נתנאל צורדרקר בסט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4609/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4609/14 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: נתנאל צורדרקר בסט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו (מיום 18.12.2013) וגזר דינו (מיום 21.5.2014) של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"פ 34610-05-12 שניתנו על ידי כב' השופט נתן זלוצ'ובר תאריך הישיבה: י' בחשון התשע"ה (3.11.2014) בשם המערער: עו"ד ניר פוגל; עו"ד דוד ויצטום בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד עדי צימרמן הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) שניתן בת"פ 34610-05-12 (הכרעת הדין מיום 18.12.2013, וגזר הדין מיום 21.5.2014), בגדרו הורשע המערער בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירת מהומה ועלבון במקום ציבורי לפי סעיף 194(ב) בצירוף 144ו(א) לחוק. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר בפועל; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 379 לחוק; ו-30 ימי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 194 או 144ו לחוק. יש לציין, כי ביצוע עונש המאסר עוכב, כמפורט בפסקה 10 שלהלן. הערעור מופנה כלפי ההרשעה בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולחלופין כלפי העונש. כתב האישום וגרסת המערער 2. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.5.2012 שהה המערער עם חבריו בבריכת מלון "צל הרים" בים המלח (להלן: המלון), כאשר במהלך אותו היום שתה המערער משקאות אלכוהוליים. בשעה 16:00 לערך ניסה המערער להשליך את חברתו לבריכה כאשר רגלה מדממת. כשפנה אליו קב"ט המלון - רייגן אזברגה (להלן: המתלונן), וביקש ממנו לחדול ממעשיו, החל המערער לגדף את המתלונן תוך שהוא צועק לעברו: "בדואי זבל". בעוד שהמתלונן המשיך ללכת, שבר המערער בקבוק בירה מזכוכית והתקדם אל עבר המתלונן, כאשר הוא מניף את חלק הבקבוק השבור בו אחז במטרה לדקור את המתלונן. המתלונן תפס ביד המערער, ריתק אותו לקרקע והמשיך לאחוז בו כשהוא שכוב על הארץ. בהמשך, הגיעו אנשים נוספים שסייעו למתלונן להחזיק במערער עד להגעת המשטרה לזירה. בהיותו שכוב על הקרקע, המשיך המערער לעלוב במתלונן האוחז בו באומרו: "יא בדואי תעזוב אותי ותן ליהודי לתפוס אותי", וכן: "יא בדואי מסריח". בשל האמור ייחס כתב האישום למערער עבירה של ניסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) (אף כי הניסיון כלול בסעיף העבירה העיקרי) ועבירה של מהומה ועלבון במקום ציבורי. 3. גרסת המערער באשר לעובדות המקרה עברה שינויים במהלך הזמן. אסקור להלן את גרסאותיו, כפי שהובאו בחקירת המשטרה ובמשפט עצמו, בהתאם לחומרים המונחים בפנינו. על-פי האמור בדו"ח הפעולה (ת/6) שמילא שוטר הסיור שהגיע למקום האירוע (להלן: השוטר הירש), עם הגעתו לזירה פגש השוטר הירש במתלונן שדיווח לו כי המערער רץ לעברו וניסה לדקור אותו באמצעות בקבוק ששבר. בהמשך פנה השוטר למערער שאימת את גרסתו של המתלונן, ומסר כי ניסה לפגוע באחרון "בגלל שהוא שונא בדואים". עוד נכתב בדו"ח כי מפי המערער נדף ריח חריף של אלכוהול, וכי המערער עצמו דיווח כי הוא "מסטול". בדו"ח העיכוב (ת/7), שמולא אף הוא על-ידי השוטר הירש, במקום המיועד לרישום "תגובת המעוכב/העצור (רשום את המילים שאמר)" נכתב: "אני תקפתי אותו בגלל שהוא בדואי אני שונא בדואים. זה הבקבוק שתקפתי אותו". בהמשך, הובא המערער לתחנת המשטרה שם נחקר עוד באותו הערב על-ידי החוקר ינין. בהודעת החשוד מאותה החקירה (ת/9) אמר המערער: "שתינו בירות הוא הפך אותי שהייתי אם הבקבוק והוא חשב שאני רוצה לדקור אותו" [השגיאות בציטוטים המובאים במקור – צ.ז.]. לדבריו, לאחר שקילל את המתלונן, תפס אותו האחרון והצמיד אותו לרצפה, ורק בשלב זה נשבר הבקבוק שהיה בידו. משאומת המערער עם הדברים שמסר לשוטר הירש, ציין המערער כי: "אמרתי שאני שונא בדואים חוץ מהבקבוק הכל נכון", וכן: "לא שברתי אותו שהוא הפך אותי אז הבקבוק נשבר". ביום 14.5.2012 בסביבות השעה 15:00 נערך על-ידי החוקר לוגסי עימות בין המתלונן לבין המערער. על-פי דו"ח ביצוע העימות (ת/2), המתלונן חזר על תיאור האירוע כפי שהובא בעובדות כתב האישום, בעוד שהמערער מגבה את גרסת המתלונן. ואולם, מעיון בתמליל העימות וצפייה בתיעוד חזותי שלו, נראה כי המערער דבק בתחילה בגרסה שהציג בפני החוקר ינין, ורק לאחר לחצים שהופעלו עליו מצד החוקר לוגסי סמך ידו על גרסת המתלונן. התנהלות זו אינה מופיעה בת/2, המציג הודאה חד-משמעית של המערער במעשים המיוחסים לו. לשם המחשה אציג להלן ציטוטים מתמליל העימות (ת/5א): "חוקר – דודו לוגסי: נתנאל, מה יש לך לומר על מה שאומר רייגן? נחקר - נתנאל בסט: זה לא היה בדיוק ככה. חוקר - דודו לוגסי: אני רוצה שתגיד לי בדיוק איך זה היה כי הוא [המתלונן – צ.