו של צו שימוש מפריע מאפשרות למפקד הצבאי למלא את חובתו לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על קניינם של התושבים המוגנים באזור על-ידי מניעת פלישות ושימוש מפריע במקרקעין פרטיים (ראו: עניין עבדלקאדר, בפסקה 11). בעתירותיהם של בן אליהו וארץ זית שמן הועלו טענות עקרוניות כנגד חוקיותו של צו שימוש מפריע – אולם בהתחשב בפסיקתו המבוססת של בית משפט זה, בשלב הנוכחי אין מקום לחזור ולבחון טענות אלה, שכבר הוכרעו בעבר. על-פי הוראות צו שימוש מפריע, בנסיבות שבהן קיימת פלישה למקרקעין המוגדרים לפי הצו כמקרקעין פרטיים, על רמ"א להפעיל את סמכותו, כפי שנעשה בענייננו. השאלה העומדת אם כן להכרעה היא צרה יותר: האם החלטותיו של רמ"א עומדות במבחן הסבירות לאור הראיות המינהליות שהיו בפניו (עניין בכרי, בפסקה ה'). 56. ההיקף המצומצם של הביקורת השיפוטית – היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות המתקבלות במינהל האזרחי מכוח צו שימוש מפריע הוא מתוחם ומצומצם (ראו: עניין עבדאלקאדר, בפסקאות 8, 13 ו-15). כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה של הרשות המינהלית – לרבות החלטות של גורמי הצבא הפועלים באזור בעניינים שונים – אלא רק בוחן את אופן הפעלת הסמכות על-ידי הגורם המינהלי הרלוונטי, בהתאם לעקרונות החלים על ביקורת שיפוטית (ראו למשל: בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (7.9.2014); בג"ץ 1726/13 עיריית מעלה אדומים נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקה 12 (7.10.2014)). אם כן, השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא האם רמ"א הפעיל את סמכותו מכוח צו שימוש מפריע כדין. אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית, ובהתחשב בעובדה שבפועל הצווים טרם מומשו, יהיה עלינו להכריע בשאלה האם יש מקום להורות למשיבי המדינה לפעול למימוש הצווים אותם נמנעו זמן רב מלבצע. 57. ראשית, יש להידרש בקצרה לטענתו של בן אליהו באשר לכך שהחלטתו של רמ"א התקבלה בהיעדר סמכות מאחר שהוא אינו הגורם המוסמך להכריע בעניין המלצותיה של ועדת העררים. דין טענה זו להידחות. כפי שצוין בפסקה 3 לעיל, וכפי שהסבירו משיבי המדינה, סמכותו של המפקד הצבאי שלא לקבל את המלצת ועדת העררים המוקנית לו מכוח סעיף 6 לצו ועדות עררים הואצלה כדין לראש המינהל האזרחי. בהתאם לכך, אף החלטות קודמות שהתקבלו מכוח צו שימוש מפריע ונדונו בעבר בפני בית משפט זה היו החלטות שהתקבלו על-ידי רמ"א. אכן, הליך קבלת ההחלטות שמתווה צו שימוש מפריע אינו הליך סטנדרטי. העובדה שהסמכות להכריע בעניין המלצותיה של ועדת הערר נתונה למעשה לאותו גורם שעל החלטתו דנה ועדת העררים – טומנת בחובה "חשש ממשי לניגוד עניינים" (ראו: בג"ץ 1299/11‏ צורים 2000 בע"מ נ' ראש המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון‏, פסקה 4 (5.4.2012) (להלן: עניין צורים)). בית משפט זה כבר נדרש לכך בעבר, בקבעו כי על רמ"א להקפיד לנמק היטב את עמדתו מקום בו החליט שלא לאמץ את החלטת ועדת העררים (ראו שם). עוד יודגש כי כעניין שבמדיניות נוהג רמ"א לקבל את המלצות ועדת העררים ולפעול לפיהן (ראו: עניין שכטר, בפסקה 17). אולם, גם לכלל יש חריגים אפשריים. ממילא יוזכר, כי החלטתו של רמ"א בהקשר זה כפופה לכללים ולעקרונות של המשפט המינהלי (שם, בפסקה 18). כן יוער, כי ייתכן שיש לראות זאת בהקשר הרחב יותר של עמדת המשפט המינהלי ביחס להחלטות של רשויות מוסמכות הרשאיות לדחות המלצות שהן מקבלות. 