ז.] לא משקר. יש עדים שלו. אנחנו אמרנו שאנחנו עכשיו מספרים את האמת ולא... סיפורים. נחקר – נתנאל בסט: אני אומר לך את האמת אבל. חוקר – דודו לוגסי: מה היה? [...] נחקר – נתנאל בסט: כאילו, התקדמתי אליו. חוקר – דודו לוגסי: מה עשית עם הבקבוק? שברת אותו? נחקר – נתנאל בסט: לא שברתי אותו... זה הדבר היחידי. [...] חוקר – דודו לוגסי: שברת או לא שברת את הבקבוק? נחקר – נתנאל בסט: לא שברתי את הבקבוק. חוקר – דודו לוגסי: למה אתה משקר? נחקר – נתנאל בסט: תבדוק. יש שם מצלמות. תבדוק. חוקר – דודו לוגסי: נתנאל, נתנאל. נחקר – נתנאל בסט: כן. חוקר – דודו לוגסי: אנחנו רוצים לגמור את הכל. אתה הלכת הצידה ושברת את הבקבוק? נחקר – נתנאל בסט: טוב. שברתי את הבקבוק". על-פי הודעת המערער שנרשמה על-ידי החוקר דודו לוגסי (ת/1) ושנגבתה זמן קצר לאחר העימות, חזר המערער על הודאתו במעשים המיוחסים לו, תוך שהוא מציין כי לא התכוון לפגוע במתלונן, כי אם רק להפחידו. ברם, מתמליל אותה חקירה (ת/5) עולה, כי המערער שוב הכחיש תחילה כי שבר את בקבוק הבירה, ובהמשך התרצה והודה כי שבר את הבקבוק לאחר לחצים שהופעלו עליו מצד החוקר לוגסי. בליל אותו היום נחקר המערער בשנית על-ידי החוקר זיגלר. על-פי הודעת המערער מאותה החקירה (ת/10), המערער חזר מספר פעמים על כך ששבר את הבקבוק והתקרב לכיוון המתלונן, ואף הדגים זאת, תוך שהוא מבהיר כי לא התכוון לפגוע בו. יצוין, כי בשום שלב במהלך חקירה זו לא העלה המערער את גרסתו כפי שהוצגה בפני החוקרים ינין ולוגסי, לפיה לא שבר את הבקבוק בעת שהתקדם לעבר המתלונן. כמו כן יצוין, כי החוקר זיגלר לא היה מודע לכך שהמערער הכחיש לפרקים את המיוחס לו בפני החוקר לוגסי, שכן ,כאמור, הדברים הושמטו מ-ת/1 ומ-ת/2. בתחילת המשפט, במענה לכתב האישום, חזר המערער על גרסתו כפי שנרשמה בהודעה ת/9, לפיה בעת שהתקדם לעבר המערער לא שבר את בקבוק הבירה שהיה בידו. לטענתו, כשהופל על-ידי המתלונן היה בקבוק הבירה שלם בידו, ונשבר רק בהמשך כתוצאה מהנפילה. המערער לא כפר בשאר עובדות כתב האישום. 4. להשלמת התמונה יצוין, כי בחקירתו שב המערער וחזר על בקשתו לבדוק את תיעוד המקרה במצלמות האבטחה של המקום. מנגד, במסגרת החקירה מסר המתלונן כי אין מצלמת אבטחה באזור הבריכה – עובדה הידועה לו מתוקף תפקידו כקב"ט המלון, אשר אחראי על המצלמות. בהמשך התברר, בהתאם למכתבו ועדותו של מנכ"ל המלון, כי הייתה מצלמת אבטחה בשטח הבריכה, אך אין בנמצא תיעוד של המקרה מאחר שחלפו למעלה מ-14 ימים ממועד האירוע, שלאחריהם נמחקים החומרים. עוד יצוין, כי בהסכמת הצדדים טענת המערער בקשר לקבילות הודאותיו שהובאו ב-ת/1 ו-ת/2 בפני החוקר לוגסי ("טענת הזוטא"), התבררה במשולב להליך העיקרי, וההכרעה בטענה נעשתה במסגרת הכרעת הדין. ההליך בבית המשפט קמא והכרעת הדין 5. עיקר המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא נסב על השאלה העובדתית – האם שבר המערער את בקבוק הזכוכית בעת שהתקדם לעבר המתלונן וניסה לחבול בו באמצעותו. ראיות התביעה נסמכו בעיקרן על הודאותיו השונות של המערער ועדות המתלונן, לצד עדויותיהם של חמוד אחמד, המציל בבריכה (להלן: אחמד) ונתנאל גלאם, קב"ט ראשי במלון (להלן: גלאם). במסגרת ראיות ההגנה העידו המערער, שני חבריו ששהו במקום בזמן האירוע ומנכ"ל המלון. 6. בית משפט קמא זיכה את המערער מעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, בקבעו כי מחמת הספק לא הוכחה דרישת הכוונה בעבירה זו. תחתיה, הורשע המערער בעבירת ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. כמו כן, המערער הורשע בעבירת מהומה ועלבון במקום ציבורי. בהכרעת הדין ניתן משקל מכריע להודאתו הספונטנית של המערער בפני השוטר הירש כפי שהובאה ב-ת/6, ולהודאתו ב-ת/10 (שנרשמה על-ידי החוקר זיגלר). בצד זאת, עמד בית המשפט באריכות על התרשמותו ממהימנות העדים, וקבע כי הוא נותן אמון בעדי התביעה, בין היתר, בעדותם של אחמד וגלאם, אשר נכחו במקום בעת המקרה ואימתו את עיקרי גרסת המתלונן לאירועים. אשר למהימנות עדות המתלונן – בית המשפט עמד על כך שהלה ניסה למזער את חומרת המעשים המיוחסים לו בהליך פלילי שהיה אותה עת תלוי ועומד נגדו בגין התפרצות וגניבה מחדרי המלון, לאחר סיום העסקתו במקום. יחד עם זאת, נקבע כי יש לכך השלכה מסויגת על הערכת מהימנותו, וכי יש לקבל את ליבת גרסתו לאירועים – שכן עדותו הייתה קוהרנטית, מלווה במאמץ להיצמד לאמת ותאמה את אמרות המערער בעת הגעת המשטרה לזירה כמו גם את עדותם של יתר עדי התביעה, שכאמור, נמצאו מהימנות. כן צוין, כי המתלונן אמנם שלל את הימצאותה של מצלמת האבטחה בבריכה, אך בהתאם לעדות מנכ"ל המלון, נחה דעתו של בית המשפט כי ייתכן שהמתלונן לא ידע על קיומה של המצלמה, היות וזו הותקנה במקום זמן לא רב עובר למקרה. כמו כן, מצא בית המשפט את עדותו של השוטר הירש מהימנה גם היא. מאידך, עמד בית המשפט על התרשמותו השלילית מעדות המערער וציין כי עדותו: "הותירה רושם מר ואיני נותן בה אמון", וזאת תוך הבאת דוגמאות רבות לסתירות בעדותו ולשינוי גרסאות מצדו הן בשלבי החקירה והן במהלך המשפט. בית המשפט אף הטיל ספק בעדויותיהם של שני חברי המערער, אשר תמכו בעיקרי גרסתו, והתרשם כי השניים ניסו לסייע בעדותם לחברם. 7. אשר לטענת הזוטא – נקבע, כי מחמת הספק, הודאות המערער ב-ת/1 וב-ת/2 אינן קבילות, וזאת בשל הפעלת אמצעים פסולים בגביית ההודעות מצד החוקר לוגסי, כפי שיפורט בהמשך. ואולם, צוין כי אין בכך כדי לקעקע את קבילות הודאות הנאשם ב-ת/6 וב-ת/10, שכן לא נטען שהופעלו אמצעים פסולים במהלך גבייתן. לאחר צפייה והתרשמות מהתנהלות החקירה, שלל בית המשפט את טענת המערער כי בעת שנחקר על-ידי החוקר זיגלר הוא היה עדיין מושפע מהתנהלות החקירה על-ידי החוקר לוגסי, והודה מתוך חשש בלבד. לפיכך נקבע, כי הראיות להרשעת המערער מספקות גם בלי להיזקק ל-ת/1 ול-ת/2, וזאת נוכח הודאותיו ב-ת/6 וב-ת/10, כאשר עדות המתלונן ויתר עדי התביעה מהווים "דבר מה נוסף". 8. כמו כן קבע בית המשפט, בהתייחסו לטענות המערער בדבר מחדלי החקירה, כי הגם שניתן היה לבצע בדיקות נוספות, אין בכך כדי לפגוע בתשתית הראייתית המרשיעה, כך שהמחדלים הנטענים לא מעוררים ספק סביר. קביעה זו נעשתה, בין היתר, בשים לב לעדות מנכ"ל המלון לפיה מצלמת האבטחה שבמקום כלל לא צפתה לכיוון האזור בו התרחש האירוע, ועל כן צוין כי בדיקתה, אף אם הייתה צריכה להיעשות, לא הייתה מוסיפה דבר. גזר הדין 9. בטרם ניתן גזר הדין הוגש לבית המשפט תסקיר בעניינו של המערער, ממנו עלה כי המערער, יליד 1993, איבד את אביו באופן פתאומי בזמן ההליך המשפטי שהתנהל נגדו, אירוע שהוביל למשבר קשה במשפחתו בכלל ואצל המערער בפרט. צוין, כי עובר למקרה ניהל המערער אורח חיים נורמטיבי ללא קשר עם חברה שולית. המערער הביע בפני קצין המבחן חרטה על הדברים שהטיח במתלונן, אך יחד עם זאת הכחיש בתוקף ניסיון לתקיפת המתלונן, וטען כי הודה במשטרה בשל לחצי השוטרים בלבד. קצין המבחן התרשם כי במצבים מסוימים נשקף סיכון מהתנהלות המערער, אולם להערכתו ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגדו לצד חוסר מעורבותו בפלילים בעבר ומוטיבציה לקיום אורח חיים נורמטיבי, מפחיתים סיכון זה ומעלים סיכוי להשתלבות נורמטיבית בעתיד. כמו כן דווח, כי במסגרת הליך המעצר שולב המערער בקבוצת פיקוחי מעצר, במהלכה אמנם שיתף פעולה אך הביע עמדות נוקשות והתקשה לעבור תהליך מעמיק. לבסוף, הומלץ להטיל על המערער 300 שעות שירות לתועלת הציבור לצד העמדתו במבחן למשך שנה. כמו כן יצוין, כי במסגרת הטיעונים לעונש פנתה אם המערער לבית המשפט והדגישה את חשיבות נוכחותו של המערער בבית לאחר אובדן האב בהיותו הבן הבכור במשפחה, ואת נכונותה לסייע בהליך שיקומו. 10. בגזירת דינו של המערער עמד בית המשפט על חומרת מעשיו ועל הנזק הפוטנציאלי שהיה עלול להיגרם כתוצאה מהם, תוך יחוס חומרה מיוחדת לכך שהמעשים בוצעו על רקע גזעני. בהסתמך על מדיניות הענישה הנוהגת נקבע, כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות המקרה נע בין שנה וחצי לארבע שנות מאסר. בבואו לקבוע את עונשו של המערער בתוככי המתחם, ציין בית המשפט כי המלצת שירות המבחן חורגת ב"אופן קיצוני" ממתחם העונש ההולם, וכי בהתאם לחוק, נוכח חומרת מעשי המערער, אין לאפשר חריגה מעין זו בשל שיקולי שיקום. כמו כן הוטעם, כי ממילא לא נקבע בתסקיר בעניינו באופן ברור כי קיים סיכוי ממשי לשיקום המערער. בית המשפט הוסיף וציין כי זכותו של נאשם לנהל משפטו עד תום ואין להחמיר בעונשו בשל כך, אולם לצד זאת הנטייה היא להקל בעונשו של מי שחסך זמן שיפוטי והביע חרטה על מעשיו. מנגד, בית המשפט עמד על נסיבות חייו האישיות של המערער וציין כי הללו עשויות להקל בעונשו, ואולם הובהר כי כאשר בעבירה חמורה עסקינן, משקל הנסיבות האישיות פוחת. נוכח האמור, הושתו על המערער העונשים לעיל. יצוין, כי טרם מתן גזר הדין הורה בית משפט קמא, לבקשת בא-כוחו של המערער, על הגשת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, אך המערער לא התייצב לראיון, הגם שזומן, ועל כן לא הוגשה חוות דעת בעניינו. נקבע, כי גם אם קיים הסבר מספק מצד המערער לאי התייצבותו, לא עולה עוד צורך בקבלת חוות הדעת. להשלמת התמונה יצוין, כי בית משפט קמא עיכב את תחילת ביצוע המאסר עד ליום 6.7.2014. ביום 2.7.2014 אישר בית משפט זה (כב' השופט נ' סולברג), בהסכמת הצדדים, עיכוב ביצוע נוסף עד למתן פסק הדין בערעור דנא. הערעור 11. הערעור מופנה כלפי הרשעת המערער בעבירת הניסיון לביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולחלופין כלפי גזר הדין. אשר להכרעת הדין טוען המערער כי צדק בית המשפט בפסלו את קבילות הודאותיו שניתנו בפני החוקר לוגסי, אך לגישתו, ניתן ביטוי מצומצם להשלכות התנהלות החוקר על החקירה בכללותה. ראשית, לטענתו, התנהלות החוקר לוגסי הביאה למחדלי חקירה, שכן לו היו החוקרים הנוספים בתיק מודעים להכחשת המערער את המיוחס לו, היו משקיעים מאמצים בחיפוש ראיות מזכות, כדוגמת גביית עדויות נוספות ותפיסת התיעוד ממצלמת האבטחה בבריכה במועד. לעניין מצלמת האבטחה טוען המערער, כי טעה בית המשפט עת הניח כי המצלמה כלל לא תיעדה האירוע, וזאת על סמך עדות מנכ"ל המלון בלבד. בשל האמור, גורס המערער כי מדובר במחדל חקירתי שיש בו משום נזק ראייתי, ובעקבותיו יש לקבוע הנחה עובדתית לפיה הצילום מאשר את גרסת המערער. כמו כן, מציין המערער שעוד ביום האירוע הגיעו שני חבריו לתחנת המשטרה למסור עדותם ביחס למקרה, אך המשטרה שלחה אותם ללא התייחסות. לטענתו, שגה בית המשפט עת פקפק בנכונות עניין זה ופטר זאת כלאחר יד, בעיקר בשים לב למחדלי החקירה הנוספים. לבסוף, המערער מצביע על מחדל נוסף של החוקרים שלא גבו עדויות נוספות מהאנשים הרבים ששהו בבריכה, ולא עשו דבר על-מנת לאתרם לאחר המקרה. שנית, לגישת המערער אין להעניק משקל ראייתי רב להודאתו ב-ת/10. לטענתו, על-אף שהחוקר זיגלר עצמו לא נקט בדרך של איומים וצעקות כלפיו, המערער היה מותש ומפוחד לאחר החקירה והעימות שנערכו על-ידי החוקר לוגסי, ולכן הודה במיוחס לו גם בפני זיגלר. 