58. שנית, יש להידרש לטענות הנוגעות לשיקול דעתו של רמ"א. בעיקרו של דבר, לא מצאנו כי הטענות שהעלו ארץ זית שמן ובן אליהו בעניין זה מצדיקות התערבות בהחלטותיו של רמ"א. כמפורט לעיל, רמ"א מצא כי בשים לב לראיות המנהליות שהוצגו לו ונבחנו על-ידו, ניתן לסווג את המקרקעין נשוא העתירות כ"מקרקעין פרטיים". לאחר שבחן רמ"א את התצהירים והמסמכים שהגישו ארץ זית שמן ובן אליהו הוא קבע כי האחרונים לא הצליחו להוכיח שימוש בקרקע הנעשה על-פי זכות שבדין. התרשמנו כי טיעוניהם של הצדדים כולם נשמעו ונשקלו לגופם, וכי ההחלטות התבססו על תשתית עובדתית מספקת. בפרט, מהראיות שהיו מונחות בפני רמ"א ושאף הוצגו על-ידו במסגרת תצהיר התשובה, ובכלל זה תצלומי אוויר רלוונטיים, עולה כי עיבוד החלקות שבמחלוקת על-ידי ארץ זית שמן ובן אליהו החל פחות משלוש שנים לפני הוצאת הדרישות מכוח צו שימוש מפריע. במובן זה, יש יסוד לטענה כי המלצתה של ועדת העררים בעניינו של בן אליהו התבססה על הנחה עובדתית שגויה. בהתחשב ב"תיקון" העובדתי שעליו עמד רמ"א בהקשר זה, אף המחלוקת המשפטית הנוגעת לתחולה רטרואקטיבית של הצו על בן אליהו מתייתרת. אין לומר אפוא כי החלטתו של רמ"א שלא לאמץ את המלצתה של ועדת העררים בעניין זה לוקה בחוסר סבירות, לא כל שכן חוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 59. הבחנה בין שאלת הפינוי לשאלת הזכויות – חשוב לחזור ולהדגיש כי אין בהכרעה זו כדי לנקוט כל עמדה ביחס לזכויות הקנייניות של מי מהצדדים בחלקות מושא ההליך. על אף שטענות הצדדים בעתירות משקפות מחלוקת בדבר זהות בעלי הזכויות במקרקעין, השאלה שהייתה דרושה להכרעה היא במישור המינהלי הנוגע להפעלת סמכותו ושיקול דעתו של רמ"א, ולא במישור הקנייני (ראו: עניין עבדאלקאדר, בפסקה 8; עניין חושיה, בפסקה 4 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) נאור, ובפסק דינו של השופט פוגלמן). משכך, נוסיף אף כי לא מצאנו שהטענות לפיהן המקרקעין מושא העתירות אינם מקרקעין פרטיים אלא מקרקעין בבעלות המדינה מקימות עילה להתערבותנו. בעיקרו של דבר, לא מצאנו להתערב בקביעתו של רמ"א, המבוססת על הראיות המינהליות שהוצגו ועל ההגדרה הרחבה של המונח "מקרקעין פרטיים" בצו שימוש מפריע. כאמור, קביעות אלה תחומות למישור המינהלי. למעלה מן הצורך יצוין כי אין בהכרעה זו כדי למנוע מהצדדים לעתירות לפעול למימוש זכויותיהם הקנייניות הנטענות במסגרת הליך משפטי מתאים. 60. טענות נוספות – בשולי הדברים נציין כי לא ראינו ממש גם בטענות הנוספות שהועלו על-ידי ארץ זית שמן ובן אליהו כנגד החלטותיו של רמ"א. בפרט יצוין, כי טענתה של ארץ זית שמן בעניין הבטחה מינהלית שניתנה לה לא נתמכה בראיות כנדרש. לא מצאנו כי ממכתביו של רמ"א עולה שניתנה לה הבטחה מינהלית לפיה טרם התקבלה החלטה סופית בעניינה. להיפך, ממכתביו של רמ"א לארץ זית שמן עולה כי נמסר לה שהצווים שניתנו בעניינה עומדים בתוקף. כמו כן, על אף הביקורת שנמתחה בדו"ח ועדת לוי על צו שימוש מפריע, ואף אם משרד הביטחון מקיים עבודת מטה בנושא הנדון, לעת הזו לא ניתן להצביע על שינוי מדיניות מצד המחוקק או מצד המפקד הצבאי. ההכרעה בעתירה הראשונה 61. בשלב זה, נותרה ההכרעה בעתירה הראשונה – במסגרתה דרשו העותרים, בין השאר, כי יינתן צו המורה על אכיפתם של צווי הפינוי שהוצאו מכוח צו שימוש מפריע. 