12. כמו כן, מעלה המערער השגות רבות ביחס לקביעות בית המשפט קמא בכל הנוגע למהימנות העדים, מרביתן עוסקות במהימנותו של המתלונן, כפי שיורחב להלן. בנוסף, משיג המערער על הקביעה כי עדותו של השוטר הירש ביחס לאמרות המערער כפי שנרשמו ב-ת/6 וב-ת/7 מהימנה, וזאת בשים לב לכך שהמערער הכחיש שאמר הדברים; שהדברים נכתבו על-ידי השוטר זמן מה לאחר האירוע ולא באופן מיידי; ושהמערער אינו חתום על אמרותיו הלכאוריות. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט עת העדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסתם של שני חבריו שנכחו במקום. לגישתו, היה מקום לתת לעדותם משקל מתאים המבסס ספק סביר בדבר אשמתו. 13. לחלופין, לו ידחו טענותיו ביחס להכרעת דינו, טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת ניסיון לגרימת חבלה חמורה, מאחר שלטענתו, סביר כי בנסיבות העניין הייתה נגרמת למתלונן פציעה קלה ולא חבלה חמורה, וזאת בשים לב לכך שמדובר בשבר זכוכית קטן. על כן, לגישתו היה ניתן להסתפק בהרשעתו לפי סעיף 334 לחוק – ניסיון לפציעה. 14. לחלופי חילופין, משיג המערער על חומרת עונשו. לשיטתו, מדובר בעונש מאסר "חמור וקיצוני" שאינו הולם את מעשה העבירה, נסיבות ביצועה, נסיבותיו האישיות והמלצות התסקיר הברורות בעניינו. לטענתו, שגה בית המשפט בקבעו כי חומרת העבירה אינה מאפשרת הטלת עבודות שירות, שכן הוא שהורה לממונה על עבודות שירות לבדוק את התאמת המערער, מהלך שפיתח אצלו ציפיות בהתאם. כמו כן טוען המערער, כי ההחמרה בעונשו נבעה, בין היתר, מכך שבחר לנהל משפטו עד תומו, שיקול שאינו ראוי לגישתו, בייחוד נוכח תוצאת המשפט - זיכוי המערער מהעבירה החמורה יותר שיוחסה לו. המערער מוסיף ומדגיש את שיקולי השיקום כבדי המשקל בעניינו, ואת נסיבותיו האישיות ובהן, בין היתר, מות אביו במהלך ניהול ההליכים. 15. בדיון בערעור טענה באת-כוח המשיבה כי כלל הטענות שהועלו על-ידי המערער בקשר להכרעת הדין נדונו ונדחו בהכרעת הדין המפורטת של בית משפט קמא, אשר התרשם ממהימנות העדים ומהראיות שהונחו בפניו. על כן אין מקום להתערבותה החריגה של ערכאת הערעור. אשר לגזר הדין, שוללת המשיבה את טענות המערער ביחס לחומרת עונשו, וזאת בהפנותה לפסיקת בית משפט זה שחזרה ועמדה על הצורך לפעול ביד תקיפה כלפי "תופעת הסכינאות" והאלימות ההולכת וגוברת. 16. לקראת הדיון הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער. בתסקיר דווח כי בעקבות פסק הדין קיבל המערער פטור מהמשך שירותו הצבאי, ועתה מסייע הוא לאמו בטיפול באחיו הצעיר ומתקשה במציאת עבודה. שירות המבחן עמד על חששות שביטא המערער מפני ריצוי מאסר בפועל בשל המפגש עם גורמים שוליים בין כתלי בית-הסוהר, ובשל דאגתו לאחיו הצעיר הרואה בו דמות אב משמעותית. שירות המבחן חזר על גורמי הסיכוי המשמעותיים לצד גורמי הסיכון המתקיימים בעניינו של המערער, כפי שהובאו בתסקיר שנערך בעניינו, והתרשם כי מדובר בצעיר בעל סיכוי טוב לשיקום ממשי. נוכח גילו הצעיר, היעדר מעורבות קודמת בפלילים, המוטיבציה לניהול אורח חיים נורמטיבי והמצב המשפחתי הייחודי, המליץ שירות המבחן לשקול המרת מאסרו בפועל במאסר על דרך של עבודות שירות, לצד צו מבחן למשך שנה. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 17. לאחר עיון מעמיק בערעור, שמיעת טענות הצדדים וצפייה בחומרי החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, בחלקו הנוגע להכרעת הדין, להידחות. העיון בהודאות המערער כמו גם בראיות ובעדויות בתיק, מתיישב עם המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט. הודאות המערער 18. אבן הבריח להרשעת המערער היא אמרותיו הספונטניות שנמסרו על אתר לשוטר הירש כפי שהובאו ב-ת/6 וב-ת/7, בהן גיבה המערער את גרסת המתלונן והודה בעיקרי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. המערער מעלה טענות שונות לעניין הכרעת הדין, שיבחנו להלן, ואולם אינו מעלה טענה ממשית או גרסה חלופית שיש בה כדי לאיין את משקלה המכריע של הודאה זו, לבד מהכחשתו את אמירת הדברים. על-פי האמור ב-ת/6, משפנה השוטר למערער דיווח לו האחרון כי: "אכן קפץ עליו [על המתלונן – צ.ז.] עם השבר הזכוכית וניסה לפגוע בו בגלל שהוא שונא בדואים ובגלל זה התגייס לצבא בשביל לירות בבדואים כי הוא שונא אותם וקפץ על הקב"ט רק בגלל שהוא בדואי ולא מבין למה הוא פנה עליו". ייאמר, כי בחקירתו הנגדית העיד השוטר הירש כי המערער הוא שאמר לו ביוזמתו את הדברים, עוד בטרם נשאל על המקרה (עמ' 20 לפרוטוקול). עוד צוין ב-ת/6, כי משהציג השוטר הירש למערער את שבר הבקבוק שנמצא בשטח, אישר האחרון כי זהו הבקבוק בו עשה שימוש. 19. יובהר, כי במהלך חקירתו הנגדית של השוטר הירש, הוא לא נחקר באשר לתוכנן של אמרות המערער כפי שהובאו על-ידו ב-ת/6 וב-ת/7, ולא הועלתה כל טענה מצד ההגנה בקשר לנכונותם. משכך הוא, נקודת המוצא היא כי המערער לא חלק על תוכן האמרות. במסגרת חקירה שכנגד מחויב הצד היריב לחקור את העד בכל נקודה של מחלוקת ואי הסכמה, על-מנת לתת לעד הזדמנות "להגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט להתרשם מהאופן בו יעשה הדבר. על כן, כאשר לא מוצגות שאלות בקשר לסוגיה מסוימת במסגרת חקירה נגדית, בהיעדר הסבר סביר אחר, ההנחה היא כי אין חולקים על דברי העד באותה סוגיה (וראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך ב 1574 (מהדורה מעודכנת, 2009), והאסמכתאות הנזכרות שם). במקרה דנא, רק בחקירתו הנגדית של המערער, כאשר אומת עם הודאתו כפי שנרשמה ב-ת/6 וב-ת/7, "נזכר" הוא להכחיש כי אמר את הדברים לשוטר הירש, כאשר לא ניתן כל הסבר לאי העלאת גרסה זו במסגרת חקירתו הנגדית של השוטר. אשר על כן, בנסיבות העניין, העלאת גרסת המערער בקשר לאמרותיו אלו בשלב כה מאוחר גורעת ממשקלה, ומטה את הכף באופן ברור להעדפת מהימנות גרסתו של השוטר הירש. כמו כן, לשוטר הירש לא היה כל אינטרס לייחס למערער אמרות כוזבות, וכאשר לא הוצגה כל גרסה חלופית מצד המערער לדברים שמסר לשוטר או לאפשרות סילופם, קשה להלום טענה כי האחרון אך בדה מליבו את שנאמר. נוסף על כך, מדובר בשוטר סיור שהגיע למקום סמוך לאירוע, שאין לו נגיעה לחקירה עצמה, ובהיעדר נימוק ראוי לסבור אחרת, ניתן לקבוע שהלה נצמד לדברים ששמע ותיארם כפי שהובאו בפניו. נוכח האמור, יש לדחות את טענת המערער כי הדברים כלל לא נאמרו על-ידו. 20. כמו כן, מוצא אני לנכון לסמוך ידי על קביעתו של בית משפט קמא לעניין משקלן המכריע של הודאות המערער שנרשמו במוצגים ת/6 ו-ת/7. סבורני, כי יש לראות באמירות המערער כהודאה כנה ואמיתית, שכן המדובר באמירות אותנטיות שנמסרו עוד בזירת האירוע בטרם כלכל המערער צעדיו והבין את השלכות מעשיו, אשר ניתנו במובהק "בהתנדבות" ואינן תוצאה של לחץ חקירתי. אלא שבכך לא סגי, שכן לשם ביסוס הרשעתו של המערער על יסוד הודאתו, יש לבחון האם מצוי בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט "דבר מה נוסף" המחזק את ההודאה ותומך באמיתותה. בעניינו נראה, כי "דבר מה" שכזה מצוי למכביר בעדויותיהם של המתלונן, אחמד וגלאם, ובחומר הראיות הנוסף. 21. אשר להודאתו של המערער שהובאה ב-ת/10 – לאחר צפייה בחומרים מחקירתו של המערער על-ידי החוקר זיגלר, התקשיתי להשתכנע כי יש ממש בטענות המערער לפיהן הודאתו בחקירה זו נבעה מחששותיו, נוכח התנהלותו של החוקר לוגסי בעימות ובחקירה שקדמה לה, ועל כן אין להעניק לה כל משקל. כידוע, משקלה של הודאת חוץ ייקבע על-פי שני מבחנים: מבחן פנימי, העוסק בהיגיון הפנימי של ההודאה; ומבחן חיצוני, העוסק בקיומה של תוספת ראייתית חיצונית להודאה מסוג "דבר מה נוסף". בין המבחנים הללו קיימים יחסי גומלין במובן זה שככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גבוה יותר, קטן בהתאמה הצורך בראיות חיצוניות כבדות ומשמעותיות, ולהיפך (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 233 (1979)). מעיון ב-ת/10 ומצפייה בחקירה עצמה התרשמתי כי מדובר בהודאה עקבית ובעלת אמת פנימית משכנעת. המערער מדגים את שבירת הבקבוק ללא היסוס ועונה בפירוט על השאלות המוצגות לו, תוך שניכרת קוהרנטיות בתשובותיו. לא זו אף זו, החוקר זיגלר התנהל בחקירה בצורה נינוחה, תוך מתן מקום ואפשרות למערער להתבטא בחופשיות. אף התנהלותו של המערער במהלך החקירה אינה תואמת את טענותיו, שכן לא ניכר כי היא כנועה ומונעת מחששות. המערער אינו נרתע מלעמוד על שלו ולהכחיש פרטים שמטיח בו החוקר, כך למשל לעניין כוונתו: "ש. אני אומר לך שאתה שברת בקבוק כדי לפגוע באותו מאבטח שביקש ממך לא לזרוק בחורה לבריכה, מה תגובתך ת. לא ניסיתי לפגוע בו, אני אפילו התקדמתי עליו, הוא בא אלי, אני אמרתי לו קללה שאני לא רוצה להגיד אותה פה, זה היה בבריכה על יד כולם, הוא התעצבן והתקדם אלי, אני התקדמתי עליו, לקחתי את הבירה, שברתי אותה, חשבתי שהוא יברח, הוא התקדם אלי, עמדתי עליו, רגיל והוא הפך אותי ישר, אני לא ניסיתי להתנגד ולא כלום [...] ש. אני אומר לך שלפי כמה עדויות שיש בידינו, אתה כן הנפת את ידך לאחור, אחרי ששברת את הבקבוק, וזאת במטרה לפגוע באותו קב"ט ת. לא הנפתי את היד לאחור, אני לא בן אדם טיפש לעשות טעות לכל החיים ש. אז מה, כמה אנשים שהיו שם, משקרים, ורק אתה אומר את כל האמת ת. הם משקרים, הם ראו בן אדם עם בירה וחשבו שאני ידקור אותו, כולם היו בטוחים שאני ידקור אותו [...] ש. למה כולם חשבו לדבריך שאתה הולך לדקור את הקב"ט ת. כי הלכתי עם בירה שבורה והתקדמתי עליו, כל אדם יחשוב שבן אדם ששובר בירה ומתקדם, הולך לדקור אותו" (ת/10, עמ' 3-2). אך סביר וטבעי לצפות כי לו הייתה הודאתו בדיה שמקורה בפחדים שניטעו בו בעקבות התנהלות החוקר לוגסי, היה המערער עונה תשובות קצרות, מקבל את הדברים בהכנעה ולא בוחר להתעמת עם החוקר זיגלר בקשר לפרט כזה או אחר. לצד הגיונה הפנימי של ההודאה כאמור, מצויה בתיק תשתית ראייתית ממשית לחיזוקה. לפיכך, אין מקום לייחס להודאת המערער ב-ת/10 משקל אפסי כטענת הסנגור. 