62. כפי שכבר צוין, העמדה שהוצגה על-ידי רמ"א בתצהיר התשובה בחתימתו שהוגש בסופו של דבר מטעם משיבי המדינה היא כי בעת הזו אין עוד מניעה לממש את צווי הפינוי. משיבי המדינה הבהירו כי "בכפוף להכרעה בהליכים הנוכחיים, אין דבר העומד כיום בפני מימושם" של הצווים, אם כי לצד זאת הם חותרים להשגת מתווה של פינוי מוסכם. 63. בנסיבות אלה, דין העתירה להתקבל על בסיס עמדתם של משיבי המדינה. אנו מורים כי על ראש המינהל האזרחי לפעול למימוש צווי הפינוי שהוצאו בעניין המקרקעין מושא העתירות בתוך זמן סביר. 64. בכל הנוגע לבקשתם של העותרים בעתירה זו להורות למשיבי המדינה לאפשר להם גישה למקרקעין, אין מקום למתן צו אופרטיבי. ההליך הנוכחי אינו המסגרת המתאימה לבחינת שאלת הזכויות הקנייניות בקרקע. לצד זאת, נוסיף כי חזקה על משיבי המדינה שימלאו את חובותיהם על-פי הדין כלפי העותרים כתושבי האזור. סיכום 65. התוצאה העולה מן האמור לעיל היא כי העתירה השנייה (בג"ץ 6898/15) והעתירה השלישית (בג"ץ 461/21) נדחות, ואילו העתירה הראשונה (בג"ץ 6174/15) מתקבלת בחלקה. לפיכך, ניתן בזה צו מוחלט המורה לראש המינהל האזרחי לממש את צווי הפינוי שהוצאו בעניין ארץ זית שמן ובן אליהו מכוח צו שימוש מפריע בתוך זמן סביר. בהתחשב בתקופה הארוכה שבה העתירות היו תלויות ועומדות המועד למימוש לא יהיה מאוחר מיום 1.10.2021. פרק זמן זה יוכל לאפשר היערכות מתאימה לפינוי, וכן יאפשר למשיבי המדינה לבחון חלופות מתאימות, לרבות פינוי של החלקות מרצון, כפי שצוין בדיון. 66. בטרם סיום, מצאנו לנכון להעיר על התנהלותם הדיונית של משיבי המדינה בתיק זה. על המדינה חלות חובות דיוניות מוגברות, בין השאר מצופה ממנה להציג עמדה מפורשת ביחס לסוגיות עקרוניות העומדות לדיון בבית המשפט. הימנעותה של המדינה מהבעת עמדה עקרונית בעניינו במשך שנים, והגשת תצהירי תשובה שאין בהם התייחסות לדברים לגופם, חרף הערות שניתנו בעניין, לא עמדה בסטנדרט זה, ועל כך יש להצר. 67. עם חתימה, חשוב לחזור ולהדגיש: פסק דיננו אינו נוקט כל עמדה בסוגיות הקנייניות, אלא ממוקד באופן הפעלת שיקול הדעת של רמ"א בהתאם לסמכות שהוקנתה לו. כאמור, לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו בהקשר זה. 68. סוף דבר: העתירה בבג"ץ 6174/15 מתקבלת כמפורט בפסקה 65 לעיל, ואילו העתירות האחרות בבג"ץ 6898/15 ובבג"ץ 461/21 נדחות. משיבי המדינה בלבד יישאו בהוצאות העותרים בבג"ץ 6174/15 בסך 10,000 שקלים. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט (בדימ') מ' מזוז: אני מסכים. השופט (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, כ"ט באייר התשפ"א (‏11.5.2021). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ') _________________________ 15061740_A63.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1