22. על אף האמור יצוין, כי, אכן, התנהלותו של החוקר לוגסי, כפי שעמד עליה באריכות בית משפט קמא, כללה שימוש באמצעים פסולים לגביית הודאה, וזאת לצד היעדר תיעוד של שיחה שהתקיימה בינו לבין המערער עובר לביצוע העימות ותיעוד שאינו הולם לגרסת המערער בעימות עצמו ובחקירה שלאחריו. החוקר לוגסי נקט בעמדה מגמתית לטובת המתלונן, הרים את קולו עד לכדי צעקות על המערער והביאו למצב בו ניכר כי הוא כנוע ומפוחד. כמו כן, לטענת המערער בשיחה שקדמה לעימות איים עליו החוקר לוגסי כי במידה ולא יודה במיוחס לו ייכנס לכלא לשנים רבות, כאשר כאמור, שיחה זו לא תועדה על-ידי החוקר. ואולם, אף אם מחמת הספק הייתי מוכן להניח כי הייתה להתנהלותו של החוקר לוגסי השפעה על נכונותו של המערער להודות בפני החוקר זיגלר במעשים שלא ביצע, אין בכך כדי לסייע למערער, וזאת נוכח הודאותיו שנרשמו ב-ת/6 וב-ת/7, כפי שפורט לעיל. מכל מקום יוער, כי משטען המערער כי הודאתו ב-ת/10 ניתנה מתוך לחצים חיצוניים מאחר שלא פג כוחם והשפעתם של האמצעים הפסולים שהביאו לגביית הודאותיו ב-ת/1 ו-ת/2, היה מצופה שיתקוף את קבילות ההודאה ב-ת/10 במסגרת משפט הזוטא, ולא אך את משקלה (לעניין קבילות הודאה שנמסרה לאחר הודאה שנפסלה, ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 97 (2009)). מהימנות העדים 23. כאמור, המערער מעלה טענות שונות הנוגעות למהימנותם של העדים, אשר הובאו בפני בית משפט קמא. עיקר השגותיו מופנות כלפי מהימנותו של המתלונן. כך לטענתו, שגה בית משפט קמא עת קיבל את גרסת המתלונן לאירוע, הגם שנקבע כי הלה ניסה למזער את חומרת העבירות המיוחסות לו בהליך המתנהל נגדו, וזאת בנוסף לשקריו ביחס להימצאות מצלמת האבטחה בזירת האירוע. לגישת המערער, ההסבר שנמצא בעדותו של מנכ"ל המלון לאמרות המתלונן ביחס למצלמה, לפיו יתכן והמתלונן לא ידע על קיומה, כלל לא נאמר בעדות המנכ"ל ואף אינו מתיישב עם ההיגיון. המערער מוסיף וטוען, תוך הבאת דוגמאות, כי גרסתו של המתלונן רצופה בסתירות ואף אינה מתיישבת עם גרסת המציל אחמד. כך לדוגמא, בעוד המתלונן טען כי בעת שבירת הבקבוק על-ידי המערער היה גבו מופנה אל המערער מאחר שהתרחק מהמקום, לטענת אחמד שבירת הבקבוק על-ידי המערער נעשתה כאשר הוא והמתלונן עמדו האחד מול השני. בנוסף, לגרסת המתלונן שבר הבקבוק הונף בידי המערער למעלה, בגובה הראש, ואילו אחמד בעדותו תיאר את המערער מושיט ידו לתקיפה בגובה המותניים. על כן לטענתו, שגה בית המשפט משלא נתן ביטוי לאמור במסגרת קביעותיו ביחס למהימנות המתלונן. 24. הלכה ידועה היא כי ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, אשר שומעת ומתרשמת מן העדויות באורח ישיר ובלתי אמצעי. התערבות שכזו מוגבלת למקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בהערכת הראיות על-ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, פסקה מט (28.14.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם). בענייננו, בית משפט קמא התייחס באריכות בהכרעת דינו לטענות המערער באשר למהימנות עדי התביעה באופן פרטני, ואף עמד בפתח דבריו על הקשיים העולים בהכרעה בסוגיה במקרה דנא, כדלקמן: "אין עד מושלם ואין עדות מושלמת ולעיתים על בית המשפט לסמוך על עדותו של עד שנמצאו בה סתירות וגם כשהעד הוא עבריין. בית המשפט ער גם לכך שיש ועדים גם נתונים להשפעת אינטרס כזה או אחר. בנוסף, על הקשיים שפורטו לעיל, יש לקחת בחשבון שבמקרה שבפני מדובר באירוע בעל אופי אלים שהתרחש בפרק זמן קצר מאד, כאשר כל עד מאלה שנכחו באירוע עמד במקום אחר ועסק בענייניו עד שתשומת ליבו הוסבה לאירוע, ובהחלט יתכן שעדים לא ראו חלק מהאירוע מהזווית בה היו או פירשו חלק ממה שראו לא נכון ומכאן גם הסתירות בין העדים השונים" (עמ' 10-9 להכרעת הדין). 25. על אף התייחסותו המקיפה של בית המשפט לסוגיה, נותרה תחושה מעט לא נוחה עקב התנהלות המתלונן בעניין מצלמת האבטחה והשפעת עניין זה על מהימנותו. כאמור, במהלך חקירתו היה המתלונן נחוש בעמדתו כי בזמן האירוע לא נמצאה מצלמת אבטחה בשטח הבריכה. הוא אף הביע גרסה נחרצת זו בפני בית המשפט במסגרת עדותו: "אני אומר לך שאין מצלמות, כי אני הקב"ט של המלון. אם היה מצלמות הייתי מביא את הקלטת וזה היה חוסך לי להגיע לביהמ"ש" (עמ' 24 לפרוטוקול). גם כשהוצג בפניו מסמך המעיד לכאורה על קיומה של מצלמה באזור האמור, גרס המתלונן: "אני יודע מה יש לי במלון ומה אין לי, אחרי האירוע שהיה במלון הייתה מצלמה מכוונת לחוץ. לא הייתה מצלמה בזמן האירוע בבריכה. אין דבר כזה" (שם). בית משפט קמא עמד על הסתירה בין עדותו של המתלונן לבין עדות מנכ"ל המלון אשר דיווח על קיום מצלמה באזור הבריכה, אך קבע כי סתירה לכאורית זו מוסברת בעדותו של המנכ"ל עצמו, אשר העיד כי יתכן שהמתלונן לא ידע על קיום מצלמה זו, שכן היא הותקנה זמן לא רב קודם למקרה מושא הערעור. אלא שעיון בעדות מנכ"ל המלון אינו מספק הסבר זה. מנכ"ל המלון מציין כי קיימת מצלמה באזור הבריכה, אשר הותקנה עוד בטרם מונה לתפקידו, למעלה משנתיים לפני קרות האירוע. מנכ"ל המלון העיד כי: "המצלמה שנמצאת באזור הבריכה היא מצלמה שהייתה כביכול לכיוון מסוים ואנחנו שינינו אותה כך שהיא צופה לכיוון הבריכה ומעבר לחוף הים. השינוי נעשה לפחות חודש ימים לפני האירוע מסוג כתב האישום" (עמ' 51 לפרוטוקול). בהמשך, ציין המנכ"ל כי ייתכן שהמתלונן לא היה מודע לשינוי זווית המצלמה, אך לא התייחס למודעתו באשר לעצם קיומה. 26. השופט ג' בך עמד על כך שאין אנו נזקקים לכלל בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית "בקשר לפסקי-דין בהם נכונות מסקנות השופט קמא גלויה לעין בלאו הכי; לעומת זאת דרוש יישום הכלל דווקא במקרים בהם עיון בפרוטוקול גרידא משאיר אצלנו אי-ודאות מסויימת בנדון" (ע"פ 569/94 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 4 (22.7.1996)). אכן, נחרצות קביעתו של המתלונן, ששימש כקב"ט המלון, בדבר אי-הימצאותה של מצלמה באזור, אל מול קיומה של מצלמה בפועל, עלולה להעיב על מהימנות גרסתו בכללותה, בשל החשש שמא ידע המתלונן כי תיעוד המקרה אינו תומך בגרסתו לאירועים ולכן הסתירו. במקרה שכזה, ייתכן שהמתלונן ניסה לסכל השגתה של אותה "ראיית זהב", שהרי אין טוב ממראה עיניים. אף על פי כן, איני מוצא כי יש בכך כדי לחייב התערבותנו בממצאי המהימנות שנקבעו בבית משפט קמא, שהרי אין ממצא המעיד על ידיעה פוזיטיבית מצד המתלונן על קיומה של המצלמה, למעט השערה שכך הוא, ויתכן כי מבחינתו הסובייקטיבית סבר הלה כי דבריו משקפים את האמת. זאת ועוד – אילו ידע המתלונן כי אכן מותקנת מצלמה במקום, דבר שניתן לבדיקה פשוטה, אין להניח שהיה טוען בנחרצות כה רבה שאין במקום מצלמות. כמו כן, עדותו של המתלונן אינה עומדת לבדה כ"דבר מה נוסף" לחיזוק חיצוני של הודאות המערער, והיא נתמכת בעדויותיהם של אחמד וגלאם אשר מסרו גרסה זהה בעיקרה לאירועים, ואיני מוצא כל טעם להטיל דופי במהימנותם. בית משפט קמא אשר התרשם באופן ישיר מן העדויות מצא את עדותם מהימנה, ולטעמי, גם בראיות הנוספות בתיק ניתן למצוא חיזוקים לקביעתו זו. כך למשל, בהודעה שנתן הקב"ט גלאם במשטרה ביום 14.5.2012 (ת/8), נמסרו הדברים הבאים: "ש. שאתה הגעת לבריכה איפה ביחס אליך עמד רייגן [המתלונן] ואיפה עמד נתי [המערער]. ת. הם עמדו מולי ונאבקו ש. מה כוונה שלך נאבקו ת. רייגן החזיק בידו של נתי, כי נתי החזיק בידו בקבוק ש. אותו בקבוק שנתי החזיק בידו, היה שלם או שבור ת. שבור [...] ת. לא שמעתי קללות גזעניות הוא רק אמר שהוא לא אוהב בדואים וערבים. אני חושב שהוא ילד טוב ורק בגלל שהיה שתוי אז הוא רצה להיות גיבור. ש. האם ראית שנתי מתכוון לפגוע ברייגן עם הבקבוק השבור שהיה בידו. ת. כן ש. איך בדיוק נתי התכוון לפגוע ברייגן ת. זה שהוא שבר בקבוק והחזיק בידו בקבוק אני חושב שהוא רצה לפגוע ברייגן ש. האם אתה חושב שמי שרוצה לפגוע באדם אחר אם בקבוק שבור הוא ילד טוב ולא חשוב מה הסיבה. ת. לא. אבל יש מצב של מעידה". מהדברים עולה כי גלאם אמנם מאמת את גרסתו העובדתית של המתלונן למקרה, אך בצד זאת מנסה למזער את חומרת מעשה המערער ומגלה אמפטיה למצבו. על רקע זה מתחזקת מהימנותו, שכן נראה כי גלאם לא היה מוסר את גרסתו זו לאירועים, לולא היה משוכנע כי זה אכן מה שהתרחש בפועל ומה שראו עיניו. מחדלי חקירה 27. טענה מרכזית נוספת שמעלה המערער, כפי שפורטה בפסקה 14 לעיל, עניינה במחדלי המשטרה בחקירת המקרה, אשר לטענתו, מנעו ממנו להוכיח גרסתו לאירועים ויש בהם כדי לעורר ספק סביר באשר לאשמתו. כידוע, הלכה היא כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (24.9.2012); ע"פ 7287/13 סידאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (23.9.2014); ע"פ 7546/06 אבו סבית נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (31.10.2007)). בעניינו, מתמקדת הטענה בדבר קיומם של מחדלי החקירה, בכך שהמשטרה לא פעלה להשגת תיעוד האירוע ממצלמת האבטחה שבמקום בטרם מחיקתו, כפי שהפציר בה המערער במהלך חקירתו. ואולם, כפי שעולה מעדותו של מנכ"ל המלון, בהינתן מיקום המקרה באזור הבריכה והזווית אליה כוונה המצלמה, יש אפשרות ממשית שהאירועים לא הונצחו במצלמת האבטחה. לפיכך, אף אם היה על החוקרים לדרוש את החומרים ממצלמת האבטחה במועד, אין בכך כדי להעלות או להוריד מבחינתו של המערער, שכן לא היה בהכרח בחומרים אלו כדי לסייע לו בהגנתו. אכן, התנהלות החקירה במקרה דנא אינה חפה מפגמים, אך נוכח הודאות המערער ועדויותיהם של אחמד, גלאם והמתלונן, אין בכך כדי לפגוע בתשתית הראייתית המרשיעה. 28. סיכומם של דברים, לא מצאתי כי נפלה טעות המחייבת התערבות בהכרעת דינו של בית משפט קמא. משכך, מסקנתי היא אפוא, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות, וכך אציע לחבריי לקבוע. הערעור על גזר הדין 29. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו למשל: ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 10 (13.2.2014); ע"פ 6467/12 אטון נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (30.7.2013)). דומני, כי המקרה שבפנינו מצדיק את התערבותנו. אפרט להלן נימוקי. 30. תיקון 113 לחוק קובע מנגנון תלת-שלבי להליך גזירת העונש: בשלב הראשון יקבע מתחם ענישה הולם בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; בשלב השני יבחן בית המשפט התקיימותם של שיקולים חריגים המצדיקים סטייה מן המתחם שנקבע - פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור; בשלב השלישי יגזור בית המשפט את העונש הראוי בתוככי המתחם שנקבע, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה. כל זאת בכפוף לשלב המקדמי בו ייבדק האם הנאשם הורשע במספר עבירות, וככל שכך הוא, יש לבחון האם הן מהוות אירוע אחד או מספר אירועים נפרדים לשם עמידה על מספר מתחמי הענישה שראוי לקבוע בנסיבות העניין (ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (18.7.2013); ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקאות 29-22 (5.8.2013)). 31. אשר לשלב הראשון, למותר להרחיב את הדיבור באשר לחומרתן של עבירות אלימות ופגיעתן בערכים חברתיים יסודיים – שלמות הגוף וחיי אדם, כמו גם ביטחון הציבור ושמירת הסדר הציבורי. אכן בית משפט זה חזר על הצורך לשרש מן היסוד את נגע האלימות שפשט בחברה, תוך נקיטה באמצעי ענישה משמעותיים ומרתיעים שיהוו גמול הולם לפגיעה באינטרסים החברתיים (ראו למשל: ע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (18.7.2012), והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009)). יחד עם זאת, מעשי אלימות אינם עשויים מעור אחד, וקיימת קשת ענישה רחבה במקרים בהם מדובר בעבירות אלימות שבוצעו תוך שימוש בנשק קר, בהתחשב בנסיבות המעשים ובמדרג חומרתם (ע"פ 4631/13 מדינת ישראל נ' כרים, פסקה 22 (25.2.2014)). בעניינו, אין ספק שמדובר בניסיון לגרימת חבלה חמורה שיש בו סממני חומרה. העבירה בוצעה כלפי בעל תפקיד, אשר כל חטאו היה שאיפתו לבצע עבודתו כראוי, כאשר למעשי המערער נלווים ביטויים נלוזים וגזעניים שהדעת אינה סובלת. יחד עם זאת, יש לתת משקל לכך שמדובר במעשה חד-פעמי, שבוצע באופן ספונטאני ובלתי מתוכנן. אין לפנינו נאשם שנשא עמו בכליו נשק קר. כמו כן, בלי להמעיט מהנזקים הפוטנציאלים שהיו עלולים להיגרם משבר הבקבוק, יש להתחשב בכך שבפועל לא נגרם כל נזק למתלונן. מרבית הנסיבות האמורות הקשורות בביצוע העבירה נשקלו בגזר דינו של בית משפט קמא עת קבע את מתחם הענישה בין שנה וחצי לארבע שנות מאסר בפועל. להתרשמותי מדובר במתחם הנוטה לחומרה (ראו למשל מקרים דומים ואף חמורים באופן יחסי, בייחוד נוכח תוצאות המעשים, בהם נקבע מתחם מקל יותר: ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל (9.12.2013); ע"פ 2316/13 קטנאשו נ' מדינת ישראל (30.9.2013)). לפיכך אציע להעמיד את המתחם על 12 עד 42 חודשים. 32. בנוסף, מצאתי לנכון להציע כי נתערב בעונש שנגזר על המערער גם בגדרי השלב השני, שמהותו בחינת קיומם של שיקולים וטעמים המצדיקים סטייה מן המתחם. בענייננו, בהתאם לסעיף 40ד(א) לחוק, קיימים שיקולי שיקום משמעותיים באופן המצדיק חריגה ממתחם העונש שנקבע. המערער, שזה לו מאסרו הראשון, הוא צעיר נעדר עבר פלילי, אשר עובר למקרה ניהל אורח חיים נורמטיבי כחייל בשירות סדיר ללא קשר לחברה שולית. התסקיר המשלים בעניינו מעלה כי הוא בעל סיכוי טוב לשיקום ממשי, כאשר גם בדיון שנערך בפנינו חזרה הגב' ב' וייס, נציגת שירות המבחן למבוגרים, על הערכה זו. כמו כן, כמצוין בתסקיר המשלים, עם מותו של אבי המשפחה מגלה המערער אחריות כלפי אחיו, ומביע מוטיבציה להשקיע מירב מאמציו בסיוע למשפחה במצוקתה הנוכחית, ויש בכך כדי להוות גורם סיכוי משמעותי לשיקומו, לצד נכונותה של אמו להוות גורם תומך בתהליך זה. כל אלו, מביאים למסקנה כי למערער סיכוי של ממש להשתקם באופן המצדיק חריגה מהמתחם שנקבע. בהקשר זה יצוין, כי אין בידי להסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי מעשה העבירה ומידת אשמו של המערער בעלי חומרה כה יתירה, שבה אף בהתקיים שיקולי שיקום ממשיים בעניינו, אין לחרוג בקביעת עונשו ממתחם הענישה בשל הסייג שבסעיף 40ד(ב) לחוק. מעשיו של המערער קשים, אך אין מדובר בדרגה כה חמורה הנדרשת להקמת הסייג. קביעתו זו של בית משפט קמא אף אינה עקבית, נוכח העובדה שהורה על הגשת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. יש להניח שבית משפט אינו מורה על הגשת חוות דעת כאמור במקרים שמעיקרם אינם מתאימים לענישה בדרך של עבודות שירות. אם כך ייעשה, ונאשם יופנה לממונה במקרה בו אין כל אפשרות סבירה לגזור מאסר לריצוי בעבודות שירות, הרי שמדובר במשגה אשר יתכן כי נכון יהיה להביאו במניין שיקולי הענישה בשלב הערעור, גם אם כשיקול משני, שהרי מדובר בסוג של עינוי דין שלא היתה לו הצדקה (לעניין זה ראו: ע"פ 5925/13 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה יז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (23.4.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם). עם זאת, נפסק כי עצם החלטת בית המשפט להורות על קבלת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות אינה מקימה אינטרס ציפייה בר הגנה (ע"פ 1438/14 בראזי נ' מדינת ישראל (26.3.2014)). פשיטא שהלכה זו מתייחסת לאותם מקרים בהם היתה הצדקה לכאורית להורות על קבלת חוות דעת ממונה. במקרה דנא קיים קושי ליישב את החלטת בית המשפט להורות על הגשת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות עם העובדה שבית המשפט ציין בגזר הדין, לאחר שהחוות הדעת לא ניתנה בשל אי התייצבות המערער בשל טעות, ש"לאור תוצאת גזר הדין" אין עוד מקום לקבל חוות דעת זו. אמירה זו מצביעה לכאורה על כך שמלכתחילה לא היה מקום להורות על הגשת חוות הדעת. אם כך הוא – נראה כי המהלך, שהתברר כלא נחוץ, הגביר במשהו את עינוי הדין שנגרם למערער. 33. משכך, סבורני כי יש להפחית מעונשו של המערער כך שיעמוד על תשעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, מיום 12.5.2012 ועד יום 10.6.2012. עונשי המאסר המותנים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא ייוותרו בעינם. 34. סוף דבר, לו תישמע דעתי, הרשעת המערער תיוותר בעינה. הערעור על גזר הדין יתקבל באופן חלקי, כאמור מעלה, קרי - העמדת מאסרו בפועל של המערער על תשעה חודשי מאסר בפועל, תוך הותרת שאר חלקי גזר הדין על כנם. ש ו פ ט הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. נ ש י א ה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 13.4.2015 עד השעה 10:00 בבית סוהר דקל, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, י' באדר התשע"ה (1.3.2015). נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14046090_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il